אברהם גבריאל פרשת השבוע חודשים סגולות דת הלכות מצוות דף ראשי, פרשת תזריע

ג' ניסן התשע"ג (13.4.2013)

פרשת השבוע תזריע מצורע על פי הקבלה

יראה ואהבה
בימים אלו אנו סופרים את ספירת העומר. זהו זמן מיוחד של בניה רוחנית, זמן של עבודה והתבוננות בפרטים ופרטי הפרטים של המציאות שלנו. כל שבוע מייצג ספירה אחרת משבע הספירות התחתונות וכל ספירה מתפרטת לשבע הספירות שבה. בזמן זה מגיעות שתי הפרשות והן מלאות ברמזים וכלים לעבודה שלנו.
תחילת פרשת 'תזריע' היא בענין, "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ". כתוב בגמרא, "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" (זרעים, מסכת ברכות). יש כאן רמז ראשון על שלמות עבודת השם. השלמות בנויה משתי מדרגות, יראת השם ואהבת השם. רק כאשר יש אהבה ויראה יחד האדם זוכה להגיע לשלמות.

ה"נועם אלימלך" מסביר שמדת היראה היא הכלי לקבלת מידת האהבה (נעם אלימלך, במדבר). הזוהר הקדוש מדמה את הענין לשתי כנפיים - אהבה ויראה, שאין ציפור שיכולה לעוף עם כנף אחת, שרק על ידי אהבה ויראה יכול היהודי להתעלות ולעלות בסולם המדרגות הרוחניות.
אומר ה"נתיבות שלום", זה הרמז בפסוק "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר", אשה מרמזת על מידת הגבורה והיראה, מה שנקרא בלשון הקבלה, קו שמאל, וזכר מרמז על מידת האהבה, קו ימין. אם האדם מתחיל את עבודתו הרוחנית בבחינת "אשה", היינו ממידת היראה, אז "יולדת זכר", מגיע למידת האהבה. זה הסדר הנכון להתפתחות רוחנית והוא מבואר היטב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של הרב אשלג זיע"א, "בעל הסולם".
בליל הסדר זכינו לאור מופלא, אלא שהוא הסתלק למחרת. בשבעת השבועות עד לחג מתן תורה, אנו עובדים כדי להרוויח אותו מחדש. הבניה נעשית בתקופה שנחשבת לתקופה של דין, היינו מצד היראה. אנו סופרים 49 מדרגות עד לשער החמישים, עד לאור הגדול, לדבקות, לאהבה המחודשת עם בורא עולם.

