לספר מענייני חג שבועות בסעודת חג .

ביום ששה בסיון חל יום חג השבועות, לאחר ימי ספירת העומר שנמשכו ארבעים

ותשעה ימים שהם שבעה שבועות, ולכן הוא נקרא חג "השבועות", וכמו שנאמר: שבעה

שבועות תספור לך וכו', חג שבועות לה' א-להיך.

אמרו רבותינו, למה תלה הכתוב יום חג השבועות בספירה, מה שאין כן בשאר מועדות,

(שהרי לפני סוכות ופסח אין אנו מונים כלל.) לפי שכאשר נתבשרו ישראל לצאת

ממצרים נתבשרו שהם עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום ליציאתם (דהיינו יום

ששה בסיון), שנאמר, בהוציאך את העם ממצרים "תעבדון" את האלהים על ההר הזה,

נ' יתירה של "תעבדון" במקום "תעבדו", לרמוז שמקץ נ' יום לצאתם ממצרים יקבלו את

התורה בהר חורב, ובצאת ישראל ממצרים מרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום, הרי עבר

יום אחד, הרי עברו שני ימים, וכן הלאה, מפני שהיה נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך

חיבתם הגדולה לתורה הקדושה, והיו מצפים ומייחלים לקבלת התורה, לכך נקבעה

הספירה לדורות.

כתב בספר משאת בנימין, וכן כתב הט"ז שמכיוון שנאמר בתורה "שבע שבתות

תמימות תהיינה" ו"תמימות" היינו שלימות, לכן אין לקדש על היין בליל חג השבועות

אלא עד שיסתיים יום הארבעים ותשע לעומר, לכן אין לקדש על היין אלא עשרים

דקות אחר השקיעה, שאז יהיה ודאי לילה. ויש חולקים על זה, וסוברים שמותר לקדש

על היין מייד אחרי שקיעת החמה, וגם להמחמירים כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א

שאין צריך להיזהר בזה אלא לעניין הקידוש, אבל תפילת ערבית אפשר להתפלל גם

קודם לכן.

חג השבועות חל ב-ו' בסיון, לאחר 49 ימי ספירת העומר, שהם שבעה שבועות, ולכן

נקרא חג השבועות. אמרו חז''ל: מדוע קשר הכתוב את יום חג השבועות בספירה?

התשובה היא: כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, נתבשרו שהם עתידים לקבל את התורה

לסוף חמישים יום ליציאתם, שנאמר: ''בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים

על ההר הזה'', נ' היתרה של תעבדון במקום תעבדו, לרמז שמקץ נ' יום לצאתם יקבלו

התורה בהר חורב. ובצאת ישראל ממצרים היו מונים את הימים מרוב חיבתם וציפייתם

לקבלת התורה, לכך נקבעה הספירה לדורות.

בקידוש מברכים ברכת 'שהחיינו', כבשאר רגלים. נוהגים להיות הגברים נעורים כל

הלילה ולעסוק בתורה עד עלות השחר. ולפי רבותינו המקובלים יש ללמוד את 'תיקון

ליל שבועות'. והטעם למנהג זה הוא שבשעת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל

הלילה, והוצרך הקב''ה להקיצם משנתם ע''י קולות וברקים שהיו לפני מעמד הר סיני.

ולכן צריכים לתקן הדבר ע''י שנעסוק בתורה כל הלילה.

בש"ע האר''י מובא: ''שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה- מובטח

לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק''. יש להיזהר מלדבר דברים בטלים בלילה זה,

ולא יאבד זמן יקר בשיחה בטילה. והיושב בטל- נחשב לישן.

נוהגים לקשט את בתי הכנסת והבתים בעשבי בשמים ופרחים מכמה טעמים: לפי

שאמרו חז''ל: כל דיבור שיצא מפי הקב''ה נתמלא העולם כולו בשמים. לרמוז למה

שאמרו חז''ל: בעצרת (חג השבועות) נדונין על פירות האילן. זכר למתן תורה, שהר

סיני היה מעוטר בפרחים.

משה רבינו נולד ב-ז' באדר והוצפן בתיבה עד ו' בסיון ולאחר מכן הוסתר בין קני הסוף.

