בס"ד גיליון 201 כ"ג ניסן התשס"ט (17.4.09) שמיני – שבת מברכין
גאוה בלי סיבה
קבוצת שוורים חרשה בשדה. והנה עלתה מן הביצה צפרדע ירוקה. עמדה הצפרדע ואמרה: "בוקר טוב, אם רוצים אתם עצה טובה, דעו לכם, כי אין חכמה כמוני בביצה. אם מישהו מכם חולה או חלש, תרופה יש בידי לכל המחלות. כל פצע או מכה ארפה ברגע אחד".
שמע השור ואמר: "אם כה רבה חוכמתך, אולי תרפאי קודם את עצמך... כה רזה וחלושה את..."
שמעה הצפרדע ושבה אל הביצה בבושה ובכלימה...
לעיתים קרובות, הגאווה היא בלי סיבה. ואם לכבוד אי מי ציפה, תמצא אותו אך בושה וחרפה...
האמונה מתחילה במקום שנגמר השכל
מספרים על אחד מגדולי המדענים, הלא הוא המדען האנגלי אייזיק ניוטון, שלזכותו נזקפים כמה המצאות וגילויים שבזכותם התפרסם שמו בעולם, שפעם הוא ערך סעודה חגיגית בה ארח את ידידו. הידיד, שהיה אף הוא מדען חשוב, ניצל את ההזדמנות ושאל אותו האם נכונות השמועות שהוא, ניוטון, מאמין נלהב באלוקים.
במקום תשובה, לקח ניוטון את ידידו והוביל אותו לחדר העבודה שלו, שם הראה לו מערכת מופלאה ומורכבת שכללה כדורים, גלגלים, קפיצים וכפתורים שונים. אמר לו: רצוני להראות לך דבר שיעניין אותך מאוד: זהו כדור הארץ ואלו הם כוכבי הלכת. כאן נמצא הירח שמקיף את כדור הארץ כל שלושים יום. זהו כוכב הלכת שבתאי, הנה גם צדק ומאדים, וכן הלאה. ואז, במשיכת חוט אחד הוא הפעיל את המערכת, ואז הכוכבים וכל גרמי השמים שבנה ניוטון, החלו לנוע בסדר מופתי, באותו סדר ומסלול שהם רגילים לו במציאות בחלל.
האורח התפעם, התבונן נרגש במחזה שלפניו וקרא בהתרגשות: "ניוטון, אמור נא לי, כיצד עשית זאת? כיצד בנית מערכת מורכבת זו?"
ניטון העמיד פני תם והגיב בשלווה:
"מה? אני? מה פתאום?"
"אז מי התקין את המערכת הנפלאה שהראית לי?" תמה הידיד.
"ראה", ענה לו ניוטון, "בחצר ביתי הצטברה ערמת גרוטאות, גלגלים וכדורים בגדלים שונים. יום אחד הכלב שלי רדף אחר חתול ושניהם קפצו יחד על ערמת הגרוטאות. כתוצאה מכך הגרוטאות התעופפו באויר, ובמקרה הסתדרו בצורה כזו. כשיצאתי לחצר – זה מה שגיליתי!"
"אל תספר לי הבלים, הרי זה לא יתכן!" גיחך הידיד.
"אם כך אתה אומר, אזי תשמענה אוזניך מה פיך מדבר! מערכת זו אינה אלא חיקוי עלוב יחסית, של המקור, ועליה אמרת שאינה יכולה להיווצר במקרה, על אחת כמה וכמה מערכת גרמי השמים במקור, שהיא נפלאה, מורכבת ועצומה לאין ערוך – התיכן שנוצרה במקרה?"...
מדען אחד התבטא פעם באומרו: "כשאני מסתכל דרך עדשת המיקרוסקופ – אני רואה את נפלאות הבורא!"
המתבונן בעולמו יודע כי הבריאה היא שיר הלל נפלא לבוראה, המתוקן ומסדר כל דבר לפי סדר מופתי בבחינת "מה רבו מעשיך ה'" (תהלים קד-כד).
בס"ד עמוד 2
לדמותו של המקובל הגה"ק רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל
על כל ילד יהודי שורה שכינה
כמו אי של שלוה הייתה ישיבתו של רבי מרדכי שרעבי בסביבה הסואנת של שוק מחנה יהודה. התלמידים למדו בחשק רב ושתו את דבריו של רבי מרדכי שרעבי. אבל היו גם נוספים, בעלי הדוכנים שבשוק, בעלי בתים פשוטים והמונים שבאו בארץ להציץ בפניו של הצדיק ולהתרומם מעט.
