אברהם גבריאל פרשת השבוע חודשים סגולות דת הלכות מצוות דף ראשי, פרשת שלח לך

פרשת שלח לך

במדבר פרק י"ג {א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ

כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא

בָהֶם:

רש"י {ב} שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על

עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר: משמע חטא המרגלים

הוא לשון הרע לכן נסמכו הפרשיות, והם בדעת ומזיד הלכו ודיברו על ארץ הקודש,

ובעצם דיברו על השם ומשיחו,

כפי שאמר בדברים פרק יא (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה

אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

אמרו אנחנו לא נוכל לה, גם על עצים ואבנים אסור לדבר בגנות ארץ ישראל.

בזוהר פרשת שלח לך דף קנ''ח ע''ב

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה וְגוֹ', כֻּלָּם אֲנָשִׁים. כֻּלָּם צַדִּיקִים הָיוּ וְרָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל הָיוּ, אֲבָל הֵם לָקְחוּ

לְעַצְמָם עֵצָה רָעָה. מַדּוּעַ נָטְלוּ עֵצָה זוֹ? אֶלָּא אָמְרוּ, אִם יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ - יַעֲבִירוּ

אוֹתָנוּ מִלִּהְיוֹת רָאשִׁים, וִימַנֶּה מֹשֶׁה רָאשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי אָנוּ זָכִינוּ בַמִּדְבָּר לִהְיוֹת

רָאשִׁים, אֲבָל בָּאָרֶץ לֹא נִזְכֶּה. וְעַל שֶׁלָּקְחוּ עֵצָה רָעָה לְעַצְמָם, מֵתוּ הֵם וְכָל אוֹתָם שֶׁלָּקְחוּ

דִבְרֵיהֶם.:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֵצָה לָקְחוּ עַל הַכֹּל לְהוֹצִיא שֵׁם רַע. מַה זֶּה עַל הַכֹּל? עַל הָאָרֶץ וְעַל

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עַל הָאָרֶץ בְּסֵדֶר, עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנַּיִן? אָמַר לוֹ,

מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אֶפֶס כִּי עַז הָעָם. מִי יָכוֹל לָהֶם? כִּי עַז הָעָם דַּוְקָא. וְכָתוּב עֲמָלֵק יוֹשֵׁב

בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְאָז גָּרְמוּ כָּל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁמִידָם מֵהָעוֹלָם.

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קו) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו וְגוֹ'. וְעַתָּה

יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'.

רַבִּי אָחָא וְרַבִּי יוֹסֵי אָמְרוּ, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מֵעַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁל הָעוֹלָם,

שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בָהֶם וְהִתְכַּנָּה בָהֶם וְהִתְפָּאֵר בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא

בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בַתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁאֶחָד בְּאֶחָד הִתְקַשְּׁרוּ, וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה בָּעוֹלָם

הַזֶּה הֵם קִיּוּמוֹ, וְקִיּוּם שֶׁל כָּל שְׁאָר הָעַמִּים. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹן רִבּוֹנָם.:

