זיעת העמל

אחד מילדי קרקא חלה והשתנק באישון לילה. בני משפחתו עמדו אובדי עצות כאשר נחנק. אביו יצא מן הבית לחפש עזרה כלשהי. השעה היתה מאוחרת, והבתים ברחוב היו כולם חשוכים. רק מחדרו של הרב, הגאון רבי שמעון סופר בקע אור. הרב ישב ושקד על תלמודו.

החליט האב לעלות לבית הרב ולהתחנן על חיי בנו. שמע הרב על מצב הילד, הסיר את צעיפו והורה להניחו על צוואר הילד, בהוסיפו שני תנאים: מיד עם שחר יש להשיב את הצעיף לרב וגם יש לשמור את העניין בסודי סודות. מיהר האב ועטף את צוואר ילדו בצעיפו של הרב וראה זה פלא, מיד החל הילד לנשום לרווחה והסכנה חלפה.

עם שחר החזיר האב את הצעיף לרב והודה לו ברגש על הצלת ילדו. נענה הרב: "לא עשיתי מאומה. הצעיף ספוג זיעה מעמל התורה. זכות העמל בתורה הקדושה עמדה לילדך!"

מתנשפת, מגיעה היא אל חצקל ואומרת בקול מקוטע ובנשיפות: "ערב חג השבועות היום. בתי יושבת לה חסרת כל מצפה למישהו מבית אמא. לא תסרב לבקשת אלמנה לשמח את בתה היתומה. קח נא צנצנת חמאה זו ומסור אותה לבתי, ויחולו אלף ברכות על ראשך". חצקל משמיע אנחה של חוסר שביעות רצון, אך מתוך רצון טוב מפליט הוא מתחת לשפמו: "ניחא, הכניסי נא את צנצנת החמאה היכן שהוא מאחור, בעגלה הדחוסה ויחולו אלף ברכות על ראשי".

מבקש חצקל לעלות על דוכנו ולהנהיג את הסוסים קדימה, אך האלמנה עומדת בדרכו. שולפת היא מתיקה משהו עטוף בנייר חום ואומרת: "חצקל, הן איש נבון אתה ומבין בדברים של טעם. אמור נא לי מה טעם יש בחמאה כמות שהיא, בלא חלה מתוקה נופת צופים? כלום יערב החג לבתי בצנצנת של חמאה?"

חצקל מבליע אנחה של כעס ובלית ברירה, מול עיניה של אלמנה קשת יום, מסמן הוא בידו:

"הכניסי נא את הכיכר היכן שתמצאי מקום בעגלה הדחוסה דיה, אך אנא ממך, מהרי, שהרי הזמן קצר והמלאכה מרובה, והסוסים..." האשה מפטירה חיוך של ניצחון.

חצקל ממהר לעלות על דוכנו, נוטל את השוט שבידו ומבקש נוע. אך שוב קולה של האלמנה נשמע ומעכב בידו: "וכי אשה פתיה נראית אנוכי לך, כיצד זה אצפה שתחול בבית בתי היתומה שמחת החג רק בחמאה ובחלה. הן ודאי יודע אתה כי בזבוז משווע הוא לאכול חלה עם חמאה בלבד. אנא ממך, עשה חסד עם אשה אלמנה ומסור לבתי צנצנת גבינה זו, כך לא תאכל את החלה לריק".

עתה כבר אין חצקל מנסה להסתיר את מורת רוחו, ובקול קפדני פונה לעברה ממרומי מושבו: "האינך רואה כי כבר אין מקום בעגלתי. הפסיקי נא להטרידני ויחלו אלף ברכות על ראשך".

כיון שרואה חצקל את פניה המתכרכמות של האלמנה ואת בכיה, שכמעט עומד לפרוץ, אין הוא יכול לעמוד מנגד ומסמן לה כי תעלה את צנצנת הגבינה אל עגלתו. סוף סוף פנתה האשה לאחור. חצקל פונה אל סוסיו, בשריקה של עגלון מתחיל הוא לצאת ממתחם התחנה.

"אנא חצקל, עצור" שומע הוא את הקול המוכר. "מה עכשיו?" שואל הוא נרגז. "אי חצקל, לב חנון ורחום לך, לב יהודי. מה פנים של חג יהיו, אם ילכו ילדיה יחפים. ימחל מר, יקח שלושה רובלים אלו וימסרם לבתי היתומה שתקנה בהם נעלים לילדיה. רובלים אלו אינם תופסים מקום!" הרובלים נאספים אל כף ידו הקמוטה,

ובשניה הוא מצליף על הסוסים שצוהלים לדרכם ומלווים באלף ברכות.