הילדים הקטנים שבשכונה היו מאיצים זה בזה "מאיר, פנחס, שלום! בואו הולכים לישיבה של הרב שרעבי!"
הילדים היו מגיעים לתפילת ערבית ופעמים רבות נשארים להאזין לשיעור היומי. "כך אי-אפשר!" – התרגז פעם אחד מהלומדים – הילדים מרעישים! צריך לסלק אותם מהישיבה. כאן זה לא גן שעשועים.
רבי מרדכי הקשיב לדברים, אח"כ ענה בכובד ראש: "אם אין גדיים אין תיישים. אם נמנע מהילדים מלבוא לבית הכנסת מנין יצמח הדור הבא של יהודים יראי שמיים הרואים את עיקר עולמם בהליכה לבית המדרש? זאת ועוד. על כל ילד יהודי שורה שכינה, האם נוכל לסלק את השכינה?"
אופנוע שומר שבת
שלוה של שבת נסוכה על רחובות ירושלים, מסביב לרבי מרדכי שרעבי קורנת הקדושה. תלמידיו של רבי מרדכי הקיפו אותו בשובם מבית הכנסת. מתאמצים להקשיב לכל בדל של מילה היוצאת מפיו.
לא הרי שיחה של יום חול כהרי שיחה
של שבת. לפתע עלה רעש טרטור נורא מקצה הסמטא, רוני, צעיר חילוני שקיבל לא מזמן אופנוע חדש נסע במהירות בסמטא הצרה. כשהבחין ברבי מרדכי נכנסה בו רוח שטות והוא נסע – הישר אליו.
המתפללים נסוגו בבהלה לאחור, רוני המשיך בנסיעה ובנס לא נפגע איש. קולות עלו מתוך חבורת החסידים, הם החלו לצעוק על רוני. אולם אז התערב רבי מרדכי: "הוא אינו אשם. האופנוע שלו אשם..."
ללא אומר ודברים פנו התלמידים בעקבות רבם אל ביתו ונפרדו ממנו לשלום. אחד מהמלוום חזר לביתו מאותה דרך בא הגיע, הוא הבחין בצעיר העומד באמצע הכביש רכון על אופנוע ומנסה להפעילו לשווא, מבט קצר הורה לו שהצעיר הוא המתפרץ בגסות אל עבר רבי מרדכי הוא ניגש אפוא אל רוני ואמר לו: "לא תצליח לתקן את האופנוע. אני אומר לך לא תצליח!"
רוני נשא אליו פנים רגוזות, "למה? זה אופנוע חדש. אנ'לא מבין איך הלך לו הכל".
"כי פגעת בכבוד הרב מרדכי שרעבי, עליך לבקש ממנו סליחה ומחילה..." אמר האיש.
רוני הרכין את פניו. במחשבה שניה החליט שהאיש המדבר אליו אולי צודק. הוא פנה אל ביתו של רבי מרדכי.
"א..אני מתנצל על התנהגותי" – אמר מהר. ובאותה נשימה הוסיף: "ואני מבקש שהאופנוע יתוקן. הוא חדש ויקר לי מאד".
שחוק קל עלה על שפתיו של רבי מרדכי, "היכנס בינתיים לביתי. שב תאכל אתנו את סעודת השבת" – כך פנה ברכות אל רוני הנסער.
רוני נשאר כל השבת. נהנה מהמעדנים, סופג לקירבו את קדושת השבת אך מביט על הכל כהזדמנות של חוויה.
במוצאי שבת אמר לו רבי מרדכי: "עכשיו רשאי אתה ללכת לכל מקום שתחפוץ. האופנוע בסדר,אך דע לך שמהיום אופנועך ישבות בשבת! שבוע טוב!"
כחץ מקשת נשא רוני רגליו ורץ אל אופנועו, הוא ניסה להתניעו ו... כן, האופנוע נוסע נפלא. בשמחה דהר רוני אל ביתו, אל חבריו ושכח מכל השבת. שבוע הולל חלף על רוני, ביום שישי תכנן לנסוע עם החברים לים. אחה"צ כששבת המלכה פרשה כנפיה דמם לפתע המנוע. רוני ניסה להתניע שוב ושוב אך ללא הועיל, הוא פרק את האופנוע, בדק את החלקים אך לא מצא בהם פגם. לפתע נזכר בדבריו של רבי מרדכי והחליט שוב לצאת אל ביתו.
