פרשת בהעלותך

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה 

אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך "שלך גדולה

משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י). אומר הרמב"ן, שבא לרמז לו שייצאו

ממנו החשמונאים ויתקנו את מצוות הדלקת נרות חנוכה, וזהו "שלך גדולה משלהם".

רש"י אומר שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. שואלים שהיה צריך

לומר שאתה מטיב ומדליק, שהלא הטבת הנרות לפני ההדלקה. ועוד שאלה במה

הרגיע אותו הקב"ה שמאז לא חלשה דעתו. אלא שיש מצוות נדירות כמו פטר חמור

וכדומה, שכשעושים אותם הוא בהתרגשות רבה, בגלל שזה לא תדיר, אבל מצוה

קבועה אין בה התרגשות כל כך, וזה מה שה' אמר לו שלך גדול משלהם, שאתה מדליק

את המנורה בקביעות ובכל זאת זה בהתרגשות רבה, לכן כתוב מדליק ומטיב שזה

מראה על המשכיות מדליק ומטיב מדליק ומטיב ללא הפסקה (קול יהודה). 

בהעלותך. אומר רש"י: מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד "ומטיב",

למה כתוב ברש"י "ומטיב" ולא "מדליק", אלא כי ההלכה היא שהדלקת הנרות כשרה

גם בזר, והטבת הנרות כשרה ע"י כהן דווקא.

5 פעמים כתוב בתורה מענין המנורה: בפ' תרומה ציווי עשיית המנורה, בפ' תצוה

הדלקת המנורה, בפ' ויקהל עשיית המנורה, בפ' אמור הדלקת המנורה, ובפ' בהעלותך

הדלקת המנורה.

למנורה היה כבש של 3 מדרגות, כנגד ג' לשונות של "עליה": "להעלות נר תמיד",

"והעלה את נרותיה", "בהעלותך את הנרות".

יש ששואלים, למה במזבח אסור לעשות מדרגות, ובמנורה מותר, וכן בבית-המקדש היו

15 מעלות. ומתרץ ה"אור החמה" בגלל שהמזבח מכפר על עוונות בית-ישראל, אם-כן

יש כאן ענין של הכרת הטוב לא לבייש את המזבח. ויש מוסיפים, בגלל שהכבש היה לו

דין מזבח, שאם שמו עליו אברים לפני עלות-השחר, אינם נפסלים בלינה, אבל מדרגות

המנורה אינם כמנורה.

דברים שהתקשה בהם משה, ר"ת "משה": מ'נורה, ש'קל (וי"א ש'רצים), ה'חודש =

המולד.

כתוב בזוהר, שפניו של אדם דומים למנורה, 6 קנים הם כנגד: 2 אוזניים, 2 עיניים, 2

נחירי האף, והפה הוא העיקר "פני המנורה", צריך לקדש את כל אלו, ואז יאיר בתורה

בהצלחה גדולה, וזהו שכתוב "אל מול פני המנורה יאירו".

במדרש בפ' אמור מובא, שאהרן היה גיבור, שהניף 22 אלף לויים ביום אחד דהיינו 12

שעות - 720 דקות, גם היה מוליך ומביא מעלה ומוריד כדין תנופה.

ביום ז' ניסן, היה אז טהרת הלויים שגילחו אותם, והתגלחת היתה בשבת בהוראת שעה,

כי א' ניסן היה ביום א'. וזה היה תחילת המחלוקת של קורח ועדתו, שאשתו ראתה אותו

שהוא מגולח, ואמרה שמשה בדה דין זה ח"ו מליבו.

בפרשה זו מדובר בענין "פסח מדבר", פסח מדבר היה בשנה השניה ליציאת מצרים,

הכהנים אז היו רק אהרן ושני בניו, והם היו צריכים להספיק בזמן קצר של בין הערביים,

להקריב את קרבנם של כל ישראל, ובודאי שגם שם היו מעשי-ניסים (משך חכמה).

