פרשת בהר

אחד  מן  המוטיבים המרכזיים במתן תורה בהר סיני הינו הנושא  של הגבלת העם  ביחסם להר,  העם הוגבל במקום:  "והגבלת  את  העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו וכו'" (שמות י"ט: יב), וגם הוגבל בזמן: "היו נכונים  ליום השלישי  כי  ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר  סיני" (שמות י"ט:יא).

מאז, היהודי החי לפי ערכיות יהודית נושא איתו יום  יום את מעמד הר סיני ווהגבלותיו:

"פן  תשכח...את  יום  עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" ( דברים  ד': ט-י).  אחת  מן התוצאות הישירות מן המודעות  הערכית  הזאת  היא שהאדם  ירא-השמים יודע שפעילותו ושליטתו בחברה מותחמת  ומוגבלת לפי נוהלי היהדות.שמירת נוהלים אלה מבטיחה שהאש וההשראה של  הר סיני מלווים אותו וחברתו תמיד.

בפרשת אמור,  מותחמת שליטת האדם על הזמן: שבת ומועדים הם "מועדי ה'",  והאדם משנה את פעילותו היום-יומית כדי להכניס  ללוח הזמנים את המרכיב של  קדושת  הזמן.  

בפרשה  שלנו,  פרשת "בהר", התורה מגדירה את תחומי הפעילות  של   האדם  בנוגע לארצו ולחברתו. אדם שולט באדמתו לשש שנים, והשנה  השביעית קודש לה': "שש שנים תזרע שדה  ושש שנים תזמר כרמך  ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית  שבת שבתון  יהי לארץ..." (ויקרא כ"ה: ג-ד). 

שבעה הפסוקים הראשונים של הפרשה (!) מתארים את מצוות שנת השמיטה, והעם אמור ללמד ממנה שמי  ששולט  על האדמה הוא זה שברא ונותן אותה, לא  מי  שמתיישב עליה  ומעבד אותה. שחרור הארץ משליטת האדם פעם בשבע שנים  הופך את הארץ להמשכו של הר סיני המוגבל מסביב.

מפסוק  ח'  עד סוף הפרשה, מתוארים גבולות החברה  היהודית  בארץ ישראל. בשנת  החמישים מתחוללת מהפכה חברתית כלכלית,  כאשר העני שמכר את אחוזת  משפחתו  מקבל אותה חזרה,  והאומלל שנמכר לעבדות חוזר לעצמאותו וחופשיותו. יש גבול  לכיבוש שווקים, להשתלטות על הזולת, לבניית אמפריות על גבו  של  השני, כך שלפחות פעם בחייו, היהודי החי בארצו יהיה עד ראייה למימוש והמחשת ריבונות  אלוקית על האדם, הארץ והחברה.

הלכות  רבות השייכות לניהול השוטף של החברה נובעות ממושגי יסוד אלה. הפרשה  מתארת את הלכות איסורי אונאה (פסוקים י"ד  - י"ח), מצוות גאולת קרקע  חקלאותי ועירוני לבעליו המקוריים מידי קונהו

(פסוקים כ"ה - ל"ד),  איסורי   נשך  רבית  (פסוקים ל"ה - ל"ח), והלכות  עבדים  לסוגיהם (פסוקים ל"ט   - נ"ד). כל ההלכות  האלה מבוארות  עוד יותר בספרות התושב"ע, המערכת המשפטית הלאומית  של עם ישראל.

לפי  הנוהג  היהודי הבבלי, התורה מחולקת לחמישים וארבע  פרשיות שבוע, וכל פרשת שבוע מחולקת לשבע "עליות" -  למען  קריאת התורה בציבור. רבני בבל,  שאירגנו את חלוקת פרשיות השבוע, דאגו בהרבה פרשיות שהעלייה האמצעית, הרביעית,   תישא את הנקודה התיאולוגית העקרונית  של הפרשה כולה. אצלנו,  בפרשת בהר,  העלייה  הרביעית מפרטת את המצווה לתמוך באחיזת כל יהודי בנחלת משפחתו בארץ.