"דע לך" – פנה אליו רבי מרדכי במלים נמרצות – "דע לך שנשמה גבוהה שוכנת בקרבך, חדל לך מפשע ורשע שב נא אתנו ושוב בתשובה". ורוני נשאר, ממלא את מנוע לבו במים חיים.
רבי מרדכי שרעבי, מגדולי המקובלים, חכם תימן וארץ ישראל נפטר בירושלים בכ' חשון התשמ"ד (1984).
בס"ד עמוד 3
ומה שם המשפחה שלך?
מנין צץ שם המשפחה? ממתי בעצם? הרי בברור שבשנים הקדמוניות לא נהגו לכנות בשמות משפחה.
שמות משפחה זה נושא הסטורי מרתק, כל משפחה היא סיפור מהעבר.
יוסף השחור–יוסל–יוסקה– מי זה?
בבית המשפט האוסטרי התקבצו מספר דיונים להכרעה. לקראת ערב נערך הדיון האחרון בדבר יהודי ממחוז מערבי המואשם בפיגור בתשלומי המסים. השופט בדק את הנתונים והחליט להטיל מס כבד על האיש.
"מי האיש בעצם?" – ברר.
התובע מיהר להסביר: "מדובר ביהודי בשם יוסף".
השופט גיחך: " יוסף? היודע אתה כמה אלפי יוסף מתגוררים כאן באוסטריה? כמה מאות חיים בעיירה בשמה נקבת?"
"זהו יוסף שחור, קצת גבוה אהמממ.." – גמגם התובע.
"לא מספק!" קבע השופט, מהו שמו המדויק?" קוראים לו יוסל" – נזכר התובע – "לא, בעצם יוסקה! כן יוסקה!"
אם נמצא יוסף המזלזל במסים או לא לא נדע, אך זאת הייתה מסקנת השופטים. אליהם הצטרפו כל הפקידים המנהלים במחוזות המדינה.
חייבם למצוא שמות משפחה. תגי זיהוי מדויקים לאנשים פרטיים. כך אי אפשר לנהל מדינה תקינה.
אי לכך יצא החוק החדש והותר לפרסום: "היהודים חייבים לשאת שמות משפחה". באוסטריה התפרסם החוק בשנת תקמ"ז (לפני כ-220 שנה) ברוסיה חויבו היהודים לאמץ שמות משפחה רק מ-1840 ובצרפת הורה שלטון נפוליאון את החוק ארבע שנים לאחר מכן.
משפחה זולה או יקרה?
הועדה יצאה לדרך. היא הייתה מורכבת מנציג הכנסיה, קצין צבא הממונה על האורוות הממלכתיות ובא כח יחיד של הקהילה היהודית. בידי הועדה הייתה רשימת שמות ארוכה שבכוונה תחילה הייתה שונה משמות משפחות הגויים.
"כמה כסף יש לכם לשלם לנו?" נהם ראש הועדה בפתח הבית הראשון. "כסף?" – התרגז היהודי שפתח את הדלת – "שאני אשלם לכם? אני בקשתי שם משפחה? – זה אתם! זו הממשלה!" "אין שום בעיה" – הפטיר הפקיד הממשלתי – "מעתה תקראו משפחת אייזלקופ (ראש-חמור)...". בעל הבית עמד נדהם והועדה המשיכה לדלת הבאה. כאן ניסו בני הבית לתת כל שהיה בידם. נציגי הועדה מנו את הכסף בפנים אטומות לבסוף העניקו את שם המשפחה "שטיין" – אבן. בבתים הבאים גם לא היה כסף מיותר והמשפחות נקראו: הולץ (עץ) שטאל (פלדה) וכן על זה הדרך...
המשך אי"ה בשבוע הבא...
ענשו של ראש השיירה
הגאון המקובל רבי אברהם חיים עדס זצוק"ל, מגדולי ארם צובא, ביקש לרכב לעיר הסמוכה.