אנשים חשובים, צדיקים, ראשי שבטים בחר משה, מה קרה כאן? איך פתאום התעקם

להם הדעת?, אומר רבינו האר"י בשער הפסוקים - פרשת שלח לך "ועתה נבאר שאר

דקדוקי הכתובים, הנה בפסוק אלה שמות האנשים אשר שלח משה, לתור 'את 'הארץ,

ראשי תיבות לאה, לרמוז, כי משה רצה לשלחם בבחינת לאה, עלמא עילאה רחמים,

והם לא רצו אלא בבחינת הדין, שהיא רחל, עלמא תתאה, הנרמז בר"ת, ויעלו ויתורו

את הארץ ממדבר צין עד 'רחוב 'לבא 'חמת, ר"ת רחל": יש שתי הנהגות במלכות שמים,

הקב"ה מנהיג את העולם בשתי הנהגות: הנקראים לאה ורחל, לאה עלמא דאתכסייא

(עולם המכוסה), רחל עלמא דאתגליא (עולם המגולה), לאה היא גבוהה, רחל נמוכה,

הגר"א מסביר שתי הנהגות אלו, אומר ההנהגה המכוסה היא הנהגת ה"טבע" הקב"ה

מנהיג את העולם בהעלם, ואילו בהנהגת עלמא כאתכסיא היא הנהגת הגילוי, מאז

שיצאו ממצרים היא הנהגה שלהם היתה לאה, לא לאה שנמצאת למעלה אלא לאה

שנמצאת במקומה של רחל, לאה של דור המדבר, היה להם גלוי עצום של הנהגת

העולם הבא בעולם הזה, כמו מלאכים, קריעת ים סוף, נסעו בענני כבוד, לא דורכים

על הקרקע, שרוחצים אותם מאווררים להם את החום את הקור, בארה של מרים, כוס

אחת של מי באר מרים הביאה לרבי חיים ויטאל רוח הקודש שבעזרתה כתב את כל

כתבי האר"י ודור המדבר שתה רק ממי באר מרים, מן, לחם השמים, לחם אבירים

מאכל של מלאכים, מעל הכל היה להם את משה רבינו "איש האלהים", שדרכו ראו את

האלהים, זו הנהגת לאה של דור המדבר, לנתק אותם מטומאת מצרים לעשות אותם עם

סגולה, אבל, הקב"ה ברא את העולם עם בחירה, וכי בצורה כזו אפשר לחטוא?,

בהנהגת "לאה" אין בחירה. כשנכנסו לארץ כל ההנהגה השתנתה, משה מת, העננים

הסתלקו, המן הפסיק, הבאר נגנזה, עברו להנהגת רחל. בארץ ישראל יש בחירה צריך

להרגיש את הקב"ה, לבחור. משה רבינו רצה לתקן ולעשות חיבור את לאה בתוך רחל

בארץ ישראל, אמר לו הקב"ה אני לא אומר לך מה לעשות, שלח לך, אז הוא שלח

דווקא מרגלים שיש בהם בחינת אורות לאה להכניסם לרחל, ועל ידי כך לחבר את לאה

ורחל, מלכות שלימה לגמור את התיקון, על ידי בנייה זו היה נבנה בית המקדש שלא

היה נחרב לעולם, אלו המרגלים מצד לאה ראו את הנהגת רחל בארץ ישראל מיד שאלו

איך יכול עם ישראל לעבוד את הקב"ה בהנהגה זו?, לחרוש לזרוע לקצור, להיות

בהנהגה של העלם, הם היו מנהיגים ובארץ ישראל אין להם מה להנהיג הם יתבטלו,

בארץ ישראל צריך להרגיש את הקב"ה, הם לא הבינו לא העמיקו להבין מה שרצה

משה רבינו לחבר את שתי הנהגות אלו, מבחינתם עדיף לעם ישראל להשאר במדבר

תחת ענני הכבוד ובגילוי של הקב"ה. כל החטאים של האדם נובעים מדבר אחד, "חוסר

אמונה", כל דבר קטן שאדם עושה במצוות השם, הקב"ה עושה גדולות ונצורות במעשה

זה, אם האדם חושב שהוא עושה הוא גיבור הוא מניע, זה חוסר האמונה, הם אמרו חזק

הוא ממני, כביכול חזק מהקב"ה, זו דיבת הארץ, זה לשון הרע שדיברו על הקב"ה ועל

משיחו.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה וְגוֹ'.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מֹשֶׁה הִסְתַּכֵּל וְיָדַע שֶׁלֹּא יַצְלִיחוּ בְדַרְכֵיהֶם, וְאָז הִתְפַּלֵּל עַל יְהוֹשֻׁעַ. וְאָז

כָּלֵב הָיָה בְדחַק, וְאָמַר מָה אֶעֱשֶׂה? הֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלֵךְ בְּסִיּוּעַ עֶלְיוֹן שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁשָּׁלַח בּוֹ

אוֹר הַלְּבָנָה, וְהוּא הֵאִיר עָלָיו בִּתְפִלָּתוֹ מִשּׁוּם שֶׁהוּא שֶׁמֶשׁ. מֶה עָשָׂה כָּלֵב? נִשְׁמַט מֵהֶם

וְהָלַךְ לְקִבְרֵי הָאָבוֹת, וְהִתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלָּתוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דֶּרֶךְ אַחֵר לָקַח, וְעִקֵּם שְׁבִילִים, וְהִגִּיעַ עַל קִבְרֵי הָאָבוֹת וְהִסְתַּכֵּן בְּעַצְמוֹ,

שֶׁהֲרֵי כָּתוּב וְשָׁם אֲחִימָן וְשֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק. אֲבָל מִי שֶׁהוּא בְדחַק, לֹא מִסְתַּכֵּל עַל

דָּבָר. כָּךְ כָּלֵב, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בְדחַק, לֹא הִסְתַּכֵּל עַל דָּבָר, וּבָא לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֵי הָאָבוֹת

לְהִנָּצֵל מֵעֵצָה זוֹ. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכִי הוֹשֵׁעַ קְרָאוֹ

הַפָּסוּק? וַהֲרֵי כָּתוּב (שמות יז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ. (שם לג) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. (שם

יז) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ. אֶלָּא אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, יָהּ יוֹשִׁיעֲךְ מֵהֶם.

