פרשת חוקת
"זאת חקת התורה",
שואלים, למה לא כתוב "זאת חקת הפרה", ומתרצים, כי בתורה יש מצוות שהשכל מחייב לעשותן, כמו כיבוד אב ואם, שזה ענין הכרת הטוב, או שמירת שבת ויו"ט, שצריך לנוח וזה טוב לגוף, אבל פרה אדומה, אנו לא יודעים טעמה, ואם מקיימים אותה זה מראה על כל התורה שאנו מקיימים אותה לשם ה' ולא לשם הנאה עצמית, לכן כתוב "זאת חקת התורה" (אור החיים).
"זאת חקת התורה"
אומר התרגום "דא גזירת אורייתא", המשנה-ברורה סי' תק"פ מביא, שנהגו יחידים להתענות בעש"ק פר' חקת, שבו-ביום נשרפו 24 קרנות מלאות בספרים, והרבנים עשו שאלת-חלום, וענו להם "דא גזירת אורייתא", מפני שצריכים להתחזק בלימוד התורה, גם בשנת ת"ח באותו יום, נחרבו שתי קהלות גדולות, הי"ד.
זאת חקת התורה אשר צוה ה'.
"צוה" בגמטריה 101, אם רוצה אתה שייחקק בך התורה, תלמד 101 פעמים, "לאמר" - לא-מר כלומר, לא במרירות, אלא בחשק ובנעימות (תורת הפרשה).
את הפרה-האדומה הראשונה, עשה משה בב' ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, וזה הספיק ליותר מ-800 שנה, והשניה עשה עזרא. 9 פרות אדומות היו: משה עשה פרה אחת, עזרא-1. שמעון הצדיק-2. יוחנן כהן-גדול-2. אליהו עני בן הקוף-1. חנמאל המצרי-1. ישמעאל בן פאבי-1. והעשירי יעשה מלך המשיח, שיתגלה במהרה, אכי"ר (מס' פרה פ"ג מ"ה).
שלמה המלך שהכתוב אומר עליו ויחכם מכל האדם שהיה בקי בכל מיני חכמה, גם הוא לא השיג סודה של פרה אדומה, וזהו שאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז'), כלומר: חשבתי בלבי אני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה, והנה היא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה".
ויקחו אליך.
הקב"ה אמר למשה רק אליך אני מגלה טעמה של פרה אדומה, ולא לאחר, רמז מהכתוב "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" ר"ת למשה. שלמה המלך חשב, שגם הוא נכלל בזה, כי גם שמו מרומז בר"ת זו שלמה, אמרו לו שצריך להיות הר"ת ישר, וזה מרומז בקהלת "יושר דברי אמת" שצריך להיות ר"ת ישר.
ויקחו אליך.
אומר רש"י, לעולם נקראת על שמך "פרה שעשה משה במדבר". יש מפרשים, מפני שכתוב בספרים, שבתפלה אין אנו יודעים לכוון את הכוונות הרצויות, וצריך לחשוב, שאני מתפלל על כוונות אנשי-כנסת-הגדולה, גם בפרה-אדומה לא ידעו שאר הכהנים את טעמה, וכיוונו על כוונת משה, וזהו הפי' "לעולם נקראת על שמך" (מעינה של תורה).
התלמידים שאלו לרבם למה כתוב פרה אדומה בלי דגש, הלא הכלל הוא שאותיות ב-ג-ד כ-פ-ת בראש התיבה צריך להיות דגש קל, ובזה גם אין לפניה אחת מאותיות אלו א-ה-ו-י, וענה להם רבם שמכיון שנגמר בהברה האחרונה עם קמץ נחשב כמו שמסיים עם ה' או א' מאותיות א-ה-ו-י, כמו אֵלֶיךָ, וְנָתַתָ, כאילו יש בו ה'.
רש"י מביא טעם על פרה-אדומה בשם ר' משה הדרשן. וקשה, הרי אמרו חז"ל, שאין אנו יודעים טעמה של פרה-אדומה, ומתרץ ה"אור החמה", שזה שאמרו חז"ל שאין אנו יודעים טעמה, זה רק לפשוטו, אך למדרשו אפשר לומר הרבה טעמים.
