|
מצוות פרשת בשלח ספר שמות
מצווה כד
שלא נלך בשבת מחוץ לתחום
מובא בספרים הקדושים בשם ר' מנחם מנדל מרימינוב זצוק"ל
לקרוא את "פרשת המן" שניים מקרא ואחד תרגום
ביום שלישי בשבוע בו קוראים פרשת בשלח
פרשת המן
שמות פרק טז
אמרו חזייל: כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו
וקודם פרשת המן אומרים 'יהי רצון'. ויוכל לומר פרשת המן אפילו בשבת רק את התפלות על הפרנסה לא יאמר בשבת
יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו
שתזמין פרנסה לכל עמך בית ישראל ופרנסתי ופרנסת אנשי ביתי בכללם בנחת ולא בצער בכבוד ולא בבזוי בהתר ולא באסור
כדי שנוכל לעבוד עבודתך וללמוד תורתך כמו שזנת לאבותינו מן במדבר בארץ ציה וערבה
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָאֲנָא מַחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָּא; וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן פִּתְגָם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ בְּדִיל דַּאֲנַסֵּינוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרָיְתִי אִם לָא
וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה וִיתַקְּנוּן יָת דְּיַיְתוֹן וִיהֵי עַל חַד תְּרֵין עַל דְּיִלְקְטוּן יוֹם יוֹם
וַאֲמַר מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּרַמְשָׁא וְתִדְּעוּן אֲרֵי יְיָ אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
וּבְצַפְרָא וְתִחְזוֹן יָת יְקָרָא דַּייָ בְּדִשְׁמִיעָן קֳדָמוֹהִי תֻּרְעֲמָתְכוֹן עַל יְיָ וְנַחְנָא מָא אֲרֵי מִתְרָעֲמִתּוּן עֲלַנָא
וַאֲמַר מֹשֶׁה בִּדְיִתֵּין יְיָ לְכוֹן בְּרַמְשָׁא בִּסְרָא לְמֵיכַל וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע בְּדִשְׁמִיעָן קֳדָם יְיָ תֻּרְעֲמָתְכוֹן דְּאַתּוּן מִתְרָעֲמִין עֲלוֹהִי; וְנַחְנָא מָא לָא עֲלַנָא תֻּרְעֲמָתְכוֹן אֱלָהֵין עַל מֵימְרָא דַּייָ
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרוֹן אֵימַר לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל קְרוּבוּ קֳדָם יְיָ: אֲרֵי שְׁמִיעָן קֳדָמוֹהִי תֻּרְעֲמָתְכוֹן
וַהֲוָה כַּד מַלֵּיל אַהֲרוֹן עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַדְבְּרָא; וְהָא יְקָרָא דַּייָ אִתְגְּלִי בַּעֲנָנָא
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר
שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת תֻּרְעֲמָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַלֵּיל עִמְּהוֹן לְמֵימַר בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תֵּיכְלוּן בִּסְרָא וּבְצַפְרָא תִּסְבְּעוּן לַחְמָא; וְתִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן
וַהֲוָה בְּרַמְשָׁא וּסְלֵיקַת שְׂלָיו וַחֲפָת יָת מַשְׁרִיתָא; וּבְצַפְרָא הֲוָת נָחֲתַת טַלָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא
וּסְלֵיקַת נָחֲתַת טַלָּא; וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַּעְדַּק מְקֻלַּף דַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא
וַאֲמַרוּ גְּבַר לְאַחוּהִי מַנָּא הוּא אֲרֵי לָא יָדְעִין מָא הוּא; וַאֲמַר מֹשֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִּיהַב יְיָ לְכוֹן לְמֵיכַל
דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ לְקוּטוּ מִנֵּיהּ גְּבַר לְפֹם מֵיכְלֵיהּ: עֻמְרָא לְגֻלְגֻּלְתָּא מִנְיַן נַפְשָׁתְכוֹן גְּבַר לְדִבְמַשְׁכְּנֵיהּ תִּסְּבוּן
וַעֲבַדוּ כֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְקַטוּ דְּאַסְגִּי וּדְאַזְעַר
וְכָלוּ בְּעֻמְרָא וְלָא אוֹתַר דְּאַסְגִּי וּדְאַזְעַר לָא חֲסַר: גְּבַר לְפֹם מֵיכְלֵיהּ לְקַטוּ
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְהוֹן: אֲנָשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא
וְלָא קַבִּילוּ מִן מֹשֶׁה וְאַשְׁאַרוּ גֻּבְרַיָּא מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּרְחֵישׁ רִחְשָׁא וּסְרִי; וּרְגֵיז עֲלֵיהוֹן מֹשֶׁה
וּלְקַטוּ יָתֵיהּ בִּצְפַר בִּצְפַר גְּבַר כְּפֹם מֵיכְלֵיהּ; וּמָא דְּמִשְׁתְּאַר מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר
וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקַטוּ לַחְמָא עַל חַד תְּרֵין תְּרֵין עֻמְרִין לְחַד; וַאֲתוֹ כָּל רַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא וְחַוִּיאוּ לְמֹשֶׁה
וַאֲמַר לְהוֹן הוּא דְּמַלֵּיל יְיָ שַׁבָּא שַׁבָּתָא קֻדְשָׁא קֳדָם יְיָ מְחַר: יָת דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵיפָא אֵיפוֹ וְיָת דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְבַשָּׁלָא בַּשִּׁילוּ וְיָת כָּל מוֹתָרָא אַצְנַעוּ לְכוֹן לְמַטְּרָא עַד צַפְרָא
וְאַצְנַעוּ יָתֵיהּ עַד צַפְרָא כְּמָא דְּפַקֵּיד מֹשֶׁה; וְלָא סְרִי וְרִחְשָׁא לָא הֲוָת בֵּיהּ
וַאֲמַר מֹשֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵּין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵּין קֳדָם יְיָ: יוֹמָא דֵּין לָא תַּשְׁכְּחוּנֵּיהּ בְּחַקְלָא
שִׁתָּא יוֹמִין תִּלְקְטוּנֵּיהּ; וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא לָא יְהֵי בֵּיהּ
וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה נְפַקוּ מִן עַמָּא לְמִלְקַט; וְלָא אַשְׁכַּחוּ
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה: עַד אִמַּתִּי אַתּוּן מְסָרְבִין לְמִטַּר פִּקּוֹדַי וְאוֹרָיְתָי
חֲזוֹ אֲרֵי יְיָ יְהַב לְכוֹן שַׁבְּתָא עַל כֵּין הוּא יָהֵיב לְכוֹן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְחֵים תְּרֵין יוֹמִין; תִּיבוּ אֲנָשׁ תְּחוֹתוֹהִי לָא יִפּוֹק אֲנָשׁ מֵאַתְרֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה
וּשְׁבַתוּ עַמָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה
וּקְרוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵיהּ מַנָּא; וְהוּא כְּבַר זְרַע גִּדָּא חִיוָר וְטַעְמֵיהּ כְּאִסְקְרִיטָוָן בִּדְבַשׁ
וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ מְלֵי עֻמְרָא מִנֵּיהּ לְמַטְּרָא לְדָרֵיכוֹן: בְּדִיל דְּיִחְזוֹן יָת לַחְמָא דְּאוֹכֵילִית יָתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַפָּקוּתִי יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרוֹן סַב צְלוֹחִית חֲדָא וְהַב תַּמָּן מְלֵי עֻמְרָא מַנָּא; וְאַצְנַע יָתֵיהּ קֳדָם יְיָ לְמַטְּרָא לְדָרֵיכוֹן
כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ לְמֹשֶׁה; וְאַצְנְעֵיהּ אַהֲרוֹן קֳדָם סָהֲדוּתָא לְמַטְּרָא
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכַלוּ יָת מַנָּא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְּעָאלוּ לַאֲרַע יָתֵיבְתָּא: יָת מַנָּא אֲכַלוּ עַד דַּאֲתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִּכְנָעַן
וְעֻמְרָא חַד מִן עַסְרָא בִּתְלָת סְאִין הוּא
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה, בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל יְהוָה; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל אַהֲרֹן, אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה: כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם
וַיְהִי, כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְנוּ, אֶל הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה, נִרְאָה בֶּעָנָן
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר
שָׁמַעְתִּי, אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה
וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר, עַל הָאָרֶץ
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה
זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ
וַיַּעֲשׂוּ כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, לָקָטוּ
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה
וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר: אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה: הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה
שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי, וְתוֹרֹתָי
רְאוּ, כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי לא וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ, מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה; וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת, לְמִשְׁמָרֶת
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם, אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת הַמָּן, אָכְלוּ עַד בֹּאָם, אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן
וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא
אתה הוא יי לבדך אתה עשית את השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם
ואתה הוא שעשית ניסים ונפלאות גדולות תמיד עם אבותינו גם במדבר המטרת להם לחם מן השמים
ומצור החלמיש הוצאת להם מים וגם נתת להם כל צרכיהם שמלותם לא בלתה מאליהם
כן ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים תזוננו ותפרנסנו ותכלכלנו ותספיק לנו כל צרכנו וצרכי עמך בית ישראל המרובים
במלוי וברוח בלי טרח ועמל גדול מתחת ידך הנקיה ולא מתחת ידי בשר ודם.
יהי רצון מלפניך יי אלהי ואלהי אבותי שתכין לי ולאנשי ביתי כל מחסורנו
ותזמין לנו כל צרכנו לכל יום ויום מחיינו די מחסורנו ולכל שעה ושעה משעותינו די ספוקנו
ולכל עצם מעצמנו די מחיתנו מידך הטובה והרחבה ולא כמעוט מפעלינו וקוצר חסדינו
ומזעיר גמולותינו ויהיו מזונותי ומזונות אנשי ביתי וזרעי וזרע זרעי מסורים בידך ולא ביד בשר ודם.
בס"ד גיליון 191 י"ב שבט התשס"ט (6.2.09) פרשת בשלח
שאלה: לכבוד רבני "הידברות", רצינו לקבל קצת הכוונה למי כדאי להצביע?
ארגון הידברות, הינו ארגון על מפלגתי, וכעיקרון יסודי, לא מתערב בפוליטיקה, נקודה.
עם זאת, מכיוון שמלבד העניין הפוליטי שיש בבחירות לכנסת, יש בו גם עניין תרבותי השקפתי, יש לשמוע לדעת תורה גם בעניין הזה. וכפי ששמענו מגדולי הדור, מכיוון שכל יהודי צריך להרגיש אחריות על צביון היהודי במדינה, שתהיה מושתתת על ערכי התורה והמצוות, השבת, הטהרה, והכשרות, לכן כחלק מהאחריות, כשעיקר הדברים מושפעים מיחסי הכוחות בכנסת ישראל, יש לעשות הכל על מנת לחזק את אלו שחרתו על דגלם שמירת הצביון והזהות היהודית האותנטית, מצוות התורה, העזרה לזולת, וערכי המשפחה, ולהצביע בכדי להשפיע. וכל הנותן יד לזה ומשפיע על עצמו ועל אחרים יהיה לו חלק בכל אותם זכויות נשגבות שיסובבו כתוצאה מהבחירה בחיים.
האדמו"ר הקדוש מבעלזא זצוק"ל קבע כי השתתפות בבחירות באופן הנ"ל הינו מצווה גדולה, וגם חובה, ושאין לשומרי המצוות ומסורת ישראל להשתמט מחובתם זו, כי זה המעט שאפשר לנו לעשות בכדי לעזור לכלל אחינו בני ישראל הכמהים לצביון יהודי תורתי ברחבי ארץ ישראל, והסכימו לדעתו כל גדולי הדור בארץ ישראל.
"התייצבו וראו את ישועת ה'" (יד-יג)
אדם הזוכה להעביר את חייו מתוך בטחון באלוקיו, מסיר מעליו גם את עול השאלות המרובות המעסיקות בדרך כלל את אנשי העולם. ומי שמחדיר בתודעתם של אחינו את ענייני האמונה התמימה, מביא גם אותם לשלווה גדולה, בכך שהוא מוכיח להם שאין אנו יודעים כלל וכלל מה כוונותיו של הקדוש ברוך הוא במעשיו, ולכן עלינו להצדיק את הדין, לא לשאול שאלות או לבעוט, חלילה.