במס' סוכה דף כ"ה, מי היו הטמאי מתים שאמרו "למה נגרע", לר' יוסי הגלילי: נושאי

ארונו של יוסף. לר' עקיבא: מישאל ואלצפן, שנטמאו מנדב ואביהוא. לר' יצחק: טמאי

מתים היו.

והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה. יש מפרשים הרוצה להיות טהור, אז ובדרך לא

היה, שלא יסתובב בחוצות וישמור את עיניו.

כשהיו ישראל הולכין במדבר, הענן היה הורג נחשים ועקרבים, וכשהיו הגויים רואים את

הענן, היו אומרים ומתמיהים, "מי זאת עולה מן המדבר" כמה גדולה היא האומה הזאת

(רש"י, שיר השירים).

אומר החיד"א, שתמיד צריכים להזכיר שם ה', בכל מקום ודבר שפונה: ב"ה, ירחם ה',

אי"ה וכד', וזה נלמד מהכתוב "על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו".

בשלשה עניינים כתוב מקשה בתורה: במנורה, בכרובים, בחצוצרות.

כתוב בפרשת וילך, שביום שמת משה, לא השתמשו בחצוצרות להקהיל את הקהל,

לפי שנאמר עשה לך, ונגנזו ביום מותו לקיים מה שנאמר "ואין שלטון ביום המוות", אך

היו חצוצרות במקדש לשבתות למועדים ולמלחמה.

וכי תבאו מלחמה בארצכם וכו' והרעתם בחצצרות וכו' ונושעתם מאיביכם. וקשה הרי

היה צריך לכתוב כי תבוא או כי יבוא מה הלשון כי תבואו, שמשמעו כאילו אתם מביאים

את הגוים. ומסביר הבן איש חי עפ"י משל, בתוך יער הביאו אנשים גרזנים לחטוב עצים,

והתחילו העצים לפחד, עד שאמרו אנחנו לא ניתן עצים עבור ידות הגרזנים, ולא יוכלו

לעשות לנו שום רע, וזה הכוונה שבזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו, כי תבואו

מלחמה אם אנחנו אשמים שיש מלחמה, העצה לתקוע בחצוצרות רמז על הקול קול

יעקב, אם כן הגויים לא יוכלו להזיק.

לישראל היו ב' ארונות, אחד שהיה בקודש-הקדשים, ואחד שהיה יוצא עמם למלחמה,

ובמדבר היה הארון יוצא לפניהם, ובו היו מונחים שברי הלוחות, כדי לרמז לנו, שאם

תלמיד-חכם שהוא חולה ושוכח תלמודו [כמו שאומרת הגמ' אצל ר' יוסף], הרי הוא כמו

השברי-לוחות, וצריך גם לכבדו. ובזמן עלי, הוציאו את הארון מקודש-הקדשים, ונכשלו,

וזה היה טעותם.

כתוב אצל יתרו שכשרצה ללכת אמר לו משה והיית לנו לעיניים. יש מפרשים שהיית לנו

לדוגמה שאם יהיה לאחד רפיון ח"ו בתורה תהיה לנו אתה לדוגמה, שאפילו שהיית

בדרגה פחותה ביותר בכל זאת עלית כך, כל שכן מי שנולד יהודי בוודאי יכול

להתעלות.

"ויהי בנסוע הארון", "ובנחה יאמר", הם שני פסוקים, חז"ל אומרים שיש בהם 85 אותיות,

והם חומש בפני עצמו. ויש בהם סימני נוני"ן הפוכים, כדי להפסיק בין פורענות

לפורענות, הפורענות הראשונה "ויסעו מהר ה'", כתינוק הבורח מבית-הספר, הפורענות

השניה, המתאוננים. ולמה הנו"ן הפוכה, אומר הבעל-הטורים, שחז"ל אומרים שאין כאן

מקומן, אלא 50 פרשיות קודם (כמנין נו"ן) בפרק ב' פסוק י"ז לפני הפסוק "ונסע אוהל

מועד", ואומרים חז"ל שלעתיד לבא יחזרו הפסוקים לאחור 50 פרשיות (שבת קט"ז).

