"ואחר כך עתידין למלוך על העולם ועל ישראל וכו', כי חס ושלום בחרות אפם בנו רצונם למחות שם ישראל מתחת השמים, כדמיון הדבר הבלוע שאין מציאותו נודע כלל, שעתידין להצר את ישראל צרות קשות ומשונות, לא ניראו כמותם".

רבי חיים ויטאל מסיים בדברי נחמה ותקווה: "ואנחנו לא נדע מה נעשה, ואין לנו תקווה אחרת זולת שנבטח בשמו הגדול יתברך שיושיענו מידם, וזה שסיים הפסוק עזרנו בשם ה'"

מה בין 'דמשק' ל'מקדש'?

כיוון שהחשש העיקרי של עם ישראל כיום הוא מפני סוריה, אירן ועירק, הבה נציע פתרונות כיצד 'להילחם' עם צבאותיהן של המדינות הללו.

אותיותיה של 'דמשק' מקבילות ל'מקדש', ולכן אם נתפלל על בית המקדש שיבנה ונשתדל לשמור מכל משמר על בית מקדש-המעט שלנו, שהוא בית הכנסת, נזכה להכרעתה של דמשק בשדה הקרב.

באשר לעירק, היא בבל, הבה נפתח את היום בלימוד דף בבלי, כמו שמפרשים החסידים את הפסוק 'ותהי ראשית ממלכתו – בבל', שראשית היום צריכה להיות ב'בבל', בדף בבלי.

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט-א)

מנהגו של הרבי ר' אלימלך זי"ע היה לומר בסעודה שלישית שני חלקים של דברי תורה. האחד על ענייני פרשת השבוע והשני על ימות המשיח. שלוש האמרות מובאות כלשונן, כמעט ללא שינוי סגנון.

האמרה השנייה, שבדורו של המשיח ימתח הקב"ה כביכול חבל אחד ארוך מסוף העולם ועד סופו וכל בני ישראל יאחזו בחבל זה. הקב"ה יאחז בקצהו של החבר וינער ויטלטל אותו עד שכולם יטולטלו באוויר.

לא כולם יוכלו להחזיק מעמד בטלטול חזק שכזה, ורבים יפלו ארצה. השוטים יאמרו: אם הקב"ה מנער אותנו בצורה כזו, בודאי רצונו שנרפה מאחיזתנו בחבל, ועל כן ישחררו ידיהם ויפלו ארצה. רק החכמים המעטים יחזיקו בכל כוחם בחבל נחלתו וידבקו בו בכל כוחם ומאודם. וזה הוא 'חבלו של משיח'.

והנה, כשרואה הפסולת את הקמח הנקי הוא הסולת, נופל למטה ונחבל פעם נוספת, היא מתגאה עליו לאמור: ראה גודל שפלותך, שנפלת למטה ונוספה לך ע"י זה עוד חבטה, ואילו אני הפסולת נשארתי למעלה וגם לא קיבלתי חבטות. באותה שעה, אין הפסולת יודעת שנשארה למעלה רק לרגע קט, כי בעבור רגע, יהפכו את הנפה וישליכו את כל הפסולת לאשפה...

תקופתנו, יותר מכל התקופות שקדמו לה, מצביעה על הסימנים שנתנו חז"ל לחבלי משיח. האברבנאל בספרו "מעייני הישועה", מעיין י"א, תמר ח', מתאר בפרוטרוט כמעט מלא את שיקרה במלחמה האחרונה שתהיה לפני בוא המשיח.

מן הנביאים, שהמלחמה היותר נוראה שהיה בעולם יהיה ממש לפי שערי ירושלים, בו יתקבצו כל האומות שבעולם, אחד מהן לא נעדר. בצד אחד כל אומות המחזיקות דת נוצרי ובצד אחר כל אומות שאין מאמינים בדת זה, ומקובל שמות שרי הצבא מכל צד איזה אומה הנוצחת.

