"ויריצוהו מן הבור" (מא-יד)

כלל גדול הוא בידינו: אדם עושה מצווה, מצוותו מגדלת אותו; עושה עבירה, העבירה מענישה אותו, והיא עצמה תביא את החוטא אל העונש.

בחנוכה ראינו שהיוונים פשטו ידם בבנות ישראל, ולכן נעשה הנס על ידי אישה, כאשר בת ישראל כרתה את ראשו של הרשע. וכך נראה קצת מלשון רש"י במסכת שבת דף כ"ג וז"ל: 'שגזרו יוונים על כל הבתולות הנשואות וכו', ועל ידי אישה נעשה הנס'. דהיינו שמפני שגזרותיהם היו מכוונות אל הנשים, נעשה הנס על ידי אישה.

גם בימי המן, העץ שהכין המן למרדכי, הוא העץ שעליו נתלה המן.

ואילו אצל צדיקים, המצב הוא הפוך ומצוותיהם מגדלות אותם.

אברהם אבינו קיבל אורחים במסירות נפש, ומתוך מצווה זו זכה לבשורה על כך שייוולד לו בנו יצחק.

יוסף ציית לאביו ששלחו לשכם, לראות את שלום אחיו ושלום הצאן, ומשם הורמה קרנו והפך להיות מלך.

וגם, הוא התעניין בהיותו בבית האסורים בשלום שר האופים ושר המשקים ומשם הריצוהו מן הבור, ונתגדל להיות מלך, כמו שמובא בפסוקנו.

אויביהם אכניע'. וכך היה עניין מצרים כאומרו 'כי גורשו ממצרים', כאומרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד, כאומרו 'ופתאום יבא אל היכלו האדון', וכו'. עכ"ל.

ולהיפך, הפורענות באיטיות היא באה, כמו שמפרש המהרש"א את הגמרא במסכת ברכות (דף ד' עמוד ב'), האומרת שמיכאל עף בפעם אחת, גבריאל בשתיים ומלאך המוות בשמונה.

והיינו, שמיכאל הוא מלאך הרחמים, שמיטיב עם הבריות, ולכן עף בפעם אחת (כלומר ללא הפסקה), וכבר הוא מגיע; גבריאל הוא מלאך של דין, ולכן בשתיים; ומלאך המוות מגיע אל האדם בשמונה הפסקות, וזאת כדי לתת לאדם אפשרות נוספת, עוד פעם ועוד פעם, לשוב אל בוראו בלבב שלם.

ועיין ב'אור החיים' בספר דברים (פרשת נצבים, פרק ל' פסוק א') מה גדלה חיבתו של השם יתברך לעמו, וזו לשונו:

'עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חיבב אלוקינו אותנו; הלא תראה כי בזיכרון הברכה הגיע אותה עלינו, ואמר כי יבואו עליך הברכה, ובזיכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי לפניך, ולא עליך', וכו'.

הטוב ברופאים לגיהנום?

"ויריצוהו מן הבור" (מא-יד)

יוסף, נער צעיר, קורבן עלילת שווא, הוטל לבור כלא למאסר עולם. הסתדר בכלאו, שרת אסירים רמי מעלה וזכה לתנאים מועדפים, אבל מצבו היה בלתי הפיך: עבד זניח שכוח מלב, בלא משפחה שתפעיל קשרים ולחצים. קרן אור בקעה, כשהשתחרר שר המשקים והבטיח להזכירו לטובה. והנה, עברה חצי שנה ושנה ושנתיים – ומאומה לא ארע.

מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה", ותוך שעה מצא עמו משנה למלך מצרים.

הכיצד? "ויהי מקץ – זהו שנאמר: 'קץ שם לחושך' (איוב כח-ג)", אומר המדרש (בראשית רבה פט-א). רק נדמה היה שהאפלה נצחית, שהמצב בלתי הפיך. הייתה לו קצבה, נקבע לו גבול, ומשהגיעה השעה – ארע המהפך מאפלה לאור גדול!

וכבר היה מעשה. החפץ חיים זצ"ל ישב בביתו עם צאת השבת ונשא דבריו בפני בני הישיבה. האפלולית ששררה הייתה לחשכה והחפץ חיים דיבר בהתרגשות על הגאולה הקרובה.

