ההתערבות הכפולה

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים" (כח-כז)

הרב יוסף חיים מבגדד זצ"ל סח סיפור מעשה:

שני רעים הלכו בשדה, וראו שיח ענף. שאל האחד את רעהו: אמור נא לי, מה גובהו של השיח?"

אמד השני את השיח וחשב: גובהו כקומתי, אמר: "מטר ושבעים".

ענה החבר: ואני אומר, שנים וחצי מטרים!"

צחק הלה, איך אפשר לומר כן?

אמר החבר: שנים וחצי, לא פחות, אתערב על מאה שקלים!"

מובן שהלה הסכים. הרווח היה בטוח, הוא מיהר לביתו והביא סולם וסרט מידה. בינתיים לא חבק חברו את ידיו. מיהר והביא מעדר, וחפר כמטר לעומק. מסועפים היו השורשים, עמוקים ומשורשים. ושהלה הגיע עם הסולם והמידה, נאלץ להודות בהפסדו ולשלם את דמי ההתערבות....

הבין שהופל בפח, אך ניחם עצמו שהנה למד תחבולה. אם ישתמש בה בתבונה ישיב לעצמו את דמי התערבותו בכפלים.

לימים הלך אותו מפסיד עם חבר אחר, והחליט לעשותו קורבן...עברו ליד שדה קמה. גבוהות היו השיבולים, והוא שאל את חברו: אמור נא לי מה גובהן?"

אמר החבר: מגיעות הן עד חלצי. נענה ואמר: "כמטר לגובה".

צחק הלה: "לא פחות ממטר וחצי!"

לגלג עליו חברו. עשה עצמו כנפגע ואמר: "מוכן אני להתערב על מאתים שקלים!"

למה לא? ההתערבות בטוחה.

רץ חברו להביא סרט מידה. ובינתיים פנה הלה להביא מעדר, ושמח: עכשיו יפצה עצמו בסכום כפול על הפסדו. עמל בפרך לחפור סביב הקמה. אך אבוי, אך חפר מעט – והתבואה נתלשה, כי שורשיה מעטים וקצרים הם...

שב החבר עם סרט המידה, מדד את השיבולים הרבוצות – ושלשל לכיסו את דמי הזכייה. והלה מורט שערותיו: גם הפסיד בראשונה, גם עמל בפרך וגם הפסיד עתה כפליים...

כך, אמר ה"בן איש חי" זצ"ל, הצדיק נמשל לעץ שתול על פלגי מים, והרשע

כמוץ אשר תדפנו רוח (תהלים א, ב-ד), אבל עיקר ההבדל ביניהם – הוא בשורשים שיש להם! הצדיק הוא כעץ מניב פרי – כי שורשיו עמוקים ואיתנים. והרשע כקש שדוף, כי שורשיו תלושים וקלושים!...

נפלאים הדברים, ושרשם – בפרשתנו. יעקב איש תם, יושב אהלים. עד גיל שישים ושלוש היה שתול בחצרות ה'. כשנרדף על נפשו וחייב היה ללכת לחרן – נטמן י"ד שנה בישיבתו של עבר. לשם מה? כדי להעמיק שורשים, כדי להתחזק ולהחזיק מעמד בנכר!

לפיכך יובן, כמה משאבים יש להשקיע בחינוך הדור הצעיר לחיי תורה ומצוות, ולהשריש בהם אמונה איתנה, שהרי עומדים הם להיות לאנשים, להתמודד מול עולם דורסני, קשוח, מושחת ומשחית. מול אוירה עכורה כל כך, ולנוכח מדוחים מסוכנים כל כך – חייבים לחסנם מקודם, מוכרחים לציידם בשורש איתן לפני שישלחו להתמודדות הקשה כל כך!

ואין זה הכל.

התורה הקדושה דאגה שיוקצו לנו תקופות מזומנות של התחזקות והתחשלות, אשר בכוחן נוכל להתמודד כראוי. תקופות של העמקת שורשים לפני "הניסיונות בבית לבן הארמי".

באור כזה נוכל לראות את יום השבת שלפני ששת ימי המעשה: יום של תפילה ולימוד תורה, יום של קדושה והתעלות, אורה ורוחניות, שמעניק כוחות וממלא מצברים לקראת ימי החולין. ובאור כזה נוכל לראות את שעת התפילה בבוקר, לפני שפונים לעבודת היום המתישה והשוחקת: שעה של התקרבות לבורא עולם, של עמידה לפניו, של קדושה והתחשלות.

בס"ד עמוד 2

צאי לך בעקבי הצאן

"וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר כשמות אשר קרא להן אביו" (כו-יח).