"ויתחזק ישראל וישב על המיטה" (מה-ב)

בספר "מעשה שושן" מצינו מעשה נאה השייך לפרשתנו, ולקחו בצידו: שרפה פרצה בעיירה. כילתה את בתיה ותושביה נותרו חסרי קורת גג. נחלץ רב המקום לעזרה ויצא לנדוד מעיר לעיר, לעורר את רחמי היהודים בכל אתר ואתר, לעזור לאחיהם הנתונים בצרה ולשקמם. האנשים נענו, מי פחות ומי יותר. כל סכום שהשיג שלח לעיירה, להחיות את נפשות התושבים ולהתחיל בפעולות הבניה.

הגיע הרב לעיר אחת והלך מחנות לחנות, עורר את הלבבות והתרים את הבעלים. נכנס לאחת החנויות, חנות תכשיטי זהב מהודרת ובוהקת בשלל אבנים טובות, יהלומים ואבני ברקת. אך פתח פיו וסיפר שהגיע להתרים, חייך הבעלים חיוך רחב ונתן לו "שלום עליכם" לבבי:

"רואים שכבודו אינו בן המקום" אמר.

"כיצד רואים זאת?" תמה הרב.

"משום שאם היה כבודו בן המקום, היה יודע שאיני נותן מאומה לצדקה!" השיב העשיר הקמצן.

"במה יקיים כבודו מצוות גמילות חסדים?" שאל העשיר.

"בכך שאני מקיים כאן מצוות ביקור חולים", השיב הרב, "וביקור חולים הוא מכלל מצוות גמילות חסדים!"

תמה העשיר: "מי חולה כאן, שכבודו מבקרו?"

ענה הרב: "כבודו הוא החולה!"

מחה העשיר: "אני? בריא אני וחסון ואין בי חולשה ורפיון כלל".

אמר לו הרב: "הן לא יכחיש כבודו את דברי שלמה המלך, החכם מכל האדם, ושלמה המלך אמר בחכמתו: "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו'. ואם חנן ה' את כבודו בעושר, וכבודו מתפאר שאינו נותן מכספו לדלים ואינו עושה בו צדקה וחסד, אין ספק כי עושרו שמור לו לרעתו, שכן יצטרך לתת בעתיד דין וחשבון מדוע לא ניצלו לטובה! אם כן, הרי שלמה המלך מעיד בו כי הוא 'רעה חולה', ובאתי אפוא לקיים בו מצוות ביקור חולים!"...

אמר לו הרב: "טעם כמוס עמדי, מדוע רצוני לקיים מצווה זו דווקא כאן ולא אגלהו אלא אם תבטיחני להרים תרומה למצווה שאני עוסק בה עתה".

אמר העשיר: "מוסכם, הבה ואשמע.

אמר הרב: "הלא ידעת מה שאמרו חז"ל, שבתחילה היה יעקב אבינו חולה אנוש, ורק בבוא יוסף אליו לבקרו, כתוב 'ויתחזק ישראל וישב על המטה'. ומדוע? משום שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו. וזה רמוז בתיבת 'המטה', שהיא חמישים ותעש בגימטרייה, היינו שישים חסר אחד. לפיכך, תבין מדוע מעדיף  אני לבקר חולה כמוך, שהממון הוא מחלתך, וליטול אחד משישים מחולייך".

נאים הדברים, אבל כחושבים עליהם, אינם כה מבדחים...

העושר השמור לבעליו לרעתו, חלילה, אינו רק בממון. לכל אדם 'עושר משלו: אחד חננו ה' בממון, שיוכל לעזור בו לעניים – ועלינו לדעת שיש משפחות הרעבות ללחם, פשוטו כמשמעו; יש מי שחננו ה' בכושר עסקנות, יכול הוא להועיל לבית הכנסת, לקהילה ולחברה, לארגן שיעורי תורה ופעילות חסד ענפה; יש מי שחננו ה' בכושר הסברה ויכול הוא למסור שיעורי תורה.

"ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט-א)

הרב סילמן ציטט מדרש מופלא שבו נתן לראות בבירור רב את זיהוייה של התקופה בעיני חכמינו.