חדורים אמונה.

מספרים, שכאשר נולד גאון עוזנו מרן החיד"א, רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל לשבעה חודשים נולד. לא בכה בלדתו, לא מצאו דופק והיו בטוחים שהוא נפל. השליכוהו ארצה ופנו לטפל ביולדת שקשתה בלידתה וזקוקה הייתה לטיפול. והתינוק, הרי מת, מאוחר יותר יקברוהו.

באה אם היולדת לבקר את בתה, וראתה שכולן סובבות את מיטתה ומטפלות בה. לא יכלה לגשת. שאלה היכן הילד, והראוה שהוא מוטל לארץ. גחנה והרימה אותו, חיבקה אותו וחיממה את בשרו, והנה יש פעימות חלשות בדופק ופעה חלושות. מיד טיפלה בו במסירות, ועם ישראל זכה למרן החיד"א הקדוש, הגאון האדיר בנגלה ובנסתר, אשר כל רז לא אניס ליה, ותורתו כמעין המתגבר.

ומה אלו הייתה באה ומקבלת את מה שאמרו לה שהתינוק נפל, אין לו סיכויים ודינו קבורה?

כמה היה עם ישראל מפסיד, כמה היו הוריו מפסידים, ומנין היה לאותו סבתא כזה נכד צדיק וגדול!

"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" (מא-מ)

"ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים" (מא-מא)

התכונה של ענווה טבעית, נצרבה בדמם של יהודים בכל הדורות, ששום משרה, נכבדת ככל שתהא, לא הוציאה אותם משיקול דעתם. את הגאווה היחידה הם ראו תמיד רק בשמירה על הערך העליון של שמירת המצוות.

אבל מסתבר שכדי להגיע לדרגה של חוסר התחשבות במינוי מכובד, לא צריך להיות דווקא מגדולי ישראל ממש. גם יהודי כמו פרופ' א. רדקובסקי ז"ל, מסוגל להגיע אליה, וכשהוא מחליט לעולת לארץ ישראל כדי לקיים בה מצוות ברכת כהנים, הוא מוכן לעזוב את אמריקה הגדולה, ולנטוש בצורה מוחלטת את כל תארי הכבוד ומשכורות הענק שהוצאו לו שם.

סיפורו של פרופ' רדקובסקי, שהיה חביב מאוד אצל מרן הסטייפלער זצ"ל, הוא סיפור מיוחד במינו, המעורר את הנימים הדקים והחבויים של הנשמה  היהודית.

תחרות גדולה בין המוסדות המדעיים כאשר כל מוסד מעוניין לצרף את שמו של הפרופסור הנודע לרשימת מדעניו.

המונח 'צוללת גרעינית' נתפס בעיני הציבור, גם באמריקה, כדבר בלתי מתקבל על הדעת. כעשר שנים לאחר שנעשה בפעם הראשונה בתולדות האנושות שימוש בנשק גרעיני, בהירושמה ובנגסאקי, לא היו מסוגלים האנשים להאמין שיש אפשרות לייצור צוללת שתוכל לשייט במימי העולם חודשים רבים, מבלי לצוף על פני המים.

והצוללת הזו, שרדקובסקי היה ממציאה, חצתה את התהומות החשוכים שמתחת לקרחוני הקוטב הצפוני והפכה להיות אחד מכלי המלחמה החשובים ביות באסטרטגיית 'המהלומה השנייה' שפיתחה ארה"ב במסגרת מאזן האימה שלה מול בריה"מ.

עד אז נחשבה הצוללת הגרעינית לאחד הרעיונות המדעיים היצירתיים ביותר, ששינו את פני שדות המערכה ואת מאזן הכוחות הבין מעצמתי, בדיוק כמו פצצת האטום ופצצת המימן.

כתוצאה מלימוד הש"ס, עליו עמל ויגע כל ימיו.

בתוך זמן קצר הצליח להדהים את העולם כולו בהמצאה שלו, שעל פיה ניתן להגדיל מאוד את כמות הדלק הגרעיני הניתנת להטענה בצוללת ולהבטיח את התנאים האופטימליים לפעילות רציפה ובטוחה של הכור הגרעיני הממוזער שעליה.

