פרשת השבוע קרח
הפרשה מעוררת אותנו להתבונן בכח ההרסני של המחלוקת. כל החכמה והעושר של קרח לא הועילו לו והוא וכל אשר לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהתעוררות הרצון לקבל, האגואיזם, בלי שנאזן אותו עם השפעה ונתינה גדולה
במרכז הפרשה עומדת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול, ועל עניין זה נרחיב. בהמשך, הפרשה נוגעת בעוד מספר נושאים. המחתות ששימשו את קרח ומאתיים חמישים האנשים שהיו איתו במעמד מבחן הקטרת הקטורת, נלקחות ומרוקעות על דפנות המזבח לזיכרון עולם. לאחר מכן, מגיעות תלונות מהעם על דבר המתים במחלוקת וכתוצאה מכך פורצת מגפה. אהרון הכהן מקטיר קטורת, עובר בעם ועוצר את הנגף. משה מורה לכל הנשיאים להביא את המטות שלהם אל המשכן, מטה אהרון פורח וגומל שקדים כהוכחה ניצחת שאהרון הוא הנבחר ע"י השם לכהונה. הפרשה מסיימת בעבודת ומתנות הכוהנים, ומעשר הלויים, להראות סדרו של עולם.
בפרשה שלנו מתוארת תמונה חזקה מאוד, אחת התמונות הקשות ביותר בתורה כולה. אש יוצאת מן השמיים ושורפת מאתיים וחמישים ראשי עדה שהשתתפו במחלוקת קרח, האדמה פוערת את פיה ובולעת את קרח ועדתו וכל אשר להם. קשה לתפוס את התמונה במלואה. סה"כ מחלוקת על השלטון, מדוע זה היה חייב להיגמר בצורה כל כך קטסטרופאלית? אם לא חוקרים פנימה, אם לא יוצאים לטיול בפרד"ס אי אפשר להבין.
מה היה סיפורו של קרח? איך הוא טעה כל כך שהביא לאובדן כה קשה של עצמו ושל כל עדתו? כדי להתחיל להבין את הסיפור נתבונן בכתוב בפרקי אבות, "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד'). בלשוננו העכשווית, קרח סבל מבעיית 'אגו' רצינית ביותר. הגאוה שלו הובילה אותו למצב ביש וגרמה לו לאבד את כל מה שכבר היה לו ואת עצמו מהעולם. קרח עורר את הרצון הגדול לקבל לעצמו. מכיוון שהיה משבט לוי, שהוא מטבעו בקו שמאל, ועוד רצה להוסיף, הוציא את כל המערכת הרוחנית מאיזון וגרם ל"קצר רוחני", כפי שנראה בהמשך.
כתוב בזוהר הקדוש, "שואל, מהו ויקח ("וַיִּקַּח קֹרַח"), ומשיב, לקח עצה רעה לעצמו, כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו, ולא עוד, אלא מה שהיה שלו, נאבד ממנו. קרח רדף אחר שאינו שלו, שלו אבד, והאחר לא הרוויח" (פרוש הסולם, פרשת קרח). בהמשך נראה ממי לקח קרח את העצה הרעה, מה היה הטבע הרוחני של הלקיחה הזאת ולמה זה היה חייב לגרום לכך שכל מה ששלו אבד .
כתוב בפרקי אבות, "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה'). ה'נעם אלימלך' מפרש משנה זאת ואומר, "היה צריך לומר מחלוקת קרח ומשה ואהרון. אלא מה, קרח היה חולק עם עדתו, שהם בעצמם גם היו שונאים זה את זה, וכל אחד רצה להיות ראש, רק מפני שרצו לחלוק על משה רבנו ואהרון, עשו שלום לפי שעה" (נעם אלימלך, קרח).