המדרש בבראשית רבה, וכן בפרקי דרבי אליעזר, פרשת לך לך, על הפסוק "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", אומר:

אימה – זו מלכות אדום, שנאמר 'דחילא ואימתני';

חשיכה – זו מלכות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצווה שבתורה;

נופלת – זו מלכות בבל, שבידם נפלה עטרת ישראל;

עליו – זו מלכות ישמעאלים, שעליהם בן דוד יצמח. עכ"ל המדרש.

כנראה, אמר הרב סילמן, שלפני בוא משיח נצטרך לסבול מכל הגלויות הללו גם יחד, רח"ל.

"שפחה נואמת לא כי בנך המת, ובני החי"

אני מייעץ לבני ביתי, אמר הרב זילברשטיין, לזמר בליל שבת את שירו של ה'אבן עזרא' – "צמאה נפשי". אחד מקטעיו של שיר זה הוא "ראה לגבת אמת, שפחה נואמת לא כי בנך המת, ובני החי".

"ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים" (בראשית ויחי מט, א)

בכל דבר שברא השי"ת בעולמו אפשר לפגוש ולראות את האמונה בחוש. רק יפתח אדם מעט את עיניו, ויראה את הקב"ה לידו, וכפי שידענו מכל ספרי המוסר.

הגר"י זילברשטיין סיפר שלמד אמונה מ... זבוב, כאשר מדען אחד סיפר לו שלאחרונה הובאו ארצה כ- 5,000 זבובים, כדי שיאבקו בחומר מסוים, העלול להזיק לתושבי ארץ ישראל. המדובר בסוג מסוים של זבובים, ורק הם יוכלו לקלוט ולנטרל את החומר ההוא, ולהוריד את האפקטיביות שלו.

המדען סיפר שמייבאי הזבובים אינם מעונינים שהזבובים הללו יתרבו, כדי שלא יזיקו לתושבי הארץ, ולכן הוא שואל האם מותר לסרס את הזבובים? ... נו, אז מי היה מאמין שלזבובים יש כח כה גדול עד שהם יכולים לנטרל כח מזיק, ומי היה מאמין שהזבוב הוא בעל חשיבות כזו, עד ששאלת סירוסו עולה על הפרק...

והנה דוגמא נוספת ללימוד-אמונה מתוך מעשה הבריאה. כאשר אנו מתבוננים בהתפעלות בלהקת בעלי כנף החולפים מעל ראשינו, תוך ביצוע פעלולי אקרובטיקה אווירית, אנחנו מתפעלים בעצם מחוכמתו העילאית של הבורא, שצייד את העופות בטכניקה משוכללת ביותר, שאליה לא הצליח האדם אפילו להתקרב. מיומו הראשון מצויד העוף במכשירי תעופה מתקדמים פי מאות מונים מאלו המציידים את המטוס המשוכלל ביותר.

בעת שנערך פעם מפגן טייס אווירי ראוותני, עלה איש חכם אחד אל הבימה והפטיר לפני כל הנוכחים: כל הביצועים המרהיבים הללו של המטוסים, אינם משתווים לאפס קצהו של מפגן התעופה האמיתי, זה הנעשה על ידי להקת חסידות שגרתית, בבואה לפקוד את ארץ ישראל.

בני האדם צריכים לידע שהם אינם מסוגלים להתחרות בכהוא-זה מול מעשה הבריאה, ולמרות ההישגים המדעיים והטכנולוגיים הגדולים שהיו בעשרות השנים האחרונות, טרם הצליח המדען ליצור אפשרות תעופה כה טבעית לאדם, כפי שהיא נעשית על ידי כל גוזל פעוט, בן יומו, שמנפנף לרגע בכנפיו, והנה הוא ממריא אל על...

מערכת התעופה של העוף אינה זקוקה לתחזוקה שוטפת ולטכנאים שיבדקו כל בורג. די לו בכמה גרגרים למאכל, וכבר המכונה שלו עובדת להפליא, וביכולתה אף ליצור את הדור הבא – מטוסים חיים קטנים שיפליאו לעופף...