לשם כך, היה עליו לשכור חמור ולהצטרף לשיירה מפני סכנות הדרכים. ערבי אחד השכיר חמורים וארגן שיירה, אבל רבי אברהם בחר לשכור חמור מיהודי, כדרישת ההלכה, לקיום הכתוב "וחי אחיך עמך". הודיע לערבי שכבר שכר חמור, וברצונו להצטרף לשיירה תמורת תשלום נאות, כמובן.
הסכים הערבי, אך בטרם צאתם את העיר, פנה לרבי אברהם ואמר בחרון אף: "שכרת את החמור מיהודי, ולא שכרת מאתנו. כשנהיה מחוץ לעיר ננקום בך על כך, ונראה לך את נחת זרוענו!"
החזיר לו רבי אברהם מבט שלו ואמר: "הן יודע אתה שיש לנו אלוקים כל יכול, ודאי שמעת מה עשה לפרעה ולמצרים. איני פוחד ממך. בוטח אני בו שיצילני מידך, ואתה הוא שתוכה כפרעה וחילו!"
השיירה יצאה לדרכה והגיעה אל המדבר. לפתע נשמע רעש עמום, והשיירה נעצרה. איש לא ידע את הסיבה לעיכוב. כעבור דקות אחדות הוברר כי הפרדה, שראש השיירה רכב עליה, החלה להתפרע והשליכה אותו מעל גבה. האיש נפל על סלעי המדבר, רגליו נשברו, והוא סבל ייסורים נוראים. באין רופא ורפואה, השכיבוהו בצידו האחד של האוכף ואת צדו השני מלאו באבנים לאזן את שיווי המשקל, וכך המשיכו בדרכם, כאשר הוא סובל ייסורי תופת.
מאותו רגע, הורה לבקש על כל דבר רשות מהחכם, באשר ה' אלוקיו עמו ותובע את עלבונו. ברוך המקדש שמו ברבים!
לעילוי נשמת הזקן הכשר משכים ומעריב לבתי כנסיות ולבתי מדרשות
העוסק ב"זוהר" תדיר ר' אברהם בן מסעודה לבית לביאד ת.נ.צ.ב.ה
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה,
הצלחה והרווחה, בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
בס"ד עמוד 4
הציפור החטפנית-מנפלאות הבורא
"את כל עורב למינו" (שמיני יא-טו)
קרע... קרע... קרע... נשמעו צווחות קולניות ליד הבית. הצצתי מן החלון ומיד מצאתי את מקור הקולות הצרחניים האלה: שירה של עורבים ניצבה על מעקה הגג שמול ביתנו והשמיעה קולות חזקים. נרגעתי. בכל זאת רציתי קצת להכיר את העוף שקראנו עליו גם בפרשת נח – העורב.
מאה סוגי עורבים
על משפחת העורבים נמנים עופות רבים – יותר ממאה סוגים! בגדלים מגדלים שונים. הם חיים כמעט בכל העולם, וזאת בשל העובדה שהעורב הוא אחד העופות הבודדים שיכול להסתגל לכל מצב, גם בתנאים של קור חזק. הוא גם אינו בררן יותר מדי באוכל.
בארץ יש שבעה מיני עורבים, שהנפוץ שבהם הוא העורב האפור, שגופו וראשו אפורים, אבל זנבו וחלק מכנפיו בצבע שחור. גודלו כגודל פרגית, משקלו כ- 400 גרם. לא כל העורבים הם שחורים. יש גם כמה מינים צבעוניים יותר –
העורבני, למשל, הוא עוף קטן למדי, צבעו חום שחור ועל כנפיו כתם לבן ולידו שילוב מעניין של נוצות שחורות ולבנות. גם העקעק נחשב לעורב יפה במיוחד – זנבו הארוך נוצץ בברק ירוק, צבע גופו שחור, מבריק בברק כחול-סגול, בטנו לבנה ועל כנפיו שני כתמים לבנים גדולים.
העורב נחשב יצור פטפטן במיוחד. קשה שלא להבחין בו כשהוא נמצא בקרבתנו. קולותיהם של העורבים נישאים למרחוק בקולות עולים ויורדים, במגוון של צלילים והברות. עד כדי
על העורב (עפ"י חז"ל)
ü טבעו של העורב שהוא אכזרי לבניו. כאשר הם קטנים הם לבנים, והעורב חושב שאינם בניו. בני העורב קוראים לקב"ה והוא מזמין להם מזונם.
