בס"ד גיליון 195 י' אדר התשס"ט (6.3.09) פרשת תצוה - שבת זכור
בעית ישיבה במטוס
בטיסה של חברת תעופה מאטלנטה לניו יורק מצאה עצמה גברת מבוגרת יושבת ליד גבר חובש כיפה. הגברת קראה לדייל הראשי על מנת להתלונן על מקום מושבה. "מה הבעיה גברתי ?" שאל הדייל. "הושבתם אותי ליד יהודי!! אינני יכולה לשבת ליד אדם מוזר זה. נא מצאו עבורי מקום ישיבה אחר!".
"גברתי, אני אבדוק מה ניתן לעשות בעניין" השיב הדייל, "הטיסה מלאה ואינני יודע אם יש מקום ישיבה אחר פנוי." האישה העיפה מבט שחצני לעבר היהודי המושפל שישב לידה (ולעבר הנוסעים שישבו בסמוך).
מספר דקות אח"כ הדייל חזר ואמר, "גברתי, המחלקה הרגילה ומחלקת העסקים מלאות, אולם, יש לנו מושב אחד במחלקה ראשונה". בטרם הגברת הספיקה לענות, המשיך הדייל בדבריו, " רק במקרים יוצאי דופן אנו יכולים לשדרג מקום כזה, פניתי לקברניט המטוס לצורך קבלת אישור. לאור הנסיבות, הקברניט חש כי אין להכריח איש לשבת בסמוך לאדם לא נעים.." הדייל פנה אל היהודי שישב בסמוך לאישה ואמר: " אדוני התואיל לאסוף את חפציך , יש לי עבורך מקום ישיבה נוח במחלקה ראשונה..." באותו רגע הנוסעים שישבו בסמוך נעמדו ומחאו כפיים כאשר היהודי פסע לעבר קדמת המטוס. הגברת סיננה בכעס, "בודאי הקברניט טעה..." לכך ענה הדייל, " לא גברתי. הקברניט כהן לעולם אינו טועה"...
חובת השמחה והשתיה בפורים
יחודו של נס הצלת ישראל בימי מרדכי ואסתר והשוני שיש בו לעומת שאר הצלות ישראל יובן על פי משל לארי מלך החיות שלימד את גוריו וגילה להם את עוצם כוחם וגבורתם, וכי אין להם לפחד משום חיה או בהמה. והנה כאשר החלו גורי הארי לשוטט בארץ ולהתהלך בה לבטח, התקרבו אל עיר אחת, וראו לנגד עיניהם שער גדול שמשני צדדיו מצוירים ציורים גדולים ויפים. מצד אחד מצוירת צורתו של דוד המלך ע"ה כשהוא מכה את הארי שבא לטרוף את צאנו (עיין בשמואל א' יז, לד), וממצד שני חקוקה צורתו של שמשון הגיבור משסע את הארי כשסע הגדי (עיין בשופטים יד, ה). כשראו ציורים אלו גורי הארי רעדו מפחד, נרתעו לאחוריהם וחזרו אל אביהם במרוצה, וסיפרו לו על המראה הנורא שראו שהוא הפוך ממש ממה שסיפר להם, כי עכשיו ראו שני בני אדם שהכו אריות.
"שוטים", אמר להם אביהם, "דווקא ציור זה מראה בעליל את צדקת דברי, שאם לא כן, מדוע ציירו זאת על שער העיר!? אלא ודאי הוא לאות שגבורתם הייתה שלא כדרך הטבע, כי לא עשו זאת בגבורה אנושית אלא ודאי בדרך נס, וזולת שני מקרים אלו, לא היה דבר כזה מימות עולם. על כן חקקו ציורים אלו בשער העיר לזיכרון עולם". זהו המשל שמביא ספר "קהילות משה".
נעתיק את המשל לענייננו: הניסים שנעשו לאבותינו במצרים, חרגו כולם מדרכי הטבע ונתפרסמו, ועל כן נגלה כבודו של מלך מלכי המלכים בכל קצוות העולם. אך הניסים שנעשו לישראל בשושן הבירה היו שונים לגמרי. אם נתבונן רק בפרטי המגילה נוכל לטעות ח"ו ולפרשת את הכל בדרך של מקרה וטבע: ושתי המלכה נהרגה ולכן חפשו למלך מלכה חדשה ובהיקבץ נערות רבות
אל שושן הבירה, נמצאה אסתר ונלקחה אל בית המלך, שם נשאה חן וחסד בעיני כל רואיה; היהודים ניצלו משום שהיו בני עמה של המלכה; המן ירד מגדולתו כשנודע למלך כי רקם גזירה על המלכה; תלו אותו על העץ בגלל מה שאמר חרבונה למלך. הנה כי כן, בהשקפה ראשונה כמעט הכל יכול להתפרש כדברים שיכולים לקרות בדרך הטבע.