משימה זו אינה קלה כלל ועיקר. התופת הנוראה המשתוללת בחוצות פוגעת במשפחות רבות. ויש שאנשים באים עם 'שאלות' בפיהם. הכנסנו את המילה 'שאלות' במרכאות כי למעשה, יהודי מאמין יודע שאין אלו שאלות כלל. לא יתכן לשאול שאלות כלפי הקדוש ברוך הוא, הרואה והצופה למרחוק ויודע הרבה יותר טוב מכל אחד אחר מה טוב לו לאדם.
הגרא"א דסלר זצ"ל ממחיש את עניין הביטחון בה' לאדם המציץ דרך החור הקטן של המנעול אל פנים הבית ורואה לתדהמתו עט כותב על נייר... הוא מבחין כיצד עובר העט משורה לשורה, כותב וכותב ואינו פוסק מלכתוב. בסכלותו עלול הוא לחשוב,שהעט כותב לבד...
אבל אם רק יפתח את הדלת ויכנס אל תוך הבית, יבחין בטעותו ויבין, שדרך חור המנעול אי אפשר לראות את כל התמונה. רק בהיכנסו אל הבית ובהתקרבו אל השולחן, יראה שמאחורי העט עומד אדם, המחזיק את העט בידיו, והוא זה שמבצע את מלאכת הכתיבה, ולא העט... כך בדיוק נראה אדם השואל שאלות... רק נראה לו שהוא רואה את כל התמונה, וממילא יש לו שאלות. עוד מעט קט, לכשיגיע הזמן שבו תתורצנה כל השאלות 'הקשות' שלו, גם הוא יראה שבזמנו לא ראה את כל התמונה, ואולי אף לא חלק קטן ממנה. רק הקדוש ברוך הוא, שלפניו נגלו כל תעלומות והרוצה בטובת בניו יותר מכל אחד אחר, רק הוא יודע מה טוב לאדם וממה צריך להרחיקו.
משל למה הדבר דומה, לאדם העומד בשלווה במקום פלוני, מתבונן בנוף היפה שסביבו ושואף אויר צח לריאותיו. לפתע חולף לידו אדם במרוצה, ומסמן לו שיבחר מן המקום שכן חבורת מחבלים ומרצחים עושה את דרכה לכאן. האיש יפקח עיניו בתימהון ויאמר למזהירו, שאינו רואה מחבלים ולכן אין לו כל סיבה לברוח...
ואז יעצור לרגע הנס ממנוסתו, יפתח את התיק שבידיו ויוציא משם משקפת מקצועית, שבאמצעותה ניתן להשקיף למרחקו, ויגישנה לחברו. הלה, שעד לרגע זה עמד כאן נינוח ורגוע יהפוך גם הוא לרוח סערה. חלחלה תאחזנו, בראותו דרך המשקפת את חבורת מלאכי המוות הללו הדוהרת לעברם. או-אז גם הוא יבין, שכדי לצפות באתרים מרוחקים ולזהות את הסכנות המגיעות משם, יש להשתמש ב"עיניים מיוחדות" שאדם מן השורה אינו מצויד בהן.
כך בדיוק פועלים הדברים בעניין הביטחון. אדם צריך לדעת שיש דברים, הרבה מאד דברים, שהוא אינו מסוגל לחזות בהם מראש כי אין לו המשקפת הנדרשת. רק הקדוש ברוך הוא, הצופה מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית, יכול לראות הכל ולפעול כפי הנדרש לאדם.
גם נמלה קטנה הסוחבת בפיה גרגר חיטה ונתקלת לפתע בגבשושית חול קטנטנה, חושבת שלפניה מחסום ענק שאין כל אפשרות לבקעו. לכן היא לא תמשיך בדרכה ותחפש לה נתיבים אחרים. היא אפילו אינה מעלה בדעתה שיש משהו מעל לגובה העיניים שלה, מעל לעולם המושגים המצומצם שלה.
בעין טבעית נראות הבעיות שלנו כבלתי פתירות, ככאלו שלעולם לא נחלץ מהן. אבל מסתבר, שגם אנחנו עדיין לא התרגלנו לעובדה שהעולם אינו מתחיל ונגמר בגובה העיניים שלנו. דע מה למעלה ממך. (עלינו לשבח).
בס"ד עמוד 2
מנפלאות רבי ישראל אבוחצירא
אבטיח כשר
באחת השבתות הקיציות שבעיצומו של אחד מביקורי האדמו"ר "בבא סאלי" זיע"א בפריז שבצרפת, ביקש הרב שיגישו לו אבטיח לאחר הסעודה.
בעלת הבית – בתו של הרב שהתגוררה אז בפריז –נחפזה לקיים את מצוות כיבוד אביה הגדול ומיהרה למלא רצונו. היא ניגשה למטבח לפרוס את האבטיח.
באותה השבת נזדמן לפריז בדרך "מקרה" יהודי ירושלמי, ידיד המשפחה, שאף הוא התארח באותה העת אצל חתנו של הרב וזכה לשבת עמם בסעודות השבת. אותו אורח נכנס ברגע זה למטבח כדי ליטול משהו. בדרכו חלף מבטו על הנעשה במטבח ולפתע הבחין במשהו מוכר: על האבטיח הנפרס באותה העת הייתה מדבקת – חותמת, השם "כרמל" התנוסס עליה בהבלטה!
האורח שאל את מארחיו למקורו של האבטיח, הם התבוננו במדבקה והשיבוהו כי הוא מיובא מארץ ישראל. מיד שאל האורח: "האם הוא מעושר?" המארחים הודו שמחמת הרגלם בסחורה המקומית לא שמו לב לכך שהאבטיח מהארץ, מאחר שבדרך כלל, האבטיחים המצויים בשוק שלהם, אינם מהארץ. באותה שבת לא אכל האדמו"ר ר' ישראל זיע"א מהאבטיח. הוא שמח על כך מאד והכיר לאותו יהודי טובה גדולה על כך. רבנו התבטא ואמר שיתכן שאותו אורח הגיע לשם במיוחד, כדי להצילם מאכילת "טבל".