פרוש כלי יקר .
אשה כי תזריע וילדה זכר. ארז"ל (נדה לא.) איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, והמפרשים כתבו שזה ענין טבעי, וק"ל מה צורך בהודעת ענין זה בפרשה זו המדברת מטומאת יולדת שבעה לזכר וי"ד לנקבה, ועוד מה ענין מצות המילה לכאן אע"פ שנוכל לומר שרצה ליתן טעם למה נתנה המילה בשמיני והוא כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים (שם לא;) שהרי יש לה טומאת ז' מ"מ כדי ליישב כל הקושיות בדרך אחד אומר אני שכל זה נמשך בדרך טבע מן חטא הקדום כמ"ש וטהרה ממקור דמיה, כי החטא הקדום של חוה הוא מקור נפתח לדמים טמאים אלו לחטאת ולנדה כמו שמצינו (בעירובין ק:) אמר רב יצחק בר אבדימי הרבה ארבה עצבונך. אלו שני טיפי דמים דם נדה ודם בתולים כו', וכן משמע בירושלמי פרק במה מדליקין (הל' ו) שחטא של חוה הוא מקור לדם נדה, לכך נאמר וטהרה ממקור דמיה כי כל הנשים צריכין טהרה על חטא ראשון אשר ממנו נתפשטה הטומאה והזוהמא בעולם וגרם לכל הנולדים טומאת ז', כי אילו לא חטא האדם היה כמלאך אלהים למעלה מן מערכת ז' כוכבי לכת ובחטאו הוסר ממנו הרוחניות ונפל תחת ממשלת המערכה אשר מצדם נמשכה הטומאה לאדם כי כל דבר גשמי נופל תחת מספר ז' כוכבי לכת, וז' ימי בראשית, וכל שמיני רוחני כי הוא למעלה מז' כמבואר למעלה פר' שמיני (ט.א).
וזה טעם טומאת ז' ליולדת כי כל זה נמשך לה מן החטא הקדום וממנה נתפשטה הטומאה בזכר הנולד לפי שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וא"כ זרע האשה עיקר בזכר הנולד ואין חוששין בו לזרע האב כי טפל הוא לזרע האשה ולפ"ז הושפע גם על הזכר הנולד מן אמו טומאת ז' והיינו הערלה שיש בה טומאה שהרי אמרו רז"ל (פסחים צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, ע"כ דווקא ביום השמיני ימול הנולד כי כטהרת אמו כך טהרת הנולד ממנה שעל כל פנים אינו יכול להיות בלא טומאת ז' כמו אמו שיש לה טומאת ז' וטהרתם בשמיני שהוא רוחני, אבל הנקיבה שזרע האיש עיקר בה שהרי איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, כשם שאין לזכר שום טומאת ז' כי דווקא על חוה הטיל הנחש זוהמא ולא על אדם כך אין לנקיבה הנולדת שום טומאה. וזה טוב להשיב למינים האומרים אם הזכר יתוקן בהסרת הערלה נקיבה במה תטהר.
וטעם לטומאת שבועים לאשה עצמה בלידת נקיבה, דין הוא שתהיה לאשה טומאת פי שנים כנגד שתי נקיבות כי כל נקיבה בפני עצמה נמשך לה טומאת ז' מן חטא הקדום על כל הנקיבות שבעולם ע"כ מן הראוי שתטמא י"ד ימים ז' של עצמה עוד ז' של בתה כי הוסיפה בעולם טומאה על טומאתה. ומזה הטעם יצירת הזכר למ' יום ושל נקיבה לשמונים יום כי בידוע שבזמן שהזרע חם ביותר אז הוא ממהר להתבשל ביותר ולהיות עובר בבטן המלאה וידוע שזרע האשה חם יותר מן זרע האיש כי אשה מזרעת אודם שבו וכל אודם נוטה על החום ביותר ואביו מזריע לובן שבו וכל לובן נוטה על הקרירות ביותר ודם ושלג יוכיח ואש ומים, לפיכך נאמר (בראשית ג.טז) ואל אישך תשוקתך ורז"ל אמרו (כתובות פו.) יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא לפי שיש באשה יותר חום טבעי הנוטה על התשוקה. לפיכך הזכר הנולד מזרע האשה שהוא חם ביותר נגמרה יצירתו מהרה תוך מ' יום, אבל הנקיבה נולדת מזרע האיש שהוא קר ואינו מתבשל מהרה ע"כ לא נגמרה יצירת הנקיבה כ"א לפ' יום, וזהו טעם טומאת מ' לזכר ושמונים לנקיבה. אמנם לדעת רז"ל שבין זכר בין נקיבה יצירת כולם למ' יום והטעם הוא למ' ופ' לפי שכל נקיבה קרה ולחה, ע"כ צריכה אמה זמן רב לנקות את עצמה מן רוב הליחות המוטבעות בה מן הנקיבה מה שאין כן בזכר.

{ח} וכפר עליה הכהן וטהרה. כפרה זו היא על עון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר א"כ למה זה אנכי הרה עמל ויסורין, וראיה ממ"ש וטהרה ממקור דמיה מן אותו מקור נפתח לחטאת ולנדה כי הוא גרם לה כל זה והיינו עון חוה כאמור, גם לשון דמיה כולל העון מלשון דמיהם בם (ויקרא כ.כז).

וי"א שכפרה זו על השבועה, שנשבעת שלא להזדקק לבעלה משעה שכורעת לילד (נדה לא:) לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה ע"כ כפרתה ממהרת לבא אבל היולדת נקיבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה ע"כ כפרתה מתאחרת. ואע"פ שאין השבועה חלה כלל דאל"כ איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה בלא כפרה שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ופ' לנקיבה, כי באמת אין כאן שבועה כי אין הדבר בידה שהרי היא משועבדת לבעלה ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מ"מ צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה ע"כ קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב, ויש כדמות רמז לזה ממ"ש וטהרה ממקור דמיה שאם נשבעה בכעסה ודאי רתיחת הדמים היה סבה לזה כי המה סבה לכל כעס וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן ע"כ אמר וטהרה ממקור דמיה.