אבל כאשר נביט ונתבונן היטב בפרטות כל הדברים שנעשו בעברו הצלת ישראל, ואיך השתלשלו העניינים מתחילה ועד סוף ומי השגיח על הכל, אזי נגלה שהכל היה בדרך נס. כי לא ייתכן שבדרך טבעית יתרחש צירוף מקרים מוזר שכזה, שמתחיל באופן כל כך רע לישראל ומסתיים בטובה והצלה גדולה כל כך. המגילה מגלה את כוחו הגדול של אלוהינו יתברך שמו שהשגיח בעין השגחתו וסיבב לטובתנו את הכל.
אולם, מאחר שדרושה התבוננות מעמיקה כדי להגיע להכרה זו, לכן תיקנו רבותינו בתורת חובה לאכול ולשתות, ולשמוח יותר מכל המועדים האחרים שבשנה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. כי כיוון שקבעו רבותינו את מה שקרה בשושן הבירה כזיכרון לדורות עולם, בכל משפחה ומשפחה ובכל עיר ועיר, לכן ברור ומובן כלכל שהמאורעות הללו היו בבחינת "נס" אחד גדול! ולשם כך נעשה זיכרון זה בקול רעש גדול, כדי להבליט את החידוש הנפלא שבהשתלשלות מאורעות נפלאים אלו בהשגחת השי"ת. אמנם בנסים של פסח ויציאת מצרים, הדברים מוכיחים בעצמם שהם ניסים גדולים ולכן אין צריך להרעיש בשמחת חג הפסח בפעולות של שכרות ומשתה וכדומה. (בן איש חיל ג' זכור א')
בס"ד עמוד 2
משנכנס אדר מרבין בשמחה
זכרון ירושלים החרבה בלב מרדכי תמיד
בפסוק "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", מיותרות לכאורה המילים: "דורש טוב לעמו", שהרי לאחר שכבר קראו בכל המגילה על פעולותיו המסורות של מרדכי הצדיק למען כלל עם ישראל – מה הצורך לחזור שוב על מעלתו זו ולהוסיפה כאן?
בדרך רמז ניתן לומר שהכוונה היא שעל אף שעלה מרדכי לגדולה כל כך
רמה, שעד שנעשה משנה למלך אחשורוש, מכל מקום לא שכח לרגע כי עם ישראל עדיין שרוי ונמצא בגולה, והיה דורש את ציון וירושלים תמיד, ומקיים בעצמו את הפסוקים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
ולכן נאמר במגילה: "דורש טוב לעמו" – "טוב" זה ארץ ישראל וירושלים וכמו שנאמר (דברים ג-כה):
"ההר הטוב הזה והלבנון" (ברכות מח: וברש"י שם). וכן אמרו במדרש על הפסוק: "ופחדו אל ה' ואל טובו" (הושע ג-ה) – זה בית המקדש. אם כן, המילה "טוב" היא כינוי לארץ ישראל ולבית המקדש. וכאן בא הפסוק להודיע את שבחו של אותו צדיק, שעל אף כל גדולתו כי רבה – לא שכח את ארץ ישראל, ותמיד דרש מאת המלך לחמול על המקדש ולבנות את חומות ירושלים, ולא הסיח את דעתו מזה כלל (קרן ישועה)
מעלתו של חודש אדר
ידוע כי בשנה מעוברת, החודש המעובר הוא דווקא חודש אדר, וכמו שאומרת הגמרא בסנהדרין (יב:) "שאין מעברין אלא אדר".
ונראה לבאר בדרך דרש טעם נפלא מדוע מעברין דווקא את חודש "אדר". הלא ידוע מה שאמרו חז"ל במסכת תענית (כט:), ישראל שיש לו דין עם גוי, יתבענו בחודש הזה, כי לגוי בימים אלו – יש מזל רע. ושורש הדבר, מפני שזה החודש שבו הייתה תקומה לישראל ומפלה לעמלק ולאומות העולם.