האריז"ל גילה לנו את השורש הרוחני של המחלוקת. המחלוקת בין קרח ומשה לא התחילה בפרשה שלנו, זוהי מחלוקת עתיקת יומין. מחלוקת קין והבל, ימין ושמאל. משה הוא גלגול של הבל, קרח הוא גלגול של קין. כתוב, "כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן" (בראשית ד' כ"ד). 'יקם' זה ר"ת יתרו, קרח, מצרי. שלושת החלקים של נשמת קין, מצרי - הנפש, קרח – הרוח, יתרו- הנשמה. את הנשמה, החלק הזך ביותר, את יתרו משה הצליח להחזיר בתשובה. את הנפש במצרי היה אפשר לתקן רק בהריגתה, לא היה שם שום ניצוץ רק קליפה, "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שמות ב' י"ב) - אין איש, רק קליפה. אבל את קרח משה לא הצליח לתקן, מפני שקרח מסמל מחלוקות שקיימות בבריאה עד גמר התיקון. זה לב האבן. יתרו זה הרפ"ח ניצוצות אותם אנו צריכים לתקן וקרח זה לב האבן, אותו יתקן הקב"ה בגמר התיקון. "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל י"א י"ט). חשוב להבין שיש בחינה בתוכנו שאותה רק הקב"ה יכול לתקן וכל העבודה שלנו היא רק הכנה לתיקון הזה. בעזרת השם, בקרוב.
לסיכום
כלל הפרשה באה ללמדנו על תיקון השמאל שרוצה לפרוץ (הרצון לקבל לעצמו). "ויקח קרח", לא הספיק לו מה שניתן לו הוא רצה לקחת עוד. כדברי הזוהר, "כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו, ולא עוד, אלא מה שהיה שלו נאבד ממנו".
אם אנחנו נותנים למידת הגבורה (קו שמאל, הרצון לקבל לעצמו, הביקורתיות, ראיית החסרון, הצורך לתקן את העולם) שבנו לפעול מבלי השתלמות במידת החסד אז התוצאה עלולה להיות שמידה זו תחריב את עולמנו ח"ו.
אנחנו חייבים קודם כל לעורר את מידת החסד, לדון לכף זכות, לראות בעין טובה את החיים, להודות על מה שיש. להכיר בסדרי בראשית ובמהלך התיקון של הבריאה ממנה אנחנו חלק. בורא עולם נתן לנו צדיקים שינהיגו אותנו, וב"ה יתן לנו עין טובה וזכות להכיר בהם ולא לחלוק עליהם.
שבת שלום
בס"ד גיליון 210 כ"ז סיון התשס"ט (19.6.09) קרח (שבת מברכין)
סגולת הקטורת ותנאיה
"ויתן את הקטורת... ויעמוד בן המתים ובין החיים" (יז יב-יג)
פרש רבנו יצחק עראמה זצ"ל בספרו "עקדת יצחק" שהקטורת מועילה לעצור את המגפה – אולם בתנאי שחוזרים בתשובה. שאם לא כן, הקטרוג ימשך חלילה. לפיכך עמד אהרן הכהן בין המתים לחיים להזכיר לחיים להתבונן במוות ולשוב בתשובה.
וכתב שמצא כן בדברי הזוהר הקדוש במדרש הנעלם. שם מסופר שרבי אחא נקלע לכפר שהיתה בו מגפה, רחמנא לצלן, ובכל רגע מתו אנשים. לקח ארבעים איש ושלח מנין לכל צד בכפר, שיאמרו בכוונה את פרשת הקטורת והקורבנות, והגזרה התבטלה. נרדם רב אחא, וראה בחלומו שאומרים לו: כשם שעשית זאת, לך ואמור להם שישובו בתשובה, מכיון שהם חטאו ויש עליהם קטרוג. קם והחזירם בתשובה, וקיבלו עליהם שלא יתבטלו מן התורה לעולם, והוא החליף את שם המקום ל'מתא מחסיא', שפרושו: העיר המוגנת (עקדת יצחק)
הנאות היצר משעבדות האדם
"ויקח קרח" (טז-א)
מה לקח? אומרים חז"ל, "לקח מקח רע לעצמו". ונשאלת השאלה, וכי קרח לבדו לקח מקח רע לעצמו, והלא כל עובר-עברה לוקח מקח רע לעצמו. במה אפוא 'מתיחס' המקח הרע של קרח?
אלא – כתב רבנו ה"בן איש חי" זצ"ל בספרו "אדרת אליהו" – אמנם כל אדם שעובר עברה לוקח מקח רע, אבל יש באפשרותו להתנתק ממנו. הכיצד? בכך שמישהו ידבר עליו לשון הרע. כי כבר אמרו חז"ל, שהמספר לשון הרע על חברו נוטל ממנו את כל עוונותיו, רחמנא לצלן.
אבל בעל מחלוקת לא יוכל להשתחרר מן העוון לעולמים משום שמותר לספר עליו לשון הרע.