שבת שלום

כ"ח אדר ב' התשס"ח (4.4.08) פ' תזריע

נצטוינו מן התורה לקרוא פעמים ביום קריאת שמע, בבוקר ובערב, ולהזכיר בה יציאת מצרים. יתר על כן, אמרו בתלמוד הירושלמי, שיש להזכיר גם מכת בכורות וקריעת ים סוף ושירת הים, כפי שאנו מרחיבים את הדברים בברכת הגאולה שלאחר קריאת שמע.

והיה הסבא מקלם זצ"ל אומר על כך:המצוות הן מזונו הרוחני של האדם. יש סוג מזון שמספיקה כמות קטנה ממנו – סוגי ויטמינים מסוימים, ויש פחמימות וחלבונים שהם יסוד הגוף ונצרכים בכמויות. כך יש מצוות אשר די בעשייתן אחת בשנה, ביום הכיפורים וראש השנה. יש מצוות של שבוע בשנה, כפסח וסוכות. יש הנצרכות אחת לשבעה ימים, כשבתות. ויש שהן כארוחת בוקר וערב, נצרכות בתדירות לבנין הרוחני: קריאת שמע והזכרת יציאת מצרים.

נפלאים הדברים, אך כאן נשאלת השאלה: בראש השנה, יום הכפורים, פסח וסוכות ואף שבת, חש האדם שהתעלה במידת מה. כשהוא "נופל" מהם לימי החול, מציין הוא זאת ב"הבדלה". ועתה עם היד על הלב: כשאדם מזכיר את יציאת מצרים בכל יום, בבוקר ובערב – האם חש הוא שהתעלה?

המשלנו מצוה זו לארוחת בוקר וערב – אך מה רב ההבדל: לאחר הארוחה חשים אנו מלאים, שבעים, טעוני כח. ולאחר הזכרת יציאת מצרים – מאומה!

ונשאל: היתכן שסגולתו של הבורא אינה פועלת עלינו, חלילה?שנשארים אנו עריריים מהשפעתה? לא, לא יתכן! ובכל זאת, למה נרמה את עצמנו? הרי זו עובדה!

הקדמנו ואמרנו שאין זו שאלה. ונסביר זאת במשל קצר: אדם בא אל הרופא. "מה לך?" שואל הרופא, אך אינו מקבל תשובה. שפתיו של החולה דובבות, אבל לא נשמע כל קול. צרוד הוא לחלוטין, גרונו דלוק כשלהבת ארגמן. הרופא אינו מתרגש, יש בידיו תרופת פלאים. רושם הוא כדורים לגרון. "הם גם טעימים", הוא מוסיף, "אחד בכל שעה. מחר תרגיש הקלה, מחרתים שיפור, בעוד שלושה ימים תבוא".

ביום השלישי הלה מופיע, מניע שפתיו כדג, משמיע ציוץ רפה ומעורר רחמים. בא לבקש עוד כדורים, חדוש המרשם.

מתפלא הרופא: "שמע, מקרה כזה עוד לא היה! לא חל שום שיפור? לא הייתה הטבה? לא יכול להיות! לקחת את כל הכדורים?

בקושי שמע את התשובה המצטייצת: "במסירות נפש, דוקטור! כל כך קשה היה לי לבלוע אותם!"

"לבלוע?" מזדעזע הרופא "כדורים לגרון יש למצוץ!"...

אהה, הנה התשובה! אנו "בולעים" את הזכרת יציאת מצרים, לכן אין היא פועלת את פעולתה! אומרים אנו בחצי-פה, בחטף, במלמול אדיש, ואיך נושפע?