כשם שזכינו למחיית שמו של המן שבא מזרע עמלק בחודש הזה בימים ההם, כך גם בזמן הזה בכל שנה ושנה, גוברים בני ישראל. והכל תלוי בישראל, כי חודש זה מסוגל ביותר לתשובה ולתיקון המעשים יותר משאר זמנים, ואם יעשו ישראל תשובה לשמה ויתקנו מעשיהם, אזי ימחה שמו של עמלק לגמרי, ואז יהיה השם שלם והכסא שלם.
לכן מעברים דווקא את חודש זה, כדי להאריך את זמן ממשלת ישראל יותר, ואז כשמצטרפים שני חודשי אדר שהם ששים יום – יש יותר ימי אדר שבהם עוסקים ישראל בתשובה שלמה, בתורה, במצוות ובמעשים טובים ואז יהיו מסוגלים לגאולה. כך, שאם לא זכו ישראל לעשות תשובה בחודש אדר
הראשון, יוכלו עדיין לעשות זאת באדר שני. ולכן, מחייבת אותנו סגולה זאת בזהירות יתרה ובשמירה מלעשות ח"ו דברים אסורים, אשר עם כל השמחה העצומה שבימי הפורים, צריך להרבות בצדקה כפי יכולתנו ולשמור שיהיו כל מעשינו לשם שמיים.
וה' יתברך ברחמיו הרבים יעזרנו על דבר כבוד שמו מעתה ועד עולם, אמן כן יהי רצון. (אדרת אליהו, משפטים)
בס"ד עמוד 3
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הטוב שבעין – יסורי האדם
אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יד.): "גדולה הסרת הטבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים... שעמדו להם לישראל". כלומר, אין ישראל חוזרים בתשובה כי אם על ידי היסורים, כמו שנאמר: "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה", שבכוחם של היסורים להשיב את האדם לתשובה.
על זה נאמר: " אין האור ניכר, אלא מתוך החושך" דהיינו, אין אור
התשובה מתנוצץ כי אם מתוך חשכת היסורים. דוגמה לזה ניתן לראות בעינו של האדם שיש בה לבן ושחור והנה אין האדם רואה אלא מתוך השחור שבעיניו, כי ממנו רואה האדם. וזאת, כדי שילמד בינה והשכל לדעת שהיסורים הבאים עליו הם המביאים אותו לאור התשובה. כדבר הזה הוציא אחשורוש מפיו באומרו: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", כי באמת לא נהרגו ישראל לבסוף, אלא נעשה עמם רק טוב, ששבו בתשובה וניצלו מן הגזירה. וזהו " כטוב בעיניך", כלומר, כמו הטוב אשר בעיניך, שהאור יוצא מתוך השחור, כך גם ישראל שבו בתשובה דווקא מתוך הגזירה הקשה והנוראה. וכמו שנאמר: "אך טוב לישראל", אך הוא אמנם לשון צער, אבל הוא טוב לישראל. (קרן ישועה)
הצורך שבהשארת המן תלוי על העץ
ב"תרגום שני" על מגילת אסתר, מובא חשבון מדוקדק המבאר את טעם מידת העץ שהיה גבוה חמישים אמה, והוא, כדי לתלות את המן ואת כל עשרת בניו, בסדר מסוים על העץ.