לפיכך, קורח שהתחיל במחלוקת, לקח מקח רע לעצמו מבלי יכולת להתנתק ממנו. וזוהי דרכו של יצר הרע. מבטיח טובה והנאה, אבל אחריתה חרטה ותוגה.
הגאון רבי בנציון הכהן יהונתן זצ"ל פתח במשל. מעשה ברועה ולו עדרי בקר וצאן. היה מרביצם בנאות דשא ומנהלם על מי
מנוחות. עייף מהתרוצצותו לכנס העדרים ולאסוף הנידחות, החליט לרכוש סוס לרכוב עליו. קנה לו אוכף נאה והתקין לו פרסות ברזל.
התפאר הסוס באוזני העדר: "למי עשה כבוד ויקר יותר ממני? ראו, רק לי קנה בגדי יקר ומנעלים".
קנאו בו כולם.
עלה בעליו על גבו, נעץ בו דרבנותיו והדהירו, משך ברסן והיכה בשוט. לעגו לו כולם: "אנו רועים בשלוה, ואתה אינך יודע רגע אחד של מנוחה. מדוהר ומרוסן, מוכה ומוצלף. לא לכבודך הושם האוכף והותקנו הפרסות, אלא לשעבדך!"
והנמשל: היצר הרע אף הוא מבטיח טובה והנאה, אך אין הנאתו נמשכת אלא מתפוגגת. אחריתה חרטה ותוגה ומפח נפש. כי לא את טובת האדם חפץ הוא, אינו מעונין אלא לשעבדו וליסרו, שעל כן קרוי הוא 'שונא' (סוכה נב.). אבל ההולך בדרך ה', טובתו בטוחה ונמשכת עדי עד, ואך טוב וחסד ירדפוהו כל ימי חייו. (אבותינו סיפרו לנו, עוזר ציון)
בס"ד עמוד 2
שיעור בדמוקרטיה
"ויקהלו על משה ועל אהרן" (טז-ג)
כדלקת קוצים ביום חמסין פרצה במחנה ישראל הקריאה 'רוצים דמוקרטיה!'. קרח הוא שהשמיע את התביעה הזו לראשונה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" (שם). אנחנו נקבע מי יהיו נציגנו, קרח לשלטון!
חלילה וחס, לא היה להם מאומה כנגד משה רבנו. מי הוציא אותם ממצרים? משה רבנו! מי בקע להם את הים? משה רבנו! מי המתיק להם את מי-מרה, מי הוציא להם מים מן הסלע, מי הוריד להם לחם מן השמים? – משה רבנו! מי הוציאם לקראת האלוקים בהר סיני, מי הוריד להם שני לוחות אבנים, מי בנה להם את המשכן, מי נושא במשא העם כאשר ישא האומן את היונק? - משה רבנו.
הכל נכון, אבל דמוקרטיה צריכה להיות! שיציג את עצמו לבחירת העם, שיתמודד מול קרח בבחירות הוגנות, חשאיות ודמוקרטיות, שהעם יאמר את דברו.
צודקים? מדוע לא. גם התורה הקדושה קבעה 'נהלים דמוקרטיים': כשמובאת שאלה לפני חכמי הסנהדרין, יושבים הדיינים ודנים בה. יש דיינים זקנים וחשובים
ומנוסים יותר. אבל בדיון מתחילים לשמוע דוקא את דעתם של הצעירים החכמים. לכל דיין, צעיר כזקן, יש קול אחד, וכשיש חילוקי דעות הולכים אחרי הרוב: "אחרי רבים להטות" (שמות כג-ב). הרי לנו דמוקרטיה במיטבה. ואם כן, מה הייתה טעותו של קרח?
נמשיל זאת בסיפור, מעשה שהיה:
בעיר נישטט היה ילד פלא יהודי, צעיר כבן חמש שנים, שנודע לימים בשם "הבעל שם מנישטט". שמע הפריץ המקומי על ילד הפלא, וציוה שיבוא לטירתו בחמש אחרי הצהרים, לבדו.
באותה שעה ציוה הפריץ למשרתיו להסתגר בחדריהם, ואילו הוא עמד בחלון חדרו מאחורי הוילון והביט לחצר הטירה. ראה את הילד הקטן מגיע, ועובר בשער הפתוח. מתבונן בחצר הנטושה ומצחו מתקדר בדאגה. אין לו את מי לשאול היכן חדרו של הפריץ. אין נפש חיה מסביב. הילד הרך נשא את עיניו אל הטירה הענקית, ולפתע אורו עיניו. הוא נכנס אליה בריצה וכעבור רגע קט נקש על דלת חדרו של הפריץ...