לומדים מכאן דבר חשוב מאוד והוא, שיצחק אבינו ע"ה דאג לחפור אותם באורת

ממש שחפרו בימי אברהם אביו. ולא עוד, אלא שגם קרא להם בשמות כשמות אשר קרא להן אביו.

וממה שהתורה הקדושה הדגישה לנו את כל זה, ללמדנו על חשיבות העניין שלא לסור מדרכי אבותינו אפילו כמלוא נימה. וכמו שאמר בשיר השירים (א-ח): "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים".

מראה הרוע מביא להתחזקות הטוב

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים" (כה-כז)

לשאול 'מה בין יעקב לעשו' הרי זה כאילו שאלנו 'מה בין אור לחושך', כך כתב אור החיים הקדוש זצ"ל. אבל רשאים וחייבים אנו לשאול: מהו מקור השוני, כיצד זה ששני אחים תאומים יהיו שונים מן הקצה אל הקצה. אותו יחוס אבות, אותו חינוך – והבדל של יום ולילה! גם על כך מצויה תשובה בפרשה. שום דבר אינו קורה מעצמו, מי שהוא "איש שדה" הולך ובטל – יהפוך לעשו. מי שהוא "יושב

אהלים", שוקד על תלמודו, ספון באהלי תורה – יהיה ליעקב.

אבל עדיין נשאלת השאלה: מדוע עשו "הרשה לעצמו" להתבטל, ויעקב אבינו לא נח רגע מהתעלות?

על כך הביא הגאון רבי ששון מרדכי זצ"ל מבגדד משל וחידה: שאני אנשים נכנסו לכוך הסדנא של צורף ונחושת. אחד מהם, הושחרו פניו כשולי הקדרה. השני, נכנס בשלום ויצא בשלום, נזהר ויצא נקי. אחד מהם ימהר לרחוץ את פניו.

מיהו? נכון! בעל הפנים הנקיות ימהר להתרחץ. ומדוע? משום שהוא רואה את פני חברו השחורות ומניח שגם פניו מלוכלכות... אבל חברו, שרואה את פני

רעהו נקיות, לא יעלה בדעתו להתנקות...

בס"ד עמוד 3

שני הגאונים נפטרו באותו יום

"למה אשכול גם שניכם יום אחד" (כז-מה)

איש גדול וצדיק היה בירושלים לפני כ-200 שנה ושמו רבי אליעזר חזן זצ"ל, שכל חכמי ירושלים הפליאו את גדלותו בתורה, בנגלה ובנסתר.

רבי אליעזר עלה לירושלים מתורכיה, ומרוב אהבתו למקום המקדש, קבע את מקום מגוריו סמוך לכותל המערבי, ולבד מהתמדתו ויגיעתו העצומה בתורה, עסק בחוכמת הנסתר וייחד ייחודים לבוראו.

רבי אליעזר לא האריך ימים, ונפטר במבחר ימיו, בטרם מלאות לו 40 שנה. גדולי ירושלים ביכו מרה על הסתלקותו של 'הרב המופלא, רב גובריה ורב חיליה, רבי אליעזר הגדול, אשר הפליא עצה והגדיל תושיה בחיבוריו היקרים שהם בכתובים, לילה

כיום יעיר על התורה ועל העבודה', וכו' כפי שהספידוהו גדולי העיר.

שמעתי מעשה נורא הקשור ליום פטירתו, ח' מנחם אב תקפ"ג, והוא שבאותו יום נפטר גאון נוסף בירושלים ושמו רבי יום טוב דאנון, גם הוא יליד תורכיה, שכיהן בתפקיד הראשל"צ.

פטירתם המשותפת באותו יום, כך מסופר בספר 'המעלות לשלמה', הייתה בשל 'דברי ריבות שעברו ביניהם, והם אמרו כי מאחר שאין מי שמסוגל לדונם למטה, הם מוסרים דינם לשמים, ונפטרו שניהם ביום אחד'.

מגידי צדק שהיו בהלוויתו של רבי אליעזר חזן, סיפרו שבהיות גוסס שאל את שני החברה קדישא האם רבי יום טוב נפטר כבר, ומשהשיבוהו שזה עתה נפטר', קרא קריעת שמע, נשכב על צד ימינו ונפטר גם הוא',

והוא דבר נורא ומבהיל.

אי אפשר לחנך את הבן ברוגז ובכעס

"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצווהו ויאמר לו לא תיקח אישה" וכו' (כח-א)

התורה ממחישה לנו כאן שאי אפשר לחנך את הבן ולהשפיע עליו ברוגז ובכעס, ואם האבא או המחנך יעשה כך – ישיג את ההיפך.