ה"כלי יקר" אומר, שבחז"ל נקרא "דג" בלשון "נון", הדג רץ אל המים, והם ברחו מהמים

אין "מים" אלא תורה, ולכן הנו"ן הפוכה - הפוך מהדג.

עוד פירוש שבמתן התורה אמרו נעשה ונשמע, והם עשו הפוך מנעשה ונשמע.

כתוב במשלי, "עמודיה חצבה שבעה", אומרים חז"ל במס' שבת דף קט"ז, שיש בתורה

שבעה חומשים: 1. בראשית, 2. שמות, 3. ויקרא, 4. במדבר, עד "ויהי בנסוע הארון" 5.

הפסוקים "ויהי בנסוע" "ובנחה יאמר" הם ספר בפני-עצמן, 6. "ויהי העם כמתאוננים",

עד סוף במדבר, 7. דברים. וזהו התשובה לחידה ששאל הרב את תלמידיו: כיצד ייתכן,

7 פחות 1, שוה 5.

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. האיש אשר יש לו טענות ולא שמח בחלקו, הוא רע

בעיני ה'.

"והמן כזרע גד", אומר רש"י, עשב ששמו גד. חז"ל אומרים "גד" לשון "מגיד", שהמן

היה מגיד ומגלה מי הוא צדיק, ומי ח"ו לא, שאם המן היה מגיע עד לפתחו, היו כולם

יודעים שהוא צדיק. ויש אומרים, ש"גד" הוא שבט גד, שהיו חובבי מן ביותר, ולא רצו

לאכול בשר, ובגלל זה היו להם הרבה בהמות, [ולכן אמרו למשה שהם רוצים את

נחלתם בעבר-הירדן, ששם יש הרבה עשב].

אלדד ומידד מתנבאים במחנה. אמרו משה מת, יהושע מכניס (רש"י). "מתנבאים" ר"ת:

משה תנוח נפשו בגן אל' יהושע מכניסם. גם מתנבאים הם אותיות "מת נביאם".

חז"ל אומרים שגם ניבאו על מלחמת גוג ומגוג.

ה"דעת זקנים" אומר, שאלדד ומידד היו אחי משה ואהרן מן האב, כי לאחר מתן-תורה

נאסרה יוכבד לעמרם כי היתה דודתו, והלך עמרם ונשא אשה אחרת, וילדה לו את

אלדד ומידד. וכותב שם שאחד היה על קברם בארץ-ישראל, וראה שכתוב על המצבה,

"אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם". ובתרגום יונתן בן עוזיאל אומר, שבשעה

שהיתה גזירת היאור במצרים, גירש עמרם את יוכבד, והלכה יוכבד ונישאה לאליצפן בן

פרנך, וילדה לו את אלדד ומידד, ולפי זה, היו אחי משה ואהרן מן האם. ואח"כ

נתגרשה, והחזירה עמרם.

מובא במס' חגיגה דף ג', שלרבינו הקדוש היה שני שכנים אילמים, והיו באים כל יום

לשמוע את שיעורו ומנענעים בשפתם ובראשם, והם היו בני אחות ר' יוחנן, והתפלל

עליהם רבינו הקדוש, ונתרפאו, ונתברר שהם יודעים כל התורה כולה, אומר הרמ"ע

מפאנו, שהם היו נשמות אלדד ומידד, ובגלל שאמרו משה מת, היו צריכים תיקון, ולכן

היו אילמים, וזה מרומז בשם אלדד ומידד, שיש בהם האותיות אלמי.

כתוב במדרש: מילה בסלע, שתיקותא בתרי. יש מפרשים שאם משה היה מדבר אל

הסלע, אז אלדד ומידד היו שותקים ולא היו מתנבאים שמשה ימות.

