יש לנו ראיה מה... תקשורת המצרית, שכל תפילה של יהודי פועלת את פעולתה...

בתקופת מלחמת תשכ"ז איימו המצרים שאם יעלה בידם לכבוש את ארץ ישראל, יעשו שפטים בכל התושבים, רחמנא לצלן. ברם, בתקשורת המצרית, שהיתה שופרו של הצבא ומפקדיו, צוטטו בכירי הצבא כמי שהכריזו שה"להשמיד, להרוג ולאבד" לא חל על ... תושבי מאה שערים בירושלים.

בתקשורת המצרית לא הסבירו מדוע הגזרה לא חלה על שכונה זו, אבל הכונה הייתה אכזרית מאין כמוה, אולי עוד יותר אכזרית מעצם כוונות ההרג על כל תושבי הארץ.

השמועות על התפילות והתחינות הנערכות בבתי כנסיותיה ובבתי מדרשותיה של מאה שערים, הגיעו כנראה עד למפקדי הצבא המצרי, שידעו להעריך את כוחה של התפילה היהודית, והם עשו כל שביכולתם לשבש את התפילות הללו, שבקעו שמי שמיים.

כיצד עושים זאת? פשוט מאד.

מודיעים בתקשורת שלתושבי מאה שערים אין כל סיבה לחשוש, והם כביכול בטוחים שלא יארע להם מאומה. וממילא התפילה כבר לא תהיה תפילה, והזעקות שפרצו מליבם של בני ירושלים כבר לא תהיינה בשיאן.

מבהיל לראות שאפילו הגויים, שונאי ישראל, יודעים כוחה של תפילה עד היכן הוא מגיע.

והדברים מפורשים במלבי"ם על הפסוק "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו" (אסתר ו-יג)... וכתב המלבי"ם: "שהיה מרדכי בהשגחה על ידי תפילתו ותעניתו שמתעסק בו עתה, אם כן לא תוכל לו, רק אם נפול תיפול לפניו".

אנשים שואלים זה את זה בדבר הפתרון לכל הצרות החולפות עלינו. גם אלה שחשבו עד היום שאפשר לסמוך על "פתרונות צבאיים" או "ועידות מדיניות", יודעים שכל הדברים האלה ספו תמו מן העולם, והם באים ושואלים "מה הפתרון?"

והתשובה שיש בפינו, היא מדבריה של אסתר המלכה. הפרק הנורא שחיברה אסתר, הלא הוא פרק כ"ב בתהלים: "למנצח על אילת השחר... א-לי א-לי למה עזבתני", חובר כידוע כאשר נכנסה המלכה לפני המלך אחשורוש, והסתלקה ממנה שכינה.

אחד הפסוקים בפרק זה הוא: "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי", והפסוק הבא אחריו, "הושיעני מפי אריה, ומקרני רמים עניתני". הסבר מופלא לשינוי זה, מכלב לאריה, נאמר מפי הגאון רבי יוסף רוזובסקי זצ"ל: כאשר נסתלקה ממנה שכינה, הרהרה אסתר בתשובה, וחישבה חשבונו של עולם מדוע הגיעה לידי כך, וכמו שנאמר במפורש במסכת מגילה (דף טו:) שאסתר שאלה: "א-לי א-לי למה עזבתני" שמא על שקראתיו כלב? חזרה וקראתהו אריה.

וההסבר: כאשר אדם נתקל בכלב נובח הבא לקראתו, יש בידו להרים אבן או לרקוע ברגליו, והכלב יברח וינוס על נפשו, וזה מוכיח שלכאורה, יש לאדם מעט כח עצמי... אבל כאשר נתקלים  באריה, הפתרון היחיד הוא להשען על אבינו שבשמים ולומר וידוי... כאן כבר לא יוכל האדם להתגבר על האריה בדרך הטבע ובכוחו העצמי. אסתר הגיעה אפוא למסקנה שלא נהגה כראוי, בכך שלא בטחה באלוקיה באופן מוחלט, אלא הסתמכה מעט על כוחותיה שלה.

וזו הייתה כונתה של אסתר: בתחילה התייחסתי לגזרה שבאה על היהודים רק כאל כלב, משום שסברתי  שיהיה בכוחי להתגבר עליה בדרכים טבעיות, אבל כאשר חוזרתני בי, והנני מביטה על ההתרחשויות כעל אריה, ולכן אין לי אלא להשען עליך, אבי שבשמים, ולבקש ממך שתעזור לי בבואי אל המלך אחשורוש.