הזכרת יציאת מצרים אינה פועלת כלחש קסמים. היא פועלת כל טובה – לקחי אמונה והשגחה, יד ה' ושכר ועונש, גאולה ונבואה, תמצית של כל יסודות הדת – אם מודעים למשמעויותיהם, אם מעיינים בהם וממצים אותם, אם הם כ"כדור מציצה". אבל מי ש"בולע" אותם – איך ייחל להיות מושפע על ידם? על אחת כמה וכמה מי שממלמל אותם בלא מחשבה כלל – הרי הוא כאילו בלע אותם כקפסולה...

"מזכירין יציאת מצרים", אומרת המשנה (ברכות א-ה). "מזכירין", לשון זכירה, לדעת מה שאומרים. רק כך תפעל פעולתה!...

ובליל הסדר, בו קוראים אנו על תהליך יציאת מצרים ונסיו, עלינו להעמיק בהם וללמוד את משמעותם, להפיק את לקחם ולהשרישו בליבנו! וכל המרבה – הרי זה משובח (מעין השבוע)

כאשר סרב פרעה לשלוח את ישראל, הביא הקב"ה עליו ועל כל מצרים עשר מכות – יסורים קשים ומרים, ובסופם הסכים פרעה לשלח את בני ישראל.

אומר הילקוט שמעוני: משל פרעה ומצרים, למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו, הביא לי דגים מן השוק. הלך העבד והביא דג מבאיש. אמר המלך לעבדו: בחר לך עונש אחד מהשלושה: או תאכל את הדג, או תלקה מאה מכות, או תשלם קנס מאה זהובים. בחר העבד לאכול את הדג. בקושי רב אכל העבד מן הדג חתיכה ועוד חתיכה, כשהגיע לחצי אמר למלך, איני יכול להמשיך יותר, מעדיף אני ללקות. התחילו עבדי המלך להכותו מכה אחר מכה, לאחר שהכו אותו כבר יותר מחמישים מכות, צווח העבד ואמר: די, אינני יכול יותר, מעדיף אני לשלם מאה זהובים! נמצא שאותו עבד אומלל נענש בשלושת העונשים: גם אכל, גם לקה וגם שילם.

בשנת 2,448 לבריאת העולם, ביום חמישי, בחמשה עשר לחודש ניסן, יצאו בני ישראל ממצרים. "בעצם היום הזה" – בחצות היום. לא בלילה, כדרך הגנבים. אמר הקב"ה הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות – יבוא וימחה.

אומנם לא היה מי שעכב ואפילו לא מי שימחה. אפילו הכלבים כיבדו את בני ישראל, ולא פערו את פיהם למחות ולא נבחו, למרות שכל הלילה היו נוכחים ומוציאים את הבכורות מקבריהם. המצרים גם הם לא עיכבו בעדם ולא מחו אלא בקשו מהם שילכו. ופרעה בעצמו ליוה אותם מעט, וביקש שיתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים.

מחנה ענק של למעלה מ – 3,000,000 אנשים, כשאליהם מתלוים גם "ערב רב" וכן צאן ובקר, גמלים וסוסים, בכמות שאינה ניתנת לתיאור – כולם יוצאים יחד.

היה זה מחזה מרהיב עין. בני ישראל, מיליוני אנשים, יצאו על צבאותם, כל שבט ושבט מסודר לפי דגלו בסדר מופלא, כאילו התאמנו בצורת עמידה זו חודשים ארוכים. הסדר היה מופתי על אף עשרות מליוני הבהמות שהיו עמוסות מכל טוב מצרים. עיני המצרים התרחבו מהתפעלות כשראו את בני ישראל, עבדיהם לשעבר, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, חונים לרגליהם בטקסי המלכים, כולם לבושים בבגדים מפוארים, ומקושטים בתכשיטים יקרים שקיבלו מהמצריים.

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו – לא יצא ידי חובתו, הוא עדיין נמצא במצרים, בתוך מ"ט שערי טומאה:

פסח – מסירות נפש. להיות מוכנים לשחוט את כל העבודה זרה, את האמונות השטויות של הגויים, של החברה.

מצה – זריזות. לא לתת למצה – למצוה – להחמיץ, לא 'לפספס' שום מצוה!

