פרשת השבוע נשא 

יא. וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

יב. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:

איש איש כי תשטה אשתו: מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה

מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:

מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, 

והייתה אחת נשואה בעיר אחת ואחת נשואה בעיר אחרת. 

ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים. 

הלכה לאותה העיר שהייתה אחותה נשואה שם. 

אמרה לה אחותה: מה ראית לבוא לכאן? 

אמרה לה: בעלי מבקש להשקות אותי מים המרים. 

אמרה לה אחותה: אני הולכת תחתיך ושותה. 

אמרה לה: לכי. 

לבשה בגדי אחותה, והלכה תחתיה, ושתתה מי המרים ונמצאת טהורה, וחזרה לבית

אחותה. 

יצאת שמחה לקראתה, חיבקה אותה ונשקה לה בפיה. 

כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים, ומיד מתה. 

מובא הספרו של רי"ח עוד יוסף חי , פרשת נשא,, אמרו חז"ל שלושה יורדים לגהינום

ואינם עולים :

א. העובר עברה עם אשת איש 

ב. המלבין חברו ברבים 

ג. המכנה את חברו ואפילו אם הוא דש בו ואינו מתבייש , כלומר מכנה שם לחברו ועל 

ידי כך מעליבו ומקנטרו 

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת סוטה , שענין הקנוי הוא כגון שאמר 

לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם פלוני, ואפילו היה אביה, או אחיה או גוי או עבד, או

שחוף והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים או שהתה עמו כדי

טמאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים

ויבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה, תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתבה. אבל אמר

לה אל תדברי עם איש פלוני אין זה קנוי, ולא תאסר עליו בקנוי זה, אף על פי שנסתרה

עמו. קנא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקנא לה הרי זו

אסורה עליו ויוציא ויתן כתבה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם

מרננין אחריה שזנתה עם האיש שקנא לה עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות

עליה יוציא ויתן כתבה.

שבת שלום

 

 

 

בס"ד עמוד 2

נותנים לך – תיקח!

הרב משה סרצ'וק

"רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני ה ' אלוקיך....'' (דברים ד', ט). כתב הרמב''ן: מצות לא תיקח היזהר בה מאוד, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך, כי ה' עשה את המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים! רבינו הרמב''ן סובר שמצוות זכירת מעמד הר סיני כוללת גם חובה לזכור את הפרטים שהיו שם: הקולות, הלפידים, העשן, ההר וכו'. וכתב הלבוש: ''ונוהגים לשטוח עשבים בשבועות בבתי הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני. שנאמר: ''גם הצאן והבקר אל ירעו..'' שמע מינה שהיה שם מרעה''.

היהדות איננה דת של טקסים וסמלים, ואיננה דת של פולחנים היסטוריים. אם יש מנהג כזה לקשט את בתינו בירק טרי ובעשבי ריח לחג השבועות, אז יש בזה משהו שאמור לחנך אותנו כל שנה מחדש. אין מצוה להעמיד ערימת עפר במרכז הסלון ''זכר להר סיני'', גם לא להעלות עשן

וזיקוקין ''זכר למאורע ההיסטורי''. כי היהדות איננה מצווה להציג הצגות, רק דברים שבהם יש לקח השקפתי טהור לדורי- דורות אם כן מהו הלקח ממנהג העשבים? מבארים בעלי המוסר שמפיהם אנו חיים: אנשים רבים מקיימים את התורה מתוך מחשבה שהם מקריבים משהו מטובתם עבור זה.

ברמה זו או אחרת יש החושבים: ''אילו הייתי גונב במקרה פלוני או משקר במקרה אלמוני- הייתי מרוויח! אבל כיון שאני שומר מצוות אני מוותר על הנאות העוה''ז כדי לשמוע מה שה' אומר''. מחשבה זו לגווניה נמצאת אצל רבים ''אנחנו מוותרים על עוה''ז כדי לזכות בעוה''ב''. וזה אחד הבלופים הגדולים שמסתובבים היום.

חלילה לחשוב שעולם הזה בלי תורה יכול להיות טוב יותר. התורה היא סוד החיים, גם בעוה''ז! הגונב פה, יפסיד שם. המשקר כאן ישלם במקום אחר. המחלל שם שמיים בסתר יתבזה ברבים. המבייש במקום אחד יצטער במקום שני. התורה היא

המכתיבה את העולם ואינה מאפשרת חיים טובים באמת שאינם תואמים את התוכנית האלוהית.