נשאלת השאלה, אם המן ובניו היו תלויים יחד על העץ, הרי שהמן היה תלוי על העץ אחד עשר חודשים! שהמן נתלה ביום ט"ז בניסן, ואילו עשרת בניו נתלו ביום י"ד באדר בשנה הבאה אחריו! מדוע השאירו אותו תלוי זמן כה רב?! התשובה היא: כדי לפרסם את ביטול גזירת האיגרות הראשונות. הרי האיגרות הראשונות של גזירת היהודים נשלחו כדת וכדין, אלא שלאחר השתלשלות הדברים ותחינת אסתר למלך, נשלחו גם איגרות שניות שבהן נכתב ונחתם שיוכלו היהודים לעמוד על נפשם, ומעתה, מהיכן יוכלו לדעת בני המדינה, איזו מן האיגרות היא איגרת נכונה? שמא מרדכי הצדיק זייף אותן? לכן הוחלט להשאיר את המן צלוב על העץ משך תקופה כל כך ארוכה של אחד עשר חודשים! עד שיגיע הזמן המיועד – יום י"ג באדר. במשך כל אחד עשר חודשים אלו, התפרסמה עובדת תלייתו גם לקרובים וגם לרחוקים. ואכן, למחרת, ביום י"ג באדר, תלו גם את עשרת בניו תחתיו, ואז גברה וניצחה יד ישראל. (תורה לשמה, שכא)
ישוב גמולו בראשו
כל רצונו של אחשורוש במשתה שערך לכל בני ממלכתו היה כדי להחטיא את ישראל בתועבות הגויים. המן הרשע היה זה שייעץ לאחשורוש לערוך סעודה זו, וכל מגמת פניהם הייתה להביא את ישראל לידי זימה וזנות חס ושלום. וה' יתברך קלקל מחשבתם והפך עצתם והשיב להם כגמולם, כי מפלת שניהם – גם של המן וגם של אחשורוש – התחילה דווקא מתוך סעודות של משתה. ושתי המלכה נהרגה בתוך ימי המשתה שעשה אחשורוש, והמן גם הוא נהרג מתוך המשתה שעשתה אסתר.
דוד המלך ע"ה בתהלים (ט, טז-יז) רומז להשתלשלות זו, וכך הוא אומר: "טבעו גויים בשחת עשו, ברשת זו טמנו, נלכדה רגלם. נודע ה' משפט עשה, בפועל ידיו נוקש רשע הגיון סלה". טבעו גויים בשחת עשו" אלו הם המן ואחשורוש שרצו להחטיא את ישראל ולהשחיתם בזנות, אמנם בסופו של דבר, "ברשת זו נלכדה רגלם", הם עצמם נענשו ברשת הסעודות. "נודע ה' משפט עשה" – כיצד נעשה משפט ה'? "בפועל כפיו נוקש רשע" – רמז לעץ אשר הכין המן בידיו ממש עבור מרדכי, ובסוף הוא עצמו נתלה עליו. ועל ידי זה זכו ישראל ל"הגיון סלה" – שכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מחג הפורים ומקרא המגילה שהוא ההגיון, אשר ישאר לנצח סלה. (חיים השלום)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה,
הצלחה והרווחה, בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
בס"ד עמוד 4
משנכנס אדר מרבין בשמחה
ברית המילה כתירוץ להשמדת ישראל
בין כל דברי השטנה שהעליל המן על ישראל, אמר המן לפני המלך אחשורוש: "לשמונה ימים גוזרים את ערלת בניהם, ואינם חסים עליהם, ואומרים – כדי שנהיה שונים מכל העמים". צריך להתבונן בדברים אלו. המן ואחשורוש עומדים ודנים בדבר מציאת פתרון לבעיית העם היהודי, ומחליטים לגזור גזירת השמדה אכזרית על אנשים ונשים, זקנים וטף, ותוך כדי דיון נתעב זה, מספרים הם על היהודים עד כמה אכזרים הם, שאינם מרחמים על ילדיהם הקטנים.המן ידע כי לגזירה זו של הריגת האנשים הגדולים יכלים להסכים אומות העולם, שהרי את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם, אך כיצד יסכים העולם לרצח של ילדים קטנים שלא חטאו מאומה? לשם כך, הקדים ואמר למלך, כי בעצם גם היהודים בעצמם אינם חסים על בניהם שגוזרים באכזריות את ערלת בניהם והם רק עוללים בני שמונה ימים,ואם כך מתנהגים היהודים עצמם! מדוע שנהיה אנחנו רחמנים יותר מהם? ועל כן יש לאבד את כולם. (קרן ישועה)
בניו הנסתרים של המן
