מעלת הקטורת ע"פ הזהר הקדוש

בהלכה הקודמת נתבאר הדין שאסור לישב בתוך ארבע אמות (כשני מטרים) של המתפלל תפלת העמידה. ובטעם האיסור נאמרו כמה טעמים ונביאם בקצרה.

הטעם הראשון הוא משום ששכינה שרויה בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, ומכיון שמקום התפלה אדמת קודש הוא, אסור לישב שם. וטעם זה כתבו בעל הלכות גדולות ועוד. וכן נראה מדברי הזוהר הקדוש.

והטור והגאונים כתבו בטעם האיסור, משום שכשיושב סמוך לחבירו המתפלל, נראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים (שהרי הוא מתפלל) אבל הוא אינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

והמאירי כתב בטעם האיסור, שהוא בכדי שלא יתבייש המתפלל אם חבירו ישים לב לכך שהוא מתפלל על צרכיו (האישיים) וכן כתב בספר המכתם, שטעם האיסור הוא בכדי שלא לבייש את המתפלל, משום שהיושב מסתכל על המתפלל בתפילתו כשהוא בוכה, ומתבייש המתפלל. (ה"ד בספר הלכה ברורה).

אם היה היושב כנגד המתפלל עוסק בתפילה או בקריאת שמע וברכותיה, או בפסוקי דזמרא או באמירת הקרבנות שלפני התפילה, רשאי לשבת בסמוך למתפלל בין מצדדיו ובין מלפניו. וכן אם אדם חלש או זקן מופלג, רשאי לשבת בסמוך למתפלל כל שניכר הדבר שיושב שם מחמת חולשתו, ואם יכול בנקל להתרחק מארבע אמותיו של המתפלל, צריך לעשות כן. אולם כל זה דוקא מצידי המתפלל, אבל מלפניו יש להחמיר אף באדם חלוש. (מה שאין כן העוסק בתפילה, שרשאי לשבת אף בסמוך למתפלל מלפניו.)

תשובה: אמרו רבותינו בגמרא (במסכת סוטה דף ב.), אמר ריש לקיש, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שנאמר (בתהילים פרק קכה.) "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", (דהיינו שלא יבא זיווג רע לאדם טוב.), ומקשה הגמרא על מה שאמר ריש לקיש, והרי אמר רבי יהודה, אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני", ואם כן כיצד אמר ריש לקיש שהזיווג נקבע על פי המעשים של האדם, והרי זו גזירה מן השמים, ומתרצת הגמרא, שבזיווג ראשון אדם זוכה במה שנגזר עליו, בלא קשר למעשים, אבל בזיווג שני אדם זוכה בזיווג על פי מעשיו.

ובאמת שאף בזיווג ראשון, הזיווג תלוי במעשים של האדם, וכן פירש הגאון רבי טוביה הלוי (מהעיר צפת לפני כארבע מאות שנה), שמה שאמרה הגמרא שזיווג ראשון נגזר מן השמים על פי הבת קול, היינו שזיווג ראשון, אף אם לא יהיו שני הצדדים שווים לגמרי במעשיהם, רשעים גמורים או צדיקים גמורים, אלא צדיקים הם, ואחד צדיק ביותר, וכן הרשעים אחד מהם רשע ביותר, מכל מקום יבואו לידי נישואין, כיוון שכך יצא מפי השם יתברך על ידי הבת קול, אבל אם רב המרחק ביניהם, צדיק גמור עם רשעה גמורה, או להיפך, אז תתבטל הגזירה וידונו על פי מעשיהם. וזיווג שני הנעשה לפי מעשיו, הוא בדקדוק רב שיהיו שניהם שווים בערך הצדקות או הרשעות. ונאמרו בעניין זה עוד חילוקים רבים שאפשר שאדם יפסיד את הזיווג שנקבע לו מפי הבת קול, לטוב ולמוטב, ועל ידי מעשי האדם ותפילותיו יכול לגרום שיזכה בזיווג משובח.

ומכל מקום, בעת שאדם מחפש זיווג, צריך לכוון מעשיו לשם שמים, לחפש זיווג לפי עניינו ולא לבא בדרישות מוגזמות או בדרישות חסרות טעם, שעל ידי כן יוכל לבא לידי הפסד.

וידוע מעשה בהגאון האמיתי רבי משולם איגרא זלה"ה, (שחי לפני כמאתיים שנה,) שלמרות ימי עוניו ומרודו, היה שקדן עצום בתורה, והיה נחשב לבחור עילוי עצום וצדיק, והגביר העשיר רבי שמואל ביק נתן עיניו בו לקחת אותו חתן לבתו היחידה. וכאשר היה נשוי עם אותה נערה, ראתה שאינו מבין בענייני העולם וכולו שקוע בעניינים רוחניים, ודבר זה לא מצא חן בעיניה, ודרשה להתגרש ממנו, וגם אביה בראותו שבתו אינה מרוצה דרש ממנו לתת גט לבתו, ובצער ויגון רב עמד רבי משולם וגירש את אשתו בגט כפי רצונה ורצון אביה.

ובאותה תקופה פרצה מחלוקת גדולה בין גדולי הרבנים בברודי, בעניין גט (שסידר רבי משה מינץ לבנו של הגאון רבי מרדכי זאב הזקן אב"ד לבוב) והיו שהכשירו את אותו גט, והיו שפסלו אותו. והחליטו שהגאון רבי ישעיה ברלין (רבה של ברסלוי) יכריע בדבר, בהיותו גאון עצום ובקי מאד בדברי הראשונים והאחרונים, ושלחו את השאלה לגאון נפלא זה, בצירוף חוות דעת של כמה מהרבנים האוסרים וכמה מן המתירים, ובין הרבנים הכותבים היה גם הגאון רבי משולם איגרא, שהציע חוות דעת בעניין.