אין בעולם הזה הפסדים בגלל התורה. התורה לא לוקחת ממך את העולם להיפך היא מעניקה לך אותו... נכון שהתורה אוסרת ומגבילה אותו בכמה דברים, אבל זה עצמו בגלל שהיא יודעת יותר טוב ממך מה באמת טוב בשבילך, והיא רוצה שתהנה כמה שיותר ובצורה איכותית.

הדבר דומה לילד שהוריו מגבילים אותו מלאכול גלידה וממתקים בכמויות אדירות ובאופן רציף. וזה לא בכלל שאינם חפצים בהנאתו, להיפך. זו הסיבה שבחג השבועות מצווה לשמוח לכל הדעות והשיטות. ''מאי טעמא? יום שנתנה בו תורה הוא''! היינו חושבים שיום שנתנה בו תורה יחייב אותנו דווקא להיות פרושים וקדושים מכל ענייני העולם הזה, וזה לא נכון.

העולם אינו מציאות המתנגדת לתורה, זה לא שיש ''תורה'' ויש ''עולם''

וצריך לבחור מה מעדיפים, העולם הוא של התורה החיים הם של התורה, מי שמקבל תורה- מקבל גם חיים טובים! היום לא צריכים הוכחות מדעיות כדי לדעת שזה נכון. עיון קל בהשוואה סטטיסטית שבין אחוזי הגירושין, הגנבות, הפשיעה, הכבוד, האושר של שומרי התורה והמצוות לבין הנהנתנים והמתירנים מגלה שהאחרונים בנסיגה ודרדור מחרידים.

בגמרא (שבת פ''ח.) מבואר שבכול דיבור שיצא מפיו של הקב''ה בהר סיני התמלא העולם כולו ריחות טובים, וזה לא בגלל שקיבלנו ''בונוס'' המצורף לעשרת הדיברות, אלא פשוט- זוהי המציאות של התורה הקדושה, טוב ותענוג נלווים אליה באופן טבעי, וזו גם הסיבה לעשבים מפיצי ניחוחות שהקיפו את הר סיני בעת נתינת התורה, כי אי אפשר לתורה שתרד לעולם בלי שיתמלא העולם כולו בתענוג, אפילו בהמות ... גם היום התורה היא המתנה והעונג הגדול ביותר- גם בעולם הזה...

על מה שנוהגים לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות ואחר כך מאכלי בשר. שהם כמו שני התבשילים שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה. טעם נוסף בפי העם- כשעם ישראל קיבלו את התורה, ירדו לביתם, לא מצאו לאכול, כי אם מאכלי חלב, כי לא יכלו לאכול בשר, שכן לאחר קבלת התורה נאסר בשר לא כשר ולהכנתו הייתה הכנה רבה- שחיטה, ניקור, מליחה ובישול בכלים כשרים, על כן בחרו לפי שעה לאכול מאכלי חלב.

 

 

בס"ד עמוד 4

מיתוק הדינים

בעת אמירת "תשליך" בראש השנה, ניגש לרב ילד קטן, הצביע על נוסח התפילה שאומרים לאחר התשליך, שנזכה "להמתיק את הדינים התקיפים" ושאל מה פירושן של מילים אלו.

הרב השיב לו שהחיד"א – שהיה רבם של ישראל גם בתורת הנסתר וחיבר את התפילה הזו – הטמין בה מן הסתם כוונות עמוקות עד מאוד, אבל הוא אמר לו גם הסבר על דרך הפשט באמצעות מעשה מופלא:

חסיד אחד היה לו ל"אבני הנזר" שלא נפקד בזרע של קימא. והיה חסיד זה מתדפק בתדירות על דלת רבו, ומתחנן לפניו שיברכהו שיזכה להפקד. אך הגאון, מסיבות השמורות עמו, נמנע מלהעניק לו את ברכתו.

חיפש אותו חסיד שעת כושר, שבה יוכל לתפוס את רבו בעת שמחה ואז יבקש ממנו שיברכהו. שעה שכזו הזדמנה לפניו בשמחת תורה, כאשר ה"אבני נזר" היה בשיאה של השמחה בבית מדרשו ופניו להטו מרוב דבקות. ניגש אליו החסיד והודיע שלא יעזוב את המקום עד שהרבי יברכהו. משראה ה"אבני נזר" כך, אמר לו: "האם רוצה אתה שאברך אותך שיולד לך בן שיהיה כומר?"

שמע החסיד את דברי רבו ופניו חורו כסיד. הוא הבין שרבו צופה ברוח קודשו את העתיד להיולד ממנו. ואכן לא המשיך עוד לשטוח את בקשתו לזרע של קיימא.