"כי ימוך  אחיך  ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל  את  ממכר אביו"  (ויקרא כ"ה:כה). יהודי שנחלש כלכלית ומוכר  אחוזתו,  יש מצווה  לגאול  חזרה את ממכרו כדי לאפשר את המשך  שהייתו  בחלקו בארץ.  זאת  אומרת, מושגי היסוד של הפרשה,  של  הגבלת  פעילותו ושליטתו  של האדם על הארץ והחברה, משריינים את מקומו  ויציבותו של כל פרט ופרט מישראל, וקובעים את זכאותו לכבוד עצמי סביר  על אף  גורלו  הכלכלי או החברתי האומלל. כבוד הפרט,  כמיקרוקוסמוס המשקף את כבוד הציבור, מוגן ומעוגן בהלכות אלה.

הסיבה למוסר חברתי נפלא זה נמצא בשני פסוקי מפתח של הפרשה:

 פסוק  כ"ג: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

פסוק  נ"ה:  "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר  הוצאתי  אותם מארץ מצרים אני ה' א-לוקיכם"

מן  שני  פסוקים  אלה  עולה שחרותו  של  האדם  נוסדה  בשיעבודו לאלוקיו, והמבקש להשתחרר ממרות הא-ל מגיע לשיעבוד  חברו!

 אולם, המונח בפסוק כ"ג:  "כי  גרים ותושבים  אתם  עמדי", מעמיד אותנו בבעיה פרשנית: גר ותושב  אינם   זהים:  לגר אין זכויות  באדמה, ולתושב יש ויש!.

כתב ה"חתם  סופר" (הרב  משה סופר, מאה ה-18) - שמי  שמחשיב את עצמו לבעלים  על הארץ, ומבקש לעשות בה  כרצונו, יגלה שהוא רק גר. למי שיודע שהוא רק גר, וששליטתו מותנית ברצון האל,  הוא  התושב.

הפרדוקס הקלאסי מביא להשקפה  שהיהודי  ניצול משעבוד  ליהודי  אחר,  או  לחברה כולה, על  ידי  היותו  משועבד מלכתחילה למי שאמר והיה העולם. מאחר ויש לקב"ה בעלות מוקדמת על היהודי,  על  הארץ ועל החברה, יש גבולות לשליטת האדם על  רעהו. חופש האדם וחירותו מוגנים על ידי קבלת עול מלכות שמים.

מכל  האמור  יוצא, שפרשת "בהר" מציגה לפנינו את ערכי היסוד  של החברה היהודית  השורשית והאמיתית. יהי רצון שנזכה  לראות בחברה כזאת בארץ ישראל בחיינו אנו!

                                                                (מאת פנחס היימן אונ' בר אילן)

שבת – שלום

פרשת בהר-מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" מפרש רש"י: מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

ונלע"ד שהקושי הוא מדוע מדגיש הכתוב מצווה זו שנאמרה בסיני וכי מה מיוחד במצווה זו? אלא שיש הקבלה לבין שמירת שבת לשנת שמיטה. כאשר אדם מפסיק את כל עיסוקו ביום השבת וזה נותן לו כח להגיע לשנה השביעית ולעשות שבת לארץ במשך שנה שלמה, ההכנה השביעית של שמירת השבת נוטעת אמונה ובטחון בה' יתברך,  כמאמר הגמרא במס' ביצה (ט"ו): כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה חוץ משבתות ויו"ט ולכן כאשר ביום השבת הוא פוסק ממלאכתו ממילא לא יפסיד מכך,  ולא עוד, אלא שכל ממון שמוציא לכבוד שבת ויו"ט לא שייך למזונותיו הקצובים.

הניסיון הגדול הוא בשנת השמיטה: איך אדם יכול לעזוב את מקור פרנסתו ולהפקיר את שדהו ולראות זרים עושים בשדהו כבתוך שלהם? ויתר על כן, כאשר ייגמר המלאי בביתו לא יהיה לו יותר מה לאכול? נתבונן בגודל השגחת הבורא – כאשר האדם מקיים את המצוות בביטחון !

על מצוות שמירת השבת כתוב "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (יתרו, כ/י"א) ורש"י מפרש: ברכו במן לכפלו בשישי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד.

על שנת השמיטה כתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (בהר כ"ה/ו) מפרש רש"י: מן השבית אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור משמע שהוא אוכל מן ההפקר.

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" (כ"ה/כ) נמצא שזאת שאלה שמתבקשת מכורח המציאות.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" מובן מפסוק זה שכיוון שהאדם בדעתו לשמור את שנת השמיטה, היבול שלו מן השנה השישית יספיק לו לשלוש שנים על פי ה', כשה' מבטיח שתהיה ברכה בשנה השישית.