ü במה זכה העורב שהקב"ה יפרנס את בניו? אלא שבשעה שהרג קין את הבל, לא ידע אדם הראשון מה יעשה עם גופת הנפטר. נטל העורב – עורב מת, וקברו לעיני האדם הראשון. כך ידע האדם שצריך לקבור את המת (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"א).
ü העורב נחשב רע, ולכן אמרו: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב.
ü "עורב למינו" בגימטריה "זרזר" (בעל הטורים ויקרא יא-טו).
העורב לשון "ערב" שהוא חושך, ולכן צבעו שחור ( חיזקוני פרשת שמיני).
כך, שיש טוענים, כי רק לבני האדם יש יותר טונים וצלילים מאשר לעורבים.
יש אנשים שהצליחו לאלף את העורבים שישמיעו קולות של עופות ובעלי חיים.
התועלת של העורב
למרות הנזקים הרבים שהעורב גורם (כמו ניקור פחי אשפה ושדות שלמים וגזילת חפצים נוצצים ועוד) יש לעורב גם תועלת.
העורב אוכל פגרים ופרות רקובים המזהמים את האדמה. כך הוא דואג לניקיון הסביבה, ממש פועל ניקיון אמיתי.
הקב"ה ברא את העורב ובגודל חסדו על כל יצוריו העניק לו תבונה רבה ותכונות שונות כדי שיוכל לספק מזון לעצמו.
העורב גורם נזקים לבני אדם, עם זאת תועלתו רבה, ואף הוא ממלא תפקיד בעולמו של הקב"ה, דואג לניקיון בטבע.
תפקיד חשוב מילא העורב בזמן המבול – הוא נשלח על ידי נח לראות האם יבשה הארץ.
לכל יצור ויצור שברא הקב"ה יש תפקיד משלו, וכולם ממלאים את רצונו יתברך ומשלימים את ייעודם בבריאה.
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il
כ"א אדר ב' התשס"ח (28.3.08) פ' שמיני
כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח
הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל, דקדק במה שאמרו: כל המספר ביציאת מצרים הרי זה "משובח", ולא אמרו "ישובח", משמע שכבר הוא משובח ומפואר. והסביר זאת בדרך משל:
פעם אחת נטרפה אוניית נוסעים בים, על ידי סערה עזה והיתה נתונה בסכנה גדולה. על הסיפון היו אנשים שונים, עניים ועשירים ובינוניים וכולם ציפו לרחמי שמיים, לבל ירדו לשחת. והנה לפתע בדרך נס ניצלה הספינה מן הסכנה והגיעה לחוף מבטחים. כל אחד מן הניצולים נשא דברי תודה והלל להשם יתברך אשר הגדיל חסדו עמו, והיתה לו נפשו לשלל. הרי ברור, איפוא שהעניים שחייהם מלאים צער ויסורים אינו יכול להיות ההלל והשבח שבפיהם, כה נלהב ועמוק כמו ההלל של העשירים, שחייהם מלאים אושר ונחת ותענוגות בני אדם ובתיהם מלאים כל טוב. והנה, ביציאת מצרים הייתה הישועה בשני אופנים: האחד, פשוט ביותר, שנגאלו בני ישראל מעבדות ומסבל גופני. והשני, הנעלה ביותר, שנגאלו משעבוד הרוח, מטומאת מצרים, וזכו להתקדש בקדושה רוחנית אצילה ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ע"י קבלת התורה.
ומעתה, אדם פשוט שכל הבנתו אינה משגת אלא כדי להודות ולהלל על החירות הגופנית, אין לו ממילא מה להאריך ולהרבות בסיפור יציאת מצרים ודיו לומר כמו שאמרו בגמרא (פסחים קטז.) על דרו עבדו של רב נחמן, כששאלו רב נחמן, עבד שהוציאו רבו לחירות, והעניקו לו כסף וזהב, מה עליו לעשות? ענהו העבד: "עליו להודות ולשבח על כך!" זוהי השגתו של עבד, ותו לא. אבל המרבה לספר ביציאת מצרים ולהעריך ביותר את הצד הרוחני שבדבר, הרי הוא מעיד על עצמו שהוא "משובח", כי הוכיח בדבריו שהנו אדם נעלה ובעל הבנה עמוקה בתורה ובחכמה, עד שהבנתו משגת להודות ולהלל במיוחד על התשועה הרוחנית של יציאת מצרים. ולכן נאמר עליו הרי זה "משובח" (חזון עובדיה עמ' ר"ג – ר"ד).