רש"י אומר,
שפרה-אדומה גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה. יש מפרשים, כי היצר-הרע, לפני המצוה מפתה את האדם לאמר מה טעם יש בה, למשל נענועים של לולב וכדו', אז אמור לו גזירה היא מלפני דהיינו לפני המצוה, ולאחר שקיים האדם את המצוה, אומר לו היצר הרע, אתה חשוב מאוד שהתגברת על היצר, ויש לך שכר הרבה ובזה רוצה להביאו לידי גאוה, וזהו שאמר, אין לך רשות להרהר אחריה לאחר המצוה (מעינה של תורה).
הפרה הראשונה, מצותה באלעזר שהיה סגן, ולא באהרן, מפני שאין קטיגור נעשה סניגור.
לטהר טמאים. כלומר: מי שנטמא במת, (ולא בטומאות אחרות)
אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. מי שמחזיק את-עצמו שאין בו מום, זה סימן שאין עליו עול מלכות-שמים (מעינה של תורה).
יש מפרשים, "זאת חוקת התורה וכו', אשר לא עלה עליה עול" התורה אסור שתהיה עליו כעול ובמרירות, אלא בשמחה ובטוב-לבב.
את אפר הפרה היו מחלקים לשלושה מקומות. 1. בהר המשחה, וזה היה לכהנים-גדולים, כדי לערב באפר הפרות האחרות. 2. בחיל למשמרת. 3. לכל משמרות הכהנים לטהר האנשים הטמאים בכל העיירות.
צריך להזות על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואם לא היזו עליו ונכנס למקדש, חייב כרת.
מסופר בגמרה על דמא בן נתינא, שהסכים להפסיד ממון רב, בגלל מצות כיבוד-אב, ולשנה האחרת הוחזר לו כסף זה, ע"י שנולדה לו פרה-אדומה. מפרש ה"חידושי הרי"ם", מה הטעם שהקב"ה החזיר לו כספו דוקא ע"י מצות פרה אדומה, אלא משום שהמעשה הזה עורר קטרוג בשמים, שגוי מוכן להפסיד הרבה כסף בשביל כיבוד-אב, אך לאחר שהסכימו בני-ישראל לשלם ממון רב עבור הפרה-אדומה, ואפילו שלא ידעו טעמה, וכיבוד-אב הרי אפילו הגויים יודעים טעמה, וישראל היו מוכנים להפסיד ממון רב על מצוה שלא ידעו טעמה, אז נסתם הקטרוג.
כשעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שהיה לומד עם המלאכים פרשה זו של פרה אדומה, והיה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים, היינו רבי אליעזר סובר שפרה נקראת בהיותה בת שתי שנים, אמר משה והרי כל העולם נתון תחת שלטונך ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם, אמר לו הקב"ה דע שצדיק אחד עתיד להולד שמסכת פרה תפתח בדבריו, אמר משה יהי רצון שיהיה מיוצאי חלצי, וכן היה שר' אליעזר הגדול מצאצאי משה, ורמוז הדבר בפרשת יתרו שנאמר שם: ושם האחד אליעזר שהיה צריך הכתוב לומר ושם השני אליעזר, אלא בא לרמוז ששמו של האחד המיוחס בדורו, יהיה אליעזר שבא ממשה רבנו.
כתב החיד"א שלפי ההתגלות הגדולה שיש מהאר"י הקדוש ז"ל בוודאי שאליהו הנביא זכור לטוב הזה עליו מאפר פרה.
זאת התורה אדם כי ימות באוהל. אין התורה נקנית, אלא למי שממית עצמו עליה, פי' שמוותר על תאוות העולם-הזה, ואז יצליח בתורה.