הקשר בין העראק לשם הווי-ה
הסיפור הבא מובא בעדות מכלי ראשון, מבעל המעשה עצמו.
תלמיד חכם שליט"א, מרבניה של העיירה נתיבות, סיפר לנו שפעם אחת שהה במחציתו של האדמו"ר ה"בבא סאלי" זיע"א ועמם גם חתנו ז"ל של האדמו"ר. כידוע היו לרבנו כוונות ועניינים גדולים בעסק הכרוך במשקה העראק. כשמזג האדמו"ר עראק מן הבקבוק לתוך כוסיות שלושת הנוכחים, אמרו כולם "לחיים" וליבו של אותו תלמיד חכם החסיר פעימה. הוא מעודו לא הורגל כל כך בשתיית עראק.
משהרב וחתנו החלו לשתות בהרימם את כוסותיהם ופניהם למעלה – ניצל אותו תלמיד חכם את ההזדמנות שהרב אינו רואהו, כהרף עין הצליח להחליף את כוס העראק בכוס מים שניצבה לפניו ומיד שתה הכוס כשפניו כלפי מעלה כאילו שתה יחד עימם. מיד בגומרם לשתות – נתן הרב ידו הימנית במכה חזקה על השולחן – ובקול גדול הגיב: "מישהו כאן רימה אותי! מישהו כאן רימה אותי"!
תדהמתו של אותו תלמיד חכם הייתה עצומה, הוא התפלא כיצד ידע הרב את כל הנעשה בלי שראה זאת...
אמר לו רבי ישראל אבוחצירא: "וכי הינך חושב שהנני "שותה עראק" להנאתי? כשאני שותה עראק אני מכוון בארבע אותיות שם ה'. בתוך כי השתיה, כשהחלפת את הכוס, ראיתי שאחת מארבע אותיות שם ה' אינה מאירה כראוי ומיד הרגשתי שיש כאן מעשה רמאות. לכן הגבתי כפי שהגבתי!"
על סוס, זקן ומסירות נפש
רבנו הקפיד מאוד על צורת הפנים היהודית ו"עשה נפשות" רבות לנושא השמירה על צורת הזקן והמנעות מגילוחו ואפילו סידורו במספרים.
אברך צעיר התנצל בפני האדמו"ר כי קשה לו לגדל את זקנו, מחמת השפעת החברה שבה הוא נמצא, בנוסף הוא ציין כי גם בני משפחתו מתנגדים לגידול הזקן ולועגים לו על הרעיון. ענהו רבנו: "אספר לך איזו מסירות נפש הייתה בדור שלפנינו לגידול הזקן. בעלותי ארצה בשנת התרפ"ג (1923 למניינם) עת הייתי בטבריה, סיפר לי אדם בשם ר' יצחק אביטן ז"ל כי במלחמת העולם הראשונה, כאשר גוייסו לצבא כל היהודים נתיני תורכיה, המתגוררים בארץ, הם חוייבו לגלח את זקנם. אותם יהודים שהקפידו לא לגלח את זקנם התחבאו בתוך בורות מים כשחצי גופם התחתון שקוע במים, במערות ובנקרות צורים ברעב ובחוסר כל במשך ארבע שנים רצופות, וכל זאת כדי לא ליגע בזקנם!
יותר מכך, פעם אחת גילו התורכים את אחד מאותם המתחבאים וביקשו לגלח את זקנו, אולם הלה התנגד בכל תוקף. מה עשו התורכים הרשעים? קשרו את זקנו לזנב סוס והריצו את הסוס כשהוא נגרר על גבי קרקע... "ואתה" פנה האדמו"ר לאברך" אינך יכול לעמוד בניסיון קל שכזה? האם כה פוחד אתה מלעג השאננים?"
בס"ד עמוד 3
הגרגר והפנינה
"ופרעה הקריב" (יד-י)
לא בכדי קרויה שבת זו "שבת שירה". מסעם של בני ישראל, חזרתם לאחור, רדיפת המצרים אחריהם, עמוד הענן המסוכך עליהם, פחד המוות, פיק הברכיים, רגשות התבוסתנות, החרטה על היציאה ממצרים, המסע אל תוך הים הלוחך את הקרסול, המגיע עד ברכים, עד חלציים, עד החזה, עד צוואר ו... נבקע לפתע בהוד ובהדר; כל המאורעות המפעימים, המרגשים, כל ההתרחשויות במשך שבעה ימים – הכל היה כהכנה לאותה שעה של שירת נבואה, של התעלות והשגה, של רוממות רוח ושל קרבה לה'!
משל למה הדבר דומה, לכל אותם שבועות של הכנות קדחתניות לקראת מעמד הנישואין. כמה ריצות וכמה כוחות, כמה כספים וכמה דאגות, אך הכל כהקדמה וכהכנה למעמדת המרגש והמרומם!
משום שבאמת, כל זה היה רק הכהנה, שהרי הכל היה מבוים, כביכול. הלא הבורא יתברך ציוונו לשוב על עקבותינו כדי לטמון מלכודת לפרעה, כדי לפתותו לרדוף אחרינו, כדי שייפול בפח ויכנס
למלתעות חומות המים שיסגרו עליו. "ואכבדה בפרעה ובכל חילו". אך אם הייתה המטרה לנקום במצרים – יכול היה הבורא לייסרם בכאב שיניים בבתיהם. מכאן, שלא בעבור פרעה וחילו נעשה הכל, אלא בעבורנו. "ופרעה הקריב – שהקריב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים". והכל כדאי – כדאי פחד המוות, כדאיות ההמלטות החפוזה, הבריחה הבהולה, הריצה לתוך הים. הכל כדאי בשביל שעה זו של רוממות רוח בעת הפדות והפורק, בעבור ההודיה והשירה.