כאשר שב המן לביתו ממשתה היין שעשתה לו אסתר ישב עם בני ביתו וסיפר להם על גדולתו. וכמו שנאמר: "ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו את כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך". והדבר קשה, בשלמא על רוב עושרו היה צריך המן לספר לבני ביתו, כי אין הכל יודעים עד כמה רב עושרו ומה רבים נכסיו, אך האם היה צריך המן לספר להם על רוב בניו? הלא ידעו כולם מי הם בניו! ומה חידש לבני ביתו בספרו להם על בניו? ביאור הדבר הוא, שהמן הרשע היה מנאף עם נשות השרים ואיש מלבדו לא ידע זאת. הבנים שנולדו ממעשי ניאוף אלו, עלו לגדולה, כדרך בני שרים, ונתמנו אף הם לתפקידים רמים. על רוב בנים ממזרים אלו, היה המן צריך לספר לבני ביתו. וכך אמר להם: הידעתם? שר פלוני בני הוא! ופקיד חשוב פלוני - גם כן בני הוא! וכן על זה הדרך. זהו "ורוב בניו" – שהיו ידועים לו בלבד. (קרן ישועה)
טעותו של המן בדבר מיתת משה
ידוע מה שגילו לנו חז"ל, כי שמחתו של המן ששמח שנפל הפור בחודש אדר הייתה מפני שבחודש זה מת משה רבנו ע"ה. אבל שמחתו הייתה מוקדמת מדי כי הוא לא ידע שמשה רבנו ע"ה גם נולד בחודש זה. אך עדיין יש לשאול מה מצא המן דווקא ביום שלושה עשר באדר? יש לפרש, שבשלושה עשר באדר חל היום השביעי לאבילות על משה (מיום ז' עד יום י"ג). והרי תקנת שבעת ימי אבלות נובעת לדעת האר"י ז"ל (שער המצוות פרשת ויחי) מן הסיבה שבכל יום משבעת ימי האבל מסתלק עוד חלק מחלקי נפש המת, והם הנקראים "מקיפין", וביום השביעי בבוקר מסתלק החלק האחרון, ומכאן ואילך אין דין אבלות. נמצא כי באופן מסוים, היום השביעי הוא הגרוע ביותר, שאז נגמרת ההסתלקות על חלקיה. כך הייתה אמנם מחשבתו של המן הרשע. אך הוא לא ידע שבשביעי באדר נולד משה רבנו רעיא מהימנא, מושיען של ישראל. (עטרת תפארת, פלאות רבות ק"ו)
פורים שמח
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל:
ט' אדר א' התשס"ח 15.2.08
"השידוך של ה'טורי זהב'- והאחשדרפנים"
הגאון רבי דוד סגל זצ"ל, שנתפרסם בעולם על ידי ספרו "טורי זהב" בתור אחד מעמודי ההוראה בישראל, למד בצעירותו בישיבתו של רבי יואל סירקש (בעל ה"בית חדש") במיז'בוז', ורבי דוד היה צעיר התלמידים בישיבה.
בחור מיוחד זה דוד סגל, מצא חן בעיני רבי יואל סירקש והיה מזמין אותו ידי עם עוד אחרים מן הבחורים המצוינים, לסעוד על שולחנו מידי שבת בשבתו, ולרב הייתה בת בכורה, רבקה שמה, נבונה ולמדנית, ביחוד הייתה מפורסמת בבקיאותה העצומה בתנ"ך.
והנה, פעם אחת, בסעודות הצהרים של שבת קודש, כשישב רבי יואל עם יחידי סגולה מתלמידיו, ועסקו אגב אורחא בדברי תורה, הזכיר התלמיד דוד סגל את דברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (פרק ז' הלכה ו') שכתב שם בתוך דבריו: "נזדמנה לו (לסופר) בתוך השיטה תיבה בת עשר אותיות פחות או יותר". ותמה אותו תלמיד ושאל: בתורה אנו מוצאים תיבה שיש בה לכל היותר תשע אותיות כמו (בראשית ח, יט): "למשפחתיהם", או (שם לז, כז): "לישמעלים", אבל איפה נמצאת בתורה מלה בת עשר אותיות ויותר?
ענה רבי יואל ואמר: נקרא לרבקה ונשאל את פיה. כשבאה רבקה בתו של הרב שהייתה אז בת שתים עשרה, חזר דוד סגל לפניה על דברי הרמב"ם, ושאל אם היא זוכרת איזו מילה בתורה בת עשר אותיות ויותר? אודם תכלילי כיסה את פני הילדה, ומתוך ענוות רוח ענתה: בתורה אין מילה בת עשר אותיות, ורק בנביאים (יהושע יח, כא) אנו מוצאים מלת "למשפחותיהם" מלאה ו',והיא בת עשר אותיות. אבל כמובן, אין לזה שייכות להלכה שברמב"ם, בנוגע לכתיבת ספר תורה.
היא הרהרה מעט והוסיפה: כמדומני שמצאתי פתרון לשאלה זו, הלא הלכה כזו, שעליה דיבר הרמב"ם נוהגת גם בכתיבת מגילת אסתר, ושם (ט, ג) ישנה תיבה אחת בת אחת עשרה אותיות: "והאחשדרפנים"...