וכיוון שאנו עושים לכבוד ה' שכתוב על השבת "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" (יתרו כ/י) ועל שנת השמיטה כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'" (בהר כ"ה/ב) ונבין מכאן את דברי הגמרא (ביצה ט"ו):

לוו עלי קדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע כמאמר חז"ל: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה הוא בזכות האמונה.

ד"א: "וידבר.. בהר סיני לאמר" מפרש האבן עזרא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמרה פרשה זו קודם ויקרא ומצווה את בני ישראל על שביתת הארץ בשנה השביעית לאחר שקיים הבטחתו בשלמות והגיעו ישראל לארץ צריכים להראות בטחונם בה' יתברך יותר שכן קודם נצטוו על שמירת שבת, שבה אדם פוסק מלעסוק לפרנסתו יום בשבוע והוא דואג שמא יחסר ביום השביעי וה' מבטיח שהוא מברך את השבת  והאוכל יספיק ליומיים, כעת כשבאים אל הארץ, הניסיון באמונה גדול יותר שכן אדם רואה בכל יום במשך שנה שלמה את שדהו מופקר ועזוב וכל מי שרוצה אוכל ואינו יכול לעשות דבר וזה מראה בטחון בה' יתברך והבטחון שלו בא לידי ביטוי כאשר הוא מתכוון לשמור שנת שמיטה ואז היבול בשנה הששית יספיק לשלוש שנים שכתוב "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש שנים".

מיד לאחר הניסיון הגדול הזה כתוב "וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" רש"י מפרש מחמת דוחקו מכר שדהו,  ואונקלוס מתרגם ימוך יתמסכן, וזה מזכיר את הפסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה" לשון מסכנות מתחיל דווקא ממחשבה של 'כוחי ועוצם ידי' שאדם שאין לו בטחון בה' והוא גם אינו שומר שמיטה, סופו שימכור את שדהו, כי "ברכת ה' היא תעשיר" ולכן אם אדם בטח בכספו, סופו שיהיה צריך להלוואה.

פה יש אזהרה חמורה "אל תקח מאתו נשך ותרבית" משום "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" מכאן שאדם שלוקח ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים.  

וכתוב במדרש פליאה: כל ההשתדלות של האדם בעולם הזה לפרנסתו חייבת להיות ע"י אמונה בה' יתברך. שהטוב בעיניו יעשה, אבל אדם שלוקח ריבית סומך בעצם על זה בלבד  שזה הרווח שנפסק לו לפי חשבונו שלו ותירוצו שקשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף.

נתבונן בקריעת ים סוף: עד שלא באו ישראל בתוך הים והראו בטחונם בה'  לא נבקע הים, שכן ההשתדלות של האדם אינה עושה מאומה שכן שעם ישראל יצאו ממצרים היה עליהם קטרוג של שר הים ושר מצרים שחללו עע"ז והללו עע"ז, על כן אדם שאינו לוקח ריבית יש לו אמונה ובטחון בה' יתברך ומודה ביציאת מצרים שכן רק בשכר של אמונה ובטחון בה' יצאו אבותינו ממצרים.

צד נוסף של חוסר בטחון בה' מביא שנמכר אדם לעבד ויורד לדרגה הנמוכה ביותר של עבד כמו שהיו עם ישראל עבדים במצרים, וצריך להתחיל הכל מחדש למרק עוונותיו כדי שיזכה בסופו של דבר לגאולה והכל בזכות קיום המצוות, שכן אם לא הייתה שנת היובל לא היה זוכה לצאת מעבדות לחירות.

ומסיימת הפרשה באזהרה מעבודה זרה ושמירת השבת שכן חוסר בטחון בה' ואי שמירת שבת מביא את האדם לא לשמור שמיטה ולבסוף מביא אותו למצב שהוא עצמו נהיה עבד לבשר ודם ולא עבד לבורא עולם.

כדי להדגיש את רמת הבטחון בה' נתבונן במה שאמרו חז"ל: "ארבעה מלכים היו- מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן:  דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.

 דוד אמר (תהלים י"ח) "ארדוף אויבי ואשיגם..." אמר לו הקב"ה אני עושה כן, הה"ד (ש"א ל') "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם…".

עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה. שנאמר (דברי הימים ב' י"ד) "וירדפם אסא…כי נשברו לפני ה'… "לפני אסא אין כתיב כאן אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".

עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר (שם כ') "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה'…וינגפו…".

עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנא' (מלכים ב' י"ט) "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור…"

המדרש מתאר בפנינו את התופעה המכונה "ירידת הדורות". הראשון והמעולה שברשימה הוא "דוד מלך ישראל" המאמין ובוטח בה' אבל הוא גם זה שנלחם את מלחמות ה'. כך גם מגדירה את מדרגתו אביגיל בדברי נבואתה  "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ". האחרון ברשימה הוא חזקיהו שאפילו שירה אין בו כוח לומר.  וכבר ידוע ומפורסם מאמרו של ר' יהושע בן לוי :"אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, והוא לא עשה כן, אלא אמר (תהלים כ') עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו…מה כתיב בתריה: ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (שיר השירים רבה)..

אם כך ניתן לומר שערב קריעת ים סוף, כשהעם שיצא ממצרים וראה "אין סוף" נסים וישועות, ומתלונן "טוב לנו עבוד את מצרים", הוא מאבד את זכותו להלחם ולעמוד על נפשו וגם את הזכות לומר שירה.  העונש הוא כפול - "ה' ילחם לכם" וגם "ואתם תחרישון". רק אחרי מסירות הנפש והכניסה לתוך הים "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם כב), זכו גם לומר שירה "שירה חדשה שבחו גאולים".

מה נאכל בשנה השביעית

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכך בשנה הששית ועשיתי את התבואה לשלש השנים (בהר כה כ-כא)

יש להבין, והרי מי ששואל שאלות "מה נאכל", אינו חזק באמונה כל כך ובכל זאת התורה מבטיחה לו ברכה, ומדוע לא נכתבה ברכה  מיוחדת לאותם מאמינים שלא שואלים שאלות?

אכן ההבדל הוא גדול. משום שכשאדם משליך יהבו על אלהיו ובוטח בו בכל לבו מבלי לשאול שאלות איננו זקוק לברכת שפע שתצמיח שדהו הרבה תבואה, אלא כפי שאמר הכתוב לעיל "ואכלתם לחמכם לשובע" היינו "אוכל קמעה ומתברך במעיו", אך אותם שישאלו "מה נאכל" הרי זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל כך, ועבורם נאמר "וצויתי את ברכתי" שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל ויתרבה העמל במקום שתהיה הברכה באכילה עצמה.

                                                                            (הגאון רבי ליבוש חריף).

כיוצא בזה כתב נועם אלימלך (בשם אחיו ר' זושא זצ"ל) בביאור הפסוק, שאם ישאלו "מה נאכל" אז יהיה צורך לצוות על הברכה, אך אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשי קושיות אז הברכה היתה מצויה מאליה. וטעות היא לחשוב שהפרנסה היא לי עמל האדם בעולם הזה שהרי אמרו חז"ל (ביצה טז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.

ומעשה בתלמיד שהפסיק להגיע לשיעורי תורה. ושאל עליו רבו מדוע פלוני נעדר מהשיעורים? אמרו לו שנולדו לו תאומים ולכן ניאלץ לעבוד שעות נוספות בכדי שיוכל לפרנס את שני התאומים. המקצוע של אותו תלמיד היה נפח, מה עשה הרב? לקח מיחם של מים ושלח ביד אחד מהתלמידים שיבקש מהנפח שירכיב לו ברז נוסף במיחם. תמה התלמיד הנפח ואמר: בשביל מה ברז נוסף וכי אחד לא מספיק? אמר לו הרב: בכדי שיצאו הרבה מים. אמר לו הנפח: והלא יש כמות מוגבלת במיחם וכי ברבוי הברזים יתרבו המים במיחם?