וזכר הנס שנעשה למשה רבינו בקני הסוף והעשבים, מקשטים בצמחים. 'והדת ניתנה

בשושן'- אל תקרא שוּשן, אלא שוֹשן. מכאן שמעטרים ספר תורה בשושנים.

מצווה לאכול ביום-טוב בשר בהמה לקיים בזה מצוות שמחת החג, שאין שמחה אלא

בבשר בהמה. וכן ישתה יין לשמחת החג, אבל אל יימשך יותר מדאי אחר הבשר היין.

ישתדל ביותר לעסוק בתורה ביום החג, וכמו שאמרו, חציו לה' וחציו לכם. ויותר נכון

ללמוד בספר המצוות להרמב''ם, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ונכון גם לקרות בספר

תהלים, כי פטירת דוד המלך היתה בשבועות. וכן במנהג לקרות מגילת רות.

שבועות כחג

רבינו הנשר הגדול הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג מ"ג) מקשה מדוע חג הפסח וחג הסוכות

הם שבעה ימים, ובכלל מדוע שונה חג השבועות משאר חגים אלו, ומתרץ כי בפסח

ובסוכות יש צורך בשבעה ימים בכדי להתרגל לימי המועד, מה שאין כן בחג השבועות

אשר אין בו מצוה מיוחדת, ומנגד לא רצתה התורה להאריכו, שכן מעמד הר-סיני לא

היה אלא יום אחד, מה עשה ה' יתברך כדי להגדיל את רישומו של היום הגדול, נתן את

חג מתן תורה, אך הורה למנות את כל הימים באמצעות ספירת העומר "כמו שהאדם

ממתין לבואו של הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה הימים והשעות". בודאי לא יקשה לנו

שאר המועדים כגון : ר"ה ויום הכיפור שדיים ביום אחד, כי תקיעת השופר ויום הצום

מעוררים מספיק באותו היום, מה שאין כן בחג השבועות, חג השבועות צריך הכנה של

שבעה שבועות שבשיאם חג מתן תורתנו. כמאמר בעל החינוך (מצוה שו) שכל עיקרן

של ישראל אינה אלא התורה...נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת

התורה כדי להראות בנפשינו ההשתוקקות הגדולה אל היום הנכסף ללבנו, כעבד ישאף

ליד רבו וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מוכיח על

האדם, שכל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". עד כאן דברי שלהבתי-ה.

מנהג אכילת מאכלי חלב

א. התורה משולה לחלב ולדבש שנאמר (על מי שזוכה לתורה): ''דבש וחלב תחת

לשונך''- ולכן נוהגים לאכול גם דבש.

ב. היום שמשו את משה מן המים, היה ו' בסיון, ולא רצה לינוק אלא מחלב אשה

עבריה, לכן מזכירין זכותו ביום זה במאכל חלב. (ספר מטעמים).

ג. אחרי קבלת התורה נצטוו על השחיטה ומאכלות אסורות, ונאסרו להם כל הכלים,

ולא היו יכולים להגעיל את כליהם, שיום שבת היה, והוכרחו לאכול מאכלי חלב (גאולת

ישראל).

ד. לפני שניתנה להם התורה חששו לאכול מאכלי חלב מטעם איסור אבר מן החי

שנוהג בבני נח, והיתר אכילתם, לומדים מן התורה שמנתה בו שבח ארץ ישראל: ''ארץ

זבת חלב ודבש''. עכשיו שקבלו את התורה אכלו חלב בהיתר (טעמי המנהגים).

ה. ''מנחה חדשה לה' בשבועותיכם''- ראשי תיבות: מחלב.

ו. חלב בגימטריה 40 - כנגד 40 יום שעשה משה בהר סיני.

ז. שמונה שמות להר סיני, ואחד מהם הוא: 'גבנונים', שהוא לבן וצח כגבינה, לכך

אוכלין גבינה (ר' שמשון מאוסטרופולי).

ח. התורה אינה אוהבת אלא שפלות, ומאכל חלב הוא מאכל של קטנות (ר' פנחס

מקוריץ).