אביה ותלמידו התפעלו מגודל חוכמתה ובקיאותה של הבת, וסיכמו ביניהם לשדך אותה לתלמיד.
ואכן, כבר במוצאי שבת, נתארסה עם התלמיד הצעיר רבי דוד סגל, מי שהיה אחרי כן רבה הגדול של אוסטרהא, חיבר את ספרו "טורי זהב", והיא לאחד מגדולי אבות ההלכה בישראל. (זיווג משמים).
שבת שלום ומבורך!
לעילוי נשמת חנניה טדגי בן אסתר ת.נ.צ.ב.ה.א
איזו תמימות!
בס"ד
"שמן זית זך" (כז-כ)
בתקופתו של הגאון הנודע רבי יהודה אסאד זצ"ל, מגדולי גדוליה של הונגריה, חי בעירה סהרדלי יהודי פשוט אחד, שהיה שמש בית הכנסת. כל כך פשוט ותמים היה יהודי זה, עד שמדי יום בהעלותו ובהדליקו את נרות בית הכנסת, היה לובש את ה'גַּרְטְל' שלו, אומר "לשם יחוד קודש בריך הוא ושכינתה, הריני מוכן ומזומן לקיים מצות 'כבדו את ה' באורים'", ומכון בהדלקת נ רות זו בבית הכנסת ליד את כל היחודים שהיו בהדלקת הנרות – בבית המקדש. והיו הדברים יוצאים מפיו בכונה יתרה.
כך היה עושה מדי יום ביומו. והצבור – שהיה מאזין לו – יצא מכליו מהתפעלות למראה גודל תמימותו וטהרת לבו של שמש זה.
פעם אחת, הזדמן הקצב על העירה לבית הכנסת בעת הדלקת הנרות של השמש, והמראה הזה הלהיב אותו במאוד מאוד, עד שהחל לקנא בשמש, ושאל אותו אם הוא מוכן למכור לו את זכות המצוה הגדולה הזו של הדלקת הנרות, ואף נקב בסכום כסף גדול שישלשל לידיו, אם יהיה מוכן לעשות את העסקה.
השמש, כמובן, סרב בכל תוקף להעביר את המצוה לקצב. אבל זה לא ויתר. מדי יום ביומו נדנד לשמש בית הכנסת, והתחנן לפניו לתת לו את המצוה.
כל כך גברו נדנודיו, עד שהחליט השמש לגשת לרבי יהודה אסאד ולהועץ בו. מששמע הגאון את הסיפור,
יעץ לשמש להעביר לקצב את המצוה, ולדרוש ממנו זהוב אחד על כל יום. המדובר היה בסכום כסף גדול מאוד, 'אבל' – הוסיף רבי יהודה אסאד ואמר – 'אל תשתמש בכסף זה שיתן לך הקצב. הנח אותו בצד, למשמרת'.
למרות שההוראה הזו הייתה קשה מאוד בעבור השמש, שחבב את מצות ההדלקה ביותר, ציית לאב"ד העיר, ועשה כהוראתו. וכך, מדי יום ביומו, מגיש הקצב זהוב אחד לשמש בית הכנסת, וניגש להדליק את הנרות.
השמש מצדו, קיים גם את החלק השני של הוראת רבי יהודה, הניח את הכסף בקופה מסוימת ולא נגע בו. במשך השנים, התקבץ בקופה זו סכום כסף אדיר.
רק לחשוב באיזו דרגה של יהודים מדובר! מפחיד! איזו תמימות נוגעת ללב! איזו רדיפה אחר מצוות!
והנה, יום אחד, פוגש אחד מבני הקהילה את הקצב בבית הכנסת, והוא בוכה בקול גדול. כששאלו מה ארע, סיפר הקצב שאירס את בתו ואין לו כסף לממן את הנדוניה.
משהגיעו הדברים לאוזניו של רבי יהודה אסאד, קרא הגאון לשמש בית הכנסת, ואמר לו כדברים האלה: "עתה הגיע זמנך להשתמש בכסף ולעשות בו מצוה גדולה. קח את כל הכסף ששילם לך הקצב במשך כל השנים, והנמצא באוצרך, ומסור אותו ל...קצב, כדי שיוכל להשיא את בתו בכבוד'.
השמש טהור הלב לא אמר מילה, ועשה כמצווה עליו. המדהים ביותר היה שכאשר ספרו את הזהובים בקופה, מעיד אני עלי שמים וארץ – אמר רבי יהודה אסאד – שהיה זה הסכום המדויק שהתחייב הקצב לנדוניה של בתו – בדיוק! לא זהוב אחד יותר, ולא זהוב אחד פחות!
מה עשה השמש ב'סך הכל'? הדליק נרות בכונה גדולה. ממעשה זה צמח לאחר מכן כל גלגל המצוות הענק, שהכל יצאו נשכרים ממנו. (עלינו לשבח).
העלון מוקדש להצלחת
רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם
בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה, ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
דבר מו"ל אשכולות:
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.
2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217
בס"ד
יש לנו ראיה מה... תקשורת המצרית, שכל תפילה של יהודי פועלת את פעולתה...
בתקופת מלחמת תשכ"ז איימו המצרים שאם יעלה בידם לכבוש את ארץ ישראל, יעשו שפטים בכל התושבים, רחמנא לצלן. ברם, בתקשורת המצרית, שהיתה שופרו של הצבא ומפקדיו, צוטטו בכירי הצבא כמי שהכריזו שה"להשמיד, להרוג ולאבד" לא חל על ... תושבי מאה שערים בירושלים.
בתקשורת המצרית לא הסבירו מדוע הגזרה לא חלה על שכונה זו, אבל הכונה הייתה אכזרית מאין כמוה, אולי עוד יותר אכזרית מעצם כוונות ההרג על כל תושבי הארץ.
השמועות על התפילות והתחינות הנערכות בבתי כנסיותיה ובבתי מדרשותיה של מאה שערים, הגיעו כנראה עד למפקדי הצבא המצרי, שידעו להעריך את כוחה של התפילה היהודית, והם עשו כל שביכולתם לשבש את התפילות הללו, שבקעו שמי שמיים.
כיצד עושים זאת? פשוט מאד.
מודיעים בתקשורת שלתושבי מאה שערים אין כל סיבה לחשוש, והם כביכול בטוחים שלא יארע להם מאומה. וממילא התפילה כבר לא תהיה תפילה, והזעקות שפרצו מליבם של בני ירושלים כבר לא תהיינה בשיאן.
מבהיל לראות שאפילו הגויים, שונאי ישראל, יודעים כוחה של תפילה עד היכן הוא מגיע.
והדברים מפורשים במלבי"ם על הפסוק "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו" (אסתר ו-יג)... וכתב המלבי"ם: "שהיה מרדכי בהשגחה על ידי תפילתו ותעניתו שמתעסק בו עתה, אם כן לא תוכל לו, רק אם נפול תיפול לפניו".
רחמנא לצלן, רק באופן הזה תוכל לו, אם תיפול ותכניע עצמך לפניו, עד שתתגאה דעתו ויפסיק מתפילתו ותשובתו, אז תגבר ידך לעשות חיל, אבל כל עוד שתלחם בו, כן ירום ידו בתפילה, והיה כאשר ירים מרכי ידו וגבר ישראל", עד כאן לשון המלבי"ם. (טובך יביעו).
ההבדל בין כלב לאריה
אנשים שואלים זה את זה בדבר הפתרון לכל הצרות החולפות עלינו. גם אלה שחשבו עד היום שאפשר לסמוך על "פתרונות צבאיים" או "ועידות מדיניות", יודעים שכל הדברים האלה ספו תמו מן העולם, והם באים ושואלים "מה הפתרון?"
והתשובה שיש בפינו, היא מדבריה של אסתר המלכה. הפרק הנורא שחיברה אסתר, הלא הוא פרק כ"ב בתהלים: "למנצח על אילת השחר... א-לי א-לי למה עזבתני", חובר כידוע כאשר נכנסה המלכה לפני המלך אחשורוש, והסתלקה ממנה שכינה.
אחד הפסוקים בפרק זה הוא: "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי", והפסוק הבא אחריו, "הושיעני מפי אריה, ומקרני רמים עניתני". הסבר מופלא לשינוי זה, מכלב לאריה, נאמר מפי הגאון רבי יוסף רוזובסקי זצ"ל: כאשר נסתלקה ממנה שכינה, הרהרה אסתר בתשובה, וחישבה חשבונו של עולם מדוע הגיעה לידי כך, וכמו שנאמר במפורש במסכת מגילה (דף טו:) שאסתר שאלה: "א-לי א-לי למה עזבתני" שמא על שקראתיו כלב? חזרה וקראתהו אריה.