החפץ חיים הקשה, הרי כתוב 'וחי בהם' ולא שימות בהם. וביאר ע"פ משל, לאדם שהיה סוחר הרבה שנים, ומפני מסחרו היה טרוד כ"כ עד שלא היה לו זמן אפי' להתפלל בציבור. עברו שנים והוא הזדקן והרגיש שהוא מתקרב אל התכלית, ועליו יהיה לתת דין וחשבון, החליט להכין צידה לדרכו, והתחיל להתפלל בביהכ"נ בציבור ונשאר עוד שעתיים ללמוד אחר התפילה. כשהגיע לחנותו שאלתו אשתו מדוע איחר, הלא החנות מלאה בסוחרים שממהרים לדרכם, ענה לה האיש שהיה טרוד והוכרח להתעכב, ויהי ביום השני וראתה שעוד לא שב מביהכ"נ הלכה לראות מה קרה לו, ונבהלה לראותו יושב ולומד, והתחילה לצעוק עליו שהוא מפסיד את כל הקונים שלו שהולכים לחנויות אחרות. ענה לה בעלה, מה היית עושה אם היה בא מלאך המות ואומר לי הגיע זמנך להפטר מן העולם, האם הייתי יכול לומר לו שאין לי פנאי עכשיו כיון שהחנות מלאה קונים, וא"כ תחשבי עכשיו שהנני מת, ומה אכפת לך שבעוד שעתיים אקום לתחיה... וזה הפשט במאמר חז"ל 'במי שממית עצמו עליה' – שיחשוב באותו זמן כאילו הוא מת, וע"ז אין תשובה שאין לו פנאי.
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, טמא הוא. פי', כלי חרס אם לא סגור היטב טמא הוא, מפני שנכנס הטומאה לאוירו. בעלי-מוסר אומרים, "כל כלי פתוח" מי שיש לו פה פתוח ומדבר דיבורים האסורים, "טמא הוא" סימן טומאה יש בו.
ונתן עליו מים חיים אל כלי.
רמז לקריאת התורה, "מים" זה תורה, "כלי" ר"ת כ'הן ל'וי י'שראל.
הנוגע במת טמא שבעה ימים, והנוגע במי שנגע במת טמא רק יום אחד, שנאמר "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב".
ויבאו בני ישראל... "ותמת שם מרים". פרשת פרה אדומה נאמרה לישראל בשנה השנית ליציאתם ממצרים בר"ח ניסן ביום הקמת המשכן, ומיתת מרים היתה בשנת הארבעים, ולמה נסמכה לפרשת פרה והרי עברו הרבה שנים בין זה לזה, אלא בא הכתוב לרמוז שכשם שפרה מכפרת על ישראל כפי שאומר ר' משה הדרשן שכיפרה על עון העגל, כך מיתת צדיקים מכפרת.
ותמת שם מרים בחודש הראשון.
לא כתוב באיזה יום לחודש, בשו"ע סימן תק"פ כתוב שזה היה בעשרה בניסן, ובמיתת אהרן, כתוב מפורש בפ' מסעי, שמת ביום א' לחודש אב, ובמשה לא כתוב כלל יום פטירתו. יש מפרשים, ששלשתם מתו בשנה האחרונה שהיו במדבר, במרים, כתוב רק איזה חודש, כדי שלא יאמרו שמתה בחטא-המרגלים, לכן מדגיש הכתוב שמתה בניסן, ולא באב עם המרגלים. באהרן, שמת בחודש אב - שאז גם מתו המרגלים, מדגיש הכתוב א' לחודש, ולא בט' באב עם המרגלים. ובמשה, שמת לאחר גזירת המרגלים, לא כתוב כלל יום פטירתו.
בשם "מרים" יש בה אותיות "מים",
רמז שהמים באו בזכות מרים. שואלים, הרי בגמרה במסכת ברכות דף פ"ו ע"ב כתוב, שהמים באו בזכות אברהם, שאמר "יוקח נא מעט מים", ומתרץ ה"אור החמה", שעצם הבאת המים, היה בזכותו של אברהם, אבל מ' שנה במדבר, שהמים הלכו בהרים ובגבעות ובעמק קרוב לישראל, זה היה בזכותה של מרים.
ויך את הסלע במטהו פעמיים. הבאר מים חיים אמר שבתיבה סלע במלואו, דהיינו שכותבים סמ"ך למ"ד עי"ן יש באמצע "מים", וזהו על הסלע הך פעמיים, דהיינו תוריד מתיבות סלע במילואו ב' האותיות מכאן ומכאן, אז יצא המלה "מים", וזה הכוונה פעמיים,
משה נענש מפני שהכה את הסלע. כיון שאם היה מדבר היה קידוש ה' שסלע שומע מה שמדברים עמו, קל וחומר לאדם שישמע מה שמדברים עמו. שואלים שאם מכים בסלע והוא נותן מים זה גם נס וקידוש ה', רק שהקב"ה רצה שילמדו להתקרב לה' בלי הכאות.
ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך. שואלים, למה כתוב בלשון פן, ולא כי בחרב, מפני שיצחק בירך את עשו "על חרבך תחיה", אך אם יהיה "קול יעקב" אין הידיים ידי עשו, וזהו שאמר אדום פן - בלשון ספק, אם יהיה קול יעקב - שילמדו תורה בישראל, אז לא אוכל עליהם (תורת הפרשה).
מסופר על האדמו"ר מסטמאר זצ"ל, שפעם, נסע במכונית, והמכונית נעצרה, שאל, למה עצרה המכונית, ענו לו, מכיון שיש רמזור אדום (אז זה היה דבר חידוש), אמר, "ויאמר אדום לא תעבור" באור אדום לא עוברים, "פן בחרב" שזה סכנה.
ה"משך חכמה" אומר, שכתוב אצל אהרן "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" מכאן ראיה שלא היו רוצחים בגלות, כי בתקופה שהיו ישראל במדבר גם היה מקום לנוס הרוצח, והמקום היה מחנה לויה, שנאמר בפ' משפטים, "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", מפרש רש"י מחנה לויה, ואם היו רוצחים, אז אי-אפשר לומר "ויבכו אותו כל בית ישראל", כי הרוצחים לא בכו, מפני שהם היו נהנים, שאז הם משתחררים מגלותם, מפני שבזמן שהכהן גדול מת הרוצחים חוזרים מגלותם.
כתוב בחז"ל, שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, והשכין שלום בין איש לאשתו, כשמת אהרן הלכו אחרי מטתו 80 אלף בחורים ששמם "אהרן", והם נולדו בזכות זה שאהרן השכין שלום בין הוריהם, והם הלכו חלוצי-כתף, שפעם כך היה המנהג.
ב' פעמים כתוב בפרשה שמיתת צדיקים מכפרת, פעם הראשונה, שנסמכה מיתת מרים לפרה-אדומה מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים כן, ופעם שניה, למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי-כהונה מכפרים, אף מיתת צדיקים כן. מסביר ה"אור החמה", מפני שבגדי-כהונה אינם מכפרים על כל העבירות, לכן צריך את שניהם.
כתוב שאחרי שאמרו בני-ישראל "ונפשנו קצה בלחם הקלקל" אז באו הנחשים. יש מפרשים, שהעם טענו שהם רוצים לאכול ולחיות בדרך-הטבע, אמר הקב"ה, בדרך-הטבע יש במדבר נחשים, אך הענן הורג אותם, ועכשיו שאתם רוצים בדרך-הטבע, הנה יבאו גם הנחשים.
את והב בסופה. פי' הניסים של ים-סוף. עוד פירוש, שהלכו ב' מצורעים בסוף המחנה, אחד שמו "את", והשני שמו "והב" והם גילו לישראל את הניסים שהיו בנחל-ארנון. יש עוד פי' בחז"ל, שאם שני תלמידי-חכמים מנגחים זה את זה בדבר הלכה, בסוף נהיים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה" בסוף הם אוהבים.
וממדבר מתנה. אומרים חז"ל, מי שמשים עצמו כמדבר דהיינו הפקר, שהוא מוותר על הבלי העולם-הזה, ומוותר לכולם בלי קפידא, לו תהיה התורה למתנה. עוד פירוש "וממדבר מתנה", אם אחד נותן לך מתנה, עליך לבדוק אם זה כשר כמדבר - שאין בזה חשש גזילה.
פעם נכנס אדם אצל ה"חזון איש", ובתוך שיחתם שאל את ה"חזון איש", אם יש לו הקפדה עליו, כי אולי דיבר איזה דבר שלא בכבוד, ענה לו החזו"א, בחנות שלי אין בכלל דבר כזה, איני יודע מה זה קפידא.
שבת שלום
גיליון 161 א' תמוז התשס"ח (4.7.08) פרשת חקת
"עוג מלך הבשן – אז והיום"
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו" (כא-לד) סיחון ועוג היו אחים, שרידי הנפילים מימי קדם. אבל משה רבנו לא פחד מסיחון, משום שידע כי ה' נלחם לעם ישראל, ולפני הבורא יתברך – נפיל וזבוב – אחד הם: "הלא כל הגיבורים כאין לפניך!"רק כאשר ניצב לפני עוג, פחד משה רבנו, לא מגובה קומתו ורוב כוחו, אלא בגלל זכות מצווה שהייתה לו.