האם אפשר לצפות במערכת המופלאה הזו – ולא להאמין באמונה שלמה שיש בורא לעולם?!

עוד, זאת. כל מתכנני המטוסים, בבואם ליצור מטוס שיצליח לנסוק במהירות וביעילות, ולנצל את היותו במרומים כדי להישאר שם זמן רב ככל האפשר, יודעים שלעניין המשקל יש חשיבות מכרעת.

לשם כך יודעים הממציאים שלצד חובתם להרכיב את המטוס מהחומרים החזקים והעמידים ביותר, הם צריכים גם לבנותו מהחומרים הקלים ביותר. אחרת, לא יוכל המטוס להחזיק מעמד זמן רב באוויר.

הדבר כה חשוב, עד שלאחרונה פורסם שחברת 'בואינג' הרכיבה את המטוס החדש שלה, המיועד להטסה בו-זמנית של 830 איש, מחומרי פלסטיק... ברור שאין זה הפלסטיק הנמצא תחת ידינו, אבל אחרי הכל מדובר בפלסטיק...

דבר זה היה ידוע כמובן לבורא-העולם, ולכן הוא ברא את העופות במשקל נמוך מיוחד, וברא להם עצמות חלולות.

כל מתכנן מטוסים מודע לצורך להבטיח למטוס גוף קשיח, אבל בעשותו כן אין הוא אלא מחקה את מעשה בריאת גופו של העוף. בהתאם לדרישות אלה, מתחברות צלעותיו של העוף עם עמוד השדרה למבנה מוצק. רק הצוואר והזנב, שלא לדבר על הכנפיים, שומרים על מידה נאה של מובילות.

מבנה גופם של העופות, משלב שני קווים מנוגדים, קלות-משקל יחד עם חוזק מרשים, וכך מותאם גוף זה לצורכי תעופה, יותר מן המטוסים המתקדמים של ימינו.

"ועתה אל תיראו אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם"...

(פרק נ, כא)

האדם הצועד בדרך שהתווה לו הבורא., לעולם אינו יוצא ניזוק. ואולי ננסח זאת כך: אדם המוותר לחברו, במיוחד בימים קשים אלה שבהם אנחנו שרויים, לעולם לא יצא ניזוק מכך.

זאת למדנו מאחד מתושבי 'אביבים', יהודי ירא שמיים, וכפי שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין בימי מלחמת לבנון, בקיץ תשס"ו. מסיפור זה אפשר ללמוד שגם בין מטחי האש הכבדים – ואולי דוקא בהם – מגלה השם יתברך את כח השגחתו בעולם.

הגר"י זילברשטיין סיפר על שאלה שהגיעה מתלמיד חכם ששכר 'צימר' במושב 'אביבים' שעל גבול הצפון, לימי בין הזמנים, ולאור המצב הבטחוני הקשה ששרר בתקופה ההיא ברור היה שאין מה לחפש שם.

השאלה ההלכתית הייתה האם מותר לבטל את ה'צימר', אם לאו. אבל בטרם החל התלמיד חכם לברר את הענין מהאפקט ההלכתי, דהיינו 'מזלו של מי גרם', סיפר להגר"י זילברשטיין שכאשר התקשר אל בעל הבית ב'אביבים', הבין האיש מיד מה כוונתו, ואמר - 'אני מבין אתכם, ואין לך מה להצטדק; אני מוחל לכם על הכל, ואשלח מיד את כל הכסף בחזרה'. וכך עשה. תוך 48 שעות הגיע הכסף לבני ברק.

למרות המצב הקשה ששרר אז במושב אביבים, התנהג האיש כמו שיהודי צריך להתנהג, נקט בדרך של ויתור, התחשב בשוכרים, ויראת שמיים דיברה מתוך גרונו.