פתח הפריץ המופתע את הדלת ושאל: "מנין ידעת היכן אני?"
ענה הילד: "ראיתי שהחצר נטושה והבנתי שכולם קיבלו פקודה להסתגר בחדרים. הסתכלתי בטירה וראיתי שכל התריסים מוגפים מלבד בחדר אחד. הבנתי שאתה מסתתר בחדר זה מאחורי הוילון כדי לעקוב אחרי, וידעתי היכן אתה". ראה הפריץ שאכן גאון צעיר לפניו, ובמוחו עלתה מזימה נפשעת, להעביר את הילד על דתו.
אמר לו: "בודאי למדת את הכתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות'...
"בודאי" השיב הילד.
"אם כן", המשיך הפריץ ואמר, "הרי אנחנו הגויים רבים מכם, ואתם היהודים – מעטים. עליך אפוא להצטרף אלינו ולהשתמד".
חייך הילד ואמר: "אדוני הפריץ, אין זה מתאים לך לומר כן. ראה נא דוגמא: אילו לא היית מצווה על משרתיך להעלם מן החצר, והייתי פונה אל חבורת משרתים ושואל עליך ושלושה היו אומרים לי לפנות לקומה הראשונה ועשרה לקומה השניה, כמובן שהייתי פונה לקומה השניה, שהרי 'אחרי רבים להטות'. אבל כעת, כאשר אני כבר יודע שאתה בקומה השניה, גם אם אצא לחצר וחמישים
איש יאמר לי שאתה בקומה הראשונה, הרי לא אתיחס לדבריהם. כי כאשר אני יודע – איני צריך ללכת אחרי רוב דעות. הוא הדין בקשר לדתי. כאשר אני יודע שהיהדות היא דת האמת, שאותה הנחיל הקב"ה לאבותינו בהר סיני, לא אכפת לי שכל העולם עובד אלילים".
כך ניצח הילד הקטן את הפריץ הגדול.
וזו הייתה טעותו של קרח.
דמוקרטיה היא דבר טוב כאשר לא יודעים מיהו הראוי ביותר להיבחר. אבל אם הקב"ה בעצמו בחר במשה רבנו, אות שראוי הוא לתפקידו אפילו יבחר כל העם בקורח פה אחד.
אם כן, הלימוד שעלינו ללמוד מפרשת קרח הוא, כי לחוקים דמוקרטיים ולדעת הרוב יש משקל וצידוק בכל השטחים. אמנם יש להניח שהרוב צודק מהמיעוט. אבל בדברים שהתורה קובעת, בדברים שהקב"ה ציווה והורה עליהם, גם אם כל העם כולו יגיד ההיפך, חלילה, הרי נשמע בודאי לדברי השם. כי במקרה זה יודעים אנו שהרוב אינו צודק!
זה הלקח מפרשת קרח וגם מסופו של קרח... (מעין השבוע)
בס"ד עמוד 3
עונש המחלוקת
"ולא יהיה כקרח וכעדתו" (יז-ה)
מכאן אזהרה למחזיק במחלוקת (סנהדרין קי.) מאתים וחמישים מקטירים הקטורת, אשר חלקו על כהונתו של אהרן הכהן, נשרפו באש שיצאה מאת ה'.
לאחר מכן, נצטוה משה רבנו לומר לאלעזר בן אהרן הכהן שירים את המחתות מן השרפה, וירקע מהן ציפוי למזבח, ויהיו לאות לבני ישראל.
ורבותינו שואלים: מדוע אלעזר?
מדוע לא עשה זאת אהרן הכהן עצמו? ותרצו:
האנשים האלה שילמו בחייהם על מחלוקתם כנגד אהרן: אם אהרן עצמו יקח את המחתות לרקען, יהיה בכך כעין שמחה לאיד, חלילה, כעין הפגנת ניצחון. וזאת – אין לעשות.
איזו גדלות רוח הורתה לנו התורה: גם אם ניצחת, אל תפגין קורת רוח. אדרבה, תצטער שכך עלה בגורלם!