אמר לו הרב: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כשם שכמות המים שבחבית היא מוגבלת ושום ברזים לא יוסיפו לכמות המים כך גם הפרנסה שקצבו לך מהשמים לא תתוסף. אם רצונך לקבל מה שקצבו לך מהשמים  בבת אחת בבקשה. הדברים נגעו ללבו של התלמיד וחזר ללימודו הרגיל והברכה היתה מצוייה במעשי ידיו. (לבוש יוסף)

מעשה באיכר שהיה מביא תבואה למכירה לסוחר יהודי. הם הסכימו ביניהם שבשעה שהיו שוקלים את שקי התבואה במאזנים, היה הסוחר חורט חריץ בקיר כנגד כל שק תבואה ואחר כך היו שניהם סופרים את החריצים, וידעו שכמספר החריצים כן מספר הפדיה של שקיי התבואה שהביא האיכר.

לימים נמלך האיכר בדעתו שדרך זו של חשבון סכנה יש בה, שהרי יכול הסוחר לטשטש את אחד הסימנים שעל הקיר והוא יפסיד פדיה של תבואה. לכן הציע לסוחר דרך אחרת כנגד כל שק של תבואה שישקל במאזנים ישים הסוחר מטבע על גבי צלחת, ואחר כך ימנו את המטבעות וידעו את מספר הפודים.

התחילו נוהגים כך. ברם בשעת מעשה לא עצר האיכר כח לכבוש את יצרו, וכשראה שהסוחר אינו מבחין במעשיו היה ממהר לשלוח ידו בחשאי, נוטל מטבע מערימת המטבעות שבצלחת ומשלשלה לתוך כיסו. הסוחר היה משלם לו אחר כך על שקי התבואה לפי מספר המטבעות שבצלחת, ויוצא שהאיכר גונב מהצלחת של עצמו.

סיפור זה היה רגיל ה"חפץ חיים" לספר, כשבת צחוק על שפתיו, כליל אלה החושבים שאם יקפצו את ידם מאחיהם האביון, הם יתעשרו. הרי נוהגין הם ממש כמנהגו של אותו איכר. שכן תלויים אנו בחסדיו יתברך שישפיע עלינו את ברכתו. (משלי החפץ חיים).

ועוד מעשה. כשנודע, לבעל אכסניה יהודי תושב העיר ורשה, כי מרן ה"חפץ חיים" מתכונן להגיע לעיר. ביום המיועד השכים האיש ושם פעמיו את בית הנתיבות, 'אני אהיה האכסנאי הראשון שיראה את פני הצדיק', חשב האיש בהתרגשות. 'וכשאבקש ממנו להתאכסן בביתי בודאי יסכים!'

וכך היה. אך הגיעה הרכבת וה"חפץ חיים" יצא מן הקרון, ניגש אליו היהודי ובלב הולם מהתרגשות הזמינו להתארח בביתו, והאורח הדגול אמנם הביע הסכמתו. עד מהרה ישבו השנים במרכבה העושה דרכה אל בית האכסניה. עודם בדרך ושיחה נקשרה ביניהם. "אמור לי, ר' יהודי", פנה ה"חפץ חיים" אל מארחו. "הקובע אתה עתים לתורה? כמה שעות מקדיש אתה מידי יום ללימוד תורה?"

כתשובה, נאנח היהודי. הוא הרכין ראש במבוכה ואמר: "האמן לי רבי, כי ליבי דואב וכואב בשל כך. ואולם...עול הפרנסה כבד כל

כך...הן ידוע", המשיך בהתעוררות, "כי מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף! ואני חש בכך היטב: מעלות השחר ועד שעת ליל

מאוחרת טרוד אני בעבודתי. וכשמסיים אני את מלאכת יומי, הריני עולה על יצועי באפיסת כוחות!

ורשה, "עיר גדולה מאוד, ומידי שעה בשעה מגיעות הלום רכבות, ובקרונותיהן אורחים לרוב. ועלי להתייצב בכל שעה בבית הנתיבות ולקדם את פני האורחים, אם לא אעשה כן  יקדים אותי בעל אכסניה אחר ויוליך את האורחים לאכסניתו. ואם כך, אקפח את פרנסתי!"

"היודע אתה למי הנך דומה במעשיך אלו?" הגיב ה"חפץ חיים". "במחילה מכבודך, דומה אתה לבן כפר שנסע לעיר הבירה להסדיר ענין אצל שרי השלטון. אותו ענין דחוף וחשוב עד מאד היה, ועל כן ישב הכפרי בקרון ורוחו קצרה. 'מדוע נוסעת הרכבה כה לאט'? הרהר כל העת. וכששוב לא  יכול לשאת את הנסיעה האיטית, קפץ ממקומו וקרב אל דופן הקרון. במרץ רב הפשיל את שרווליו, והחל לדחוף את הקרון בכל כוחו. המאמץ היה רב, פניו סמקו, נשימתו נעשתה כבדה וטיפות זעה כבדות נטפו ממצחו.