שבועיים אחרי, אל תחנת העיירה פורצת האלמנה בסערה וכמעט קורעת את בגדיו בכעס "גזלן שכמוך, מדוע לא העברת לבתי היתומה את אשר שלחתי לה? הנה, זהו המכתב בו היא מאשימה אותי כי איני דואגת לה ולילדיה היחפים. מדוע עשית לי כזאת?"

חצקל מביט בה ופותח את פיו. "ראי, באמצע הנסיעה חש אני מין רטיבות ברגלי. מתבונן אני ורואה כי התנפצה צנצנת החמאה. אמרתי בלבי, האין זה חבל על חמאה נהדרת שכזאת כי תישחת לריק. נטלתי ואכלתי, ואכן נהדרת הייתה החמאה, יחולו אלף ברכות על ראשך".

"ניחא, כפרת עוונות החמאה" אומרת האשה, "אך היכן החלה?"

"הן אשה נבונה את" אומר העגלון, "ודאי תביני כי אין טעם בחמאה כזו, ללא חלה מתוקה נופת צופים".

"יהי כן" מהנהנת האשה בראשה, "אך הגבינה לאן נעלמה?"

"נו, כבר הסכמנו כי נבונה את, והלא בזבוז משווע הוא לאכול חלה מתוקה שכזו עם חמאה בלבד".

"אבוי לי ולנשמתי" פוכרת האשה את ידיה "ומה עם הרובלים? הן לא תאמר לי כי אכלת גם אותם?"

מחייך חצקל חיוך תמים ואומר: "הן אינך סבורה כי אמור אני לקפח את פרנסתי ולהוביל חבילה שכזו חינם אין כסף".

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל"(ב-ב).

מרן החפץ חיים זצ"ל הביא את דבר הזוהר הקדוש, שמחנה ישראל במדבר היה כמחנות המלאכים במרום. כשם שהמלאכים חונים כביכול סביב לשכינה הקדושה, כך חנו השבטים סביב אוהל מועד, מעון השכינה. "להורות כי הוא אלוקינו אבינו מלכנו, ואנחנו עמו ועבדיו, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו".

והוסיף כי גם עתה, בעת החורבן והגלות, מתפללים כל ישראל בכל קצווי תבל ופניהם לירושלים למקום המקדש, ממנו לא זזה שכינה. "אם כן, עדיין אנחנו כדגלי המדבר. וגם אם רחוקים אנו בגוף, הנה קרובים אנו בנפשנו, ועינינו ולבנו שם כל הימים".

נפלאים הדברים אך גם מחייבים: שבכל מעשינו, היכן שנהיה ומה שנעשה, תהיה מגמת פנינו למרכז אחד, אל השכינה הקדושה ורצונה, כי זה הוא באמת רצוננו!

שמענו קושיה על פסוק בשיר השירים: "משכני אחריך נרוצה". לכאורה, מבקשים אנו דבר והיפוכו תוך כדי דיבור. "משכני" - הרי זו משיכה בכח, בעל כרחנו. ואילו "אחריך נרוצה" – מרצוננו, באהבה ובשמחה! הכיצד יתכנו שניהם כאחד? הגאון רבי משה פרז'ון זצ"ל הסביר זאת במשל:

מעשה בחבורת גנבים, שודדי לילה, ששבו באשמורת הבוקר למקום מחבואם, ושללם בידם. בדרכם נתקלו באדם השוכב שרוע על אם הדרך. מצא לו מקום לשכב לישון!

לא ארכו הימים, ונתבקש להתלוות עמם ולהשתתף במעשי השוד והגנבה, כאן תקפוהו פקפוקים והיסוסים. כליותיו יסרוהו: הייתכן? הוא, אדם ישר והגון, יסתפח לחבורת שודדים וגנבי לילה? אבל הרי חב הוא להם את חייו, הלא הם הצילוהו ממוות, אסיר תודה הוא להם... נלווה אליהם בעל כורחו, כאסיר... נקרע בין חובת הכרת הטוב לבין רתיעתו וסלידתו מפשעיהם. רצה להיחלץ ולא ידע כיצד.

ערב אחד,יצאו למסע פריצות. עברו במקום מואר, והנה הבחין בו אחד העוברים ושבים, חברו מנוער. אף הוא ראה את חברו, ובוש ונכלם מפניו – באיזו חברה הוא רואהו, אל מי נלווה הוא ולאיזו מטרה.

