"וישמע יתרו" (יח-א)

יש בספר משלי פסוק מתוק מדבש: "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו" (משלי כו-יד). מוכר כל כך וחביב כל כך. כשמעירים ילד לאחר ליל שימורים, שיקום וילך לבית הספר – כן, כן, הוא קם מיד. הוא אפילו פוקח עין, הנה הוא מרים את הראש. עוד שתי דקות והוא לבוש. בעוד חצי שעה הוא יתרעם  מדוע לא העירו אותו, בעוד חמישים דקות הוא יאמר שבעוד רגע הוא יקום. ובאמת, הוא אמר זאת במו פיו, סימן שלא ישן, אבל לא היה זה יותר מאשר ברק רגעי של ערנות, שחלף בשמי הליל של השֵּׁנָה הערבה... ולשלמה המלך היה על כך משל, שהרי זה ספר משלי: "הדלת תיסוב על צירה". אין דבר מטלטל יותר מדלת זו, עשרות פעמים בשעה נפתחת היא ונסגרת, נטרקת וננעלת ושוב נפתחת. דא עקא, שתפוסה היא בציריה, סבה לכאן ולשם וממקומה אינה משה... כיוצא בכך העצל: יכול הוא למלמל, להצהיר להבטיח, אפילו להתהפך ולשנות תנוחה, אבל מן המיטה לא יצא, כבול הוא אליה...

רק שאלה אחת דורשת מענה: הציור הזה הרי לקוח מן החיים, מוכר כל כך ומוחשי כל-כך, האם בעבורו חייבים היינו לנצל את חכמתו העמוקה מיני ים של שלמה המלך, החכם מכל אדם – והוא חייב היה להתאזר לשם כך ברוח הקודש ממרום, שבה נאמרו פסוקי ספר משלי?

מסתבר, שיש כאן רעיון הרבה יותר עמוק ממה שנראה על פני השטח. מסתבר שלא רק הדלת היא משל, אלא גם העצל...

וכאן מגיעים אנו לפרשתנו. "וישמע יתרו" – וברש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והכל שואלים: הן לא בכדי התגלגלה שמועה זו עד למדיין הרחוקה: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי (תקיפי) מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". כולם שמעו. ולא רק שמעו, אלא גם נבהלו, גם רגזו, גם נמוגו. אז מהו "וישמע יתרו"? האם רק הוא שמע?

לא, לא רק הוא שמע. אבל רק הוא שמע – ובא. והשאר? השאר היו כאותו עצל, פקחו עין, מלמלו משהו, והתהפכו לצד השני...

רבים שואלים במה זכה יתרו, שנקראה על שמו פרשה בתורה. אבל התשובה לפנינו היא: אדם ששמע ובא ראוי לכבוד זה, ראוי לציון מיוחד! כי בינינו, עד שאנו דנים את יושבי פלשת ואלופי אדום, אילי מואב ויושבי כנען, נתבונן נא על עצמנו. כמה מאיתנו שומעים – ובאים? הרי לכל אחד מאתנו ידועות אמיתות נצח, והוא מכיר בנכונותן. יודע, למשל, שחייב כל אדם לקבוע עיתים לתורה, ויודע שזו השאלה הראשונה אותה נשאלים במרום. ויודע שאין אדם המפסיד מלימוד תורה, ואפילו כן הדבר – ראויה היא התורה להקרבה. יודע הוא כל זאת, ובכן, מה? כמה יודעים – ובאים לשיעורי תורה?

כל אחד יודע, כי אסור לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה וקריאת התורה, יודע שזה בית מקדש מעט, וחייבים בו על "מורא מקדש". יודע אילו דברים נוראים כתב הזוהר הקדוש, ה' ירחם! יודע, אז מה?...

ואז, רחמנא לצלן, האם אינו נכלל חלילה במה שאמרו חכמים, שהלומד שלא על מנת לעשות – נוח לו שלא בא לעולם? אבל מה, הוא היה רוצה לעשות, לקיים, לשנות דרך. אבל כאותה דלת, קשור הוא לצירו, אינו יכול להתנתק...

נמצא, שלא בכדי קרויה פרשת מתן תורה על שמו של יתרו. על שמו של האדם ששמע – ובא! (מעין השבוע)