כעבור תקופה מסוימת נפטר ה"אבני נזר" ובנו בעל ה"שם משמואל" הוכתר בכתר המלוכה בחצר סוכוטשוב. ידע אותו גאון מצערו של החסיד ההוא, ביודעו שזה שנים רבות שאין לו ילדים. פעם אחת בשמחת תורה, בעת התלהטות השמחה בבית המדרש, ניגש ה"שם משמואל"

מעצמו אל החסיד ואמר לו: "אני מברך אותך שהשנה תיושע ותפקד בזרע של קימא!"

והנה – לא די שהחסיד לא ענה אמן על ברכתו של הרבי, אלא שפניו חורו והוא חישב להתעלף... ראה זאת ה"שם משמואל" והבין שיש דברים בגו. הוא שאל את החסיד על מה ולמה לא ענה אמן על ברכתו ומדוע חורו פניו. לא כיחד ממנו החסיד את כל מה שעבר עליו עם אביו, ה"אבני נזר" ואמר שלאחר שהאבא הגדול רמז לו שבנו העתיד להיולד יהיה כומר, לא ביקש ממנו עוד שיברכהו.

הרב שמע את הדברים, מהרהר בינו לבין עצמו ואחר כך פונה אל החסיד ואומר לו: "ואף על פי כן, רוצה אני לברכך, ועכשיו תענה אמן!" ברכו שיזכה להיושע והחסיד ענה אמן ביקוד נפש.

חמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם נהרגו בתקופת השואה. הם עלו על מזבח ה' וקידשו שם שמים. הבן החמישי, שהיה הבכור, הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום על ידי שהתחפש ל... כומר. הוא היה כשרוני במיוחד, שלט במספר שפות וכך יכול היה להתחפש לכומר ולעבור את אימי המלחמה בשלום. לאחר מכן עלה לארץ ישראל. הוא זכה להקים דור של בנים תלמידי חכמים ויראי שמים.

מה למדנו מכאן? שהצדיק, בכוחו הגדול מסוגל להמתיק את הדינים! וזו התשובה שהשיב הרב לילד בשעת "תשליך" על פירוש הנוסח "להמתיק הדינים תקיפים". על הבן ההוא נגזר להיות כומר, אבל מי אומר שצריך להיות כומר של ממש?... בכח ברכתו הצליח הרב להמיר את הגזירה ולגרום לכך שהבן 'יצא ידי חובה' בתחפושת בלבד... ואדרבה, בכך אף נצלו חייו. (עלינו לשבח).

המשיח – אדם, מלאך או עידן מופשט?

כשהתורה מדברת על המשיח - למה היא מתכוונת? האם הוא אדם או מלאך? ואולי המשיח הוא בכלל עידן עתידני כלשהו ולא דמות ממשית?חיפושקל במקורות אינו משאיר מקום לספק: המשיח הוא אדם, בשר-ודם, ילוד אישה; אדם שזוכה לקבל השראה אלוקית אדירה, שהופכת אותו למשיח.

מנהיגות במבט מגבוה

כך מתאר את המשיח הנביא ישעיהו (ישעיה יא,א): ''ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'''. הנביא מתאר כאן את התהליך שיעבור המשיח. בתחילה יהיה ''חוטר'' - ענף רך - שיצמח מגזעו של ישי (אבי דוד המלך). אחר-כך יהיה ''נצר'' זה לאילן גדול - ''יפרה''.

כלומר, אותו צאצא לבית-דוד יצמח לאישיות גדולה, למנהיג יהודי גדול. בשלב הבא הוא זוכה להשראה האלוקית הגדולה: ''ונחה עליו רוח ה'''. בכוחה של אותה רוח אלוקית יתחיל המשיח להנהיג את העולם. הנביא מוסיף ומתאר את דרך-הנהגתו של המשיח: ''והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח'' (ישעיה, יא, ג). זו תהיה הנהגה שונה לגמרי מהמנהיגות של ימינו.

המשיח לא יזדקק להערכות של מומחים ולסוללה של יועצים, שכן ''לא למראה עיניו ישפוט''. הוא יידע לקרוא את המציאות בעיניים אלוקיות, במבט מגבוה. הנהגתו של המשיח תהיה נקייה מכל סממן של תאוות-שררה ומניעים אישיים או כיתתיים. זו תהיה הנהגה של צדק ויושר, אמת ואמונה. הוא יביא את העולם לכך שיהיה עולם נכון ומתוקן, עולם ללא רוע ושחיתות, עולם אידיאלי.