הסיפור הזה מגיע אף הוא ממקור ראשון מפיו של אחד מעוזריו הנאמנים של האדמור הבבא סאלי (י.ל).

כ-6 שנים לני פטירתו של האדמו"ר בליל שבועות של שנת תשל"ח, ביקש האדמו"ר מעוזרו לגייס עשרה אברכים שילמדו בסלון ביתו של הרב. רבנו התרה בו שוב ושוב: "תקפיד הם ילמדו ולא ירדמו!"

אירועי אותו לילה, כדברי עדותו של המשמש בקודש ושאומתו אחר כך בצורה ודאית, היו בלתי שגרתיים בעליל, גם בביתו של מי שמופתיו היו מעשה שבכל יום: "כלום לא עזר! כל אזהרותי לא הועילו! כל באי הבית כולם נרדמו בחצות!" המשמש שביקש למלא את השליחות שהוטלה עליו בנאמנות, ניסה להעירם שוב ושוב בכל צורה ודרך אפשריים, אך ללא הועיל, אין קול ואין עונה!

בכל אותה העת לא מש הרב מחדרו. והנה שומע המשמש בקודש "קולות" מתוך חדר הרב. את קולו של הרב הוא זיהה בבהירות, אך את קולם שלאר ה'אנשים' לא זיהה כלל. ונראה היה שבכל זאת הרב זיע"א הוא נשיתן את הטון ו"ניהל את העניינים", כהגדרתו של המשמש בקודש את אותה שיחה מופלאה שנשמעה לאוזניו מבעד לדלת הסגורה. העוזר המסור, שידע כי הוא האדם היחיד שנותר ער באותה שעה בבית (הרבנית ישנה, האברכים הלומדים "ישנים" בעל כורחם..) ניסה להתקרב לחדר הרב ולשמוע מי הם בעלי אותם קולות, הלא הוא  - המשמש בקודש – לא הרשה לאיש להיכנס!

עם התקרבו לדלת במטרה להיכנס לחדר חש בחבטה אדירה שהדפה אותו הרחק לאחור – אל עבר החדר שממול.

ומדבר... עם מי? בשלב כשלהו נשמע קולו של הרב ה"מכריז" באוזני ה"נמצאים" עמו: "כעת נערוך את סעודת החג", קולות של ברכות נשמעו ולבסוף אף ברכת המזון ולאחריה שקט.

לאחר חג השבועות ניסה המשמש לשאול מדי פעם את הרב זיע"א "מה היה שם באותו לילה?" אולם הרב, כדרכו בקודש, התחמק.

לבסוף, לאחר הפצרות מרובות ענה לו הרב במילים ספורות "פתחתי לך את האוזניים שתשמע – זה מספיק!"

המשמש בקודש שהבין כי זוהי עת רצון העז שוב "בכל זאת, אם כבר שמעתי – מי הם?" הרב לא המשיך להסתיר ממנו עוד: "אלה היו בעל ההילולא (דוד המלך) מלך המשיח, יחד עם זקני – האביר יעקב אבוחצירא ומור אבי רבי מסעוד אבוחצירא זיע"א".

בהזדמנות אחרת כשנשלח העוזר מחדר הרב להכין עבורו כוס תה – הבין שכעת אין ברצונו של האדמו"ר שישמע מי בחדרו ולא רצה לפגוע בו ולבקשו בפירוש שיצא מהחדר.

לפני כ-25 שנה, מעט לפני הסתלקות רבנו, אושפזה בביה"ח "סורוקה" בבאר שבע ילדה בת 11 – ש.א מנתיבות לאחר שנתקפה בכאבים עזים ברגליה. היו אלה כאבים שהלכו והחמירו עד שרגליה השתתקו לחלוטין והיא לא יכלה להניען כלל.

לאחר שבועיים בבית החולים ובהתייעצות הרופאים, הוחלט להעבירה לביה"ח תל השומר לניתוח. תחזיות הרופאים לקראת הניתוח היו ברורות: או שהילדה תתרפא או שתישאר נכה כל ימיה. הם אף דרשו את חתימת הוריה על כך. האם ניגשה את האדמו"ר ובקשתה ותחינתה בפיה.

מרגשת ופיוטית, ביקש למזוג לתוך בקבוק יין ולשולחו לילדה בבית החולים ובהבטחה שבקרוב ממש ה' יעזור.

מאחר שהשעה הייתה מאוחרת התנגדו הרופאים להעיר את הילדה כדי למרוח את המשקה על רגליה.