שבת שלום ומבורך!
בס"ד
בזכות האמונה – תבוא הגאולה
לאחר ברכת המזון, מוזגים כוס רביעית וכוס של אליהו הנביא. פותחים את הדלת, לזכור כי ליל שימורים הוא, ובזכות האמונה תבוא הגאולה, ואומרים: "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו".
מדוע אומרים זאת עתה, לאחר הסעודה? הרה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאץ' זצ"ל הסביר זאת במשל:
משל למלך רם ונישא, שהיה לו טבח מומחה מסור ונאמן. פעם אחת חגג המלך את יום הגנוסיא שלו, והטבח עמל שעות רבות על הכנת התבשילים ורקיחת היינות. בהגיע השעה, כאשר הסב המלך לשולחן בראש שריו, יצא הטבח מבית התבשיל ושני טסים בשתי ידיו. על המגש האחד, בשר צלי רך וטוב, ועל השני כוסות היין. בדרכו אל טרקלין המלך עבר בחצר. הריחו הכלבים את ריח הצלי, זנקו לעברו,
הפילו את המגש ארצה, שברו את הכלים וטרפו את הבשר.
אחז הטבח במגש השני בשתי ידיו והצילו. בלב דוי הלך את הטרקלין, הניח את המגש הכוסות לפני המלך, ופרץ בבכי קורע לב: "מלכי הרם, טרחתי כה רבות בסעודה. הכנתי מטעמים כאשר אהבת, צלית את הבשר כאשר הורית, ובאו הכלבים אשר בחצרך, שברו את הכלים ואכלו את הבשר! לא יהיו בסעודה, אלא לחים ויין בלבד! אנא, אדוני המל, צווה לסלק את הכלבים עזי הנפש, שלא ירעו ולא ישחיתו עוד את הארוחה!..."
והנמשל – מובן: בשר הצלי הוא קורבן הפסח, והיין הן ארבע הכוסות. באו הגויים, הכלבים עזי הנפש, שברו את הכלים – החריבו את בית המקדש והשביתו את עבודת הקורבנות. הסעודה מורכבת אפוא ממצה ומרור וארבע כוסות. לא נותר לנו אלא זכר לקורבן הפסח באכילת האפיקומן. ולבנו כה דוי עד שלאחר ברכת המזון אנו מוזגים כוס רביעית, הוא היין שנותר לנו לפלטה, באים לפני המלך, מלכו של עולם וקוראים: "שפוך חמתך אל הגויים".
סלק את הכלבים עזי הנפש ששלחו יד במקדשך. "כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו", בער את הקוצים מכרם ה' ונקריב לפניך מן הפסחים ומן הזבחים! (שער יששכר, אגדתא דפסחא)
העלון מוקדש להצלחת
רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם
בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה, ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים
והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
דבר מו"ל אשכולות:
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.
2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217
בס"ד
שלהבת שירת הלב צריכה לבעור תמיד
פעם אחת ישב הסבא משפולי זצ"ל בחברת תלמידיו. שרויים היו בשמחה של מצווה, ושרו "ושמחת במלכותך". התלהבו התלמידים והחלו למחוא כף. נענה הרבה ואמר: "יש הסבורים שעל ידי מחיאת כפיים יגבירו את השמחה. אני סבור שאין למחוא כף אלא כשהרגשות גואים עד שהכפיים מוחאות מאליהן! פעם אחת שמעתי שיר כזה עם מחיאת כף כזו, ומעשה שהיה כך היה:
משכבר הימים הייתי מלמד דרדקי בישוב אחד. והיו שני נערים שאטמו אוזנם וליבם, נעדרו מהשיעורים והשתובבו. אף הסתפחו לחברה רעה. הוריהם טרודים היו בפרנסת הבית, הנערים לא שעו למוסר וחברו לפרחחים נכרים, הסתבכו בפלילים ונמלטו אל היער. שם הפכו לכנופיית ליסטים אשר ארבה לעגלות הסוחרים העוברות ביער, שדדה ורצחה בלא רחם. התושבים קבלו בפני השלטון ומפקד המחוז פנה לשר הפלך. סוף דבר, גויס גדוד שהחל בסריקת היער והכנופיה נלכדה. מה רבה הייתה התדהמה, כאשר התגלה שבראש העומדים שני נערים יהודים! יהודים - שודדים? יהודים – רוצחים? לא נשמע כדבר הזה!
