מעשה במלך, שאחד מעבדיו התרפה במלאכתו. היה מתהלך בארמון כשידיו בכיסיו, מזלזל בעליל בכבוד הבית ובכבוד אדוניו, לא התייצב על משמרתו ולא מלא את תפקידו. כעס המלך, ואמר: "המזלזל בכבוד המלכות חייב מיתה, אבל הואיל ואבותיו שרתוני בנאמנות, אחוס על חייו. ובכל זאת, פטור בכלא כלום אי אפשר. אדיחו משרות בארמון, אשלחהו לנקות את האורוות. שיטפל בדומן ובגללים, יזדהם יוצחין..."

נפל המשרת מרום המעלה לבור תחתיות. מהדר הארמון, פארו ועושרו  - לאשפתות הרפש והצחנה, שכן לסוסים ולרמכים. בגעגועים זכר את מעמדו הקודם, ויחל לשוב לארמון המפואר. והנה נקרתה בפניו הזדמנות פז. היה זה ביום גנוסיא של המלך, כאשר הטרקלין המלכותי נפתח לרווחה וכל משרתי המלך עלו לברכו ולהשתחוות לפניו.

היה המלך מסיק שהפיק את הלקח וזוכר לו את ברית אבותיו, מאיר אליו פניו ומשיבו למעמדו.

אבל, אבוי, לא כך היה! המשרת התרגל אל הסוסים והסתגל לריח הגללים, חש בנוח בבגדי העבודה המזוהמים. כך, כאשר כל עבדי המלך עלו אל הארמון בבגדי הדר, הטביעו מגפיו המרופשים טביעות בוץ בשטיחים היקרים, ועננת צחנה הקיפה אותו, נדפה מבגדיו המרובבים וידיו המזוהמות. כלום ייפלא שהמלך הסב ממנו את פניו בסלידה, והניחו לשוב אל האורוות מהן בא?

והנמשל, הן מובן הוא. בעבר היינו משרתי עליון בבית המקדש, בעיר מלוכה, אבל זנחנו תפקידנו והגלנו לבין האומות, לעסוק בזוטות חולין קטנוניות, ועל זה היה דווה לבנו, ומבקשים אנו להיגאל ולשוב לימי תפארתנו.

והנה, נקרית ההזדמנות לידינו, לבוא לבית הכנסת להתפלל לפני המלך, להיוושע בכל מילי דמיטב. אך אבוי, במקום להלך בבית אלוקים ברגש, במקום לבוא בשעריו בתודה, חצרותיו בתהילה – מביאים אנו עמנו את גללי החולין ואת צחנתם. בשיחות חולין וקלות ראש. כלום יש פלא שאנו נשלחים חזרה אל האורווה, וגאולתנו מתמהמהת?

"מועדי ה' אר תקראו אותם מקראי קוד אלה הם מועדי"(כג-ב).

פרש הספורנו: אותם מועדים שתקראו אותם מקראי קודש, פרוש אספות עם לעסקי קודש, אלה עם מועדי, שארצה בם. אולם כשלא תקראו אותם מקראי קודש, אלא יהיו מקראי חול ועסקי חיי שעה ותענוגות בני אדם בלבד, לא יהיו מועדי, אבל יהיו "מועדיכם שנאה נפשי".

וכתב החפץ חיים זצ"ל: חז"ל אמרו שהתורה שאלה לה' יתברך: כשישראל יכנסו לארץ, זה רץ לזיתו וזה רץ לכרמו, אני מה תהא עלי? השיב לה: שבת תהיה בת זוגך. וכעין זה מצינו בירושלמי: לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה.

כולו, שאינו נחשב עוד כעין הכנה לשבת וללמודה.

והרי זה דומה לאדם שרכש מגרש בעשרים אלף זהובים ,ובנה עליו בית דירות בשלושים אלף זהובים. עמל בו שנה תמימה, וכשהיו הדירות מוכנות ויכול היה להשכירן בשלושת אלפי זהובים, נתקף רוח שטות והחליט שהדירות תעמודנה ריקות.

גש בו אחד ממכריו ושאלו: "מה ראית שלא להשכיר את הדירות?" אמר: "העיסוק עם הדיירים כרוך בטרדה, בגביית כספים ובהנהלת חשבונות, באחזקה שוטפת ובטרוניות. גמרתי בדעתי כי מוטב שאפסיד שלושת אלפי זהובים ואמנע מן הטרדות."

ענהו הלה: "ראשית, כדאיים הם שלושת אלפי הזהובים לטרוח עבורם מעט. ושנית, הן לא את שלושת אלפי הזהובים בלבד מפסיד אתה, אלא חמישים אלף זהובים, כיוון שהוברר כי לשוא רכשת את המגרש ובנית את הבית, ושנה תמימה מחייך ירדה לטמיון, אם הדירות לא יושכרו וישארו ריקות!"