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה", "אדם" ר"ת: אברהם שכתוב

בו "ואנכי עפר ואפר", דוד שכתוב בו "ואנכי תולעת ולא איש", משה שכתוב בו "ונחנו

מה".

תוארי משה:

עניו - "והאיש משה עניו מאוד",

נביא - "ולא קם נביא כמשה",

גדול - "גם האיש משה גדול מאוד",

עבד ה' - "בעבדי משה" "ויהי אחרי מות משה עבד ה'",

איש - "והאיש משה",

נאמן - "בכל ביתי נאמן הוא",

מלך - "ויהי בישורון מלך",

כהן - שהיה כהן בז' ימי המילואים, ובשמיני למילואים,

איש האלוקים - "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים",

רועה נאמן - בזוהר נקרא "רעיא מיהמנא",

וזה שנאמר בו "כליל תפארת" שהיה כלול בכל מיני תפארת.

והאיש משה עניו מאוד מכל האדם. שואלים הרי כתוב בפרקי אבות מאוד מאוד הוי שפל

רוח, אם כן לכל אדם יש פעמיים מאוד, ולמשה רק פעם אחת. ומתרצים שכתוב שמשה

היה עניו מאוד מכל האדם, אז אם יש לכל אדם פעמיים מאוד, יש למשה שלש פעמים

מאוד. וזהו שאומר מכל האדם.

והאיש משה עניו מאד מכל האדם. שואלים למה זה לא כתוב בפרשת שמות, שהרי גם

שם מופיע הענוה של משה שאמר: מי אנכי, לא איש דברים אנכי, שלח נא ביד תשלח.

ומתרצים שכאן בפרשה זו, זה מופיע אחרי שפגעו בו, שאמרו עליו שאשה כושית לקח.

ואז הוכיח יותר את ענוותנותו.

אברהם משה ודוד בבחינת אמת. אמת ר"ת: "אֵפֶר" "מָה" "תולעת". אצל אברהם אבינו

כתוב ואנכי עפר ואפר. אצל משה רבינו כתוב ונחנו מה. אצל דוד המלך כתוב ואנכי

תולעת.

גם אהרן נעשה מצורע שנאמר "ויפן אהרן", פי' מצרעתו (חז"ל).

משה התפלל על מרים "א-ל נא רפא נא", למה פעמיים "נא", אומר ה"דעת זקנים",

שהתרגום מפרש "נא" הראשון "בבעו" לשון בקשה, וה"נא" השני מתרגם "כען", עכשיו.

יש מפרשים, שבקשת "נא" ב' פעמים היא סגולה גדולה שתתקבל התפילה, כמו "אנא

ה' הושיעה נא".

כתוב ויסעו מהר ה', חז"ל אומרים כתינוק הבורח מבית הספר, שואלים מהיכן הראיה

שהם ברחו, ומתרצים כי בים סוף כתוב ויסע משה את העם, ודורשים חז"ל שהסיעום

בעל כורחם, בגלל הכסף והזהב שלקחו, ואם כך גם כאן היה צריך לכתוב ויסע.

"מדה טובה מרובה", בגלל שמרים חיכתה למשה שעה קלה ביאור, זכתה שכל ישראל

חיכו לה ז' ימים.

משה ר"ת מחלוקת שמאי הלל, לרמז שבמחלוקת של חז"ל כל הדיעות הם דברי

אלוקים חיים, אלא שאנו פוסקים להלכה כאחד מהם.

חז"ל אומרים שארבעה אין מקבלים פני השכינה. וזה ר"ת חשמ"ל. ח'נפנים, ש'קרנים,

מ'ספרי לשון הרע, ל'יצים, ומוסיפים בעלי המוסר שצריך לשמור על הפה כדי שלא

מכת חשמ"ל (זרם), שחשמ"ל מרמז שמי שלא שומר פיו גורם למכת חשמ"ל.

שבת שלום

פרשת השבוע - פרשת בהעלותך