הכור הממוזער שפיתח רקדובסקי לא הותקן רק בצוללות, גם נושאות המטוסים הגרעיניות האמריקניות השתמשו בכור שלו. במהלך שירותו זכה הפרופסור היהודי לא רק להצלחה מדעית טכנולוגית יוצאת דופן, אלא גם לתהילה עולמית בעולם המדעי.

בשיא הקריירה שלו גברו געגועיו של הפרופסור למולדתו הרוחנית, והוא החליט לעלות ארצה.

בשנת תשל"ב הוא הגיע לישראל, והשתכן בשכונת רמת חן ופתח בקריירה מחקרית יישומית חדשה שעד היום, גם לאחר פטירתו, רב בה הנסתר על הנגלה.

רק מעטים ידעו מיהו האיש חובש הכיפה השחורה שברח מן התקשורת כמו מאש, והפך לגיבור הדממה וההסתר.

כשאר הודיע הפרופסור על כך שהוא עוזב את אמריקה ועולה לארץ ישראל, רעשה התקשורת באמריקה, שלא הבינה כיצד מוכן האיש לעזוב את כל השפע, אוצרות הכסף והזהב, והתהילה העולמית שלו, ולעלות לארץ ישראל.

ובעוד שחוגים מדעיים בארץ ישראל תמהו מה הייתה הסיבה שהניעה את המדען בעל השם העולמי לעלות ארצה, רק מתי מספר ידעו שהסיבה לכך הייתה שבהיותו כהן רצה לקיים ברכת  כהנים מדי יום ביומו!

פעם אחת שב הגר' צבי הירש לוין זצ"ל מבית המדרש ומצא את אשתו בוכה, ועל שאלתו: בכייה זו מה עושה? ספרה לו על מצב הבית הדחוק וכי דאגות הבית מוטלות רק עליה, וכבר לא נותר להם אפי' מירושתם, וכלתה הפרוטה מכיסה, והוא אינו דואג וחושב כלל לביתו ולילדיו.

גם אני כמוך – ענה לאשתו המסכנה, לבי מלא דאגה על מצבנו, אבל הלא את יודעת, כי אמך בחרה בי משום שהייתי מפורסם כחריף, וזהו ההבדל בין החריף לשאינו חריף, מה שאינו חריף מבין ומשיג במשך שבוע או חודש, הרי החריף מהיר לשמוע ולהבין כל זה בשעה אחת ואולי גם בדקות ספורות, ועכשיו - סיים בחיוך קל - הלא תביני, כי מה שאת דואגת במשך כל השבוע, אני מספיק לדאוג ברגע אחד!

ובטחון, כי הזן ומפרנס את הכל, בודאי לא יעזוב גם אותנו, צריך להאמין בה' – והתשועה תבוא.

אשתו שהייתה יודעת ספר, הפסיקתו תוך כדי דבריו ואמרה: בתורתנו כתוב בראשונה: "ויושע ה'" ואחר כך: "ויאמינו בה'", היא הוסיפה למרר בבכי: אין פת מצויה! ואין אף פרוטה שחוקה מצויה, ומאין יבוא עזרנו? מי יטרוף לחם חוקינו לנו ולילדינו?

הרגיעה ר' צבי הירש: הרי יש לך עוד תכשיטים שנשארו לך בירושה. לי ומכרי אותם ותשלמי לנושים, ואנו ובננו נחיה בנותר. ומה יהיה ככלות כל אלה? שאלה האישה.

עשתה האישה רצון בעלה, והלכה ומכרה את הכפית האחרונה ובמחירה הביאה לחם וחמאה, ערכה את השולחן ותיתן לבעלה ולילדיה לאכול, אבל היא לא אכלה ולא טעמה כלום.

אשתי, טען ר' צבי הירש, למה לא תאכלי, ולמה ירע וידאב לבבך? עזור יעזרנו אלוהינו, הממנו ייפלא דבר? פתגם שגור הוא: "ישועת ה' כהרף עין" ופירושו כאשר עין האדם כבר רפתה ואינה רואה כל תקווה להצלה, אז תבוא הישועה, עלינו רק לבטוח בה' ולא להתייאש!

