המלוכדות או הפזורות – למי היתרון?

השטח היה מגודר סביב, והשלטים הזהירו: "סכנה, כאן בונים!. אבנים וחומרי בניין שונים היו פזורים בשטח, הפועלים עבדו במרץ, תוך שיתוף פעולה פורה ביניהם.חלק מהבניין כבר ניצב על תילו. שתי קומות כבר נבנו אבן אחר אבן, שורה אחר שורה וכבר בהחלט נראה כי הוא הולך ולובש צורה של בניין.

סביב היו פזורות להן על האדמה ערמות של אבנים בודדות שעדיין לא השתמשו בהן, והנה פרץ לו ויכוח בין האבנים הבנויות לחברותיהן הבודדות. האבנים הבודדות שבערמה אומרות בגאווה לחברותיהן שכבר קבועות בבנין:

"כמה מסכנות אתן, הלכו וקבעו אתכן בבנין אין לכן מספיק אור, אויר ופרטיות, לעומת זה אנחנו מאושרות, לא חסר לנו דבר, אנו חשות את משב הרוח מכל הכיוונים, גם הגשם שוטף אותנו היטב, כמה טוב לנו!"

משיבות להן האבנים הקבועות בבנין: "להפך, אנו המאושרות ואתן האומללות! אתן בודדות ועצובות, כשאתן כך פזורות, אין לכן תכלית ומטרה, ואתן כמעט חסרות ערך. רק אנו חשות מהו כוחו של בניין המורכב מאבנים אבנים המחוברות זו לזו. נוכחנו מניסיוננו שלכל אבן בנפרד אין הרבה כח, אבל כולנו יחד, כשאנו מלוכדות נבנה כאן בניין, לכל אחת מאיתנו יש בו תפקיד חשוב, והפכנו לבנין ששווה הון רב! רק אנו חשות היטב את חשיבותה של כל אבן, אם אחת מאיתנו תחסר, הרי יהיה חור בקיר שעלול להיות פתח לצרות, דרכו עלולים לחדור קור, חום, חרקים, גנבים וכן הלאה. כל אחת מאיתנו חשה בעליל את תפקידה: האחת היא חלק מהמטבח, השנייה היא חלק מהסלון, השלישית היא חלק מהקיר של חדר

הילדים וכן הלאה. מאבנים חסרות תועלת שאין להן הופכין הפכנו לבנין ענק בו יתגוררו כמה משפחות בהן ישמע קול תורה, בהן יגדלו ילדים לתורה, יראת שמים ומעשים טובים, בו ישמרו על שבתות ומועדי ישראל, ולנו יהיה חלק באותו בנין נפלא, והכל בזכות היותנו מלכודות ודבוקות זו בזו!"

האדם לא נברא כיחידה בפני עצמה, אלא כחלק מן הכלל. הקב"ה ברא אותנו באופן שכל אחד זקוק לזולתו, וכל אחד משלים את חסרונו של הזולת: הרופא זקוק לסנדלר, כי למרות השכלתו הגבוהה, הוא אינו יודע לתקן את נעליו, ובלעדיהן הוא לא יוכל ללכת... ואילו הסנדלר, זקוק לפעמים לרופא, כי בעת שהוא חולה לא יועילו לו כל כלי העבודה שבידו... התלמיד זקוק לרב שילמד אותו, אך באותה מידה גם הרב זקוק לתלמידו, ומתקדם בעזרתו בבחינת: "מכל מלמדי השכלתי (תהלים קיט-צט), ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז. מכות י.). הלקוח זקוק לחנווני שימכור לו סחורה, אך החנווני זקוק ללקוחותיו שאילולא הם לא הייתה לו פרנסה...

במציאות נראה בעליל כי בכל חברה ישנם בריאים וישנם גם חולים ל"ע, ישנם עשירים וישנם עניים, יש בעלי כישרונות ויש קשיי תפיסה, יש זריזים ומאורגנים, לעומת איטיים ומרושלים וכן הלאה. כל אחד נדרש לתת משלו כדי להשלים את חסרונו של הזולת: העשיר נותן צדקה לעני, הבריא מסייע לחולה להירפא, התלמיד המוכשר מסביר את החומר הנלמד לחברו קשה התפיסה, הזריז והמאורגן מסייע לאיטי ולמסורבל.