הבחין החבר במצוקתו, במבטו המיוסר ובהתלבטותו הנוראה. הבחין בפושעים ההולכים עמו, והבין כי שבוי הוא בידיהם. מיד הבזיק במוחו רעיון.

רץ לקראתו וקרא: "הנה אתה, סוף סוף תפסתיך!" על מה אתה מדבר?" מלמל חברו. השודדים עצרו, תמהים וסקרנים.

"לא תתחמק מידי!" קרא האיש "שלם תשלם עד הפרוטה האחרונה!"

אחר פנה אל השודדים ואמר: "איש זה חייב לי כסף, ונעלם כאילו בלעתהו האדמה! סוף סוף נפל לידי, ולא יתחמק עוד!"

"הנח", מלמל החבר המופתע, "עלי ללכת עמם, הם הצילו את חיי!"

"תירוצים", פסק הלה, "התחמקויות שווא! לא תתחמק עוד מפני" ואחז בו בכח, משכו עמו.

משכו השודדים בכתפיהם. חוב הוא חוב, ויש לשלמו. המשיכו בדרכם, והניצול הודה נרגשות למצילו. הנה, התנתק מחבורת השודדים, בלא שפגע בחובת הכרת הטוב... אמנם הוכרח לכך, לכאורה, אך כה השתוקק שיכריחוהו.

כיוצא בכך – אף אנו, נפלנו בשבי תאוות העולם וטרדותיו, חשים עצמנו קשורים להן בלי יכולת להתנתק. ויודעים, כי אין זו חברה הגונה בעבורנו,מבקשים לשוב לשורשנו,לבוראנו, ואיננו מוצאים בנו את העוז ואת הכח להתנתק ולפרוש מהבלי העולם וממדוחיו.

מספר שעות השינה שבני האדם ישנים בפועל, משתנה מאדם לאדם. אך האם יש מספר שעות מומלץ לשינה, שבעקבותיו יושג רוגע נפשי וצלילות הדעת אשר גם יסייעו להבנת, קליטת וזכירת החומר הנלמד?

ובכן, מחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים בראשות פרופ' רוברט סטיקגולד, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה בהרווארד ומחשובי חוקרי השינה בעולם, קובע כי המספר הרצוי ביותר של שעות שינה להשגת התוצאות הנ"ל הוא שמונה שעות; ובכל מקרה, לא פחות משש שעות. המחקר קובע חד משמעית כי הנוהגים לישון יותר משמונה שעות, מבזבזים את זמנם לריק.

פרופ' סטיקגולד מסביר כי במהלך שינה של שמונה שעות בלילה, ישנם שני שלבים עיקריים שבהם המוח עובר שינויים פיזיקליים וכימיים:

     בחלק הראשון של הלילה;

     לפנות בוקר במהלך השעתיים האחרונות של השינה;

האינטראקציה שבין שני השלבים היא שמחזקת ומקבעת את הזיכרון.

בשלב הראשון של השינה, מוזרם המידע מאזור הזיכרון (ההיפוקמפוס) אל תוך קליפת המח. לאחר מכן, במשך כארבע שעות, מתרחש במוח תהליך איטי של חלוקת המידע החדש, זה שנלמד ונרכש באותו יום, אל רשתות העצבים ותאי העצב המתאימים. "התהליך דומה להמתנה לבצק שיתפח", אומר פרופ'  סטיקגולד.

מתנתק מקליפת המח, והמוח מפעיל שוב את המידע שעבר עיבוד ומחזק את הקשרים שנותרו בין תאי העצב בכל מאגרי הזיכרון.

פרופ' סטיקגולד הטעים כי לממצאים אלה השלכות חשובות ביחס לתלמידים ואנשים הרוכשים מידע או מיומנות חדשה בכל תחום שהוא. המחקר מוכיח כי שיפור הביצועים הלימודיים תלוי בשינה טובה ומספקת. הרבה יותר מאשר במאמצי השינון והלימוד שהשקיע התלמיד או במנת המשכל שלו.

למותר לציין כי פרסום מחקר רב משמעות זה בזמננו זכה לכותרות ענק בעיתונות העולמית בכלל ובביטאונים המדעיים בפרט.