מיד נערך משפט בזק ודינם נגזר לשרפה. כל תושבי הפלך נצטוו לחזות בהמתה, למען ישמעו וייראו.
המדורה הוכנה, הנדונים הובאו, ואז הסתודד הכומר עם המפקד. פנה אל הפושעים ואמר: "אין מתה קשה כשרפת חיים! מיתה זו נגזרה עליכם בשל היותכם יהודים גזלנים. אך אם תאותו להמיר את דתכם – תומתו בתליה, כגזלנים גויים!"
ענו השניים ואמרו: "יהודים אנו, גם אם חוטאים ופושעים, גם אם גזלנים ורוצחים, יהודים אנו וכיהודים נמות!"
שמע הכומר, הסתודד, עם המפקד, דיבר והתרגש, וניצח. פנה אל השניים ואמר: "אם תאותו להמיר את דתכם – תינתן לכם חנינה, יפתח דף חדש!"
החליפו שניהם מבטים, ושאלו: "מה נדרש מאיתנו לעשות?"
אמר הכומר: "מאומה, רק לנשק את הצלב".
אמרו: "זה הכל? הבה וניפטר!"
מיד רץ והגיש לכל אחד מהם צלב עץ. נטלו השניים את הצלב, הרימוהו והטילוהו לארץ, ונשבר לרסיסים.
מיהר הכומר והסתודד עם המפקד: במה יוכלו להענישם? מה יכול להיות גרוע יותר מעליה על המוקד? והחליטו שהידיים שניתצו את הצלב ישרפו לפני המוקד. מיד הביאו חצובה ועליה קדרה מלאה זפת בוערת, קשרו את ידיהם מעליה, וכולנו עומדים וחוזים במחזה. ואז, אז פצחו השניים בשירה, שרו "ישמחו במלכותך" – ובידיהם הכוויות המפוחמות – מחאו כף... למחיאת כף כזו, לא נגיע לעולם!
סיפור אמיתי הוא, מעשה שהיה.
אך מה מקורו? מהיכן שורשיו? מנין שאבו שניים אלו, שעברו כל עברה, עוז ותעצומות להישאר ביהדותם ולשיר את שירם?
מן ההבטחה האלוקית, הבטחה אותה גילה לנו רבינו הרמב"ם ז"ל באיגרת תימן, וזו לשונה: "כבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו, ודי לנו בערבותו, והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני – שהם מאמינים בנבואת משה רבנו בכל התורה שמסר לנו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם!"
דברים ברורים ונחרצים: אין יהודי כופר! יכול יהודי לעבור עברות, רחמנא לצלן, ויכול הוא לתרץ את עצמו בהתרברבות של דברי כפירה, רחמנא לצלן. אבל בלבו יודע הוא את האמת. בלבו מאמין הוא, שייך למעמד הגדול והנורא והנשגב שגם נשמתו השתתפה בו, בראותה את הקולות ואת הלפידים, ושמעה מפי הגבורה "אנוכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני!" והרי דבר אלוקינו יקום לעולם, ודברו לא ישוב ריקם, והוא אלוקיו של כל יהודי באשר הוא, וכולם – כולם ישובו לכור מחצבתם, כי בנים הם לאביהם שבשמיים, עם סגולה! (עלינו לשבח, מעין השבוע)
בס"ד
מעשה ביהודי פשוט
הימים הם ימי שנת ת"ח 1648. תקופה זו רשומה בדפי ההיסטוריה כאחת התקופות הקודרות ליהודים.
במרחבי רוסיה ובמדינת פולין חוללו הקוזקים הרס וחורבן בכל מקום ואת מקומה של השיגרה תפסו העצבות והיגון. גם את תושבי העיירה מ., עיירה קטנה בפולין העסיקה הדאגה של מה ילד יום ולמרות שערב פסח עמד בפתח לא יכלו הכנות החג לאווירה ששררה בקרב התושבים, אשר תחת שמחה באה לה תוגה ולא חדלו התושבים לשוח איש אל רעהו אל השמועות שהפיצו הגויים שדרו בכפר והשמועות אף אומתו על ידי סוחרים יהודים שנדדו מעיר לעיר וממחוז למחוז, שבליל חג הפסח צפויים הקוזקים להופיע בשמי העיירה ולזרוע בה חורבן ושממה.