עקבו שאר נוסעי הקרון אחר מעשי הכפרי ולבסוף שאלוהו: 'מדוע אתה מתאמץ כל כך?'

"'מדוע?' חזר הכפרי על שאלתם בקול חלוש, והשיב: 'הנה, כאשר אני נוסע בעגלתי וברצוני שהעגלה תתקדם במהירות, דוחף אני את קרון העגלה מצדו האחורי, ואז מגבירה העגלה את המהירות. גם עכשיו אני ממהר מאד עלי להיות בעיר הבירה לצורך בענין דחוף ביותר! וכדי שאגיע למחוז חפצי, החלטתי לדחוף את קרון הרכבת ולזרז על ידי כך את הנסיעה.

"הסברו של הכפרי התמים העלה צחוק על פני חבריו. 'חי חי חי, כפרי שוטה', לעגו לו, 'הסבור אתה שכחותיך הדלים יוסיפו מהירות  לקרון הנגרר באמצעות כח המשיכה העצום של הקטר?'

דע לך, פנה ה"חפץ חיים" אל היהודי היושב לצדו, כי הקב''ה מנהיג את העולם כולו בכוח אדירים, רב שאיננו מסוגלים כלל לתפוס בשכל האנושי שלנו. הקב''ה זן ומפרנס את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד לביצי כינים. ואתה סבור, שעל ידי כל אותן טרחות יתרות שאתה טורח ביגללם מבטל אתה מלמוד תורה! אתה מסייע בידיו, כביכול, לפרנס אותך? הקב"ה, מנהיג העולם, מפרנס את כל הבריות, ואף אותך ביניהן. וכל היגיעה הרבה שיגע אתה למען פרנסתך משולה לכפרי שדחף בכוחו העלוב את הקרון המונהג על ידי הקטר רב העצמה!"

דברי האורח הדגול חדרו ללבו של בעל האכסניה, ומאז אותו יום שקד על למוד התורה.                                     (מעשיהם של צדיקים).

בזמן שעם ישראל עושה רצונו של מקום, הוא כלי קיבול לברכה ולשפע פרנסה שנאמר: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתבם לחמכם לשבוע וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא חוקותי כו-כ)  ואומר רש"י: שיהיה הדיש מרובה ואתם תהיו עסוקים בו עד הבציר ובבציר תתעסקו עד שעת הזריעה (רש''י)

ויש ללמוד מזה את הביטחון בבורא עולם שהפרנסה משמים ואכלתם לחמכם....

ומעשה שהיה כהן אחד ירד מנכסיו ולא הצליח לפרנס את אשתו וילדיו. החליט: "אסע לחוץ לארץ, ידוע לי כי שם מתפרנסים האנשים ברווח".

סיפר הכהן לאשתו על החלטתו. "אסע לחוץ לארץ ואשתכר בכבוד". אמר, "אך יהא עליכם להמתין לי זמן רב ואולי שנים עד שאשוב אליכם ובידי כסף, או עד אשר אבוא לקחת אתכם אלי. ואולם, יודעת את שבני אדם רגילים לבוא אלי שכהן אני, ולהראות לי את נגעיהם שמא לקו בצרעת. והרי אין פה, במקום, עוד כהן היודע להבחין כמוני בסימנים, ומה יעשו הבריות בלעדי? הבה ואלמדך את סימני הצרעת, ותוכלי לומר לאנשים שיבואו אם עליהם לגשת לכהן אחר, שיחליט אם נגועים הם, אם לאו".

למדה האשה מפיו את סימני הצרעת. וכך אמר לה בעלה הכהן: "שימי לב לכך, שלכל שערה ושערה שבגוף האדם ברא ה' גומה קטנה מעין מעין בתוך העור, ומתוכו יונקת השערה את קיומה,  ואין שתי שערות נזונות מאותו המקור! לכשתראי שיבשה השערה ואין בה צבע, דעי כי יבש מקור קיומה, וזהו אחד מסימני הצרעת!"