ובמבט רחב יותר – אמר הגאון בעל "בית הלוי" מבירסק זצ"ל – כדאיים היו הגלות במצרים, העבודה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, השעבוד וההתעמרות – כדי להגיע על ידיהם לפדות ולפורקן, לחוויית האמונה שבעשר המכות ובקריעת ים סוף, ל"וייראו ויאמינו"! וזהו שנאמר: "אודך כי עיניתני ותהי לי לישועה" – דוד המלך הודה גם על העינוי, אם מחמתו נפקחו עיניו לראות שה' הוא מושיעו, להודות לו, להתקרב אליו לדבוק בו.
וכבר משלו משל, למה הדבר דומה:
הכל מוקירים את הפנינים המלכותיות, הגדולות והעגולות. ככל שהפנינה גדולה יותר, זוהרת ומושלמת – כך רב ערכה ומחירה, וראויה היא להיקבע בכתרי מלכים. והכל יודעים גם כיצד נוצרת הפנינה. סוד גלוי הוא, וכבר מייצרים פנינים מלאכותיות על ידו.
שוכנת לה צדפה במצולות הים, שקטה ושאננה. והנה – אבוי, חודר גרגר חול למעונה. הצדפה מסתערת עליו ועוטפת אותו בשכבת ריר המתקשה, אך הגרגר – כעצם בגרון, אינו מתמוסס ואינו מתאכל. עוטפת אותו הצדפה בשכבת ריר נוספת, ועוד אחת ועוד אחת. וככל שהשכבות גדלות, גדלה מצוקתה והיא מסתערת ביתר מרץ ומפרישה מעטה חדש. וכך הולכת וגדלה פנינה זוהרת ויקרה!
כך גם הצרות, רחמנא לצלן, המצוקות הקשות גורמות לנו לפתיחת הלב ולייחול לישועה, וככל שהן מתמשכות ומתעצמות, כך גדלים התקשרותנו לבוראנו וייחולנו לגאולה, וכך תגדל הכרת טובתנו והודאתנו עם בוא הגאולה ותתעצם השירה!
ואם כעבור מאתים ועשר שנות שיעבוד גדלה כך השמחה והתעצמה כך השירה, מה נאמר בבוא היום המיוחל, כאשר אלפיים שנות גלות תגענה לקיצן, שנות רדיפות ופרעות, פוגרומים ושמדות, מדורות האינקוויזיציה ומוקדי הכבשנים, וה' ישיב שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל? בשוב ה' את שיבת ציון, כמה ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, איך נשיר שיר חדש תהילה לאלוקינו, ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם! (מעין השבוע)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, בריאות
אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
בס"ד עמוד 4
פינת הזוגיות
האם יש מקום לביקורת בין בני זוג
גב' מלי אורנבוך
- "הלא אתה רואה שהכיור עמוס בכלים, הכביסה לא מקופלת והילדים עדיין לא במיטות – ואתה יושב וקורא עיתון??"
- "על מה הכעס?? את לא יכולה פשוט לבקש עזרה?"
- לבקש? אתה לא רואה בעצמך?"
כבר בראשית דרכו, מקבל כל זוג צעיר הדרכה והכנה לחיי זוגיות בריאים ונעימים. שיזהרו מאוד מלבקר ולהאשים זה את זו בחייהם המשותפים כי הביקורת כידוע אינה עושה טוב לאף אחד מהצדדים.
אך כידוע החיים, טומנים בתוכם סיטואציות רבות, מגוונות ומורכבות ומובן שפעמים רבות כל אחד מהצדדים חש צורך להעיר ולבקר את בן זוגו על דברים שונים. וכאן עולה הסוגיה המרכזית: מצד אחת תחושת הכעס מאיימת לפרוץ אם לא נעיר ומצד שני, ויכוח עסיסי עשוי לפרוץ ולהתלקח אם כן נעיר. ובכן, השאלה היא איננה אם לומר או לא – היות ובחיים המשותפים נכון לשתף ולהביע ולא לשמור בבטן ואז להתפרץ, כי אם איך לומר? הביטוי "ביקורת בונה" הוא כמעט ואינו מציאותי היות וביקורת בבסיסה היא הרסנית, מאיימת ומשפילה. על מנת שדברינו יישמעו ולא רק יאמרו ושבן זוגי אכן יקשיב לדברים, ייקח אותם לתשומת ליבו ולא יעסוק רק בהתגוננות ובהתקפה חזיתית נדרשים מס' עקרונות בסיסיים:
מסר האני – ביקורת איננה התקפה חזיתית! יש לומר ולשתף את בן הזוג במה שמפריע לי מתוך דיבור על עצמי ומבלי לתקוף את אישיותו. לדוגמא במקום לומר: למה אתה אף פעם לא מסוגל להסתכל סביבך ולראות מה נדרש לעשות, ניתן לומר: מפריע לי מאוד שבזמן שאני זקוקה כל כך לעזרה שלך, אתה יושב וקורא עיתון.
דפוס דיבור כזה מסייע בגיוס השני ומונע את התרחקותו. חשוב לברר לעצמנו בבואנו לשטוח את מצוקתנו בפני בן הזוג האם כרגע זה התזמון הנכון לכך. האם נכון לשתף את בן הזוג שנכנס בדיוק הביתה מהעבודה, עייף ורעב בכך שהוא השאיר את בגדיו זרוקים הבוקר בחדר האמבטיה או שניתן לדחות שיחה זו לזמן אחר. בחירת העיתוי הנכון לאמירת הביקורת היא משמעותית ביותר להצלחת ליבון הדברים בצורה בונה ולא הרסנית. מה מטרת הביקורת? לעתים, הביקורת נאמרת לא בשביל לתקן אלא על מנת לפרוק מתחים ולחצים ותו לא. "אתה אף פעם לא תשתנה! מתנהג בדיוק כמו אמא שלך..." לפני הטחת האשמות העלולות ללבות אש ולגרום למתח רב חשוב לשאול את עצמנו: האם אני רוצה לדבר על נקודה מסוימת שמעצבנת ומקשה או פשוט לפרוק מתחים (שיתכן שבכלל קשורים אלי...). כאמור, פריקת תסכולים היא כמו מכונת ירייה – יורה לכל הכיוונים ולא בהכרח פוגעת במטרה ובדרך זורעת הרס וחורבן. ביקורת חייבת להיות ממוקדת בנקודה מסוימת עליה מעוניינים לדבר כעת, כאשר המטרה הניצבת בפניי היא להיטיב ולבנות.