איך נמנע מהלבנת פני האשם?

הרב ישראל אבוחצירא זצ"ל מרום וקדוש היה. לאחר פטירת אביו, הרב מסעוד זצ"ל, ולאח מות הקדושים של אחיו רבי דוד הי"ד, היה למנהיג עדתו בתפילאלת וישב על מידין, להורות ולשפוט צדק. הוא דן בדיני תורה סבוכים ולא חסך עמל לרדת לחקר הדין, לברר וללבן את הדברים עד תומם כדי לדון דין אמת לאמיתוה! היה בורר בדיני ממונות לשביעות רצון שני הצדדים, מפשר בסכסוכי שכנים ומשכין שלום בית. דן את ישראל כמשה רבנו ומשכין שלום כאהרון הכהן. כדיין, הייתה מוטלת עליו החובה: "ודל לא תהדבר בריבו". לא לשאת פנים. לא לעשיר – ולא לעני. פעמים רבות נאלץ לפסור לחובתם של אנשים אומללים, דלים ואביוניים, קשיי חום בעלי חוב והיו עיניו זולגות דמעות – והדין נקב את הר הרחמים והחמלה.

פעם בא בנפיו אדם עשירו ובעל בעמיו ותבע לדין אלמנה אחת, ענייה מרודה, שאינה משלמת לו את חובה. באה האלמנה בידיים ריקות ובעיניים דומעות: רשה היא, ביתה ריקם, אין לה פרוטה לפורטה. והעשיר תבע דין, תבע את כספו המגיע לו.

הרב ה"בבא סאלי" שמע את דבריו ומילא את בקשתו. הוציא פסק דין

המחייב את האלמנה לשלם את חובה. אבל פסק הדין נאמר בבכיה, כשדמעותיו הטהורות של הרב זולגות ויורדות במורד לחייו ומבטו נקב את העשיר אטום הלב, שאינו זקוק כלל לפרוטותיה של האלמנה, וכל תביעתו קנטרנית הייתה ולא נבעה אלא משרירות לב וקהות חושים.

ראה העשיר ונוכח לדעת עד היכן הדברים מגיעים, ראה את דמעותיו של הרב הנערץ ואת מבטו הנעוץ בו בתוכחה אילמת לתחינה נרגשת. הודיע בו במקום כי הוא מוחל על החוב ופני שלושתם נהרו מאושר!

מעשה באדם, שבחצרו גדלה תרנגולת יפת נוצות. מרהיבה הייתה ביופיה, והתהלכה בין חברותיה בחשיבות וגאוה. אף בעליה התגאה בה ושמרה כבבת עינו. פינק אותה בזרעונים, השתבח בה תמיד, ובלילה היה נועל את הלול במפתח מיוחד שהטמין במקום סתר. בוקר אחד יצא לפתוח את הלול בפני התרנגולת היקירה והנה שוד ושבר: הלול פתוח לרווחה, והתרנגולת איננה! מיד הקים קול זעקה גדולה ומרה. נאספו השכנים, וגיחכו לאבלו: " האם כדאי לעורר כזו מהומה על תרנגולת שאבדה?" אך היו שדיברו על לבו: "הרגע, זעקותיך לא ישיבו את האבדה. חשוב בהיגיון,

מי יכול היה לקחתה". נזכר האיש ששכנו עקב אחריו, וראה היכן מטמין הוא את מפתח הלול. אין ספק, הוא הגנב! נפגע השכן, וטען: "להד"ם, לא היו דברים מעולם!"

תבעו האיש לדין תורה בפני הגאון רבי יצחק יחיא הלוי זצ"ל. ראה הגאון את השכן לבוש קרעים ומזה רעב, שמע את נימת הכחשתו והבין כי עניו העבירו על דעתו ועל דעת קונו, לא עמד בפיתוי ונכשל בגנבה.