כן הדבר אף בזה: אם בשבת ובחג ובחול המועד, בהיותו בטל ממלאכתו, מקדיש את זמנו ללמוד תורה – יחשיב לו ה' יתברך את כל ימי המעשה שלו כהכנה וסלילת הדרך לכך, ככתוב "והוא יישר אורחותיך". אך אם יעסוק בהם בהבלים, יובהר למפרע שעמו בימות החול לה אהיה לכבוד ה' יתברך, ולא יקבל עליו שכר.

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

גדול המחנכים, רבי יצחק הוטנר אומר, כי הקדוש ברוך הוא נטל מההורים את הבחירה האם לטפל בילדים ולדאוג למחסורם הגשמי ואיך; את זאת טבע בנפשם של ההורים כצורך. לעומת זאת, הוא השאיר להם את הבחירה לגבי טיפול בנפשו של הילד. נוכל לראות הורים שנראים מסורים: הם נותנים לילד שלוש ארוחות ביום, חטיפים בין הארוחות, ובצמוד בקבוק ובו משקה צמוד לפיו. מיטתו תהיה סדורה, חדרו יהיה נאה, ידאגו שאוויר יכנס לחדר, שהתאורה תהיה מספקת, לבושו יהיה תואם את מזג האויר. לעומת זאת, צריכים אותם ההורים לשאול את עצמם, האם הם משקיעים הקשעה מקבילה, בבניית נפשו של אותו ילד שהם משקיעים כל כך הרבה בטיפוחו הגשמי. עד כמה במקביל למאמץ הרב שמושקע בהכנת מזונו של הילד, הם משקיעים בטיפוח נפשו. האם כמות המחמאות שההורה נותן לילד מתקרבות לכמות הארוחות, ולהשקעות הגשמיות האחרות.

הורה צריך לשאול את עצמו את השאלות הללו כיוון שהדחף לתת לילד  אוכל הוא טבעי, ולא עובר דרך מחשבת השכל. לעומת זאת, על הדרכים לספק את הצרכים הנפשיים לא תמיד השכל יודע להדריך מה לעשות ואיך לספק או שבכלל אינו יודע שצריך לספק. ומה עוד, שהתמורות העוברות על ילד בשנות גדילתו, מצריכות ידע והבנה מיוחדת לגיל, ורגישות רבה להבנת הנפש הרכה שלהילד, שמתחילה להתאזרח בעולם.

כל חברה כלכלית שרוצה להשתלב בשוק ולהכנס למעגל הצריכה, אנשיה לומדים בדקדקנות כיצד לשווק את מוצריה, ואינה משאריה את הכל לכשרון שנרכש מלידה. אנשים רבים במערכת הכלכלית והחברתית, לומדים כיצד לשווק את עצמם ואיך ליצור ידידות וסימפטיה עם לקוחותיהם, למעשה כולנו עוסקים בשיווק. כל שני אנשים שנפגשים ברחוב ומתחילים לשוחח, כל אחד מהם עסוק בשיווק עצמו לזולת. עובדה היא שבמפגש ראשוני זה, כל אחד נחמד מאד, חינני, מלא ידידות ומחייך. אין זה משחק של שקר, כפי שמישהו עלול לחשוב, אלא טבע אנושי שטבע הבורא באדם, ליצור ידידות.

הבה וניקח בכוונה דוגמאות פעוטות מאד. למשל, של אדם הפוגש את חברו ברחוב ואומר לו שלום. אם הוא יזכיר את שמו של החבר שפגש, למשל "שלום ר' יענקל", עצם הזכרת השם של הזולת, כותב הרב דסלר, יוצרת ידידות בין השניים. הרי זה ברור שמחנך שילך בחוב,ויגיד שלום לתלמידיו, אם הוא יזכיר את שמו של כל תלמיד, התלמידים יחושו כי הוא אוהב אותם, וישיבו לו חיבה, ואף הערצה. בדומה לכך, גם אדם המגיע הביתה. הוא יכול להסתפק באמירת שלום. אבל אם הוא יאמר "שלום אמא" או האם תאמר "שלום אבא", הרי תוספת היחס שהוצמדה לשלום, עשויה להוסיף לאווירה החיובית בבית. או למשל המלצה פעוטה נוספת. אם המורה מזכיר למשל מלווה ולווה, ואומר כי דוד הוא אחד התלמידים הלווה כסף לאדם מסויים, כמובן שבלבו פנימה דוד יהיה מאד מרוצה, ובכך יתחבר בעוד נימה למלמד.