חשוב להדגיש כי "ביקורת בונה" – כזו הנאמרת באופן הנכון, בעיתוי הנכון ובצורה כזו שהשומע מסוגל ונכון לקבל אותה, היא משימה מורכבת וכלל לא פשוטה ודורשת כוחות נפש רבים. לסיכום: על מנת שביקורת תענה על ההגדרה "ביקורת בונה" והיא תישמע ולא רק תאמר חשוב להקדיש תשומת לב יתירה לאופן בה היא נאמרת, לניסוח, לתזמון ולאווירה. החשוב מכל, לעניות דעתי, היא החשיבה העומדת בבסיס כל ביקורת: לשם מה אני עומד להשמיע את הדברים? מה מטרתי כעת? אם באמת הדבר המנחה אותי הוא רצון לשפר ולבנות אזי סיכוי רב שהדברים אכן יושמעו ויתקבלו באווירה זו ואז אכן ניתן לומר שבאופן הנכון יש מקום לביקורת בין בני הזוג.
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל:
לפנות אל ה' בטרם צרה
"ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף" (יג-יח)
מעשה במלך, שבנו יחידו, יורש העצר, נשבה ביד אויב והושלך לבור כלא אפל. שם הרעיבוהו, ענוהו והתעללו בו באכזריות. המו רחמיו של המלך על בנו יחידו, וגאה בו זעמו על משעבדיו ולוחציו. גייס את חילו הרב, ויצא עליהם למלחמה. צר על האויב שהסתגר במבצר החסון אשר במרתפיו נכלא בן המלך, קעקע את חומות המבצר, הבקיע את ביצוריו, הרג על ימין ועל שמאל וחילץ את בנו מבור שביו. על כפים נשאו החוצה, אל מרכבתו, והבן התרפק על צווארו והודה לו בבכי חנוק. הרכב הצליף בסוסים, והמרכבה יצאה לדרכה. לאן? אל עיר הבירה שהכינה קבלת פנים מפוארת, אל הארמון שקושט לקראת שובו של יורש העצר. אל המשרתים הממתינים לשרתו, והרופאים הנכונים לרפאו ממדויו ועינוי בשבי.
והנה, לאחר כמה פרסאות, מצוה המלך לחזור. לחזור – לאן? לכיוון האויב, לעבר השונא. כדי שיתעורר לרדוף אחר המרכבה הבודדת, שיבקש לשבות שוב את בן המלך! האויב אמנם הגיח מן הטירה, ובן המלך החוויר כסיד, רעד בכל גופו, כל אימי השבי חזרו ונעורו בזכרונו. הו, לא, רק לא זאת! והעגלון שב ומסובב את המרכבה. מצליף בסוסים. מנסה לברוח מהאויב, מגיע לנהר – והגשר עליו הרוס. נהרס בפקודת המלך. מה יהיה? האויב כה קרוב!
האם נתפלא, אם בן המלך התעלף? לא. אף לא נבין, מדוע המלך נהג כך. הסוף היה טוב, המלך הכין רפסודה מבעוד מועד, בנו ניצל והשונא טבע. אבל מדוע המיט על בנו יקירו פחד מות נורא?!
אמנם כן, זוהי השאלה הנשאלת בפרשתנו. מדוע, לאחר הישועה הנפלאה, לאחר יציאת מצרים, הורנו הקדוש ברוך הוא לשוב על עקבותינו ועורר את המצרים לרדוף אחרינו? מדוע המיט עלינו חרדת מות? עלינו, על בניו יקיריו?
התשובה נמסרה לנו במדרש בצורת משל. והיא נוגעת לנו, כיום!
משל למה הדבר דומה? למלך שיצא לצוד ציד. בנבכי היער שמע קול קורא לעזרה. מיהר לעבר הקול ומצא כנופית שודדים מקיפה נערה הנתונה בסכנת חיים. הניף את חרבו ומגר את השודדים. הציל את הנערה, והתברר שהיא בת מלכים שתעתה בדרכה. נטלה המלך והשיבה להוריה. לא היה גבול לשמחה. הכיר המלך את ההורים, הכיר את הנערה וביקש לשאתה.
עבור ההורים, לא הייתה יכולה להיות הצעה טובה יותר. והנערה... ובכן, לא היה זה "אביר חלומותיה". אך מה יכולה הייתה לומר? הרי המלך הציל את חייה. והיא לא יכלה להשיב את פניו ריקם. אבל היא התכנסה בתוך עצמה, הסתגרה, וגזרה על עצמה אלם ושתיקה.
לא היה זה בדיוק מה שהמלך תאר לעצמו. לא בחיים כאלו רצה, לא באישה שתתנכר אליו ותמאן לשוחח עימו. אך מה בידו לעשות? אי אפשר להכריח לשוחח. כך עברה עליהם התקופה הראשונה בארמון הורי הנערה.
יום אחד בא ואמר לה: "זהו, אנחנו חוזרים לעירי ולארמוני". שתיקה.
המלך משך בכתפיו, והורה להכין את המרכבות. אין טעם לנסוע במרכבה אחת עם אישה אילמת מתנכרת. ישב המלך במרכבה אחת ואשתו בשניה ויצאו לדרך. עברו ביער, מרכבת המלך נעלמה בעקול הדרך – ולפתע התנפלו שודדים על מרכבת האישה.
"הצילו", קראה בקול, "אישי, בעלי, בוא לעזרתי, הושיעני!" ואז, כחץ מקשת, הגיע המלך והניס את הלסטים. הייתה זו חבורה, שלמעשה נשכרה על ידו... הוא פנה אל אשתו ואמר: "אכן, לכך חכיתי, לכך יחלתי – שאשמע שוב את קולך הקורא לי לעזרה. במצוקתך, יודעת את אל מי לפנות"...
והנמשל: כשבני ישראל היו במצרים, משועבדים ומושפלים, ידעו את הכתובת: "ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה". מכיון שגאלם והושיעם – דממה... מה עשה? גרה בהם שוב את המצרים. "ופרעה הקריב – ויצעקו בני ישראל אל ה'"...
