אברהם גבריאל פרשת השבוע חודשים סגולות דת הלכות מצוות דף ראשי, פרשת בחוקותי

כאשר מדברים על הנושא של הדרכה והכנה לחיי נישואין ניתן לשמוע דעה המביעה תמיהה, מדוע צריך היום מדריכי חתנים ומדריכי כלות, הרי בעבר כל זה לא היה והמשפחות היו טובות יותר... הצד האחר יאמר, שאולי כדאי שגם אנשים מבוגרים, שהם כבר בעלי משפחות זה שנים רבות, ילמדו את הנישואין. המתנגדים והספקנים טוענים, כי עם ישראל לדורותיו התנהל היטב ללא אוניברסיטה לחיי נישואין. אדרבה, ריבוי המטפלים, יוצר לפי גישה זו, את האפשרות לפתוח בעיות שכלל לא היו נפתחות לולא הגיעו למצב של טיפול, ואז נפתחים גם פצעים וכשהם פתוחים הם גם מזדהמים. נוצרת מתיחות בבית והזעקה עולה עד לב השמיים. המחייבים מנמקים את טיעונם, בכך שאין סיבה, שלימוד הנישואין יהיה שונה מהוראה. וכשם שאין אנו מסכימים שאת בתנו תלמד מורה שאין לה תעודת הוראה ועברה הכשרה לכך, כך לא נפקיד את ילדנו בידי הורה שאין לו תעודת הורה, זאת אומרת בידי עצמנו.

אולי זה נשמע מוגזם, ולו רק בגלל שאין רגילים כן, לדרוש מהורים, שכל אחד מהם, לפני שהוא מקים בשעה טובה את משפחתו, או לפני הולדת ילדו הראשון, ילך ללמוד הורות או להיות תלמיד בבית ספר לנישואין. אבל כל משגיח בישיבה, יכול לזהות על פי התנהגות התלמיד האם הוריו ידעו לחנך אותו, ואם ידעו לנהל חיי משפחה תקינים וטובים, או לא הייתה להם כל הכשרה או הכנה כיצד לנהל את ביתם ולחנך את בנם. ניתן גם לראות ולזהות זאת בגיל צעיר מאוד: אפילו גננת שיש לה רגישות וכושר אבחנה, יכולה לזהות בהתנהגות הילד, לא רק מה יש לו באופן טבעי, מלידה, אלא גם כיצד הוריו הדריכו אותו. ניתן לראות ילד שחונך עם שלל טעויות אומללות שנעשו בחינוכו, כמובן ללא כוונה רעה, וכיצד נעשו טעויות קשות ומיותרות בקשר הזוגי של ההורים וכמובן, להיפך.

ברור אם כן, שגם בחיי משפחה הדבר דומה. יכולים בעל ואישה להגיע לנישואין עם הכוונות הטובות ביותר, גם כלפי הבית שהם מתכוונים להקים, וגם האחד כלפי השני. הם יכולים להגיע אל הבית שיקימו עם נכונות רבה מאוד להעניק, לסייע ולתמוך. אבל אם לא ילמדו איך לעשות זאת, הרי יהיה הדבר דומה לאותה עוגה שנאפתה מהחומרים היקרים והמשובחים ביותר המצויים, אבל כיוון שהיא לא נאפתה בסדר הנכון, ועל פי מתכון מוכן מראש, הרי התוצאה תהיה כושלת ביותר. אך בהבדל מעוגה שאפשר לאפות במקומה מאפה אחר, בהפסד כספי קל, הרי השריטות הבלתי נראות לעין כל, נשארות טמונות בנפשו של בן המשפחה או בן הזוג, והשריטות שהצטברו בסופו של דבר הופכות לצלקת רחבה, שנותנת את אותותיה באווירה השוררת במשפחה. היא יוצרת מתח מיותר, מעכירה את חיי הילדים, ובסופו של דבר פוגמת בתפקודם בחברה, בכיתה, ואף במשפחות שהם יקימו וכך מונחלת התנהגות לא נכונה שמקורה בחוסר ידע, מדור לדור.

יצחקי הוא בנה של חוה. הוא לא בן יחיד, אבל הוא כמו כל אחיו, זורק את בגדיו על הרצפה מיד כשהוא פושט אותם, משאיר את כלי האוכל על השולחן לאחר הארוחה, וגורם לאמו לטרוח טרחה בכדי להחזיר את הסדר בבית על כנו.

גם הכנת שיעורי הבית, הופכת לסיוט בעבור חוה. היא רודפת אותם ויושבת איתם שעות רבות בכדי שיעשו את המוטל עליהם, ואילו הם, ובראשם יצחקי, משחקים בעפרון, מציירים ציורים קטנים בשולי המחברות, וקוראים מן הצד ספר מצויר, באופן שבו אמא לא תרגיש. חוה מותשת. גם בעלה משה לא טומן את ידו בצלחת, ותורם את חלקו בהפעלת הילדים לעשייה בונה וחיובית. אך העגלה, כמו מסרבת לזוז ממקומה, תקועה.