חג הביכורים 

מקורו של השם חג הביכורים הוא בחובתו של עם ישראל לעלות-לרגל לירושלים בחג 

זה ולהביא לבית-המקדש מראשית ביכורי אדמתו - כביטוי של תודה לה, שהנחיל לו את

נחלת אבותיו ומשביעו טובה. את הביכורים היו מביאים אך ורק מפירות שבעת המינים,

שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. הביכורים

הובאו לירושלים ברוב עם ובחגיגיות רבה, וכל בעלי האומנויות שבעיר פסקו ממלאכתם

ויצאו לקדם את פני שיירות העולים-לרגל. אחר-כך מסרו העולים-לרגל את הביכורים

לכוהן בבית-המקדש והיו קוראים ''מקרא ביכורים'', הכולל תמצית היסטורית של גלגולי

עם ישראל עד לישיבתו בארץ-ישראל. ''מקרא הביכורים'' היה מסתיים במלות התודה:

''ועתה הנה הבאתי את-ראשית פרי האדמה, אשר-נתתה לי ה''.

מאמר מסכם

המשנה בפרקי אבות (פ"ו מ"ו] אומרת ש"התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" בעלי

המוסר אומרים שכל אחד מהדברים שבהם נקנית התורה מכוון כנגד אחד מהימים של

ספירת העומר, וביום הארבעים ותשעה של ספירת העומר היו חוזרים על כל הדברים

שהתורה נקנית בהם. אחת מהמידות היא "אוהב את הבריות" ועל זה במאמר שלנו.

במגילת רות נאמר "ותאמר נעמי וכו' יעש ה' עמכם חסד, כאשר עשיתם עם מתים

ועמדי". לכאורה בכל מגילת רות לא מצאנו שום מעשה חסד שעשו לבעליהן, רק עצם

זה שנשאו להם, וכי נשואי אשה עם בעלה וחייהם ההדדיים מעשה חסד הם??? וכן

נאמר : "ויען בועז ויאמר לה, הגד הוגד לי את כל אשר עשית את חמותך, אחרי מות

אישך", ולכאורה איזה חסד עשתה רות עם נעמי, הלא נעמי הפצירה בה לשוב, ורות

עשתה זאת לטובת עצמה, ומדוע יחשב הדבר למעשה חסד?

כאשר נתבונן היטב נראה, שכל ההנחה שלנו שמעשה חסד שאדם עושה לטובת עצמו,

אינו מעשה חסד, היא טעות. לדוגמא: אדם הנותן פרוטה בשביל שיחיה בני, אומרת

הגמ', הרי זה צדיק גמור!!! וזה נקרא מעשה חסד, אע"פ שעושה הדבר לתועלת עצמו,

הואיל ואין הכוונה פוגעת במעשה עצמו.

אמנם יתכן וחסר במעשה ה"לשמה" אבל מעשה חסד, זה נקרא. גם בדיין עצמו מצינו

"כל הדן דין אמת לאמתו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" ואע"פ כן מותר 

לקחת שכר בטלה, ואין זה פוגע במעשה החסד. אדם ההולך ללא בגדים, יחף ורעב,

ובא אדם, מלבישו, מאכילו ומשקהו, הוא מקבל על כך תשלום, האם התשלום יפגע

ויגרע במעשה החסד, הרי אין לך מעשה חסד גדול מזה, לפי זה, כל המצוות שבין אדם

לחברו, מעשה חסד הן. היסוד והשורש המקיף את הכל הוא חסד. יסוד הבריאה הוא,

"חסד" ויסוד התורה הוא" חסד", ואדם במעשה שטותי אחד, יכול לקלקל הכל. בהרהור

קל שהוא עושה לטובת עצמו, הוא מוחק את כל יסוד הבריאה. החסד הגדול שנאמר

ברות, "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" זה בעצם השידוך שלה עם בועז, קריאת

המגילה בשבועות היא כדי להודות שיסוד התורה ומהותה הוא חסד ואת היסוד הזה

נפנים אנו בהתנהגותנו עם האנשים הבאים בשערי מלאכתנו וכו', ואז כל פעולותינו ייראו

בצורה אחרת.