אברהם גבריאל פרשת השבוע חודשים סגולות דת הלכות מצוות דף ראשי, חודש טבת והצום

חודש טבת הוא החודש העשירי במניין החודשים שאנו מונים מניסן וכך הוא ניקרא .

שם טבת כשמות שאר החדשים עלה עם ישראל מבבל והוא נזכר במגילת אסתר פרק ב.

חדש של צער בחדש זה שלוש תעניות זו אחר שלש פורעניות שבאו על ישראל בימים:שמיני.תשיעי.

התעניות של ח' וט' טבת נקראים תעניות צדיקים ואין מתענים בהם אלא יחידים בלבד, ואילו התענית של עשרה בטבת – תענית לכל הציבור.

בשמונה בו, תענית צדיקים. שבו תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי מלך יון, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, לפי שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

בתשעה בו, תענית צדיקים. שבו מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את ישראל מבבל ופרנסו אותם בכל צרכיהם. ובמותם, חשכו עיניהם של ישראל שבאותו הדור, ואבדו מהם הרבה דברים שהיו ראויים לקבל משני פרנסים טובים אלה, ולא היתה תמורה לאבדה זו.

בעשרה בו, תענית ציבור, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושם עליה מצור שלש שנים עד שהובקעה העיר בתשעה לחדש תמוז מן השנה השלישית לתחילת המצור.

ועוד היתה פורענות אחרת בחדש זה, שבראשון בו יצא יכניה מלך יהודה לגלות, ואתו ה' חרש והמסגר' שהם רוב גדולי העיר וחכמיה ומגיניה, אבל לא קבעוהו תענית.

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

המצור החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל).

במהלך המאה הראשונה לפנה"ס הכללית, נכבשה ירושלים פעמיים ביום זה; פעם בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, ופעם בידי הורדוס, בשנת 36 לפנה"ס.

תענית עשירי בטבת

ביום עשירי לחודש טבת סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי (הוא חודש טבת) בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים.

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, פטורות מלהתענות ביום עשירי בטבת. ואינן רשאות להחמיר על עצמן ולהתענות. ולעניין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, כלומר שחלפו כבר שלשה חדשים מתחילת הריונה. ואם היא סובלת ממחושים והקאות פטורה מן התענית מתחילת הריונה, ובפרט אם חלפו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ומינקת שאמרו שפטורה מן התענית, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך עשרים וארבע חודש ללידתה, ומרגישה חולשה יתירה, הרי היא פטורה מן התענית, אבל אם אינה מרגישה חולשה יתירה וסחרחורות וכדומה, נכון להחמיר שתתענה גם היא, כל שאינה מינקת בפועל. (ולשאלת רבים ממנויי "הלכה יומית", זו דעת מרן הרב שליט"א בספרו חזון עובדיה (על פורים) בניגוד למה שמפורסם ברבים.)

בתשעה באב וביום הכיפורים דיני התענית חמורים יותר ויבוארו אי"ה בזמנם.