מה יעשה? מצד אחד – הן כתוב "ודל לא תהדר בריבו". ומצד שני – איך אפשר להמיט עליו קלון ולהכתים את שמו כגנב בגלל מעידה? פנה הגאון אל התובע ואמר: "כלום ראית שגנב?" הודה ואמר: "לא". אמר הגאון: "אם כן, איך העזת להאשימו קבל עם ועדה? לא יעשה כן! אומר לך מה היה: אמש שכחת לנעול את הלול, התרנגולת יצאה והשכן מצאה! הוא ביקש להחזירה, אבל אתה הקמת זעקת גנבה ועכשיו אינו יכול להשיבה מבלי שיחשד כגנב". אורו פני השכן, וקרא: "אכן, רבי, כך היה!", והכל בא על מקומו בשלום. (טובך יביעו, מעין השבוע)

"עת לחשות ועת לדבר"

חינוך ילדים מצריך מלל רב. האמהות שהן בדרך כלל המצויות עם הילדים רוב היום, מגדלות ומחנכות אותם טוענות כי לצורך תפקידן הן מוצאות את עצמן מדברות ומדברות כל היום. רוב זמנן הן משגרות הוראות שונות מהבוקר ועד הערב: "קום, אתה מאחר!" "טול ידיים, ובוא לאכול!" "אל תיקח את המשחק הזה, הוא לא שלך!" "סדרי את החדר", "הכנת שיעורי בית?", "הרימו מהרצפה את כל הצעצועים!" וכן הלאה וכן הלאה.

ובכל זאת, הפלא ופלא: למרות שהן מדברות כל כך הרבה, יש להן הרגשה כאילו לא דיברו כלום... אם נבקש מאם הילדים לחזור על מה שדיברה במשך היום יהיה קשה לה לזכור... מה קורה? איך יתכן שלמרות שהן שבעות מדיבורים ולפעמים גם הגרון כבר ניחר מרוב שימוש במיתרי הקול ובכל זאת יש להן הרגשה כי רוב הדיבורים הלכו לאיבוד?

התשובה לכך היא שהדיבור מתחלק שני סוגים: האחד הוא

הדיבור הטכני, כל אותן הוראות טכניות: לך לישון, בוא מהר, גש למכולת, צחצח שיניים וכיו"ב, זהו דיבור שאין לו ערך מעבר להוראה שהוא בא להשמיע, דיבורים כאלו אינם נחרתים בזיכרון ואינם עושים רושם בלב הילד מעבר לזמן שבו הם נשמעו, ולכן אין פלא שלמרות שאנו מדברים מהבוקר ועד הערב, קשה לזכור מה אמרנו...

הסוג השני הוא הדיבור הערכי, אותן מילים שהן בעלות ערך אמיתי, אותן מילים שיש להן אפקט הרבה מעבר לרגע שבו נאמרו, אלו מילות עידוד ונוחם, מילות הסבר והבהרה, מילות של חום ואהבה.

לא בכדי נקראה האם הראשונה בעולם, הלא היא חוה, בשם זה. חוה הייתה "אם כל חי" ולכן ניחונה בתשעה קבין של דיבור שהרי חוה הוא מלשון דיבור כמו "לחוות דעה", כי תפקידה של האם לדבר אל ילדיה ולדובב אותם, ולשם כך יש בה בינה יתרה בעזרתה היא מצליחה למצוא מסילות לליבם. דיבור ערכי, אינו נשכח בקלות, וניתן כמה דוגמאות לכך:

"ילדים, שמעתם איזה נס גדול קרה היום? תפסו מחבל מתאבד בדרכו לבצע פיגוע והרגו אותו. תארו לכם איזה אסון נמנע, כמה חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שכל אותם אנשים שהיו ח"ו עלולים להיהרג ולהיפצע –

חזרו הביתה בריאים ושלמים!

"הנה הפרי הזה היה נראה כלפי חוץ יפה ועסיסי, וכשפתחתי אותו כדי לבודקו – ראיתי כי הוא נגוע, ראיתם עד כמה יש להיזהר?"

"נכון שהיה קשה לך מאוד שחברך פגע בך על לא עוול בכפך, אבל תמיד כדאי לנסות וללמד זכות: אולי היה לו היום יום קשה? אולי הוא היה כאוב בגלל מקרה אחר, כגון: ציון גרוע שקיבל במבחן, ולכן התנהג כך? אולי מישהו במשפחה שלו סובל למרות שאנו לא יודעים על כך? תדע לך כלל: 'אין ילד רע, אבל יש ילד שרע לו!' אתה מבין את ההבדל?"