שמעה זאת האשה וקראה: "השומעות אזניך את שפיך מדבר? בעצמך אמרת שלכל שערה ברא ה' מעין, וממנו היא נזונה ואתה, שבן אדם אתה ועליך לפרנס את משפחתך, כלום לך לא יברא ה' מעין שממנו תהיה נזון? אנא, אל תלך לחוץ לארץ! בטח בה' יתברך וימציא לנו פרנסתנו פה, בארץ הקודש!"

הסכים הכהן עם דבריה הנרגשים של אשתו. "הצדק אתך", אמר. "אשמע לקולך, ובבטחון בה' אשאר בארץ ישראל!" ואמנם עזר ה' לכהן ולאשתו שכה בטחו בו. עד מהרה נמצאה לכהן פרנסה בשפע, ובני משפחתו לא ידעו עוד רעב ומחסור.                                 (הרב אריה קרן)

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

פרפראות

ושבתה הארץ שבת לה'. שמיטה דומה לשבת, שכמו שע"י השבת מתברך כל השבוע כדאיתא בזוהר, כך אומרים חז"ל שמשנת השמיטה מתברך כל השש שנים.

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. הנה שונה הוא לשון הכתוב כאן בענין שביתת הארץ בשנה השביעית מהלשון האמור בענין שביתת מלאכה ביום השבת, דבשבת הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו' הרי שאמר תחילה זכור את יום השבת לקדשו ואח"כ  ששת ימים תעבוד, אבל כאן בשביתת הארץ לא אמר בתחילה שהשנה השביעית מקודשת אלא התחיל בשש שנים תזרע שדך ואח"כ אמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, 

והסביר הגרמי"ל שחור זצ"ל, דקדושת יום השבת תלויה בעצמו ולא בהיותו היום השביעי אחר ששת ימי המעשה, ולכן אמר בתחילה זכור את יום השבת לקדשו, אבל שנת השמיטה תלויה במספר השנים שהיו לפניה דאמרה תורה דהשנה הבאה אחר שש שנות זריעה וזימור תהיה קדושה ואסורה בעבודת הארץ. שהנה יום השבת הוא יום קבוע מימי בראשית שכילה הקב"ה ביום השביעי את מלאכתו אשר עשה  וציוה לישראל לשבות באותו היום, אבל קדושת שנת השביעית אינה קבועה ועומדת, אלא משנכנסו ישראל לארץ לאחר י"ד השנים של כיבוש וחילוק (ראה בגמ' ערכין דף י"ב ע"ב ובגמ' קדושין דף מ' ע"ב) התחילו למנות שש שנים בעבודת הארץ וקידשו את השנה השביעית שלא לעבוד את האדמה, ואין השנה הזו שנה מסוימת אלא בכניסתן לארץ עם עיסוקם בעבודת האדמה התחילו למנות שבע שנים לשמיטה.

איסורי עבודות השדה בשמיטה: על חרישה, עובר בעשה "בחריש ובקציר תשבות", ואינו לוקה. על זמירה, עובר בלאו "לא תזמור", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה. על קצירה, עובר בלאו "לא תקצור", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה. על זריעה, עובר בלאו "לא תזרע", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה. על בצירה, עובר בלאו "לא תבצור", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה (רמב"ם).

"ולא תונו איש את עמיתו" באונאת דברים הכתוב מדבר, שאסור לצער את חבירו, ואסור לתת לו עצה שאינה טובה שהיא לטובת היועץ.

אצל המהרי"ל דיסקין היה שוחט שהמהרי"ל לא רצה לאכול משחיטתו, מפני שלא היה מספיק ירא-שמים, אך לפוסלו גם לא רצה מכיון שהוא היה שוחט מומחה, וידע היטב את ההלכות, החליטו התלמידים לחפש עבורו עבודה אחרת, ומצאו לו עבודה שיוכל להתפרנס ממנה טוב יותר, והציעו את המשרה לשוחט, אמר להם שברצונו להתייעץ עם המהרי"ל, התלמידים שמחו בחשבם שבודאי יאמר לו המהרי"ל שיעבוד בעבודה האחרת, ויוכל מעתה לאכול בשר, שאל המהרי"ל את השוחט: מה הסיבה שאתה רוצה לעזוב את השחיטה, האם בגלל שאין בכוחך להמשיך, או מפני שאתה חושב ששם תוכל להתפרנס יותר, השיב לו מפני ששם יוכל להתפרנס יותר, אמר לו המהרי"ל שישאר בעבודת השחיטה מפני שהעבודה במקום החדש אינה מבוססת דיה, ואכן נשאר לעבוד בשחיטה, התפלאו התלמידים ושאלו את רבם לפשר המלצה זו, השיב להם, כי כתוב בפר' "לא תונו איש את עמיתו" - ומפרש רש"י: שאסור לתת עצה שאינה הוגנת לפי דרכו והנאתו של המייעץ, לכן צריך אני לייעץ לטובתו ולא לטובת עצמי.