בהכרות הראשונה של הקדוש ברוך הוא עם העם היהודי, הוא מצוה אותם על קרבן פסח. מדוע? יותר מתאים לכאורה היה להביאם קודם למדבר, לתת להם את התורה ולהכניסם לארץ ישראל, שם יקבל כל אחד מהם דירה עם גפנים וכו', קוטג' יפה עם ארבע קומות... – ואז, כשישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, יצום מצוה קשה זו?

אלא שבמצוה זו בא הקדוש ברוך הוא ללמדנו יסוד חשוב.

על הפסוק ושמרתם את המַּצוֹת" (שמות יב, יז) דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני בא רמז יא): "אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המִצְווֹת". אלו מצוות? קרבן פסח ואכילת מצה.

היסוד הראשון שנדרש מבני ישראל כדי להעשות עם, כדי להיות יהודים אמיתיים – זו מסירות נפש. אמר הקדוש ברוך הוא: נכון, קשה לשחוט את הכבש, קשה לקשור את הכבש לכרעי המיטה כשמסביב שורצים שוטרים מצריים, אותם שוטרים שאמש הכו אתכם ושחטו אתכם! אבל בלי מסירות נפש אי אפשר!

סעודת ליל שבת ויום שבת בבוקר

מאחר ומותר עדיין לאכול חמץ בליל שבת וביום שבת עד השעה הרביעית מתחילת הבוקר (10:00), אי לזאת יש לנו שתי אפשרויות להתנהג בביעור החמץ ובאכילת שתי הסעודות הראשונות בשבת:

העצה הקלה ביותר:

ביום שישי י"ג ניסן בבוקר, יוציא כל החמץ מהבית ולא ישאיר ממנו כלל ועיקר. וישרוף את החמץ כבכל שנה עד סוף השעה החמישית. אלא שלא יאמר את נוסח הביטול אלא למחרת בבוקר בשעה הנ"ל, כיון שמותר עדיין לאכול חמץ.

ומאחר ואין עוד חמץ בביתו, במה יקיים שלוש סעודות בשבת?

לסעודת ליל שבת:

יקח שתי מצות שלמות לצורך לחם משנה ויברך עליהם: "המוציא לחם מן הארץ". ויחלק לכל בני הבית כשיעור ביצה (54 גרם). ויאכלו בצלחות של פסח, מכיון שהכל כבר הוכשר ואין שום חשש לחמץ.

לסעודת הבוקר:

מכיון שרבותינו אסרו לאכול ביום י"ד בניסן מצה שיוצאים בה ידי חובה בליל הסדר, לכך לא יאכל מצה כמו בליל שבת אלא יאכל מצה מבושלת שלא יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר. וכיצד יעשה? יבשל מרק ביום שישי ובשעה שהוא חם מאד, יתן בתוכו כמה מצות שלמות (כמספר שכפי ראות עיניו יאכל ו בני ביתו) וישהה אותן מעט זמן עד שיקבלו את טעם המרק ולא יהיה בהן עוד טעם של מצה רגילה או יטגן בביצה. וביום שבת בבוקר יקח שתיים מהן ויברך עליהן: "המוציא לחם מן הארץ" ויחלק לבני הבית 54 גרם כבכל שבת (רסב).

העצה השניה:

שורף את החמץ ביום שישי בבוקר עד סוף השעה החמישית וישאיר כמה פיתות חמץ כפי הנצרך לבני ביתו לצורך סעודת ליל שבת והבוקר, אך לא ישאיר חלות שהן גורמות לפירורים. ויזהר שלא יאמר את נוסח הביטול כבכל שנה אחר שרפת החמץ, כי עדיין הוא אוכל חמץ. (רנה).

טוב להזהר שמאכלי השבת יהיו כשרים לפסח, ויבשלם אך ורק בכלים של פסח. והטוב ביותר לאכול בכלים חד פעמיים.

לסעודת ליל שבת:

יבצע על שתי פיתות שלמות לצורך לחם משנה, ויחלק לכל בני הבית כשיעור 54 גרם כבכל שבת. ויזהרו מאד של א יתפזרו פירורי לחם ובפרט שלא יגעו הפרורים בכלי הפסח, ובגמר האכילה יקפיד שלא ישאירו פירורי לחם, ויקפל הכל במפה ויזרוק מיד בפח האשפה שבחוץ.