כאשר רבן גמליאל התעמת עם רבי יהושע, במחלוקת לשם שמים וחכמי ישראל ראו לנכון להשעות את רבן גמליאל לזמן מה מנשיאותו, הם לא מינו תחתיו את הגדול מביניהם, את רבי יהושע עצמו, כי אז, יהיה בכך
משום פגיעה ושמחה לאיד, כעין הפגנת ניצחון. רק משום כך, דלגו על רבי יהושע ומינו את רבי אלעזר בן עזריה, בן השמונה עשרה!
הבה נלמד מכך את התועלת שבהבלגה. הבה נדע, שעימות הוא דבר שבדיעבד, וגם אם מנצחים בו, יש להצטער על שנזקקנו לכך!
בתקופתו של בעל "אגרות משה" זצ"ל, הייתה קהילה באחת הערים באמריקה, שהלכה ונדלדלה גם בחומר וגם ברוח. ראשי הקהילה, בראותם זאת, החליט להזמין רב תלמיד חכם מפורסם, שיכהן כמרא דאתרא, וגם יפתח ישיבה בעיר, ועל ידי כך יגרם חיזוק כללי במקום.
בקונטרס "קול התורה", היוצא לאור באירופה, מסופר שאנשי הקהילה מיהרו ליישם את ההחלטה והתלמיד חכם שהגיע לכהן כרב, אכן יסד גם ישיבה בעיר. אולם, עד מהרה התברר שכיון שהוא למד בישיבות בליטא, בתקופה שלפני השואה, והיה בגיל מבוגר, לא הייתה לו שפה משותפת עם בני הדור הצעיר של אמריקה, ובכך יצא שעמלו היה לריק. משום שהצעירים לא רצו ללמוד בשיבתו. בני העיר לא הועילו אפוא בתקנתם והמצוקה הרוחנית בעיר
הלכה וגדלה.
כמה בעלי בתים החליטו לעשות מעשה, ולהזמין אברכים צעירים מלייקווד כדי שיפתחו ישיבה אחרת. ואלה, בהכירם את השפה ואת המנטליות האמריקנית, יצליחו להבקיע פתח ללבותיהם של בני העור ולמושכם אל בית המדרש.
לארכים שהוזמנו לקהילה הוצע כסף רב, אולם כבני תורה אמתייים, שאינם עושים מאומה מבלי להיועץ בדעת תורה של רבם, רבי משה פיינשטיין, הידפקו האברכים על דלתו כדי לשאול אותו האם לנסוע לקהילה ההיא, אם לאו.
אמר להם רבי משה: "מאחק שיש חלק מבעלי הבתים בעיר, המחבבים את הרב המבוגר, הרי אם תגיעו עכשו לקהילה, תצמח מזה מחלוקת וממחלוקת יש לברוח כמו מאש"
ניסו האברכים לטעון: הלא אם לא ילכו לעיר, הקהילה עלולה לרדת לטמיון.
השיב הגאון זצ"ל ואמר: "עד כמה שהמצב גרוע כעת, אם תהיה מחלוקת, יהיה גרוע פי כמה וכמה". האברכים צייתו ולא נענו להזמנה.
כעבור שלוש שנים, הבין הרב המבוגר בעצמו שלא הצליח בתפקידו, ונסע לרבי משה פיינשטיין שיעץ לו לפנות לליקווד, כדי להזמין כמה אברכים שיבואו לעזרתו, ושם הפנו אותו אל אותם אברכים.
בבואם למקום, הכניסו רוח חיים חדשה לעיר, פתחו בתי חינוך חרדיים והעמידו הדת על תילה (עלינו לשבח, קול התורה)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה,
בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
בס"ד עמוד 4
כל הנפילות בידיו של הקב"ה
"ותבקע האדמה" (טז-לא)
הסיפור שיסופר כאן על מהרא"ל צונץ, יש בו מוסר השכל לאלפנו וללמדנו, שאם הקב"ה רוצה – אזי גם כאשר רצפה או תקרה מתמוטטת, לא קורה שום דבר. ממש שום דבר...
הסיפור מתייחס לתקופה שבה התגורר הגאון צונץ בקומה הראשונה מעל רחוב ראשי בעיר ורשה. רבי אריה לייב בנה שם סוכה במרפסת הדירה, כמקובל גם בתקופתנו.