ההורים הניחו את הבקבוק ליד ראש מיטתה וחזרו לביתם מתוך כוונה לשוב למחרת  ולעשות את שהאמינו בו בכל נפשם מתוך אמונת חכמים טהורה וברורה.

באישון לילה התעוררה הילדה וקראה לעזרת האחיות- אך אין קול ואין עונה. בצער גופה ונפשה הרימה  את הבקבוק שניצב בסמוך לה ו... כולו נשפך על כל חלקי גופה.

וראה זה פלא! בחלוף מס' דקות החלה הילדה להרגיש מעין זרם החולף ברגלה הימנית הזרם התגבר והנה היא יכולה להזיז את הרגל! דקות מס' חלפו, היא מרגישה זרמים חולפים גם ברגלה השניה, ושוב היא יכולה להזיז גם אותה.

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

עשרת המכות אשר התנהלו על פי סדר מופתי, ה' שולח את משה להזהיר את פרעה כי בעוד שבעה ימים לא ישלח את בני ישראל, תבוא מכה נוספת עליו ועל עבדיו, וכל מכה ומכה נתארכה שבעה ימים בעקבות הבטחה המופרת פעם אחר פעם, כמובן.

ולכאורה כיצד פרעה הגאוותן המכריז על עצמו כאלוק אשר הוא ברא את העולם באומרו "לי יאורי ואני עשיתני". מנהיג המעצמה הגדולה בעולם מרשה לעצמו להפוך את עמדתו פעם אחר פעם ולשים עצמו ללעג וקלס, באומרו למשה "העתירו אל ה' ורב מהיות קלת א-לוקים וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד. ויאמר פרעה אנוכי אשלח אתכם וזבחתם... ויאמר משה... רק אל יסף פרעה החל לבלתי שלח את העם לזבח לה'" והוא חוזר ומפר את הבטחת.

מכאן אנו רואים את טבע האדם. כמה פעמים אדם מגיע לרגע של התעלות רוחנית הגורמת לו התעוררות פנימית אמיתית מתוך הכרה עמוקה כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו וברגעים הללו האדם מקבל על עצמו קבלות גדולות ונשגבות כי מעתה ואילך לאיש אחר יחשב ויקיים בעצמו את מאמר הפסוק ככל דרכך דעהו שמהיום הוא יתנהג אך ורק על פי התורה והמצוות תוך שמירת שבת קפדנית עם תפילת יום ויום וגם עיתים לתורה תמידים כסדרם, אך חווי מעט רגע וההתלהבות מתפוגגת לה והאדם מוצא עצמו כאילו לא רק אתמול הוא הבטיח לעצמו שהנה הנה והוא אדם חדש, אך זוהי דרכו של היצר הרע לתת לאדם למצות את ההתלהבות דקדושה הפוקדת אותו ולהמתין לו עד שיתקרר ואז הוא חוזר לנהל את חייו וזו היא דרכו של עמלק אשר "קרך" דהיינו שהוא ידע לנצל את הקרירות הפוקדת אותנו ושם להסית אותנו מעבודת ה', ואם כן מה לנו להלין על פרעה אשר בכל פעם התעורר לאמור ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, כן הנה אני מיד קם בחיל ורעדה לקיים את מצוותו יתברך אך הבוקר אור וחוזר הוא לסורו ואינו שולח את העם... האם אין אנו כמותו?

בודדים הם המקרים בהם הצליחו אנשים להתעשת ברגע אחד ולהפוך את הקערה על פיה תוך החלטה עיקשת שלא השתנתה ולא נסדקה גם בשוך סערת ההתרגשות, ואנשים הללו הגיעו לדרגות גבוהות מאד, וכן אנו מוצאים סיפור בגמרא "אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה, הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו.. אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר.. אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו.. אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו.. אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.

אך על כל אדם מוטלת החובה לטכס עצה איך יגבר על עצת היצר שאינו נח ואינו מניח אותנו להתעלות בעבודת ה' כמאמר חז"ל כי הוא מאש ואנו בשר ודם, אך אם אדם יקיים את מאמר הגמרא של "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" דהיינו שאם אנו נקבל על עצמנו קבלה קטנה אך יציבה אם נדע לא להתלהב כנערים שוטים אלא לנצל את המומנטום בצורה אחראית וברגעים בהם ליבנו נפתח לקבל את האור האלוקי ניקח כפי כוחנו. מתוך ידיעה שעל החלטה זו לא נעבור לעולם או אז אנו יכולים לדעת כי אנו צועדים לבטח בדרך העולה בית א-ל.

"ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו" (יא-י)

לפני כמאתיים שנה, נקראו תושבי עיר הבירה וינה לראות בפלא הגדול, בנסיעת הבכורה של הרכבת. מרכבה הנוסעת ללא סוסים! נקהלו באי העיר והתגודדו ליד מפלצת הברזל האימתני.

היה שם יהודי אחד, ריאלי ומפוכח. הוא טען באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע: "אין דבר כזה, מתעתעים כאן בקהל! מעולם לא נסעה מרכבה בלא סוסים! מה עוד, מרכבה כבדה כל-כך, כולה ברזל ופלדה, והיא עוד מתיימרת למשוך אחריה שורה של קרונות".

אמרו לו: "זוהי המצאה חדשה, אחא, כולם מדברים בה".

והוא בשלו: "ראה תראו, הרכבת לא תמוש ממקומה".

הקטר הוסק ותימרות עשן עלו מן הארובה. והאיש נחרץ בדעתו: "הצגה, ותו לא! התנור בביתי מעלה עשן מזה שנים, ואינו זז בסנטימטר אחד".

הקטר צופר צפירה חדה, והאיש צוחק: "צפצפה אינה תחליף לסוס, היא לא תזוז!"

הרכבת נרעדה והגלגלים החלו לנוע באיטיות. "אמרתי לכם" – אומר האיש – "הניסיון נכשל! תראו באיזו איטיות, חצי סיבוב – וזהו".

הרכבת נכנסה לתאוצה, ובשקשוק גלגלים פתחה בדהרה.

ספק האיש כפיים: "היא לא תעצור לעולם!" קרא בחרדה...

זוהי גדלותם של חכמים, חכמי התורה, שעליהם נאמר: איזהו חכם – הרואה את הנולד". הם אינם דנים לפי הרגע, אינם נסחפים בהתרגשות החולפת, ומבטם מקיף יותר ורחב יותר.

אשרי השומע לקולם.

דבר דומה קרה גם במכות מצרים. הכול תמהים, מדוע פרעה הקשה את לבו, כיצד יכול היה להתעקש לנוכח המכות? את התשובה השמיע לנו האלשיך הקדוש זצ"ל:

הגיעה, למשל, מכת ערוב. חיות הג'ונגל פשטו על הערים ועשו שמות בבקר ובצאן. המכה עברה, פרעה סקר את הנזקים ונאנח לרווחה: לא נורא, עוד נותרו המוני עדרי צאן. אין זאת, חשב, אלא שאלוהי מצרים הצליחו למתן את המכה...

ואז הגיעה מכת הדבר, וחלפה. פרעה סקר את הנזק ונשם לרווחה: אמנם המון בקר וצאן מתו, אבל עוד נותרו רבים, בהם לא נגעה המכה לרעה. לא נורא...

ואז נחתה מכת הברד והמיתה את כל הבקר שהיה בשדה. ופרעה נרגע: לא נורא, עוד נשארו הבקר והצאן במכלאות...

מה הייתה הטעות של פרעה? טעות אווילית וכה אנושית: הוא דן כל מכה לגופה, כשלעצמה, וערך סיכום לפני הזמן...

אבל היה מי שידע כיצד להתבונן, מי שידע שאין להסתכל על חצי דבר. היה זה יתרו, ועליו נאמר: "וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו". הוא התבונן במבט כולל והבין!

הוא הבין שהקדוש ברוך הוא הותיר פלטה במכת ערוב, כדי שיהיה לדֶבֶר במה לפגוע ומה לכלות. והדֶבֶר הותיר פלטה, כדי שיהיה לברד במה להכות. ובמכת ברד הורה משה רבנו שיכניסו את בעלי החיים הביתה, ופרעה חשב שהדבר לטובתו. ולמעשה, מה היה? על ידי כך היו לפרעה סוסים כדי לרדוף אחרי בני ישראל – ועל ידם טבעו הוא וחילו בים סוף...

לסיכום: כל דבר שנראה כשלעצמו לטובת פרעה ועמו, היה למעשה שלב במכתם וברעתם.

העלון מוקדש להצלחת

רוברט ושושנה גזיאל הי"ו

ובני ביתם

בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה, ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים

דבר מו"ל אשכולות:

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

בס"ד

הגוי ביקש לדעת כיצד הניחו את אבני הכותל המערבי,

גם אבני הכותל המערבי הן גדולות ביותר, אלא מפני שקדושתן חקוקות בליבו של כל יהודי על פני תבל, אין אנו שמים לב לכך. בבואנו להתפלל שם, במקום שממנו לא זזה שכינה,אין אנו שמים לב לצורת האבנים, גודלן ומשקלן.