לפעמים הם מסתכלים על ילדי השכנים. האמא עסוקה והאבא גם הוא נעדר, הבית אמנם אינו מטופח כביתם של חוה ומשה, אך הילדים? איזה תפקוד! נכון שהקטן שלהם הולך עם חולצה רכוסה באלכסון ונעליים שנפרמו שרוכיהם, אך השיעורים נעשים, והילדים תמיד מופיעים בזמן לכיתה, וגם כשאמא לא בבית הם לוקחים סידור ומתפללים בקביעות. נכון שהרצפה אינה נקייה ביותר, אך הילדים עצמאים ויודעים להסתדר ואף לבשל אוכל לעצמם. מה קורה פה? שואלת את עצמה חוה בהשתוממות. אני עושה את כל מה שצריך, ופירות – אינני רואה לעשייתי זו, ולהיפך, העול גובר משנה לשנה ואני מתמוטטת תחתיו. ואילו שכנתי זו, נעדרת מביתה יותר משהיא נמצאת בתוכו, וילדיה מתפקדים כמו חיילים לפני מסדר.

כדי להבין את העניין, עלינו לדעת ששתי משפחות אלו מייצגות שתי שיטות חינוך שונות; א. באחת בולטת הורות מאד נוכחת ומאוד מעורבת, ב. בשניה בולטת נעדרות הורית.

הנעדרות ההורית בקיצוניותה- דרכה כמובן שהיא מביאה לידי הזנחה. ואילו המעורבות ההורית בקיצוניותה- מביאה לידי פינוק. פינוק והזנחה, הם שני צדדים של אותו מטבע; הזנחה אינה רצויה כי היא משאירה פגיעות רגשיות וכמובן גם התפתחותיות, אך מצד שני הילד חייב להיאבק על חייו אם ברצונו לשרוד, מה שנותן לו מרחב להוציא את יכולותיו, באותה מידה שיש בקרבו, מהכח אל הפועל. ואולם שתי הדרכים בקיצוניותן אינן רצויות. חוה ומשה המופיעים בדוגמא זו, מעורבים באופן

מופרז בהתפתחות ילדיהם והדבר מביא לתוצאה ההפוכה מזו הרצויה להם.

הפינוק משחית את תחושת האחריות של הילד .הוא גורם לכך שהעולם ומטלותיו מנותקים ממנו. ולכן חוה נאלצת לעבוד כה קשה. דרכם של ילדים, שהם סבורים שהמיטות מתנערות ומסתדרות לבד, המצעים מרחפים אל מקום מסתורי כלשהו ובאורח פלא מגיעים נקיים אל מיטתם. הבגדים, רצים באופן עצמאי אל מכונת הכביסה והמשרתת "השקופה" מחזירה אותם לארון. אמהות, לדעתם אינן עייפות לעולם, ובקצרה – כל היקום נועד לשרתם. ילדים תופסים זאת בטבעיות, כי ילד בתחילת חייו הוא אגוצנטרי ומרוכז סביב עצמו, אלא אם ההורים מלמדים אותו אחרת.

אמא שלעולם אינה מתעייפת וביתה נקי ומסודר,ילדיה תמיד מטופחים והיא שולטת על הכל – מפריעה לילדיה לראות כי חוץ מהם יש בעולם עוד בני אדם שצריך להתחשב בהם. סיבות רבות יש להורים לטעות זו בהתנהגות ההורית. ישנן אמהות הששות כל כך לעשות את תפקידיהן מבלי שיפריעו להן, עד כי הן שוכחות שהילדים גם הם צריכים לקחת את העול על עצמם.

ישנם הורים שיש להם צורך להיות מושלמים. יש הורים שמרחמים על ילדיהם. הם חושבים שהילד הוא עדיין קטן, חלש, או לא יכול, הם מגוננים על הילדים בכדי למנוע מהם צער, סבל והרגשה רעה. יש הורים שרוצים לתת לילדיהם מה שלא היה להם מעולם, או שילדם יאהב אותם והם פוחדים לאבדו. וכך הם מגדלים את ילד "המגיע לי", ואת ילד "זכותי" ואת הילד המקופח שעושה להם פרצופים, כי לפי הבנתו את העולם, הוא לא קיבל את מה שמגיע לו.

פיתוח תחושת אחריות אצל הילד, זו אולי מטרת המטרות של החינוך. ילד שמתפתחת אצלו תחושה נכונה של אחריות, מתחיל את דרכו לעבר התחברותו עם כלל ישראל ברגל ימין. בכדי להגיע למידה של "הנושא בעול עם חברו", המתבקשת מכל אדם בישראל, עלינו כהורים, לפתח בילד קודם כל את מידת האחריות לשאת בעול חייו.

בשלב הראשון, עליו ללמוד למלא את מטלותיו שלו, כבר בגיל שהוא יכול לעשות אותם בעצמו. אחר כך כמובן לשאת בחובות לימודיו ובעול המצוות, וכמובן בשלב הבא לשאת בעול אישה, עול הבית, חינוך הילדים, תלמידים ושאר הציבור. כך היא דרך הגדילה של הפרט אל הכלל, כפי שמלמד אותנו הרב וולבה שליט"א ב"עלי שור". על האדם להרגיש שכל העולם נברא בשבילו, אך מי שבטוח ומתרברב בכך, עלינו כהורים ללמדו ש"יתוש קדמך".