בהתייעצות שנערכה בביתו של שמואל א. מנכבדי הכפר הוחלט להסכים עם עצתם של צעירי העיירה לנקוט בפעולה יזומה של הגנה ולנסות להדוף את הפורעים. אשר על כן הוחלט שכל תושבי העיירה כולל נשים וילדים יסתופפו בביתו של שמואל וכל תושב ישתדל להביא מביתו גרוטאות ברזל שבהם ישתמשו בתור נשק נגד הפורעים.
ליל החג הגיע ועלטה ירדה על העיירה מ. ובמקום אור יקרות שהיה מנת חלקם של התושבים בחג, הפעם היה להם אור נגוהות. שבתאי רוכל העיירה לא הפסיק לתאר להם רשמים מהמפגש עם אותם קוזקים שבהם נתקל עם כניסתו לעיירה. "הם כולם צמאי דם" אמר מהרגע שהבחינו בי עולם עטו עלי וביקשו לעשות בי שפטים, אלא שמפקדם הודיע שחבל לבזבז זמן על יהודון מסכן שכמותו ובלאו הכי בערב תיערך הפשיטה הגדולה ועד אז כדי שהיהודים יפחדו כהוגן ולא יעיזו להתקומם נגד הפורעים. המאבק נראה אבוד" סיפר שבתאי. יבבות חרישיות נשמעו בקרב הנשים.
דפיקות עזות נשמעו לפתע בדלת ביתו של שמואל ובעוד מאות זוגות עיניים ניבטו לעבר הפתח, נפתחה הדלת ושני אנשים נכנסו פנימה. היו אלה שניים מהצעירים אשר נשלחו לרגל אחרי הפורעים ובפיהם הייתה הודעה
מרעישה. טוביה א. מפשוטי העם, שגר בקצה העיירה יושב בביתו עם ילדיו ועורך עמם את הסדר ברוב פאר ולשאלותינו כיד הוא מעז להפר את הצו שכולם קיבלו, שחובה על כולם להיות בצוותא? השיב טוביה כלום איבדתם את הביטחון בבורא עולם. הרי הלילה הוא ליל שימורים ומובטח שלא יאונה ליהודי רע. תגובות נזעמות החלו להישמע ומירכתי הבית בקע קולו של הגבאי: "מעניין באיזה בית מדרש למד טוביה לסכן את חייו וחיי בני משפחתו".
בינתיים שמו פעמיהם הפורעים אל עבר העיירה. חושך ואפילה כיסו את כל העיירה, למעט ביתו של טוביה. בהתקרבם אל עבר הבית, ביקש המפקד מכולם להמתין למעט שלושה מהחבורה שיצטרפו למפקד. עם התקרבם לבית נאלמו כל הארבעה דום, המחזה אשר נגלה לפניהם היה מדהים. יושב לו טוביה בראש השולחן ופניו פני להבה. וממולו יושבת אשתו ופניה מלאות שמחה. מסביבם יושבים כל תשעת ילדיהם ובתווך מונחים על השולחן כלי פורצלן מרהיבים ובמרכז השולחן קערת ליל הסדר.
דימיטרי לוחש לאיוון חברו: מה דעתך על המראה המוזר? שקט! אומר להם המפקד. עברו מס' דקות פונה אליהם המפקד ומצווה עליהם לחזור. אנו חוזרים על עקבותינו אומר המפקד, אלו אינם בני אדם, אלו מלאכים, השלווה והאושר על פניהם הם משהו שלא מן העולם הזה, הפטיר המפקד. הארבעה נעלמו כלעומת שבאו.
באותה עת שבו למקומם גם שני השליחים אשר נשלחו ע"י הקהילה ובישרו לכולם שהסכנה חלפה. עם השמע דבר הבשורה המרנינה חשו כולם לביתו של טוביה להודות לו על הנס הגדול שנעשה בזכות האמונה הפשוטה של טוביה ומשפחתו. בביתו של טובה שרו כל בני הבית חסל סדר הפסח, כאשר נפתחה הדלת וזרם של אנשים פרץ פנימה. גל של חיבוקים ונשיקות הציפו את משפחתו של טוביה ועד אור הבוקר רבתה השמחה בביתו של טוביה.
|