בליל החג הראשון התקבצו אצלו אנשים רבים ממקורביו. בעל הבית לקח את הגביע והחל לקדש על היין בשמחה רבה. כיאה וכנאה לחג הסוכות.
ולפתע... קרסה המרפסת ונפלה.
כל האנשים שהיו בדירה נפלו אף הם למטה, אך לא ארע לאיש מאומה. אבל הפלא היותר גדול היה שהגאון, בעל הבית נפל על עמדו, בצורה ישרה, וקומתו לא הוסטה כמלוא הנימה. יתרה מכך, הגביע שהיה מלא ביין נותר אחוז בידו, וטיפה אחת לא נשפכה ממנו החוצה. וכך המשיך המהרא"ל את הקידוש בחצר למטה, כאילו לא ארע דבר...
מדהים. כל ה"נפילות" הללו הן בידיו של הקב"ה. ברצותו ממוטט וברצותו מסתת.
ואם במעשה הקודם שמענו על מרפסת שנפלה והקידוש נמשך כשהיה, הרי לפנינו מעשה הפוך:
בספר "משאת חיים" להגר"ח פלאג'י זצ"ל, מספר המחבר על תקנה
שהייתה בעירם איזמיר שבטורקיה, שכל חתן המשתדך עם משפחה מן העיר אינו נכנס לבית הכלה.
מספר הגר"ח פלאג'י על חתן אחד שגזר עליו שלא ישא את כלתו משום חשד מסוים שהיה על החתן. החתן לא ציית לדברי הגאון, ובליל שבת – בסעודה הראשונה שערכו לחתן ולכלה – "נהרס הבית שישבו בו, והחתן וכל המסובים נפלו לתוך שוחה עמוקה, ונעשה להם חבורות, עד שלאחר שלושה חודשים התגרשו מחמת קטטה ומריבה".
הגר"ח פלאג'י מעיד ש"ידוע היה בכל שער עירי שכך היה מעשה, ועליהם נאמר 'ופתאים עברו ונענשו'".
על רבי עמרם חסידא זצ"ל, מגדולי גדוליה של הונגריה המעטירה, מסופר שבהיותו כבן שש שנים, נטפל אליו גוי ולקח ממנו בכח את הטלית קטן שלבש על בגדיו.
הילד החל לבכות ולצרוח בקול מר, ולא הסכים בשום אופן לזוז מן המקום עד שיביאו לו טלית קטן אחר. ואז. מתוך אנחת צער אמיתית ורווית כאב, פלט הנער: "הלואי ויבלע הגוי הזה באדמה".
לא עברו ימים מועטים והקול נשמע בעיר, שאותו הגוי נפל לבור עמוק ואיבריו התרסקו... כששאלו את עמרם הקטן, מה ראה לגלגל עליו דוקא קללה זו, השיב: גם קרח שלגלג על מצות ציצית נבלע באדמה... (עלינו לשבח)
להתרחק מן הספק
"בוקר, ויודע ה' את אשר לו" (טז-ה)
קרח ועדתו ביקשו לחלוק על גדרי התורה, להגמיש אותם. אמר להם משה: "גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו. יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כך תוכלו לבטל את זו".
"ובני קרח לא מתו". ניצני השקפה זו נובטים מחדש מדי פעם. אנשים, גם דתיים, הסבורים שאפשר להכפיף את ההלכה לכאן ולשם. מפני כורח השעה, דומים הם לאותו אדם שלא הספיק לסיים מלאכתו בערב שבת. עמד ושינה את זמן ההדלקה בלוח, כאילו בכך תשהה השמש מלשקוע...
וכבר משלו, למה הדבר דומה? לשוטה שבא אצל הנפח. הניח ראשו על הסדן, ואמר : "הכה נא בקורנס!".
נרתע הנפח: "לשם מה?"
והשוטה הסביר: "קניתי כובע, והוא צר למידת ראשי. עלי לכווץ את הראש, כדי שהכובע יתאים..."
אילו אפשר היה להגמיש את ההלכה, היו הגויים מסכימים לקבל את התורה. אך זו בדיוק הנקודה, שהתורה דורשת מהאדם להגמיש את עצמו, להתאים את עצמו להלכה.