מפרשה זו יש לנו יסוד להוסיף אות או שם לאדם כאשר יש לו בעיה מסויימת, כמובן על

ידי חכם רשום ומקובל, כפי שעשה משה רבינו שהוסיף אות י' ליהושע. גם השתטחות

על קברי צדיקים, כפי שעשה כלב בן יפונה, הלך והשתטח על קברי האבות שלא יוסט

אחר עצת הנביאים, הלך לאוהבי ארץ ישראל, לאבות העולם שלהם הבטיח הקב"ה את

ארץ ישראל, מה ההבדל בין כלב ליהושע? יהושע אמר על אלדד ומידד כאשר התנבאו,

"כלאם" הוא קנאי הוא מגיב, עם המרגלים הוא יענה להם, הוא לא יתן להם להסיטו,

ואילו כלב אדם זקן, בעל מזג נוח, לא עונה, חשש שהם יסיטו אותו שיקררו אותו, לכן

הלך לקבל רוח אחרת, פרק יד (כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי

וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:

יהי רצון שהקב"ה יגאל אותנו ויבנה בית מקדש במהרה בימינו אמן.

שבת שלום

י"ז סיון התשס"ח (19.6.08) פרשת שלח לך גיליון 159

כאשר עוסקים ביסודות הכלולים במצוות הנישואין, מרבים לציין את 'שלום הבית' הנדרש לקשר הזוגי, את החסד שאפשר לעשות עם הזולת, את שיפור המידות שהנישואין מעמידים את האדם מולן. אולם, האמת היא שהדבר שבעבורו ציווה הקב"ה להינשא, הוא כדי לקיים את מצוות "פרו ורבו", כלומר: הרחבת עולמו של הבורא, באנשים נוספים אשר יכירו ביוצר העולם ויקיימו את מצוותיו. מכיוון שהולדת ילדים היא היסוד המרכזי של הנישואין ובעבורם ציווה הקב"ה להינשא, אם כן גם 'שלום בית' והחסד הכלולים בנישואין נועדו בסופו של דבר בעבורם ולתועלתם. ביטוי לכך נמצא במצוות התורה (דברים כד, ה'): "כי ייקח איש אישה חדשה.. נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח".

כי כל טבע, ברוב, יבקש ויאהב מה שרגיל בו. ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאישה זרה ויפנה מחשבתו אל האישה הראויה לו, ויוכשרו הוולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו.

למדים אנו מ'ספר החינוך' שאף על פי שהבורא יכול לברוא את בני האדם כל אחד בנפרד, מן האדמה, כפי שנברא האדם הראשון, רצה הקב"ה שהם יבראו דווקא במסגרת של קשר נישואין בין בעל ואישה. אך אין די בכך, הוא רצה שהם ייוולדו ויגדלו במרקם חיובי, מאוחד ואוהב. לשם כך יצווה על כל אחד מבני הזוג להכשיר את עצמו להיות בן זוג והורה על פי ציפיות התורה – להתאמץ ולפעול כדי שקשריו עם שותפו לנישואין יהיו במיטב הקשר החיובי, וייהפכו לתא אחד עד כדי שלא יעלה על הדעת אפילו הרהור קל על כדאיות של נישואין לאדם אחר. כל זאת, כדי שהאווירה שתיווצר בין בני הזוג תהווה את הרקע המתאים, הטוב והנכון להיוולדם של הילדים בקדושה ובטהרה ולהתפתחותם באווירה טובה, וללא ספק הדבר ישפיע עליהם עמוקות כשיתחילו לקיים מצוות, ואף לאורך שנות חיים והנהגה במידות טובות שבין אדם לחברו.

"טובה הארץ מאוד מאוד" (יד-ז). על משלט בלב הישימון, בנקודת גבול נדחת, שמרה פלוגת חיילים. נבערים היו, לא ידעו קרוא וכתוב, משבטי הילידים עזי הנפש. הגיעתם ידיעה שהנסיך יורש העצר עורך מסע במחוזות הספר ויעבר דרכם היום, בשעת הצהרים.