מזכיר לנו משהו? את תקופת ההמתנה של ששת הימים, את מלחמת יום הכיפורים, את מלחמת המפרץ? וכל אדם בצרתו הפרטית, מיד יודע את הכתובת, מיד רץ להתברך, מיד נודר לצדקה. מדוע לחכות עד אז? מדוע לא.. לדבר כבר עתה, להתפלל בטרם צרה, להודות על נסים שבכל יום!!! (מעין השבוע)
שבת שלום ומבורך!
בס"ד
הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו
"אז ישיר" (טו-א)
אם היה מי מאתנו נתון בסכנה גדולה, ובא אדם אחד והצילו ממות לחיים, הרי כמה תגאה בו, בניצול, הכרת הטוב למצילו! עכשיו נתאר לעצמנו אם הנשיא האמריקאי ישלח את הצי השישי כדי להציל אדם אחד מסכנה, איזו שמחה תהיה אז בלבו! מה זאת אומרת, נשיא אמריקה רואה עניין לסייע לי בעת צרתי, אות היא שאדם חשוב אנוכי...
ואם הנשיא בכבודו ובעצמו יעלה על מטוסו הפרטי ויבואו להצילו, ואחר כך יעלה גם אותו על המטוס – הנוכל לתאר לעצמנו את רגשות השמחה והגאווה אשר יציפו את כל נימי ליבו של אדם זה? הבה נעצור לרגע קט את מרוץ החיים שלנו, ונתבונן: הלא אם כך פני הדברים במלך בשר ודם, שאמנם זכה לשלטון אך אחרי הכל, עשוי מבשר וגידים ועצמות, שהיום כאן ומחר בקבר – על אחת כמה וכמה עלינו לעלוז ולכרכר משמחה כשנעלה בזיכרוננו שהקב"ה, מלך מלכי המלכים, הטריח את עצמו להצילנו מיד המצרים ולא סמך לא על שליח ולא על שרף, ולא על אף אחד אחר, אלא הוא בכבודו ובעצמו גאלנו וגאל את אבותינו מיד מציקיהם.
הלא יש בכך כדי לנטוע בנו שמחה וששון למשך כל ימי השנה! שמחה על עצם היותנו יהודים, בנים למלך מלכי המלכים, הדואג לנו ולכל צרכינו, שמחה זו תביאנו למצב שבו נוכל להתגבר על כל המכאובים
והייסורים הפוקדים אותנו.
וזו שירת החיים האמיתית! "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".
כתב הגאון רבי נסים דוד עזרן זצ"ל: המפרשים פרשו פסוק הודיה זה בדרך משל.
מעשה בחכם שלמד תורה יומם ולילה, ולא ידע מצרכי ביתו מאומה. אשתו נטלה על עצמה את דאגת כלכלתו של הבית וניהלה את ענייניו. נהגה האישה לקנות בכל יום את צרכי הבית בהקפה. יום אחד, אמר לה החנווני: "החוב תפח, הגיעה העת לשלמו!" נבוכה האישה, מה תעשה והעת עת מצוקה?
כעבור ימים אחדים רמז, שאם לא ישולם החוב, לא יכול עוד להמשיך להקיף. לא הייתה ברירה בידה, והחלה לקנות בהקפה – אצל החנווני המתחרה.
כעבור חודש ימים, באה הצלה פורתא, ישועה חלקית. היה בידה לשלם לאחד החנונים את חובו. למי מהם תשלם?
האשה, כדרכה, הייתה מעשית: "עלי לשלם לחנווני החדש", טענה בפני בעלה, "שכן החנווני הקודם פסק מלהקיף לנו. אם לא נשלם לחנווני החדש, יפסיק גם הוא להקיף – ומה נעשה?
אך בעלה החכם אמר: " חובת הכרת הטוב מחייבת לשלם לחנווני הקודם, שהקיף לנו תקופה ארוכה וגמל עמנו טובות רבות במשך שנים.
מי מהם צודק? צודקים שניהם. והטוב ביותר יהיה לפרוע את החוב לשני החנוונים... מכל מקום, לפנינו התלבטות בין חובת הכרת הטוב על הטובות שעברו לבין ההתחשבות בטובות שאמורות להיעשות עמנו בעתיד.
ואכן, חובת הודאתנו לריבון העולמים כפולה ומכופלת היא, הן על הטובות שעשה עמנו בעבר, והן על הטובות שעתיד הוא לעשות עמנו, שהרי כל קיומנו והוויתנו תלויים בו, בחסדו ובטובו, ברצונו ובנכונותו.
וזהו שאנו אומרים: "הודו לה' כי טוב" – שגמל עמנו טובות כה רבות ועוד נודה לו: "כי לעולם חסדו" ועתיד הוא לגמול עמנו עוד ועוד! (עלינו לשבח, יוסף דעת, גן מעדן)
העלון מוקדש להצלחת
רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם
בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה, ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
דבר מו"ל אשכולות:
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.
2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217
פירות שלעיתים נגועים (טעונים בדיקה מתולעים):
 אגוזים:
אגוז אילסר (בונדוק) ושקדים: לאחר הקילוף יש לבדוק את כולם מבחוץ ולחצות מספר מהם כמדגם, אם נמצאו נגיעות יש לחצות את כולם. (כתם במרכז אגוז אילסר אינו סימן לנגיעות).
אגוז מלך: לקלף ולבדוק מכל הצדדים, ולשבור כמה אגוזים. אם מצויים הרבה פרורים או שהאגוזים נראים משופשפים יותר מהרגיל, מנענעים אותם על גבי מסננת עם נקבים גדולים ומתבוננים בנשורת. אם נמצאו סימני נגיעות ודאיים כגון: חרקים, תולעים, או "קורי משי", ראוי לא להשתמש בהם.
אגוז קשיו: לעיתים נגוע. יש לחצות כל אחד ולבדוק מבפנים (מעט פרורים חומים דקים בין שני החצאים הם בדרך כלל שאריות הקליפה החיצונית ואינם סימן לנגיעות).
אגוזי גן עדן (פיסטוק חלבי): לחצות ולבדוק את פנים הפרי.