יצחק, ברצותו לצוות את יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען, אינו מטיל עליו את האיסור כבר בתחילת שיחתו עמו.

לא.

כך לא מדברים עם בן.

בתחילה הוא קורא לו, ומברך אותו, ורק אחר כך פונה אליו ואומר לו שלא יקח אישה מבנות כנען.

ודבר עצום למדנו כאן. פרק מאלף בחינוך, שמאוד חסר לבני הדור בו אנו חיים, המעוניינים להשיג את הכל, כאן ועכשו, וכשיש להם דבר מה להעיר לבנם, הם עושים זאת בכעס גדול, וחושבים שישיגו משהו...

בס"ד עמוד 4

הפרדת עשו מיעקב

את הפסוק "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז) מתרגם אונקלוס "עלי אתאמר בנבואה". לאמור, נאמר לי בנבואה שאני חייבת להסית אותך לקחת את הברכות אפילו אם זה יהיה במרמה, והיכן מצינו שנאמרו לה דברים אלה? הדברים לא נאמרו במפורש אך רבקה הסיקה אותם מן הכתוב: "ושני לאומים ממעייך יפרדו" (שם כ"ה). מאחר שלא מצאנו שנפרדו מיד, הבינה מכך כי עליה לדאוג לכך כי שני בנים אלה ייפרדו זה מזה. ההפרדה בין שני עמים אלה, תיעשה ביוזמתה היא ומיד בצאתם לאויר העולם תדאג לכך שלא יחיו בכפיפה אחת, כי כך נאה להם וכך נאה לעולם. לפי זה יתפרש הביטוי "ממעייך יפרדו" כמו "המו מעי לו", כי מטבע האם לרחם על בניה ולדאוג לשלומם ולטובתם, ואילו כאן קורה ההיפך, היא חייבת לעורר מידת האכזריות שבה, כדי שבניה לא יחיו בשלום. עליה להשתדל לשלח מדנים בין אחים, לחרחר ריב ביניהם וגם לנקוט בכל דרך

שהיא גם אם זו תחבולה ורמאות, עקבה ואונאה, ובלבד שתהיה פעולה נחרצת ונועזת שתגרום לשנאה ומשטמה ביניהם, איבה קשה ואכזרית שלא יאפשרו להם לחיות בשלום זה עם זה לעולמים.

משום מסקנה זו, התעלמה רבקה לחלוטין מעניין מכירת הבכורה כשזה בא לידיעתה וגם לא סיפרה זאת לבעלה, בהניחה שמזה תצמח טובה, כי עשו ישטום את יעקב וממילא יתרחקו איש מעל אחיו בלי התערבותה היא. אלא שלא כן היה, הם המשיכו לחיות באהבה ואחווה כיאה לשני אחים שנוצרו באותה בטן.

רבקה שהתאכזבה מציפיותיה, וחשבה כי הנה הגיע השעה שבניה ייפרדו איש מאת רעהו, המשיכה לצפות לשעת הכושר למצוא עילה או סיבה שהיא אשר תעיב על אחוותם.

אמנם רגע זה איחר לבוא והתארך שנים רבות, אך כאשר הגיעה העת המתאימה לכך, ראתה בזה הזדמנות בלתי חוזרת, ולכן נכנסה בעובי הקורה ונרתמה בעצמה

להוציא לפועל את תוכניתה. בדחיפות נמרצת פנתה ליעקב, הציעה לפניו אתה תכניתה על כל פרטיה, וציוותה עליו לגשת מיד לביצועה, לא הרפתה ממנו עד אשר הוא, יעקב גופו, השתכנע בצדקת דרכה של אמו, אך ביקש לנקוט באמצעי זהירות שלא תתגלה התרמית בעיני אביו וישיג את התוצאה ההפוכה. כאשר נמצא פתרון מתאים נחלץ בחפזון לביצוע המשימה, ומן השמיים סייעוהו שהפעולה הוכתרה בהצלחה והשיגה את התכלית המקווה, ובכך התגשם חלומה של רבקה שקיוותה לו שנים רבות. באמצעות הצעד שנקטה בו הצליחה לראות את שני בניה כשני עמים נפרדים ורחוקים זה מזה כרצון האל, ובו ביום שהתברך יעקב והוא בגיל שישים ושלוש לחייו, עזב את בית הוריו במצוות אביו ואמו ויצא לדרך רחוקה לזמן בלתי מוגבל. רק כאשר נודע לו שעשו אחיו עזב את בית אביו ואת ארץ כנען ועבר להתיישב בארץ שעיר, רק אז חזר יעקב לארצו, למולדתו ולבית אביו. (מעשה אבות סימן לבנים).

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.