בס"ד עמוד 3

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

הלילה עטף את הרחוב בגלימה שחורה. המולת היום פינתה את מקומה לשקט מבורך. לאט-לאט כבה החשמל בבתים וקולות הילדים נדמו.

גם בבית משפחת ח. עלו הילדים על משכבם. מחדר הילדים עולה קול נשימתם השלווה. האב והאם עסוקים, זו במטבח וזה בחדר הספרים, כשלפתע הם שומעים את מוישי בן השמונה זועק מתוך שנתו.

מזה ימים אחדים סובל מוישי מחלומות בלילות. הוא צועק וזועק, גרונו ניחר, כולו שטוף זעה ומבולבל.

גם עכשיו הוא יושב במיטה ומצווח: "אש, הצילו, הזמינו מכבי אש, הבית נשרף, הצילו"

האב והאם כבר רגילים לתופעה. בנחת הם מנסים להרגיעו. אבל מוישי ממשיך וצועק, החלום כל כך ברור ומבהיל: "אש, אש".

באותו רגע דופק בדלת שכן מבוגר שגר בקומה מעל כולו מבוהל: "מדוע אתם מתמהמהים?" הוא שואל "הזמינו מכבי אש, אינכם שומעים את הצעקות?"

האב מחייך ומנסה להסביר לשכן כי מדובר בילדו הזועק בחלומו, והשכן בתחילה מתקשה להאמין. הרי הצעקות היו כה חדות, הפחד זעק מתוכן, הן נשמעו כל כך אמיתיות, כיצד יתכן שהכל היה רק מתוך חלום?

כח עצום יש לו, לחלום. מי שמצוי בתוכו חי אותו, חש אותו. בעיצומו אפשר להגיע לתחושות עמוקות של כעס, פחד או להיפך, שמחה עצומה. לא פעם החולם ידבר או יצעק מתוך השינה, והעומד מן הצד רק יגחך ויחכה שהלה יתעורר ויתפקח מתוך ביעותי הלילה שלו, ויראה שהכל היה רק חלום.

רבי משה פולק זצ"ל בעל ה"וידבר משה" (בפרשת "וישב") מסביר בהקשר זה את דברי דוד המלך בתהלים (קכו-א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה...", בעצם לכאורה מה הקשר בין שיבת ציון ל"היינו כחולמים"?

ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, בריאות

בס"ד עמוד 4

ממלכת היהודים בחצי האי קרים – ממלכת כוזר

"מה? מה אמרת?" רבי חסדאי אבן שפרוט לא האמין למשמע אוזניו.

נתנאל, הסוחר היהודי הגיב: "ידעתי שכבודו לא יאמין לי, אולם על דברתי - כל דברי אמת לאמיתה".

"אם כן, חזור על דבריך" – דיבר אבן שפרוט נמרצות וחידד את שמיעתו.

--- רבי חסדאי אבן שפרוט היה נגידם של יהדות ספרד. יהודי עשיר וירא שמיים, זה עתה נפגש עם קבוצת סוחרים יהודים מבבל שהגיעו לספרד לצורך עסקיהם. הם הביאו איתם מכתבים המיועדים לנגיד, תוך כדי כך התנהלה שיחה בן הנגיד והסוחרים. באותם ימים היו אמצעי התחבורה רופפים, אמצעי תקשורת לא היו כלל ואורחות הסוחרים היו מעבירים מידע ממקום למקום.

"הנה אספר לך בדיוק את מה שראיתי – סיפר נתנאל – השנה ערכתי מסע סמוך לחוף הצפוני של הים שחור, נעצרתי במקום הנקרא חצי האי קרים ו... נדהמתי. גיליתי שם ממלכה של תורה, כולם יהודים החל מהמנהיגים ועד קצה הפשוטים".

"מה?" התקשה אבן שפרוט להאמין – "חצי האי קרים? יש שם ממלכה יהודית? מאיפה? ממתי?"

"ממלכת הכוזרים הוא שמה של הממלכה" – נזכר לפתע הסוחר בתרועה. נכנסתי אל

האי והגעתי אל עיר הבירה איתיל. עיר יפה זו, קול התורה מהדהד ברחובותיה מתוך בתי המדרש הרבים , בשבת לבשה איתיל חג, בבתי הכנסת התפללו כדת וכדין...