השעה היעודה חלפה, ולשיירה אין זכר. המפקד חד העין הבחין בעננת אבק רחוקה, סקר את האופק במשקפתו ונחרד: מאבק ניטש שם במרחק, שיירת הנסיך נקלעה למארב. מיד הזעיק את בני הפלוגה, עלו על סוסיהם ופתחו בדהרה. הגיעו ברגע המכריע, והפיצו את האויבים לכל עבר, הצילו את הנסיך מחרפת השבי, עינויו וייסוריו.

הנסיך המשיך במסעו, והפלוגה שבה למשלט. כעברו שבועיים באו להחליפם, והודיעום: המלך מזמנם לעיר הבירה, מבקש להודות אישית על הצלת בנו.

החל תהליך מיגע ומייסר: לימוד איך נכנסים לטרקלין, איך מתייצבים לפני המלך, איך קדים קידה ואיך עונים לשאלותיו, איך מודים על התשורה הצפויה ואיך יוצאים מלפניו.

האחד יבזבז כספו בערב משתה והוללות, האחר ישלחהו למשפחתו, שלישי יפתח בו חשבון חסכון ורביעי יקנה בכסף בגדים הדורים. רק אחד לא השתתף בשמחה. המפקד עמד בפנים חמצמצות המסגירות את מפח נפשו. דווקא הוא, מכולם, הוא שהבחין בסכנה; הוא, שגייס את הפלוגה; הוא ששעט ראשון והבקיע את מערך האויב, הטיל בו מבוכה; הוא, שהציל את הנסיך, לא קיבל ולו שטר אחד! לא יוכל להתהולל, לא לחסוך, לא לקנות מאומה. במעטפה שקיבל לא היה אלא דף נייר משורבט! קמטו באכזבה והטיחו ברצפה.

שהרי לא ידע לקרוא, ומאין ידע שהמלך מנהו לשר, והעניק לו תואר אצולה, אחוזה רחבת ידיים ומשכורת עתק? מאוכזב פנה וחזר בראש חייליו אל המשלט השומם בישימון המדבר...

משל הוא, ונוקב כל כך! כל אומה קיבלה חבל ארץ ומולדת עם, ואנו עומדים ורואים ותוהים: בשוויץ אוויר פסגות; בטורקיה שופעים נהרות; בעירק – נפט; בקונגו – יהלומים; בדרום אפריקה – זהב; גז בסיביר, פרות בקליפורניה – ונחנו מה? ... חלילה, חלילה, בל נחטא!

וכבר כתב בעל ספר "החינוך" בהקדמתו, שהאדם מבחר הבריאה, וממנו נבחר עם ישראל שהוא מבחר המין האנושי, ולו ניתנה התורה. "וכן הדבר בכדור הארץ: יש בו חלק נבחר, וידע ה' כי המובחר שבו הוא ארץ ישראל, ובחר להושיב בה מבחר מין האדם. והמבחר שבה היא ירושלים, ועל כן נבחרה להיות משכן התורה ומקום העבודה, וממנה יתברך כל כדור הארץ, כי שם ציווה ה' את הברכה!"

לא השכילו המרגלים לעמוד על הטוב הצפון, והעם לא שעה לקריאת יהושע וכלב כי "טובה הארץ מאוד מאוד". והוציאו בכך דיבה על מתנת ה' ותשורתו, ונענשו בעונש כה כבד.

אמר החפץ חיים זצ"ל: "המצוות מקדשות את האדם, אך בתנאי אחד: שהוא עצמו יקדש עצמו תחילה... וכתוב מפורש הוא בפרשת ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – וכתב בספר החינוך (מצווה שפ"ז): עניין לאו זה, שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהן הפך הדעת שהתורה בנויה עליו... וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה" – ועל ידי כך יתקיים בו "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". ואם יקיים כך את המצוות, בלא מחשבות זרות והרהורים רעים, תשפענה עליו שפע קודש ועל ידן "והייתם קדושים לאלוקיכם". והיינו שאזהרת "ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם, זו זנות" היא "למען... והייתם קדושים לאלוקיכם"!