שמעתי על המעשה הטוב שעשית היום ואני ממש גאה בו! למרות שהיה לך קשה, התגברת וויתרת לחברה שלך, זו ממש עבודת מידות לדוגמא!"

באותו דיבור ערכי ניתן להרוויח הרבה עקרונות חינוכיים: עידוד מעשים טובים, החדרת השקפה נכונה, המחשת הלכות, חיזוק באמונה ועוד ועוד.

בס"ד עמוד 3

יש לשחד את הילד ללמוד!

"ושוחד לא תיקח" (כג-ח)

בפרשתנו מוזהרים אנו מפני לקיחת שוחד, המעוור פקחים ומסלף דברי צדיקים. במסכת שבת (קטז:) מספרת הגמרא על שופט נכרי שהיה יודע שאינו מקבל שוחד וכיצד הוכיחו חכמים שלא זו בלבד שהוא מקבל שוחד, אלא מוכן הוא ליטול שוחד משני הצדדים, ולפסוק היום כל ומחר כך...

בספרו "נשמת חיים" כתב הגאון הצדיק רבי אשר חדד, ששמע מהגאון רבי חויתה סופר זצ"ל, מעשה שאירע בו עצמו:

אחד מבניו תבע ערבי אחד, שהיה חייב לו ממון. ביקש מאביו, הגאון רבי חויתה, שיטען עבורו. התייצב האון והוכיח נחרצות שהצדק עם בנו, והלה חייב לשלם. היו הדברים ברורים וחותכים, והשופט דחה לשבועיים את הכרעת הדין. תמה הגאון, אך באין ברירה, נאלץ להמתין.

עברו שבועיים ימים, והתייצב לשמוע את הכרעת הדין. אמר השופט: "אנא, רענן את זכרוני". שוב פתח הגאון בהרצאת הדברים, שטח את הוכחותיו ולא הותיר מקום לספק: הערבי חייב לשלם. הביט השופט בשעון ואמר: "הדיון

התארך מעבר לצפוי. בעוד שבועיים תינתן הכרעת הדין"...

היה הרב נבוך, מעודו לא נתקל בדבר אשר כזה! בצר לו, פנה אל עשיר ממכריו וסח לו את כל המאורע. "חוששני" אמר "שהדבר יחזור על עצמו כל שבועיים מחדש"...

"כבודו אשם בדבר", השיב העשיר. "מעמיד הוא את השופט במצב לא נעים"...

תמה הרב שבעתיים והעשיר הסביר: "משער אני שהשופט קיבל שוחד כדי לפסוק לטובת הערבי. אך טענות כבודו משכנעות, ואינו יכול לפסוק שהערבי פטור מלשלם. אין לו ברירה, אלא לדחות את ההכרעה"..

"ומה הפתרון?" שאל הגאון.

"יש פתרון אחד בלבד", אמר העשיר. "אם הרב יעניק לו שוחד רב יותר, יהיה מצפונו נקי"...

לא האמין הרב למשמע אוזניו, אך החליט לנסות ולראות כיצד ייפול דבר. כעבור שבועיים התחדש הדיון, והשופט אמר, כצפוי: "רענן נא את זכרוני, הזכר לי במה מדובר!" קם הרב, והושיט לו צרור דפים, אמר: "כתבתי כאן את כל טיעוני בקצרה".

נטל השופט את הדפים, עלעל בהם –

וראה את שטרי הכסף המונחים ביניהם. אורו עיניו וקרא: "אכן, נזכרתי! הדברים פשוטים ומובנים מאליהם! ודאי שהנתבע חייב לשלם!"

יצא הרב ואמר: "עכשיו הבנתי את פרוש הפסוק 'נשמטו בידי סלע שופטיהם, ושמעו אמרי כי נעמו' (תהלים קמא-ו). כש'שופטיהם' מקבלים 'סלע', היינו מטבעות כסף, סלעים העוברים לסוחר – אזי שומעים הם את אמרי והם נעימים לאוזניהם"...

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כב-כא)

הרב ישראל אבוחצירא זצ"ל מרום וקדוש היה. לאחר פטירת אביו, הרב מסעוד זצ"ל ולאחר מות הקדושים של אחיו רבי דוד הי"ד, היה למנהיג עדתו בתפילאלת וישב על מדין, להורות ולשפוט צדק. הוא דן בדיני תורה סבוכים ולא חסך עמל לרדת לחקר הדין, לברר וללבן את הדברים עד תומם כדי לדון דין אמת לאמיתו! היה בורר בדיני ממונות לשביעות רצון שני הצדדים, מפשר בסכסוכי שכנים ומשכין שלום בית. דן את ישראל כמשה רבנו, ומשכין שלום כאהרן הכהן.