"לא ענית על שאלתי!" – קרא רבי חסדאי בסקרנות – "מנין הגיעו היהודים לשם?" "תושבי האי הם בני שבט ממוצא תורכי-טטרי, לפני כמה דורות התגיירו כל ראשי ומנהיגי השבט, ראשון המתגיירים היה המלך בולאן ובעקבותיו צעדו כל אצילי המדינה ורבים מהמון העם. נכדו של בולאן ששמו השתנה מעבדאללה לעובדיה הגדיל לעשות. הוא הפך את דת ישראל לדת השלטת במדינה והקים בכוזר בתי כנסת ובתי מדרש לרוב. היום מהווה חצי האי הנמצא בין יבשת אירופה ובין אסיה- ממלכה יהודית של ממש.

"אני חייב לבדוק את הדברים" – מלמל רבי חסדאי לעצמו – "אולם, איך?"

"אין שום בעיה" – הגיב נתנאל – "בדעתי לחזור בעוד מספר שבועות לביתי, אעבור דרך האי קרים ואוכל למסור מכתב בשמך אל המלך".

פניו של אבן שפרוט אורו. "מי המלך כיום?"

"המלך יוסף" ענה נתנאל ורבי חסדאי נפנה לכתוב את המכתב הגורלי –

"----לכבוד המלך יוסף" כתב רבי חסדאי.

"אנו קהילת יהודים גדולה היושבת בספרד ודורשת בשלומכם. האם אחים אתם לנו? האם התגיירתם כדת משה? אנא, כתבו לנו פרטים הידועים לכם".

חודשים ארוכים חלפו. לפעמים אפפו מחשבות את רבי חסדאי אודות ממלכת היהודים בחצי האי קרים אך הוא דחה אותם ושקע בסדר יומו העמוס.

אבל... יום אחד הגיע המכתב המיוחל.

"אבי משפחתנו, המלך בולאן הראשון"

כתב המלך יוסף לאבן שפרוט, "היה מלך מופלא, אוהב-צדק ושוחר אמת. הוא התחנך על ברכי עבודת האלילים והאמין בהם. לילה אחד הופיע איש זקן בחלומו ואמר לו: "דע לך, בני, כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים".

המלך בולאן התעורר מוטרד, הוא הבין כי לא דבר ריק הוא, בודאי רומזים לו כי דת אבותיו – עבודת האלילים אינה האמונה הנכונה. המלך בולאן החל לחקור ונודע לו כי שלוש דתות יש בעולם, היהדות ולהבדיל הנצרות והאיסלם, הוא הזמין אליו לארמונו חכם יהודי, חכם נוצרי וחכם מוסלמי. חכמי הנצרות והאיסלם הרצו את תורתם והמלך המוכשר גילה כי שתי הדתות שואבות ידיעות מן היהדות, והוא הזמין אליו את רבי יצחק סנגרי והחל לשוחח איתו. מהר מאוד הגיע המלך למסקנה כי רק היהדות היא דת אמת וכל הדתות האחרות הן המצאות.

בולאן איש האמת החליט להתגייר הוא, כל משפחתו, השרים והאצילים איתו, נכדו עובדיה, התוודע לתורה שבעל פה והשליט את היהדות פה, בדרך החוק. אני מזמין אותך, רבי חסדאי לבוא ולבקר בממלכתנו כוזר.

המן הרשע – בלן, ספר, גליור וכרוז?

"ויספר המן לזרשת אשתו ולכל-אהביו את-כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו"

על דרך הלצה נראה לפרש ולומר, שהמן הרי חזר לביתו באותו יום "אָבֵל וְחַפוּי רֹאש". ודרשו רבותינו (אסתר רבה י' ז'), "אבל" על בתו שמתה, "וחפוי ראש" על מה שקרהו. ובידו ארבע מלאכות: בלן, ספר, גליור וכרוז.

וזה ביאור המדרש. כאשר הרכיב המן את מרדכי על הסוס ברחוב העיר, השליכה עליו בתו עציץ מן הגג, וכשראתה כי היה זה אביה שהלך לפני הסוס, השליכה עצמה מן הגג ומתה, וזהו "אָבֵל".

וגם בלן וספר נעשה המן, כי כאשר בא המן להלביש את מרדכי את בגדי המלכות, אמר לו מרדכי: "הראית מימיך אדם הלובש בגדי מלכות  בלא לרחוץ תחילה את גופו?! והרי בזיון למלכות הוא זה"?! הלך המן וחיפש בלן שירחץ את מרדכי ולא מצא, כי אסתר החביאה את כולם. לא נותרה בידי המן כל ברירה והוא חגר את מתניו ורחץ את מרדכי. לאחר שסיים לרוחצו, אמר המן למרדכי: " קום ולבש את בגדי המלך!" אמר לו מרדכי: "הראית מימיך  אדם הלובש את בגדי המלך בלא שיסתפר?!" יצא המן לחפש ספר ולא מצא. הלך המן לביתו להביא את כלי התספורת, והחל לגלח את שער ראשו של מרדכי. תוך כדי כך, התחיל המן להיאנח. אמר לו מרדכי: "מה לך המן? מדוע מתאנח אתה?" אמר לו המן: "אוי לי, שאני שר וגדול בבית המלך, ואילו עתה נעשיתי בלן וספר". אמר לו מרדכי: "וכי אין אני מכיר את אביך שהיה בלן וספר בכפר קוריינוס? ואתה מצאת כלי אומנותו! וזהו בלן וספר.

גליור פירושו, עבד הרץ לפני אדוניו, וכך היה המן כאשר רץ לפני מרדכי ברחוב העיר. וגם כרוז היה, שהרי הכריז בקול גדול לפני מרדכי: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (שם י' ד').

נמצא אם כן, שכאשר שב המן אל ביתו, היה מחזיק בחיקו את כלי אומנותו, את הסכין והתער שבהם סיפר את מרדכי.

והנה ידוע, שהמנהג עד עתה אצל הגויים היושבים בארץ כורדיסטאן, שכאשר מת להם מת, אזי כל הנשים הקרובות והאוהבות של המת מגלחות את שער ראשיהן לאות אבלות. וכבר נמצא דבר זה כתוב בתורה, לגבי אשה יפת תואר: "וגילחה את ראשה" (דברים כ"א י"ב), דהיינו לאות אבלות.

על כן, כאשר בא המן אל ביתו ומצא את כולם אבלים על מות בתו, ובחיקו תער הגלבים מוכן ומזומן, מיד עשה מעשה וסיפר את ראשה של אשתו ואת שיער ראשיהן של שאר הנשים האוהבות לו, שהיו באותה השעה בבית.

זהו שאמר הכתוב: "והמן נדחף אל ביתו אָבֵל וחפוי ראש" על מותה של בתו, ועל כן – "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו"  - שסיפר את שיער ראשיהן בתער שהיה בידיו, לאות ולסימן אבלות. ואם תשאל, מדוע סיפר אותם? התשובה היא: "את כל אשר קרהו", דהיינו מחמת כל מה שקרהו באות היום: שהוצרך לספר את מרדכי, ואז מתה בתו, בעוד כלי אומנות דבידו. (קרן ישועה)

שבת שלום ומבורך!

 

בשם ממוכן רמוזה גם מפלתו הסופית – תלייתו על העץ של המן. ממוכן בגימ' 156, ועם חמש אותיות שמו הוא בגימ' 161. כמו כן עץ עם הכולל בגימ' 161. ועל כן, שמו ממוכן כי מוכן הוא לפורענות, וכפי שפירש רש"י שם: "שעתיד ליתלות"                                                               (קרן ישועה)

 

בס"ד

 

אין שוה להניחם...

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם"

אמר המן לפני המלך אחשורוש: "לשמונה ימים גוזרים את ערלת בניהם, ואינם חסים עליהם, ואומרים  - כדי שנהיה שונים מכל העמים". צריך להתבונן בדברים אלו. המן ואחשורוש עומדים ודנים בדבר מציאת פתרון לבעית העם היהודי, ומחליטים לגזור גזירת השמדה אכזרית על אנשים ונשים, זקנים וטף, ותוך כדי דיון נתעב זה, מספרים הם על היהודים עד כמה אכזריים הם, שאינם  מרחמים על ילדיהם הקטנים.

המן ידע כי לגזירה זו של הריגת האנשים הגדולים יכולים להסכים אומות העולם. שהרי את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שוה להניחם, אך כיצד יסכים העולם לרצח של ילדים קטנים שלא חטאו במאומה? לשם כך, הקדים ואמר למלך, כי בעצם גם היהודים בעצמם אינם חסים על בניהם שגוזרים באכזריות את ערלת בניהם והם רק עוללים בני שמונה ימים, ואם כך מתנהגים היהודים עצמם! מדוע שנהיה אנחנו רחמנים יותר מהם, ועל כן יש לאבד את כולם... (קרן ישועה)

 

למה לבש אחשורוש בגדי כהונה?

"בהראתי את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום"

אמרו רבותינו, מלמד שלבש אחשורוש בגדי כהונה בעת המשתה, כשהראה לכל העם את עושר כבוד שנאמר: "ואת יקר תפארת גדולתו" ונאמר בבגדי הכהונה (שמות כ"ח): "לכבוד ולתפארת". וצריך להבין, איזו שייכות יש לבגדי כהונה עם עושר כבוד המלכות? ומה טעם ראה אחשורוש ללובשם? וכי לא היו לו בגדים יקרים וחשובים אחרים?

ונראה לבאר את הדבר על פי דברי הרב "מנות הלוי", הרב שלמה אלקבץ כי עושר המלכים אין להם ממנו כבוד אמיתי, אלא אדרבה, העולם חושב ואומר: כי עושר המלכים לא בא להם – כי אם מגזילות וממלחמות, ולא בדרך ישרה וטהורה.

עושרו של אחשורוש לעומת זאת היה ממון נקי וזך, שהרי אחשורוש זכה בו בדרך מציאה מגנזי אוצרותיו של נבוכדנאצר, ואם כן היה נקי מחשש גזל.

על כן לבש אחשורוש את בגדי הכהונה בעת המשתה, כאשר הראה לכל העם את עושרו וגדולתו, כדי שלא יאמרו שממון זה בא לידיו בדרך פסולה. כי אין האדם מביא לבית המקדש מעות מתוך אונס וכפיה, כי אם בדרך של נדבה וברצון. וגם גזל לא שייך  בבית המקדש, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה. ובלובשו את בגדי הכהונה רצה אחשורוש לומר לעם: "ממון ועושר זה שאתם רואים אצלי – לא גנוב הוא אתי! אלא הוא כאותו ממון שהיה בבית המקדש במקום עבודת הכהנים – והוא כולו זך וטהור. (בניהו)

 

העלון מוקדש להצלחת

רוברט ושושנה גזיאל הי"ו

ובני ביתם

 

בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה, ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.

 

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

 

 

בס"ד

 

מ ש נ כ נ ס א ד ר מ ר ב י ן ב ש מ ח ה

                                         

                     נ י ס י ה מ ג י ל ה

 

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל ידי הגי ותלקח אסתר אל בית המלך על ידי הגי שומר הנשים"

 

משל לארי מלך החיות שלימד את גוריו וגילה להם את עוצם כוחם וגבורתם, וכי אין להם לפחד משום חיה או בהמה.  והנה כאשר החלו גורי הארי לשוט בארץ ולהתהלך בה לבטח, התקרבו אל עיר אחת, וראו לנגד עיניהם שער גדול שמשני צדיו מצוירים ציורים גדולים ויפים. מצד אחד מצוירת צורתו של דוד המלך ע"ה כשהוא מכה את הארי שבא לטרוף את צאנו (עיין בשמואל א' יז, לד), ומצד שני חקוקה צורתו של שמשון הגיבור  משסע את הארי כשסע גדי (עיין בשופטים יד, ה). כשראו ציורים אלו גורי הארי רעדו מפחד, נרתעו לאחוריהם וחזרו אל אביהם במרוצה, וסיפרו לו על המראה הנורא שראו שהוא הפוך ממה שסיפר להם, כי עכשיו ראו שני בני אדם שהיכו אריות.

"שוטים", אמר להם אביהם, "דוקא ציור זה מראה בעליל את צדקת דברי, שאם לא כן, מדוע ציירו זאת על שער העיר? אלא ודאי הוא לאות שגבורתם הייתה שלא כדרך הטבע, כי לא עשו זאת בגבורה אנושית אלא ודאי בדרך נס, וזולת שני מקרים אלו, לא היה דבר כזה מימות עולם. על כן חקקו ציורים אלו בשער העיר לזכרון עולם". זהו המשל שמביא ספר "קהילות משה".

נעתיק את המשל לענייננו: הניסים שנעשו לאבותינו במצרים, חרגו כולם מדרכי הטבע ונתפרסמו, ועל כן נגלה כבודו של מלך מלכי המלכים בכל קצות העולם. אך הניסים שנעשו לישראל בשושן הבירה היו שונים לגמרי. אם נתבונן רק בפרטי המגילה נוכל לטעות ח"ו ולפרש את הכל בדרך של מקרה וטבע: ושתי המלכה נהרגה ולכן חפשו מלכה חדשה, ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה, נמצאה אסתר ונלקחה אל בית המלך, שם נשאה חן וחסד בעיני כל רואיה; היהודים ניצלו משום שהיו בני עמה של המלכה; המן ירד מגדולתו כשנודע למלך כי רקם גזירה על המלכה; תלו אותו על העץ בגלל מה שאמר חרבונה למלך. הנה כי כן, בהשקפה ראשונה כמעט הכל יכול להתפרש כדברים שיכולים לקרות בדרך הטבע.

אבל כאשר נביט ונתבונן היטב בפרטות כל הדברים שנעשו בעבור הצלת ישראל, ואיך השתלשלו העניינים מתחילה ועד סוף ומי השגיח על הכל, אזי נגלה שהכל היה בדרך נס. כי לא יתכן שבדרך טבעית יתרחש צירוף מקרים  מוזר שכזה, שמתחיל באופן כל כך רע לישראל ומסתיים בטובה ובהצלה גדולה כל כך. המגילה מגלה את כחו הגדול של אלוהינו יתברך שמו שהשגיח בעין השגחתו וסיבב לטובתנו את הכל.

אולם, מאחר שדרושה התבוננות כדי להגיע להכרה זו, לכן תקנו לנו רבותינו בתורת חובה לאכול ולשתות, ולשמוח יותר מכל המועדים האחרים שבשנה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. כי כיוון שקבעו רבותינו את מה שקרה בשושן הבירה כזכרון לדורות עולם, בכל משפחה ומשפחה ובכל עיר ועיר, לכן ברור ומובן לכל שהמאורעות הללו היו למעשה בבחינת "נס" אחד גדול! ולשם כך נעשה זכרון זה בקול רעש גדול, כדי להבליט את החידוש  והפלא שבהשתלשלות מאורעות נפלאים אלו בהשגחת השי"ת. אמנם בניסים של פסח ויציאת מצרים, הדברים מוכיחים בעצמם שהם ניסים גדולים, ולכן אין צריך להרעיש בשמחת חג הפסח בפעולות של שכרות ומשתה וכדומה (בן איש חיל ג' זכור א)

 

               הל כ ו ת פ ו ר י ם

 

     "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ולכן ילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים, ולא ילבשו בגדי חול (בא"ח תצוה כב).

     אין אומרים בשני הימים י"ד וט"ו תחנון, בין באדר ראשון ובין באדר שני, וכן אסור להספיד ולהתענות בהם, ואפילו לאותם שעושים פורים רק יום אחד י"ד או ט"ו (שו"ע תרצז א. ובכה"ח ס"ק ח).

     יש מקומות שנמנעים למעשות מלאכה בימי פורים, בין הגברים ובין הנשים, ויש מקומות שנוהגים להקל בזה ועושים מלאכה, וכל אחד יעשה כמנהג מקומו (עיין שו"ע תרצ, א: ובא"ח תצוה כא).

     יש ליתן קודם פורים כסף בשווי של עשר גרם כסף טהור (לפי השווי בשוק באותו הזמן) זכר למחצית השקל (כה"ח תרצד ס"ק כ). ויש נוהגים לתת "זכר למחצית השקל" בערב פורים קודם קריאת המגילה (הגה תרצד סעיף א).

 

בס"ד

 

מ ש נ כ נ ס א ד ר מ ר ב י ן ב ש מ ח ה

 

הפלא הגדול

מאת הרה"ג אליהו עמאר שליט"א

                                                                    רב אזורי עולש-בארותיים

 

בעוד אנו אחוזי התרגשות מקריאת עשרת הדיברות ומתיאורם הנורא, עת נגלה אלינו ה' בערפלי טוהר וירדה שכינה למטה מעשרה, וגם כל העולם כולו חל מפניו, זמן בו ציפור לא צייצה ובהמה לא געתה ונתעטפה כל הבריאה כולה בקול דממה דקה, ואיך שמע עם קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש ויחי, בעודם "רואים" את הקולות ואת ההר עשן, זאת ועוד במדרש מובא: כשמוע העם את קולו של ה' פרחה נשמתם (שמתו כולם) כי אין הגוף החומרי יכול להכיל כ"כ הרבה קדושה, עד שבאו מלאכי השרת והחיו אותם חזרה, ואז מבקשים העם ממשה דבר אתה עמנו ואל נידבר עימנו א-לוקים פן נמות...  ואומר אדם לעצמו אך אילו הייתי שם אילו רק חוויתי או רק ראיתי  ולו פעם אחת דבר מעין זה, הייתי יוצא קדוש וטהור ששום דבר שבעולם לא יסיט אותי מדרך עבודת ה' באהבה ובדבקות...

והנה רק העם שחווה את המעמד הנשגב הזה. בטרם עברו ארבעים יום מקבלת התורה, קם וכופר בה' בצורה החמורה ביותר! בעבודת עבודה זרה, יוצרים הם עגל זהב ומכריזים בקול גדול- אֶלה אֱלֹהיך ישראל אשר העלוך... ר"ל,

מזה בלבד אנו יכולים לראות וללמוד כי זו היא דרכו של היצר הרע לבוא אל האדם ולתעתע בו בדמיונות שווא של אילו רק ראית... אילו רק הייתה לך תשובה... כך מראה הוא לכל אדם כי החיסרון נובע מדבר אובייקטיבי המונע ממנו את הכלים המתאמים להכיר באמת הצרופה ולהתמודד עם קשיי היום יום, ועם תאוות העולם המחזרות על פיתחנו תמיד, אך אין זה כי אם תעתועי הדמיון שהלא כבר אמרו חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול"  וכגודל מעלתו והכרתו של האדם את הא-לוה-ים כך גם הניסיונות והקשיים עימם עליו להתמודד גדלים, ועל כן יכול שיהיה אדם במעמד הר סיני! וכעבור ארבעים יום יעבוד את העגל, ומי לנו גדול מ--- שהיה כהן גדול ונכנס בכל ימי כהונתו לבית קודשי הקודשים ויצא חי דבר המלמד כי צדיק

גמור היה ובכל זאת הובישה זיקנותו את ילדותו וכפר בה' והוא בן שמונים שנה,

יתר על כן  אומרים חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה  יחזקאל בן בוזי, כידוע בנביאים שאחר משה רבינו הנבואות הגבוהות ביותר נחזו ונמסרו לנו על ידי הנביא יחזקאל, (בהם מעשה המרכבה, וחזון העצמות היבשות) ובכל זאת שפחה שהיא הדרגה הפחותה והנבזית ביותר אפילו היא בקריעת ים סוף ראתה את ה' בכבודו ובעצמו כנאמר  בשירת הים "זה" אלי ואנווהו. הלשון זה שייך רק בנוכח בו אנו יכולים להצביע עליו באצבע ולומר "זה", ודרשו בעלי המוסר לכאורה אם ראתה אותה שפחה מראות גדולים ועצומים כאלה איך שייך לקרוא לה שפחה? הרי היא מגדולי הנביאים?! אלא שאומנם בעיניה היא ראתה יותר מגדול הנביאים אך ליבה בל עימה, היא לא נתנה להתרשמות ולהתפעלות לחלחל ולשנות בתוכה את הלך מחשבתה ובוודאי לא להחליף את התנהגותה לאורך זמן, כי אין דבר יותר קשה לאדם מאשר לשנות את טבעו והרגליו, מוכן אדם לחצות ימים ומדבריות לעבור מקצה העולם לקצהו לטפס על הרים ולצלוח נחלים אך לשנות את טבעו... זה נראה לו מעבר לכוחותיו, וכפי שאמרו "אין עצלות כעצלות המחשבה" אנו חושבים שלהתעצל היינו לא להזדרז לעשות פעולות הדורשות מאמץ פיזי, לא כך היא האמת אלא עיקר העצלות הינה מלהתאמץ בחשיבה ובשליטה העצמית, ובשביל לתרץ את עצמנו אנו אומרים אילו רק ראינו... אך אם האדם לא יעורר את עצמו לא יועיל לו שום מחזה ושום התעוררות חיצונית, ואם האדם מעורר את עצמו אינו צריך למחזה או התעוררות חיצונית, ועל כן אל לנו להניח לעצלות לשטות בנו כי אין לנו הכלים היכולת או תעצומות הנפש לקום ולעשות מעשה ולהתקרב לאבינו שבשמים, אלא תלוי הדבר אך ורק בי ובעצמי האם אחליט לקום ולעשות מעשה, ואז בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו והבא ליטהר מסייעין בידו .