1.          העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.         אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

 

ואמרו שם, במדרש: "שם קץ לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה". כלומר, הגלות הקשה והמרה גם היא קצובה בזמן, וכל אותה עת "אופל וצלמוות בעולם" (שם). צרות ומצוקות, פגעים ואסונות, רחמנא ליצלן. גם בחושך מסתדרים איכשהו. יוסף גם הוא הסתדר וה' נתן חינו בעיני שר בית הסוהר. וכבר נאמר "בצר, הרחבת לי". וכתב רבינו נחמן מברסלב זצ"ל (ליקוטי מוהרן א, קצה): "בצר הרחבת לי, היינו שגם בצרה עצמה ה' יתברך מרחיב לנו. כי אם יסתכל האדם על חסדי ה', יראה שאפילו בעת שה' יתברך מצר לו, גם בצרה עצמה ה' יתברך מרחיב לו ומגדיל חסדו עימו!" ועם כל זה שוררת אפלה ומבוכה, שיגרה של צרות ומועקות. אבל שם למעלה, בארמון המלוכה, מתרחשים דברים! וכשיגיע הזמן, ברגע אחד יריצונו מן הבור אל כס המלכת, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג א), במהרה בימינו אמן! שבת שלום ומבורך!

 

בס"ד

 

מצרים העתיקה שטופה הייתה בעבודת אלילים, עבדה לשמש וליאור, לכבש ולחתול. נהתה אחרי חרטומים ומכשפים, אצטגנינים ובעלי אוב. לכמרים היה מעמד על, פרנסתם מחצר המלכות והם יועצים רשמיים למלך, לפרעה. באותו בוקר הוזעקו לחצר המלך, שמעו מפיו חלום כפול. ניסו לפתרו, זה בכה וזה בכה, ולא נכנסו הדברים בלבו. לבסוף נזכר שר המשקים בנער עברי הנמק בבור כלאו, קרבן עלילת שווא. מיד שולחים ומריצים את יוסף, מגלחים את שערותיו ומחליפים את בגדיו, והנה ניצב הוא בארמון המלוכה, עיני כל נשואות אליו. ופרעה, המלך האדיר, שואלו כמו פיו: האמת היא שאתה החכם מכל? "חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אותו!"

הוא עשה כן, כי יהודי הוא. וזו בדיוק הנקודה המפרידה בין היהודי והגוי. ישראל נמשלו ללבנה, שאין לה אור עצמי, שהיא מקבלת מאור השמש. יהודי יודע שהבורא חונן אותו בכל דבר. העושר והכבוד מלפניו, והחכמה שלו היא. החיים והבריאות, האושר והנחת. אברהם אבינו, שמסר נפשו על אמונתו,שעמד בעשרה ניסיונות, שהיה נביא, עשיר ונכבד. ומה אמר? "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). כשלעצמי – מאומה. "בִלְעָדָי". משה ואהרן, שני ענקי האומה, תאומי צביה, נצח והוד. ומה אמרו? "ונחנו מה" (שמות טז, ז). דוד המלך, נעים זמירות ישראל, רגל רביעית במרכבה – "ואני תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז), "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יד). אבל פרעה, ונבוכדנאצר, וחירם מלך צור, עלתה להם גדולתם לראשם. עשו עצמם אלוהות, הכריזו על עצמם כאלילים חיים.

העלון מוקדש:

לרפואת גבריאל בן טוני

להצלחת הילה בת גאולה שתחי'

ובני ביתה

בס"ד

זה גם הלקח לגבינו ולדידנו. חייבים בני דור זה לשאול עצמם: "מה זאת עשה אלוקים לנו": למה זכינו לאשר לא זכו אבותינו, לחזור לארץ הקודש ולגאולה משממונה, ולהדוף צבאות שבע אומות! כמה זה מחייב אותנו להתעלות בשמירת התורה והמצוות!

 

הגאון רבי מוסה הכהן זצ"ל

"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".

 

בס"ד

 

ובסיום הדברים הוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי. להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצווה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה הגדולה שריחפה אז על ראשי". (ימי החנוכה בהלכה ובאגדה עמ' 38-39)