לא תונו איש את עמיתו. ע' וא' הם אותיות המתחלפות ואפשר לקרוא במקום זה לא תונו איש את אמיתו, פירוש לא להונות את עצמו.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. למה כתוב עם ו' והחזקת, רק כמו שכתוב ויתן לך ואומר שם רש"י יתן ויחזור ויתן כמו כן כאן אצל העני והחזקת בו, ועוד פעם והחזקת שלא יפסיק לתמוך בעני.

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. חז"ל אומרים שכל הלוקח ריבית אינו קם בתחיית המתים שכתוב וחי אחיך עמך ומי שלוקח ריבית אינו חי רח"ל.

את כספך לא תתן לו בנשך. בעלי-המוסר מפרשים, המלוה כספים לחבירו לא יתן לו בנשך, דהיינו בעקיצה, אלא יתן לו בסבר-פנים-יפות.

את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה אומרים להם ובמרבית לא תתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית.

                                                                                            (הרב גרשון שטיינברג)

חידון לפרשת בהר

מאת עזרא מרום

שאלות 
1. מה משמעות האימרה: "מה ענין שמיטה אצל הר-סיני"?
2. "את ספיח קצירך לא תקצור"; הסבר מהו ספיח?
3. מה משמעות השם "סיני"? 
4. באיזה פסוק מופיע המספר שבע, ארבע פעמים?
5. על איזה בנין מפורסם בעולם כתוב הפסוק מפרשתנו: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"?
6. מה הקשר בין שבת לשמיטה?
7. כיצד נקראת קניה חוזרת של בתים וקרקעות בארץ ישראל?
8. "וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל", על מי בתורה מסופר ששאלו "מה נשתה"?
9. "בפרשתנו מדובר על גאולת קרקעות. היכן בתנ"ך בוצע תהליך כזה?
10. מדוע דיני שמיטה נאמרו בלשון יחיד ואילו דיני היובל בלשון רבים?
11. א. מה משמעות הביטוי "סיני ועוקר הרים"? ב. מי מחכמי התלמוד זכה לתארים אלה?
12. כיצד נקראת ריבית בפרשתנו?
13. מה הקשר בין ההפטרה לפרשה?
14. ממי  גאל ירמיהו את השדה בענתות?
15. בידי מי הפקיד הנביא את ספר המקנה?

תשובות
1. המשמעות: מה הקשר בין הדברים, שלכאורה אין שום קשר ביניהם.
2. ספיח הוא צמח שגדל מעצמו מזרע שנפל בקרקע.
3. סיני מלשון שנאה:" שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (בגלל שלא קיבלו את התורה)
4. "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים.."
5.  על פסל החירות בפילדלפיה שבארצות הברית.
6. א. שניהם התברכו , בשמיטה: " וצויתי את ברכתי" בשבת:"ויברך אלוקים את יום השביעי" ב. בשמיטה נאמר : "והיתה שבת הארץ לד".
7. גאולה.
8. עם ישראל כשמצאו מים מרים במרה אמרו: "מה נשתה"? (שמות טו' 24).
9. במגילת רות אצל בועז.
10. במצוות שמיטה חייב כל יחיד היושב בארץ ואילו מצוות יובל נוהגת רק בזמן שכל שבטי ישראל נמצאים בארץ.(גמרא ערכין ל"ב)
11. א. סיני= בקי ובעל ידע רב , עוקר הרים= חריף ומפולפל בלימוד. ב. בגמרא ברכות סג: רב יוסף=סיני ואילו רבה= עוקר הרים.
12. ריבית - נשך , תרבית.
13. בשתיהן מדובר על גאולת קרקעות.
14. מחנמאל בן שלום שהיה בן דודו.
15. ברוך בן נריה.

שבת שלום