כדין, הייתה מוטלת עליו החובה: "ודל לא תהדר בריבו", לא לשאת פנים, לא לעשיר ולא לעני. פעמים רבות נאלץ לפסוק לחובתם של אנשים אומללים, דלים ואביונים, קשיי יום בעלי  חוב, והיו עיניו זולגות דמעות – והדין נקב את הר הרחמים והחמלה.

פעם בא בפניו אדם עשיר ובעל בעמיו ותבע לדין אלמנה אחת, עניה מרודה, שאינה משלמת לו את חובה. באה האלמנה בידיים ריקות ובעיניים דומעות: רשה היא, ביתה ריקם, אין לה פרוטה לפורטה. והעשיר תבע דין, תבע את כספו המגיע לו.

הרב ה"בבא סאלי" שמע את דבריו ומילא את בקשתו. הוציא פסק דין המחייב את האלמנה לשלם את חובה. אבל פסק הדין נאמר בבכיה, כשדמעותיו הטהורות של הרב זולגות ויורדות במורד לחייו, ומבטו נקב את העשיר אטום הלב, שאינו זקוק כלל לפרוטותיה של האלמנה, וכל תביעתו קנטרנית הייתה, לא נבעה אלא משרירות לב וקהות חושים.

ראה העשיר ונוכח לדעת עד היכן הדברים מגיעים, ראה את דמעותיו של הרב הנערץ ואת מבטו הנעוץ בו, בתוכחה אילמת לתחינה נרגשת. הודיע בו במקום כי הוא מוחל על החוב, ופני שלושתם נהרו מאושר!

מעשה באדם, שבחצרו גדלה תרנגולת יפת נוצות. מרהיבה הייתה ביופיה, והתהלכה בין חברותיה בחשיבות וגאוה. אף בעליה התגאה בא, ושמרה כבבת עינו. פינק אותה בזרעונים, השתבח בה תמיד, ובלילה היה נועל את הלול במפתח מיוחד שהטמין במקום סתר. בוקר אחד יצא לפתוח את הלול בפני התרנגולת היקירה, והנה  שוד ושבר: הלול פתוח לרוחה, והתרנגולת איננה! מיד הקים קול זעקה גדולה ומרה. נאספו השכנים, וגיחכו לאבלו: "האם כדאי לעורר כזו מהומה על תרנגולת שאבדה?" אך היו שדיברו על לבו: "הרגע, זעקותיך לא ישיבו את האבדה. חשוב בהגיון, מי יכול היה לקחתה". נזכר האיש ששכנו עקב אחריו, וראה היכן מטמין הוא את מפתח הלול. אין ספק, הוא הגנב! נפגע השכן, וטען: "להד"ם, לא היו דברים מעולם!"

תבעו האיש לדין תורה בפני הגאון רבי יצחק יחיא הלוי זצ"ל. ראה הגאון את השכן לבוש קרעים ומזה רעב, שמע את נימת הכחשתו, והבין כי עניו העבירו על דעתו ועל דעת קונו, לא עמד בפיתוי ונכשל בגניבה.

מה יעשה? מצד אחד – הן כתוב "ודל לא תהדר בריבו". ומצד שני – איך אפשר להמיט עליו קלון   ולהכתים את שמו כגנב בגלל מעידה?

פנה הגאון אל התובע ואמר: "כלום ראית שגנב?"

הודה ואמר: "לא".

אמר הגאון: "אם כן, איך העזת להאשימו קבל עם ועדה? לא יעשה כן! אומר לך מה היה: אמש שכחת לנעול את הלול, התרנגולת יצאה והשכן מצאה! הוא ביקש להחזירה, אבל אתה הקמת זעקת גנבה, ועכשיו אינו יכול להשיבה מבלי שיחשד כגנב".

אורו פני השכן, וקרא: "אכן, רבי כך היה!" והכל בא על מקומו בשלום...

(טובך יביעו, מעין השבוע)