בראשית יש בה מצוות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: (בראשית א כח) ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו. משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מישב (גיטין מא ב במשנה) שהשם ברוך הוא חפץ בישובו כדכטיב: (ישעיהו מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסבתה מתקימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה ב).

דיני המצוה, מתי חיב אדם לעסק בה, וכמה בנים יהיו לו ויפטר, ומאיזו מצות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה מבוארים ביבמות בפרק ו' (דף סא ב. וסב ב.) ובברכות (דף טז א.). שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן (קדושין לו ב) וחיב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א.) לשא אשה. ומצוה זו אינה מטלת על הנשים, והמבטלה בטל עשה וענשו גדול מאוד, (קדושין כט, ב.) שמראה בעצמו, שאינו רוצה להשלים חפץ השם לישב עולמו.

פרשת נח אין בה מצווה.

ב. מצוות מילה

לך לך יש בה מצוות עשה אחת, והיא מצוות מילה, שנאמר (בראשית יז י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב (ויקרא יב ג), וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והרבה מצות כמו כן נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכלן לצרך כמו שפרשום חכמינו ז"ל (שבת קלב א. קלה א). וענין  מצוה זו, היא שחותכין הערלה המכסה ראש הגויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש בעטרה שבאותו אבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו.

משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מבדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה. ונקבע ההבדל בגלת הזהב, לפי שהוא סבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלים צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעלותיו.

דיני המצוה על מי מטלת מילה הקטנים, וכן מילת העבדים, יליד בית (עבד כנעני שילדתו השפחה בבית ישראל) ומקנת כסף (פי' עבד כנעני שקנאו משנולד), והחלוק שביניהם ובאיזה ענין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י"ט משבת (דף קלז ב) ובפרק ד' מיבמות (דף עא א). ושם בשבת נתבאר כי המל יברך ברוך אתה יי אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם עונין, כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחפה ולמעשים טובים. (י"ד מסי' ר"ס עד רס"ו).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חיבות במילת בניהן, (קדושין כט א) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל ענשין, שהוא שלש עשרה שנה יום אחד בכל יום שיעבור עליו משיגדל, ולא ימול עצמו מבטל מצות עשה. ואם מת והוא ערל, במזיד חיב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קלג א.), אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחיבין על בטולה כרת. (כריתות כ א), כי אם זו ושחיטת הפסח.

מן פרשת וירא עד כאן אין בו מצווה.

ג. שלא לאכל גיד הנשה

וישלח יעקב יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר: (בראשית לג לב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והאי לא יאכלו לא נאמר דרך ספור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב, נמנעים הבנים מלאכל אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו.

משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על ידי המצות שתהיה לזכרון, יעמדו באמנתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה (בר"ר עח) שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, (שם לב כו) וצערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם. וכמו שמצינו (שם שם לב) באב שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לו השמש של משיח ורפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.

דיני המצוה זו מהו הגיד האסור, והחטוט שאנו חיבים לחטט אחריו, ובאי זו בהמה נוהג, ומי נאמן על נקורו ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מחלין (פט ב) (י"ד סי' ס"ה).

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ואכל גיד אחד, אפלו הוא פחות מכזית או שאכל כזית מגיד הנשה גדול, לוקה. (עי' חולין צו א).

מכאן עד סוף ספר בראשית אין בו מצווה.