לסעודת הבוקר:

מאחר ואסור לאכול חמץ כבר מהשעה הרביעית מהבוקר (10:00), אם כן צריך להזדרז בשבת בבוקר לקום להתפלל בנץ החמה, כדי שיספיק לחזור לביתו לאכול הסעודה בפיתות חמץ.

ביטול החמץ

בגמר האכילה יקפיד שלא ישארו לו פירורי לחם, ויקפל את הכל במפה ויזרוק בפח האשפה שבחוץ. ואז יאמר את נוסח הביטול כמובא בסידורים: כֹּל

חֲמִירָא (וַחֲמִיעָא) דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְחֲזִתֵּיה וּדְלָא חֲזִתֵּיה, דְבִעַרְתֵּיְהְ ְוּדְלָא בִעַרְתֵּיה, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי (הֶפְקֵר) כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. ואם אינו מבין בשפה ארמית יאמר בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יתבטל ויהיה (הפקר) כעפר הארץ" (רנה-רנט).

מוקצה

מצות שמורות עבודת יד המיוחדות לליל הסדר, דינם כמוקצה מחמת חיסרון כיס, ואסור לטלטלם בשבת. ואמנם אם יש לו כמות גדולה של מצות שמורה, ואינו מקפיד שלא לאכול מהם קודם הפסח, מותר לטלטלם בשבת. (רו)

סעודה שלישית

חובה בכל שבת לאכול סעודה שלישית בפת דוקא, ולא כאותם אנשים שלצערנו הרב מזלזלים ומסתפקים במיני מזונות בלבד. ולכן יקפיד להכין מצות מבשלות מערב שבת כמבואר לעיל, ויקח לפחות שתי מצות לצורך לחם משנה, ויחלק לכל בני ביתו.

זמן סעודה שלישית

מאחר ובמוצאי שבת חל ליל הסדר, וצריך לאכול את המצות מצוה בלילה לתאבון, לכך אין לאכול יותר משיעור 50 גרם של מצה עשירה כגון "עוגיות פפושדו" או מצה מבושלת, אלא עד השעה העשירית מהבוקר (בערך בשעה 4:45 שעון קיץ). ולכן אדם שהתאחר ולא עשה סעודה שלישית עד השעה הזאת, יזדרז מיד לעשותה במצה מבושלת ויאכל כזית (28 גרם) עד פחות מ- 50 גרם (ולא יברך על הנטילה). ומכל מקום פירות או אורז וירקות וכדומה, מותר לאכול עד השקיעה.

הדלקת הנרות לחג הפסח

הדלקת הנרות לחג הפסח, תעשה אך ורק לאחר צאת השבת על ידי הבערה מאש שדלקה כבר לפני שבת, כמו נר נשמה. ויש להשתדל מאד שהאשה לא תדליק את הנרות לכבוד החג אלא עד צאת השבת לרבנו תם (20:28 – זו השעה השנה, תשס"ח)

אף הנשים האשכנזיות שנוהגות בנרות שבת להדליק קודם הברכה, בכל זאת בנרות של יום טוב לא יעשו כן, אלא יברכו ואחר כך ידליקו, כמבואר בחוברת להלכות ערב שבת, קידוש וכו'.

הטוב ביותר להדליק נרות שבת ויום טוב בשמן זית, שבזכות מצוה זו אמרו חז"ל שזוכה לבנים תלמידי חכמים. אמנם אשה המדליקה בנרות, תזהר שלא להדביק את הנרות ביום טוב לפמוטים, אלא תכין מיום שישי עוד זוג פמוטים שבתוכם תדביק את הנרות, ובליל החג תדליק בהם.

הנהגת האישה בליל הסדר

טוב שהאשה תכין את כל התבשילים כבר ביום שישי, כיון שגם היא צריכה לשבת בשלוה ובשמחה לשמוע את סיפור יציאת מצרים, שהרי חייבות הנשים בכל המצוות של פסח. ובליל החג רק יחממו את התבשילים. וידליקו את הגז מאש שהיתה דלוקה מערב שבת כמו נר נשמה. וכמו כן לא יתחילו בסידור השולחן עד צאת השבת, שהרי אסור להכין משבת ליום טוב (רסח).