וכשם שיש יום ויש לילה, יש שעת דמדומים – משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים – ושעת ספק היא שמחמירים בה. "וכמו שנאמר על קצת החסידים, שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר, מיראתם שער אחד משערי האסור". מקבלים שבת לפני השקיעה, ומבדילים רק לאחר צאת הכוכבים. כך בדיני התורה. בדיני הכשרות, למשל יש מותר ויש אסור ויש תחום של ספק. והוא ספק דאוריתא, חשש מאכלות אסורים המטמטמים את הלב, ויש לפרוש ממנו, למשוך יד ולהינזר. להקפיד על כשרות מהודרת, ולא להיכנס לתחום דמדומים! (מעין השבוע).
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860
טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217
דין שהיית תבשיל מערב שבת על גבי כיריים של גאז או פלטה
רבותינו אסרו להעמיד קדרת (סיר) תבשיל מערב שבת (לפני כניסת השבת) על גבי הכיריים של אש שהיו בזמנם, משום גזירה, שמא יבא לחתות (כלומר להפוך) את הגחלים ביום השבת עצמו בכדי למהר את בישול המאכל. ולא התירו להניח תבשיל על האש מערב שבת, אלא דוקא אם "גרף", כלומר שהוציא את כל הגחלים מהכירה מערב שבת, שאז אין לחוש שמא יחתה בגחלים, או ש"קטם", כלומר, שכיסה את כל הגחלים באפר מערב שבת, שאז יש היכר להזהר לא לבא לחתות בגחלים בשבת, וממילא אין לחוש לחיתוי.
ובזמנינו, שהכיריים שלנו הן של גז, שאין חשש שיבא לחתות בגחלים, יש אומרים שמותר להניח תבשיל שלא נתבשל כל צרכו מערב שבת, בכדי שימשיך בישולו בשבת, מפני שאין לחוש לחיתוי בגחלים, ויש אומרים שעדיין יש לחוש שיבא להגביה את חום האש על ידי סיבוב הכפתור המווסת את זרימת הגז, וגם בזה שייך איסור תורה שממהר את הבישול ומגביר את האש, ולכן אוסרים גם בזמנינו להניח תבשיל, כגון "חמין" על גבי האש מערב שבת.
ולהלכה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיון שבזמן רבותינו שגזרו גזירה זו לא היה בנמצא כלל חשש כזה של הגבהת חום האש על ידי סיבוב כפתור, אם כן אין זה בכלל גזירת חז"ל בזה. והביא עוד טעמים להקל בזה. ולכן מעיקר הדין כתב, שיש להקל להניח תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי כיריים של גאז מערב שבת, בכדי שימשיך בישולו בשבת. ומכל מקום, טוב להחמיר להניח על גבי הכירה טס של מתכת וכיוצא בזה, שיפסיק בין האש לקדירה, שאז נחשב הדבר כמו שהכירה קטומה, (כמו גחלים המכוסים אפר), שאז יש להקל יותר בריוח להשהות על גביה תבשיל כזה.
וממוצא הדברים נלמד, שבפלאטה חשמלית של שבת, שאין האש שבתוכה ניכרת כלל, והיא מכוסה בטס של מתכת מעצם יצירתה, הרי דינה הוא כדין כירה גרופה וקטומה, ויש להקל להניח על גביה תבשיל מערב שבת, כגון "חמין", בכדי שיגמר הבישול שלו ביום השבת עצמו, ואין חיוב להניח על גבי הפלאטה טס של מתכת, מכיון שבלאו הכי האש שבפלאטה מכוסה על ידי המתכת. (וכן פסק הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל). ויש עוד טעמים להקל בזה שנידונו בארוכה בספרי הפוסקים. ויש מחמירים גם בפלאטה חשמלית, להניח על גביה טס של מתכת שיפסיק בין קדירת התבשיל למאכל, ומכל מקום מעיקר הדין יש להקל בזה בפשיטות, גם בלא טס של מתכת.
ולסיכום: מותר להניח קודם כניסת השבת, תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי כיריים של גז, בכדי שיגמר הבישול ביום השבת, וטוב להניח טס של מתכת על גבי הכירה, בכדי להפסיק בין הקדירה לכיריים. ומותר להשהות מערב שבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי פלאטה חשמלית של שבת, ובזה יש להקל בפשיטות גם בלא הפסק של טס מתכת.
וכל זה לענין הנחת תבשיל מערב שבת לצורך השבת, אבל ביום השבת עצמו, יש פרטי דינים בזה, שיבוארו אי"ה בהלכות הבאות.
| .jpg)
הדפסת המאמר