בהלכה הקודמת ביארנו שהמתארח אצל חברו בימי חג החנוכה, ואין מי שמדליק עליו בביתו, וכגון שאין לו משפחה, או שמשפחתו נמצאת עמו, צריך להדליק נרות במקום שנמצא, אלא שהוא יוצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית המארח, וכל זה דווקא אם בעל הבית מארחו באופן שאינו דורש ממנו תשלום עבור האירוח, אבל אם הוא דורש תשלום עבור האירוח, צריך להשתתף עמו במעט כסף עבור הוצאות השמן והפתילות כדי שיקנה לו חלק בשמן ובפתילות של נרות חנוכה. וכתבנו שאף באופן שהאורח אינו משלם דבר למארח, ראוי להחמיר גם כן להשתתף בהוצאות השמן והפתילות.

אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבן או בת נשואים, המתארחים אצל הוריהם, אינם צריכים להשתתף כלל בהוצאות השמן והפתילות, משום שהן נחשבים ממש כבני הבית, ויוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית. ומכל מקום כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שאף באופן כזה נכון להחמיר להשתתף בהוצאות השמן והפתילות.

ומובן שכל זה הוא למנהג הספרדים ש"מצות נר, איש וביתו" כפי שהסברנו בהלכה הקודמת, אבל למנהג האשכנזים, רשאי הבן או החתן לכוון שלא לצאת ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית, ואף אם ירצה לברך בעצמו, רשאי.

כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו עברה או חאטת בשגגה והתודו את חטאתם אשר עשו זה ודוי דברים ודוי זה מצות עשה כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה וזהו עיקרו של ודוי וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משבח וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו ודוי דברים שנאמר (ויקרא ה) והתודה אשר חטא עליה וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששלם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה.