בס"ד גיליון 199 ט' ניסן התשס"ט (3.4.09) פרשת צו- שבת הגדול

 

 

מהי "החמצה" במצוות? - בערב פסח משתדלים כולנו לבער כל חמץ. אין זו מלאכה קלה! אך קשה הימנה לבער החמץ מהלב. החמץ הוא היצר הרע. בשעת ביעור חמץ אנו מתפללים: "כשם שביערנו החמץ כך נזכה לבער גם החמץ מהלב". חמץ זה הוא היצר הרע. הגמרא (ברכות יז.) מביאה תפילה יפה שתיקן אחד האמוראים בסיום תפילת שמונה עשרה בקטע "אלוקי נצור". "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שברצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות (צרות מהגויים או תלות בהם). העיכוב החיצוני הוא שיעבוד מלכויות, וישנו עיכוב פנימי והוא השאור שבעיסה (יצר הרע שבליבנו המחמיצנו – רש"י). ולמה נקרא יצר הרע על שם השאור שהוא החלק הקשה שבעיסה?

תשובה לכך נקבל אם נתבונן בעיסה מחמיצה. תהליך החימוץ מונע על ידי החיידקים שנכנסים לבצק המהווה עבורם קרקע פוריה להתרבות. והן אמנם מתרבות ומתרבות – וזה הדבר המחמיץ את העיסה. אין כל צורך בפעולה מיוחדת. החימוץ נעשה מאליו. הוספת שמרים, מאיצה כמובן את התהליך, אך הוא יכול להיעשות מאליו. וכאן נזכיר שתהליך חימוצה של העיסה נוצר רק כשמשאירים אותה ללא כל טיפול. לעומת זאת, כל עוד אנו לשים את העיסה היא אינה מחמיצה, ואף אם נמשך הדבר יממה.

כך גם יצר הרע. כשעובד אדם את בוראו, אין היצר הרע יכול להתפתח. כשיושב אדם באפס מעשה, או אז, נכנסים בו הרהורים רעים ומחשבות רעות. יצר הרע מוצא בו מקום להתפתח כאותם חיידקים. אין צורך שנכניס לתוכנו את היצר הרע...

 

כאמור, החינוך אינו מתחיל בליל הסדר. גם בימים הקשים שלפניו מוטלת עלינו משימת החינוך, יש לדעת במה להעסיק את הילדים בזמן הזה, אין להפנותם לרחוב. כל דבר שאינו מטופל ומבוקר הוא מחמיץ! הילד צריך וחייב להרגיש שעיני הוריו מלוות אותו בכל צעד ושעל בדרכו. או אז, גם כשיהיה ברחוב ידע שמעשיו מבוקרים, וע"כ יתנהג בצורה ישרה. בד בבד, עלינו להחדיר לתודעת הילד, השכם והערב, שהקב"ה יודע, רואה ושומע הכל.

 

בס"ד עמוד 2

נשבע בשוגג

"בית זילכה" היה בית המדרש הגדול במרכז העיר בגדד. שם נהגו תלמידי הגאון ר' עבדאללה סומך לשבת בחצי גורן עגולה ולשתות בשקיקה את דברי התורה המופלאים שיצאו מפיו הקדוש של רבם הנערץ.

תלמידיו של הגאון היו בעצמם רבנים ידועי שם, ותלמידי חכמים מופלגים בחכמת התורה ויראת שמים צרופה: בין מאות תלמידיו נמנו ר' יוסף חיים, שלימים נודע בשם: ה"בן איש חי" ור' אליהו מני שהיה לימים רבה של העיר חברון.

באחד הימים הופיעו בבית המדרש שלושה שוטרים. שעה ארוכה ניצבו השלושה בהיסוס מה על מקומם שם במפתן בית המדרש, לבסוף סבו על עקבותיהם והסתלקו כלעומת שבאו.

לשם מה הגיעו לכאן? באותם ימים הסתבך אחד מבני הקהילה היהודית בעלילה שפלה. התברר שאם הוא אכן אשם שכפי שטפלו עליו הגויים הרשעים, יושלך לבית הכלא לתקופה ארוכה. השמועה על העלילה הזו הגיעה גם אל הואלי מושל העיר. הלה קבע כי הנאשם חייב להישבע שאכן הוא חף מפשע.

היהודי נשבע ויצא זכאי. יהודי בגדד חשו רווחה לשמע הבשורה הטובה, שידידם ניצל מעונש כה קשה.

מוסא היה יהודי שהתאסלם, והוא מצא בזו הפעם להפיל את היהודי המסכן בפח, וכך לנקום סוף-סוף ביהודים. הוא ניגש אל המושל ואמר לו: "דע לך שהיהודי הזה שנשבע, שבועתו בטלה, התדע מדוע? ליהודים ישנה תפילה שנקראת "כל נדרי" שאותה הם אומרים בערב יום הכיפורים שלהם בתחילתה של כל שנה. אז הם מבטלים את כל השבועות שעליהן הם נשבעו כבר, וגם את אלה שהם עתידים להשבע עליהן. כך הם מוליכם שולל את כל העמים שבתוכם הם יושבים".

חרה אפו של המושל כששמע זאת. שלושת השוטרים באו כדי להזעיק את ר' עבדאללה סומך אל המושל.

השוטרים שבו כלעומת שבאו: "לא יכולנו להביא את האיש שביקשת, אדוננו המושל, הוא דומה יותר למלאך אלוקים מאשר לבן אדם" – כך אמרו.

המושל לא ויתר – "חייבים אתם להביאו אלי תכך ומיד!" הפעם חזרו

השוטרים עם הצדיק. אלא שהפעם לא רק הוא הגיע, שיירה ארוכה של יהודים ליוותה אותו בדרכו. כשראה אותו המושל, נבוך מעט – "איזו הדרת פנים! כמה כבוד רוחשים היהודים לרב שלהם!"

המושל דיבר איתו על מצבם של היהודים בבגדד והתפעל מדברי חוכמתו של הצדיק. אחר כך שאל אותו מהי התפילה הזו שבה נוהגים היהודים לבטל את כל השבועות שלהם.

הרב הצדיק פתח את הסידור בתפילת "כל נדרי" והקריא באוזני המושל את המילים: "כל נדרי ואסרי... כי לכל העם בשגגה" – נכון הוא שאנו מבטלים בתפילה זו את השבועות שנשבענו וכאלה שעתידים להישבע עליהם, אך לא סתם שבועות אלא רק כאלה שנעשות בשגגה ולא רק אלה אלא גם נדרים ושבועות בענייני הדת שלנו ולא בענייני ממון".

המושל התנצל על שאלתו. מאז אותו יום נעשה המושל לידידו האישי של ר' עבדאללה סומך, ואף נהג להתייעץ עמו.

בס"ד עמוד 3

פתחו של גיהנום

הגמרא מספרת על שני תלמידי חכמים שהיו באשקלון. רעים אהובים שלמדו והתעלו יחדיו בתורה, עד שאחד מהם נפטר. לא נגמל עמו חסד של אמת כראוי, ונקבר בלא כבוד. היה חברו בוכה ומצטער. נראה לו הנפטר בחלומו ואמר לו: "בני, אל תהרהר אחר בוראך, שהכל בצדק ובמשפט. דע לך שלא עברתי עברה מימי. חוץ מפעם אחת שהקדמתי תפילין של ראש לתפילין של יד. והואיל ורצו לזכותני במלוא שכרי לעולם הבא, קיבלתי עונשי בביזיון זה". להוכחת דבריו, לקחו להראות לו את מקומו בגן העדן, בשיא העידון והשכר המופלג, מוקף גינות, מטעים ומבועי מים. והואיל ואין בין גן העדן לגיהנום אלא כחוט השערה, ראה בחלומו גם את פתחו של גיהנום. השער הענק סבב באמצעות ציר הקבוע בארץ, והציר נקב את אוזנו של אדם אחד, ששכב למרגלות השער פרקדן והציר בתנוך אוזנו... מצמרר לחשוב על כך, בכך פעם שהשער נפתח, בכל פעם שהביאו אסיר חדש, קריק-קרק, סיבוב חדש באוזן...

"עד מתי יתענה כך?" שאל האיש, מזועזע.

"והרגיעוהו: "עד שיבוא לכאן נשיא ישראל ויתפוס את מקומו"...

"רבי שמעון הנערץ, נשיא ישראל? על מה ולמה?" נרעש האיש.

ענו ואמרו: "משום שהתחייב בשעתו בנדר, שבעלותו על כס הנשיאות, יכרית נגע של מכשפים, והתמנה לנשיא ולא עמד בדיבורו. שהרי יש שמונים מכשפות במערה באשקלון שמטעות את העולם. לך ואמור לומה שראית, שיזדרז ויקיים נדרו".

אמר: "נשיא ישראל הוא, ואיך יאמין לדברי?"

אמרו לו: "ענוותן גדול הוא ויאמין".

קם האיש ורוחו מתפעמת. עלה לירושלים, פנה לנשיא ישראל וסח את חלומו.

אמר לו רבי שמעון: "יודע אני שאמת הוא, כי לא בפי נדרתי אלא בלבי החלטתי, ורק במרום יודעים על כך".

מה עשה? נטל שמונים בחורים, הביאם סמוך למערה ואמר: "כשאשרוק לכם – היכנסו כולכם, כל אחד יקח אחת מהן ויגביהנה מהארץ, שאז מאבדות הן את כוחן".