והנה, בספר "משנה תורה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ד', הלכה ד'), בו סיכם הרמב"ם (רבי משה בן מימון) את כל ההלכות התורניות וההנהגות הראויות, מציין הרמב"ם בפשטות – בין שאר דברי ההדרכה הנפלאים לשמירת הגוף והנפש בצורה הטובה ביותר – כי בשמונה שעות שינה מפיק האדם את התועלת המירבית מן השינה, ואין צורך ביותר!

הנה לשונו:

"היום והלילה, כ"ד שעות, די לו לאדם לישון שליש מהן, שהוא שמונה שעות".

מעניין לציין, שיש מחכמי ישראל אשר כתבו כי קיבלו מרבותיהם שברובד הרמז של הבנת התורה, ההנחיה הבריאותית הזו נרמזה בפסוק (איוב ג, יג): "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי". הגימטריה של המילה אז היא 8:

והרי הפסוק כאומר: (כאשר) ישנתי אז (=8 שעות), ינוח לי.

כאשר עוסקים בתופעת השינה ותועלתה, יש לציין כי על פי תורת הסוד כל התופעות הפיזיקליות והכימיות מתרחשות בגוף האדם, לרבות בעת השינה, שורשן ומקורן בפעילות הרוחנית שבנשמה. בדיוק כפי שתחושת הרעב נראית גשמית, אך למעשה מקורה בנפש (שהיא הנמוכה מבין חמשת חלקי נשמת האדם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; והיא המופקדת על תביעת חומרי וצרכי הגוף). שהרי בשר אינו יכול לחוש ולתבוע.

ואפילו התזונה הגשמית  מזינה באמצעות הניצוץ הרוחני הטמון במזון ומאפשר את קיומו, הוא שמחייה את הניזון מאותו מזון.

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

מעשה שאדם עושה אותו בלי לב, הוא כמעשה קוף בעלמא, נטול כל ערך. אם קוף ימצא שרשרת פנינים ויביא לאישה מתנה, האם תאהב משום כך את הקוף? ודאי שלא, כי הוא נותן בלי לב, אין לנתינתו שום טעם.

בעל שאינו אוהב את אשתו קונה לה תכשיטים רק ביום ההולדת שלה. כשהיא צריכה שמלה, או נעלים, תשובתו תמיד היא: "תחכי ליום ההולדת שלך"... בעל שאוהב את אשתו קונה לה כשצריך, לא מחכה לסיבה. אם הוא מחכה לסיבה סימן שהוא לא אוהב אותה.

לעתים קרובות, לצערי הרב, בא אלי אדם מיד אחרי החתונה ומתלונן: "אשתי היא לא בדיוק מה שחשבתי" תשובתי תמיד היא: גם אתה לא בדיוק מה שהיא חשבה"...

לאמתו של דבר, זו שאלה של אמונה ובטחון בקב"ה. חז"ל (מועד קטן י"ח ע"ב) אומרים: "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצאנו שמה' אישה לאיש. מן התורה – דכתיב: "ויען לבן ובתואל  ויאמרו מה' יצא הדבר", מן הנביאים – דכתיב: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". מן הכתובים – דכתיב: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת". אין זיווגו של אדם אלא מהקב"ה.

והקשה הבן איש חי, וכי רק אישה היא מהקב"ה, ואילו שאר הדברים אינם מה'?

לפני כמה ימים עברתי ליד אולם שמחות בירושלים וראיתי מונית שבתוכה חתן וכלה. המונית הייתה מקושטת בהרבה בלונים מלאי אויר. חשבתי לעצמי: מדוע מקשטים את מכוניתם של החתן והכלה דווקא בבלונים? לרמוז לחתן ולכלה, שנישואיהם בלי תורה הם כבלון מלא אויר, חור קטנטן והכל מתפוצץ...

זו איננה בדיחה, זו מציאות! מיד אחרי החתונה, במסע הראשון, היא מתאכזבת. הוא אומר איזו מילה, והיא אומרת שתי מילים, ואם לא היה חותם על הכתובה – היה עוזב אותה עוד באותו לילה.... אחר כך היא מצוברחת ובוכה וגם הוא בוכה... בהמשך מתחילות לצוץ בעיות של פרנסה, חינוך ילדים, השכנה אומרת איזו מילה, והיחסים ביניהם מתחילים "להתקרר". מבית ומחוץ ניסיונות קשים, החיים קשים מאוד.

איך יוצאים בשלום מכל המסעות, מכל התחנות בחיים?