משל למה הדבר דומה? לעני השוכן בבקתת חמר, שרצפתה טיט. הכתלים שחורים היו מפיח התנור והקרקעית מרובבת שיירי מאכל וגללי עיזים. כיון שהגיעה בתו לפרקה, אמר לאשתו: "ראי, דיברו בביתנו נכבדות בבנו של פלוני הסוחר. שידוך הגון הוא ונאה. הערב יבואו המחותנים לראותה ולשוחח בעניין. ראי נא ליפות את ביתנו שישא חן בעיניהם!"

שמעה האישה, וניגשה במרץ אל המלאכה. רגילה הייתה לעבוד במשק ביתו של אחד מעשירי העיר. עתה שמה לשם פעמיה ושוחחה עם אשת העשיר. סיפרה על הביקור הצפוי ועל הרושם הראשון הקובע. הסכימה הגבירה להשאיל לה קערת זהב נפלאה, מגולפת בפיתוחי חותם מרהיבי עין, ואף מסרה לידה ראי ענק במסגרת מוזהבת כבדה, עתירת גילופים.

הציבה האישה את הקערה במרכז השולחן, שלא היה אלא לוח עץ ישן המונח על חבית מליחים המדיפה ניחוחה, תלתה את הראי על הקיר והבעירה אש בתנור . אמנם ארובתו סתומה בפיח וגזרי עץ לחים, אבל המחותנים באים ומן הדין שישרור חום נעים.

העני שב ממלאכתו לפנות ערב, ובטרם הספיק להביע דעתו, הגיעו הסוחר ורעייתו. הבקתה אפופה הייתה עשן סמיך שבקע מגזרי העץ הלחים. מבעד לענני העשן נראו הכתלים השחורים, מכופלים לתפלצת בראי המוזהב, שנראה כנזם זהב באף מטונף. על חבית המליחים נצצה קערת הזהב, והרגליים טבלו ברפש המצחין...

לא זו בלבד שפריטי העושר וההדר נראו בעליל תלושים ושאולים, אלא שעוד הדגישו את הכיעור והדלות, ההזנחה וההתפלשות במדמנה...

למשל מן המתרחש בזמננו, אדם אמיד שיש לו בנים ובנות, נפטר והניח מליון דולר מעיזבונו לירושת בניו, והנה אף שבבית הדין הרבני פוסקים כדין תורה שהבנים יורשים ולא הבנות. וכדאיתא בבבא בתרא (קטו:) אמר רב, כל האומר שהבת יורשת עם הבן, אפילו אם הוא נשיא שבישראל, אין שומעים לו, שאינו אלא מעשה צדוקים (שכופרים בתורה שבעל פה). מכל מקום בערכאות שדנים על פי משפטי הגויים, פוסקים "שוויון זכויות" וגם הבנות יורשות כמו הבנים, ואז פונה החתן באמצעות עורך דין אל שופטי הערכאות כדי שיפסקו לו חלק מן הירושה, ופסקו לו כן,וקיבל מן הירושה חלק כחלק, זהו "שכר עבירה". שעל כגון זה נפסק בחושן משפט (סי' כ"ו) ובבית יוסף בשם הרשב"א, שהעושה כן הרי הוא מרים יד בתורתו של משה רבנו, ונקרא רשע, וכל הכסף שקיבל בניגוד לדין תורה, הוא גזל גמור, ובשמים יענישוהו, ישלחו לו איזו מחלה, וכל מה שקיבל כסף כנגד דין תורה, יוציא אותו לרופאים ורפואות ויסבול ייסורים קשים ומרים.

האם היה כדאי לו כל זה, הרי עליו לחשוב שכר עבירה כנגד הפסדה, כי העושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל.

היהדות היא הדת היחידה הטוענת שהיא מבוססת על עדותם האחידה והמהימנה של מיליוני (!) בני אדם. שהרי כל עם ישראל, שיצאו ממצרים, היו עדים למעמד ההתגלות הגדולה בעת מתן התורה בהר סיני. כולם שמעו את האלוקים מכריז בתחילת עשרת הדברות: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"; הכל גם ראו את משה עולה אל האלוקים במעלה ההר הבוער וחוזר לאחר ארבעים הימים בהם קיבל מהאלוקים את תרי"ג מצוות התורה.

v "יש לדעת כי גם מה שאיננו ניתן להשגה על ידינו, באמת קיים, ומגלה עצמו בחכמה העילאית והיופי הגבוהה ביותר אשר אמצעינו הדלים מסוגלים לקלוט רק בצורות הפרימיטיביות ביותר, ידיעה זו, הרגשה זו, היא במרכז הדתיות האמיתית".