וההסבר: כאשר אדם נתקל בכלב נובח הבא לקראתו, יש בידו להרים אבן או לרקוע ברגליו, והכלב יברח וינוס על נפשו, וזה מוכיח שלכאורה, יש לאדם מעט כח עצמי... אבל כאשר נתקלים באריה, הפתרון היחיד הוא להשען על אבינו שבשמים ולומר וידוי... כאן כבר לא יוכל האדם להתגבר על האריה בדרך הטבע ובכוחו העצמי. אסתר הגיעה אפוא למסקנה שלא נהגה כראוי, בכך שלא בטחה באלוקיה באופן מוחלט, אלא הסתמכה מעט על כוחותיה שלה.
וזו הייתה כונתה של אסתר: בתחילה התייחסתי לגזרה שבאה על היהודים רק כאל כלב, משום שסברתי שיהיה בכוחי להתגבר עליה בדרכים טבעיות, אבל כאשר חוזרתני בי, והנני מביטה על ההתרחשויות כעל אריה, ולכן אין לי אלא להשען עליך, אבי שבשמים, ולבקש ממך שתעזור לי בבואי אל המלך אחשורוש.
וזה גם הפתרון שלנו בימים אלה. יש הסבורים בסכלותם שהאויבים הקמים עלינו לכלותנו הם בבחינת "כלב", ויש אפשרות לנצחם באמצעים כאלה ואחרים, אבל הקדוש ברוך הוא מוכיח לנו פעם אחר פעם שאין הדברים כך, ולכן אנו צריכים לסמוך רק עליו, לשפר את דרכינו ולהיטיב את מעשינו, ואז נושע בישועת עולמים. אין פתרון אחר.
(עלינו לשבח).
בס"ד
הצרה היא היסוד לישועה
"ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי"
(תהלים קי"ח)
פירש הגרש"ז מקלם ז"ל שהשבטים זרקו את יוסף לבור שיש בו נחשים ועקרבים וכו', ולבסוף כל מה שעשו איתו נעשה להיפך ממה שחשבו, ודוקא ע"י מעשיהם נעשה יוסף למשנה למלך וכו'.
וזהו הפירוש ה' לי בעוזרי – שלפעמים הקב"ה עוזר לי באופן כזה – שאני אראה בשונאי, כלומר שכל המעשים שלהם איתי הוא דוקא שאראה בהם ישועתי (לב אליהו ח"א שביבי לב עמ' קצ"ג אות י').
כל דעביד רחמנא לטב עביד
בגמרא מסכת ברכות (דף ס' ע"ב) מובא ברייתא בשמו של רבי עקיבא שלעולם יהא אדם רגיל לומר בכל מה שקורה לו בחיים "כל דעביד רחמנא לטב עביד" – פירושו כל מה שה' עושה לטובה הוא, ממשיכה הגמרא ומספרת על כך שרבי עקיבא הלך פעם בדרך והגיע לאיזו עיר, וביקש להתאכסן שם באכסניה, אבל לא הסכימו שיתאכסן שם, אמר רבי עקיבא "כל דעביד רחמנא לטב" והלך לישון בשדה.
היה עמו חמור תרנגול ונר, בא רוח וכיבה את הנר, ואח"כ בא חתול ואכל את התרנגול, ואח"כ בא אריה ואכל את החמור, אמר רבי עקיבא "כל דעביד רחמנא לטב". באותו הלילה באו שובים ושבו את אנשי העיר אמר להם רבי עקיבא האם לא אמרתי לכם שכל מה שה' עושה לטוב הוא.
מדברי רבי עקיבא משמע שבעצם ברע טמון הטוב, אך לאו כל אדם זוכה לראות את הטוב הצפון והטמון ברע, ולכן צריכים אמונה בה' יתברך שכל מה שהוא עושה הוא לטובה, על אף שנראה לנו שהוא רע, וכמעשה של רבי עקיבא כל דבר ודבר שנעשה לו על אף שהיה רע, שלא קיבל אכסניה, ושחתול אכל את התרנגולת,ואריה אכל את החמור, והנר כבה, אבל זה גופא היה הצלתו... (זיווג משמים).
|