הדפק על הדלת ואמר: "פתחו לי, מכשף אני כמותכן".

פתחו לו ושאלו: "מה יודע אתה לחולל?"

אמר: "הנה אשרוק שריקה – ויבואו שמונים בחורים!"

אמרו: "הבה ונראה".

שרק ובאו והתקבלו בשמחה. הגביה כל אחת מהן מכשפה אחת וסר כוחן, וקיימו בהן את דין התורה. עד כאן הסיפור בקצרה.

ויש להבין לגבי העונש, מהו עונש זה, עונש ייחודי ומזוויע, לנעוץ את ציר דלת הגיהנום באוזן הנידון? הלא "משפטי ה' אמת" (תהלים יט-י) ובאים מידה כנגד מידה. על חטאים הנעשים בתבערת התאווה – נידונים באש רותחת; על חטאים שבעצלות ובאדישות קפואה – יש גיהנום של שלג, רחמנא לצלן (תנאי ח"א פרק ח'). מהעונש, יש לנו אפשרות להשיג את מהות העברה.

אלא שעלינו להבין, שכאשר רבי שמעון, נשיא ישראל, לא עשה דין במכשפות, מן הסתם לא נבע הדבר מעצלות, חלילה. טרוד היה בלימוד תורה, בהרבצת תורה, בדיני הסנהדרין, בהכוונת העם. עניין של סדרי קדימויות. והראו לו מן השמים, שאם יש מכשפים – והוא הדין בבעלי אוב וידעונים, במגידי עתידות ובקוסמי קסמים, בקוראים בקפה ובקפלים ובכף היד, אף ב"מקובלים" במירכאות, העוטים אצטלה שאינה הולמתם, מטעים ומתעים, מאחזי עיניים ומוליכי שולל – וההמון נוהה אחריהם, "השוטים נפתים אחריהם", כלשון הרמב"ן – הרי זה "פתחה של גיהינום"; פתח להידרדרות, פתח לכל רעה. יש לבער רעה חולה זו וללחום כנגדה בכל עוז.

כי לנו תורה וגדולי תורה, בעלי דעת תורה הפועלים בכח התורה – ומה לנו לפנות לבורות נשברים, שבמקרה הטוב אינם מועילים ובמקרה הרע מזיקים ומשחיתים? (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 4

כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא

מה היא "כוס ישועות" ומה הוא הקשר בינה לבין התפילה? על כך ענה המגיד מדובנא זצ"ל, במשל: מעשה באדם שסבל ממחושים שונים. ראשו כאב, איבריו דאבו, שנתו נדדה, תאבונו סר מעליו. הלך אל הרופא, וזה שלחו לסדרה של בדיקות. על פי התוצאות, קבע הרופא לאמור: "אתה סובל ממחלה פלונית ויש לטפל בה בניתוח".

ברור קצר העלה, שיש לחכות בתור לניתוח כחצי שנה.

"ועד אז", שאל החולה, האם נגזר עלי לסבול?"

"לאו דוקא", ענה הרופא, "אמנם לאחר הניתוח תהיה בריא לחלוטין, וכל המחושים יעלמו מאליהם,

אבל לעת עתה ארשום לך שורה של תרופות. האחת כנגד כאבי ראש, השניה לכאבי שרירים, השלישית תעזו לך להרדם, והרביעית תגביר את תאבונך".

עד כאן המשל. והנמשל: באמרנו שהאדם בריא, איננו צריכים לפרש ולומר, שראשו אינו כואב ותאבונו בריא ושנתו עמוקה, כי הגדרת הבריאות כוללת הכל. אבל באדם שאינו בריא, יש מקום לפרט מה מתפקד אצלו כשורה. גם בעם ישראל כך. בגאולה השלמה – אין צורך לפרט את פרטיה, שכן הכל יהיה נפלא ומושלם. לפיכך, מששמעו ישראל שהקב"ה מפרט את פרטי גאולת מצרים בארבע לשונות: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי אתכם לי לעם", הבינו שזוהי גאולת ביניים, עד לגאולה השלמה. לפיכך, תיקנו חכמים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה, כדי להודות לקב"ה על אותה

הצלה ולבקשו להביא את הגאולה העתידה, כשם שאנו אומרים בהגדה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים – כך ה' אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך".

וזהו שאמרו במדרש (בראשית רבה פח): על ארבע לשונות של גאולה: "וכנגדם תיקנו חכמים ארבע כוסות בליל הפסח, לקיים מה שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". כוס ישועות – בלשון רבים, ומכיוון שהישועות נפרטות לפרטים, אנו מבינים, שהגאולה עדיין לא הושלמה. לפיכך, אנו קוראים ומתפללים לה', שיחיש לנו את קץ הגאולה השלמה! (שערי ארמון, אהל יעקב)