לאחר שהכסף הגיע אלי, סיפר התלמיד חכם, נכמרו רחמי על בעל הצימר, וחשבתי אולי היה מן הראוי שאציע לו בחזרה חלק מן הכסף. ואז התברר לי שהשי"ת דואג לעושי רצונו, וממלא את חסרונם.

משהתקשרתי לאיש ב'אביבים', ושטחתי לפניו את הצעתי בדבר החזרת חלק מן הכסף, הגיב בעל הצימר על ההצעה בתרעומת, ואמר שכיוון שהוא ויתר על התשלום, אינו מוכן לקבל ולו אגורה אחת, והוסיף מיניה-וביה:

'מה אתה חושב, שהפסדתי את הכסף? לא ולא. השכרתי את הצימר שלי במחיר כפול ממה שסיכמתי אתכם, וקיבלתי עליו 1,200 דולרים'.

'מי הסכים לשלם לך מחיר שכזה, בימים אלה, כאשר הישוב שלכם מצוי תחת הפגזות תכופות כל כך?' התפלא מיודענו.

והאיש השיב: 'העיתונאים'...

המחבל המתאבד

האם כל כך קשה להביא ראיות מוחשיות על אהבת השם יתברך לעמו? הנה לפנינו דוגמא אחת.

בחורף תשס"ז פורסם על מעשה ניסים מופלא ביותר שארע בארץ ישראל. מחבל שיצא משכם כשהוא מצויד במטען חבלה גדול במיוחד, התכוון להגיע לאזור הומה-אדם בגוש דן ולהתפוצץ עם מטענו, ולגרום בכך להרג המוני, רח"ל.

בניגוד למקרים אחרים, הצליח הפעם מחבל זה לעבור את כל המחסומים, והגיע עם המטען לגוש דן. ולא רק זה; הוא הצליח גם לעלות על אוטובוס עמוס שנסע מראשון לציון לכיוון העיר בת ים.

אוטובוס זה היה בדמות 'אקורדיון', דהיינו אוטובוס כפול, שמספר נוסעיו מגיע לכ- 100 איש. המחבל התיישב על אחד הכסאות, ובראותו שהאוטובוס התמלא עד אפס מקום, הוא מחליט שהגיע הזמן לבצע את זממו.

הוא לוחץ על כפתור ההפעלה של המטען, אבל ראה זה פלא; המטען לא מתפוצץ. המחבל לוחץ פעם שניה ושלישית, והמטען לא מופעל.

בלית ברירה יורד המחבל בתחנה הקרובה, נכנס למקום סתר, ומנסה לראות מה קרה, ומה מתברר? – הסוללות הוכנסו כשהן הפוכות.

הוא מחזיר את הסוללות למצבן התקין, ועולה שוב לאוטובוס אחר, מלא וגדוש אף הוא.

שימו לב, לכל אורך הדרך הוא אינו מתגלה, לא על ידי הנוסעים ולא על ידי שוטרים וחיילים. ניתנה לו האפשרות לכאורה לעשות ככל העולה על רוחו.

כשהאוטובוס השני מתמלא אף הוא, לוחץ המחבל על מתג ההפעלה, אך גם הפעם המטען אינו מופעל. לוחץ עוד פעם ועוד פעם, והעסק אינו עובד. ואולי גם על מחבל זה, וכל הדומים לו, מקוננים בתשעה באב, בפזמון 'אלי ציון ועריה' – 'ועל לוחץ אשר לחץ'...

שוב הוא יורד מן האוטובוס, ובודק את הסוללות, ומגלה שמתוך 6 הסוללות הנמצאות במתג, הניח אחת מהן הפוכה, ולכן המטען לא פעל.

וההמשך ידוע. המחבל מתאכסן אצל משתף פעולה בבת ים, מתוך כוונה לעלות למחרת על אוטובוס נוסף, אולם נלכד בשעת לילה בעיצומה של הכנת המטען הקטלני.

אנשים שאין להם ריח של אמונה, יגידו שהסוללות התהפכו מקרה אחר מקרה. אבל אנחנו, אנשי-אמונה, אסור לנו אפילו להעלות הרהור כזה על דל מחשבותינו.