עלינו לזכור, כי כל דברי החינוך שבעולם לא יועילו מאומה, אם ההורים לא יעניקו לילדיהם דוגמא אישית בעצמם, במעשיהם שלהם.

לפעמים אני מדבר עם אישה שמספרת לי כי עשתה כבר היום שבע כביסות, תלתה אותן על החבל, סדרה את הבית שהילדים הספיקו להפוך בזמן שהייתה עסוקה בכביסותיהם, הכינה ארוחת ערב לכולם, וכעת היא כבר גמורה מעייפות... ארוחת ערב היא אוכלת – כי היא רעבה, אבל לברכת המזון, לא נותר לה כח... היא מברכת בעודה מנומנמת, מבליעה חצי מהמילים, ובקיצור: ברכה שאינה ברכה ובכן, אני אומר לאותה אישה: תדעי לך, כי הילדים שלך לא יזכרו שעשית היום שבע כביסות, ולא שסדרת את הבית, ולא שהכנת ארוחת ערב לכולם... הם רק יזכרו כל ימי חייהם את התמונה של אמא מברכת ברכת המזון ברישול, מבלי לומר את כל המילים, מבלי להתרכז אפילו לרגע בשיחה עם הקב"ה! הם יזכרו זאת – ועלולה להיות לכך השפעה עליהם למשך כל ימי חייהם! לכן, זכרי כשאת מתפללת או מברכת ליד הילדים, מוטלת עליך אחריות כבדה. לא רק לברכה שלך – אלא גם לברכה שלהם! לברכה שהם יברכו מחר, או בעוד חודשיים, או בעוד עשר שנים!

דוגמא נוספת לחינוך שלילי באמצעות דוגמא אישית, הנו בנושא של "שקר". במשנה נאמר (אבות א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר", והדבר מצוי אצל כל אחד ואחד מאתנו.

כאשר אמא אומרת לבנה כי היא הולכת וכבר חוזרת, ואינה עומדת בהבטחתה – היא מלמדת אותו לשקר! כאשר אבא אומר לבנו לומר כי הוא לא בבית – הוא מלמד אותו לשקר! הילד לא יאמר להוריו מאומה, אולם בלבו הוא מסיק את המסקנות המתבקשות: השקר הינו אמצעי לגיטימי להתמודדות עם מצבים בלתי נעימים!

הדוגמא האישית שאנו מעניקים להם במעשינו!

אנו לא מודעים לעוצמת ההשפעה שיש לדוגמא האישית שאנו נותנים לילדינו, התנועות שלנו, צורת הישיבה, האופן שבו אנו אוכלים, מדברים ומתלבשים – הנהגותינו הטבועות בנפש ילדינו לנצח, והם ישפיעו יותר מכל על התנהגותם בחייהם. יותר קדושה מצידנו, ההורים, תגרום ליותר קדושה ואור אצל הילדים. ישנם מעשים שאנו עושים, שהשפעתם מופיעה וניכרת רק אחרי ארבעים שנה, אבל היא מופיעה וניכרת, נחרתת היטב באישיותם.

כללו של דבר, בכל תנועה ותזוזה של האדם הוא מעצב את אישיותם של ילדיו. לפעמים אצל אחד ההורים קיים זלזול קטן. הזלזול הזה עובר לילד, אבל אצלו מדובר כבר באסון גדול, כמו חיידק שהתפתח. הוא רואה משהו לא טוב, קולט אותו, לא שוכח אותו, והוא מתחיל להתעפש מבפנים.

את הכלל הזה מגלה לנו התורה במלים ספורות: "אלה תולדות יצחק בן אברהם", אם הנך חפץ לדעת את תולדות יצחק, כלומר מה הביא לגדולתו, התשובה: "אברהם הוליד את יצחק", אברהם עיצב וגידל את מגדל האור הנצחי הזה של יצחק, אברהם הוא שיצר ועשה אותו, על ידי מעשיו.

לפעמים, מתוך רצון "לחנך" – אנו עושים את ההפך... אנו מעניקים דוגמא שלילית אשר תוצאותיה הרסניות הרבה יותר מאשר העדר חינוך...

כך למשל, אם ילד עושה דבר מה שאינו כשורה, ואבא רודף אחריו להרביץ לו בכעס, או צועק עליו ומשפיל אותו – הילד לא יזכור את החינוך, אלא דוקא את זעמו של האבא ואלימותו... בפינו – ניסינו להסביר לו את חומרת מעשיו, אולם במעשינו – הענקנו לו את הדוגמא השלילית ביותר האפשרית!