אגס, אננס, אפרסק, חבוש, מלון, מנגו מיובשים: להתבונן משני הצדדים (רצוי לשטוף לפני הבדיקה).
אפרסמון: להוריד את העלה (שסביב העוקץ) ולשטוף היטב. אם הפרי רך מהרגיל לבדוק מבפנים (נקודות שחורות קטנות בבשר הפרי אינן מהוות סימן לנגיעות).
דובדבנים:
מסוכרים בקופסאות – לפתוח כמה למדגם.
מצומקים מיובשים – להשרות מדגם במים רותחים למשך שעתיים, לפתוח ולראות האם יש נגיעות. אם מוצאים נגיעות, יש לבדוק את כולם.
זיתים:
זיתים ירוקים: לעיתים נגועים ברימות, הגורמות לכתם חום בזית. במקרים רבים הכתם החיצוני נובע רק ממכה, לכן זית עם כתם יש לפתוח ולהתבונן אם מצויה מחילה בתוכו.
זיתים שחורים: יותר נגועים, יש לפותחם ולבודקם בזהירות.
טבעות זיתים: יותר נקיים ויותר קלים לבדיקה. להניח חופן קטן על כף היד, ולשטוח אותם ולהתבונן בשני הצדדים.
משמש מיובש:
פרי שלם יש לשטוף מבחוץ, לפתוח ולבדוק כנגד האור משני הצדדים.
פרי הנמכר חצוי, יש לשטוף במים פושרים ולבדוק כנגד האור.
לדר: לבדוק את "הדף" כנגד האור שמא נדבק זבובון. לדר הנמצא ארוז, סגור היטב, אין חיוב לבודקו
בס"ד
חוב של תפילה
"ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (יד-י) על הפסוק "הראיני את מראיך, השמיעני את קולך" (שיר השירים ב-יד), אמרו במדרש, שהכתוב מדבר בקריעת ים סוף.
מעשה בעשיר אחד, בעל חנות לחליפות ומעילים, שהיה נוהג לתת בכל שנה, בפרוס הפסח, חליפה נאה לעני אחד. אם היה זקוק אותו עני לחליפה נוספת, לעצמו או לאחד מבניו, היה קונה אותה בכסף מלא. פעם, בעיצומו של חורף, נזקק העני למעיל בעבור ילדו. לא היו ברשותו מעות, והוא קנה את המעיל בהקפה. עברו ימים אחדים, וחג הפסח קרב ובא. נכנס העני אל החנות לקבל את החליפה, כמדי שנה. אמר לו העשיר: "טרם שילמת לי בעבור המעיל!" לא הייתה בידו ברירה, לוה כספים, אסף את הסכום הדרוש ושלחו אל החנות. קיבל בנו של בעל החנות את הכסף, ואמר לאביו: "מדוע שלח כסף – הרי רגיל אתה לתת לו בחינם?"
ענה לו האב: "את הכסף תיקח, ואת החליפה יקבל בחינם"...
והנמשל: הקב"ה עונה שוועה ושומע תפילה. אבל בני ישראל, בהיותם במצרים, לא התפללו לה' ולא התחננו לישועה. הם רק נאנחו מהעבודה ותו לא, כמו שנאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב-כג) והקב"ה נהג לפנים משורת הדין והושיעם. אבל ישראל היו "חייבים" לו תפילה. מה עשה? לאחר שנושעו, הורם, שישובו על עקבותיהם, והמצרים ירדפו אחריהם. ואמנם, הקב"ה אמר שיושיעם, והיה מוכן להושיעם גם בלי תפילה. בתור מתנה בעלמא, אבל זאת, רק לאחר שישיבו את החוב הישן, יזעקו אליו ויתפללו לפניו...
(שערי ארמון, קול ישורר)
מהלכות ט"ו בשבט
יום ט"ו בשבט נקבע לראש השנה לאילנות, בו מתחדשת ומתחלת שנה חדשה, עד ט"ו בשבט הייתה שנה אחת ומט"ו בשבט ואילך היא שנה אחרת. התחדשות זו היא לעניין מצוות מסוימות שישנן בפרות האילן.
יום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ולכן אין אומרים בו "נפילת אפים", והמנהג שגם במנחה שלפניו (דהינו, ביום י"ד בשבט), אין אומרים בו "נפילת אפים".
מנהג הספרדים ועדות המזרח, שבימים שאין אומרים בהם "נפילת אפים", אין אומרים בהם בסדר התפילה מזמור "יענך ה' ביום צרה", ומזמור "תפילה לדוד הטה ה' אוזניך ענני", ונראה שהוא הדין ליום ט"ו בשבט אשר אין אומרים בו "נפילת אפים". אולם מנהג בני אשכנז לומר בט"ו בשבט מזמור "יענך ה'".
נהגו בתפוצות ישראל להרבות בט"ו בשבט באכילת מיני פירות של אילנות, לכבוד שמו של היום, להורות בזה שהוא ראש השנה לאילנות. יזהר, שלא ימצאו חלילה בפירות תולעים ונמצא שבמקום לקיים מצווה על ידי קיום המנהג, אדרבא נכשל באיסור. ויזהר אפילו מספק חשש תולעים. וידוע גודל איסור אכילת תולעים, ולכן פרות שמצוי בהם תולעים, יש להקפיד לבודקם. (קונטרס פרי העץ עמ' לג, לה)
ברכת מזל טוב שלוחה
לרב אליהו עמאר שליט"א ונוות ביתו
לרגל הולדת הבן
יהי רצון שתזכו לגדלו בנחת לתורה, למצוות, לחופה ולמעשים טובים, אכי"ר.
העלון מוקדש לעילוי נשמת
רבקה בת אסתריא
לבית כהן
חנניה בן אסתר לבית אטדגי ז"ל
נלב"ע ביום ט' שבט התשס"ח
אריה יצחק בן דוב ושרה רוזה ז"ל
לבית סלומון
ת.נ.צ.ב.ה
העלון מוקדש להצלחת
אברהם דוד
בן דוב ושרה רוזה
בריאות איתנה, נחת ושלוה, פרנסה טובה
|
|
|
.jpg)