הכל נראה לנו טבעי, שהרי זו צורתו של שריד בית מקדשנו עליה גדלנו, ושם שפכנו תמיד את לבנו ומרי-שיחנו...

אבל מה שכל-כך פשוט אצלנו, לא פשוט אצל עמי נכר...

כשהייתי פעם בכותל המערבי,הגיע לשם גוי אחד ששפתו הייתה גרמנית, והוא ביקש לשאול מספר שאלות. מאן-דהוא נזכר שאני יודע קצת גרמנית, מתקופת היותנו בשוויץ, וביקשני שאשוחח עם הגוי ההוא.

השאלה המרכזית שהייתה בפיו התמקדה בעניין משקלן האדיר של אבני הכותל המערבי. אני איש מקצוע בנושא זה, אמר הגוי, ותוך שהוא מצביע על אחת האבנים ציין שלפי הערכתו היא שוקלת 50 טונות. על אבן שנייה אמר שמשקלה מגיע מן הסתם ל-100 טונות.

'הרי בתקופה שבה נבנה בית המקדש הרי לא היו עדיין מנופים להרמת האבנים הכבדות הללו, ומי היה מסוגל להרים משקל שיא שכזה, ולגובה כה רב, כי הרי רצפת הכותל עמוקה מאד'? – שאל הגוי.

התפללתי להשי"ת שיעזור לי להשיב בצורה נאותה, ואז נזכרתי בתוספות במסכת עבודה זרה שבו מסופר על אלכסנדר מוקדון ש'עלה למעלה עד שראה כל העולם ככדור, ואת הים כגיגית מים', דהיינו שגם בתקופה שבה עדיין לא היו מטוסים והליקופטרים, הצליח אלכסנדר מוקדון לעשות מה שלכאורה רק מטוסים יכולים לעשות.

מעשה ההצלה ממכת הארבה

"ויעל הארבה על כל ארץ מצרים" (י-יד)

פעם ישב האר"י הקדוש זצ"ל בשדה, סמוך לצפת, ודרש בסתרי תורה בפני עשרה מגדולי תלמידיו. לפתע פסק מלדרוש, ואמר: "ברגע זה, שומע אני קול כרוז היוצא מן השמים, מכריז בבית דין של מעלה, וקולו הולך בכל הרקיעים, ואמור בזו הלשון: "בגזרת עירין פתגמין, ובמאמר קדישין שאלתין, שיהיה ארבה אין מספר בתחום צפת, ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ, לא ישאר דבר – בגלל עני אחד, תלמיד חכם, ושמו רבי יעקב אלטרץ, שיושב עתה ומתרעם על הנהגתו של הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא אינו יכול להתאפק ולסבול את כל שכניו הרעים, תושבי צפת, שאינם משגיחים עליו להחיותו. עד כאן לשון הכרוז". הוסיף האר"י הקדוש ואמר: "על כן, בני, למען השם, מהרו ונקבץ בינינו סכום כסף ונשלח לו, אולי ישוב ה' מחרון אפו, וינחם על הרעה אשר דיבר לעשות".

מיד קיבצו ביניהם כשלושה טאלר, והרב שלחם על ידי תלמידו, רבי יצחק הכהן זצ"ל. רץ רבי יצחק לבית העני, ומצאו בוכה.

אמר לו: "מדוע אתה בוכה?"

ברוך הוא. אמרתי: ריבונו של עולם, מדוע אסבול דוחק כה רב? כלום רשע אני יותר מכל בני האדם?!"

השתאה רבי יצחק לראות כיצד חזה זאת האר"י הקדוש ברוח קודשו, נתן לו את המעות ואמר: "אדוני החכם, אנא, למען השם, הזהר מכאן ואילך מלהתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שעל ידי כך נחתם גזר דין על העיר כולה!"

מיד ניחם העני על תרעומותיו, השתטח לארץ וביקש מהקדוש ברוך הוא שימחל לבני עירו שלא השגיחו בצערו ובעניו.

שב רבי יצחק אל רבו וחבריו, וסח להם את כל המאורע.

תמהו התלמידים על רוח קודשו של רבם.

אמר להם האר"י הקדוש: "ברוכים תהיו, שבגללכם בטלה הגזרה", ושב ללמדם. בעודם לומדים, חשכו השמים, וענן ארבה כיסה את עין הארץ בהמוניו. פחדו התלמידים מאד. אמר להם רבם: "אל תיראו ואל תיחתו, כי כבר מחל העני על עלבונו, ובטלה הגזרה.

וכך היה: לפתע התחוללה רוח סערה, נשאה את הארבה, ותתקעהו לתוך הים, לא נותר מהם עד אחד.