שבעה דורות לפני כן גמל עוג חסד עם אברהם אבינו. הוא היה זה שסיפר לו, כי לוט נלקח בשבי. אברהם אבינו רדף אחרי השובים ושחררו, ונגרם קידוש ה' בעולם. נתן הקדוש ברוך הוא שכרו לעוג, הוא חי כחמש מאות שנה נוספות והיה מלך אדיר. ומשה רבנו פחד שבזכות המצווה אף ינצח עוג את בני ישראל. אבל כשנבחן את המצווה, נראה שמקורה היה בכוונה רעה ומושחתת: "וכוונתו הייתה שאברהם יצא למלחמה וייהרג". וחז"ל (בראשית רבה מב-ח) מוסיפים: "שאברהם ייהרג, והוא ישא את שרה".
הייתה זו מלכודת מוות, שיא ההשחתה, אלא שהקדוש ברוך הוא הפר מחשבתו! הנה כי כן, היה עוג מלך הבשן רשע גמור, ואף מעשה זה עשה בכוונת רשע. והלא לגויים מחשיב הקדוש ברוך הוא מחשבה רעה כמעשה, ואין ספק שיקבל עונש על מחשבתו.
ובכל זאת היה המעשה טוב ויצא ממנו דבר טוב – והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכרו! אלא מאי, הואיל ועוג היה רשע גמור, לא רצה הקדוש ברוך הוא לשמור את שכרו לעתיד לבוא, וקיים בו את הכתוב: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז-י).
אם כן, בואו ונראה מהו שכר מצווה יחידה שנעשתה בכוונה כה נפשעת: מאות שנות
חיים, שררה, בריאות וכח איתנים! מעתה, אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. כמה אור ושכר נצחיים ממתינים לנו על כל מעשה טוב שאנו עושים, על כל מצווה שאנו מקיימים! הבה נחטוף עוד ועוד מצוות!
בסוף פרשתנו גובר משה רבנו על עוג מלך הבשן והורגו. רבותינו מספרים שעוג היה נפיל ענק, כבנין רב קומות. עקר הר של שלוש פרסאות (כעשרים קילומטר קוטרו וכשישים קילומטר רבוע שטחו) וביקש להטילו על מחנה ישראל, למחצם תחתיו.
מושג מה מקומתו של עוג נקבל מאופן מיתתו: קומתו של משה רבנו עשר אמות הייתה. נטל בידיו רומח של עשר אמות וקפץ לגובה עשר אמות – והכהו בקרסולו והרגו (ברכות נד:). שוו בנפשכם, קרסולו של הנפיל היה בגובה חמישה עשר מטרים בערך, כבנין בן חמש קומות! מה היה אפוא גובהו, מה היה רוחבו?... ומעל הכל: כיצד השפיעה על נפיל זה דקירת הרומח בקרסולו? כדקירת מחט! – ואיך מת?!
אלא שלפנינו גילוי נוסף מלקחי התורה הנצחיים! הבה נחשוב, האין מצבנו דומה? מוקפים אנו בחמש מדינות עוינות במעגל הראשון (מלבד החיכוך עם הפלשתינים), ובטבעת עוינת נוספת מאחוריהן, מלוב ועד איראן. מאות מיליוני אויבים. ומה הן כל פעולותינו אם לא כדגדוג מחט בגוף ענק זה? ועובדה – זה עובד.
הכיצד? בכח פסוק מנבואת הנצח: "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה". אתה – עשה את שלך, והיתר – השאר לבורא יתברך. הוא שהנחיל את הניצחון על עוג ועל פרעה והוא יעמוד לימיננו גם עתה. הן זה מאמר הנביא: "אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם"...
ופסוק מפורש הוא בתורת הנצח (דברים כ-א): "כי תצא למלחמה... וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך, המעלך מארץ מצרים".
ומה שנכון בשטח הביטחוני, נכון גם במישור הכלכלי והבריאותי ובכל עניין: אנו נעשה את שלנו, וה' ישלים, ככתוב: "אקרא... לא-ל גומר עלי". (מעין השבוע)
שבת שלום ומבורך!
בס"ד
רוחות רפאים - "הטרמפיסטיות"
טרמפיסט חיוור פנים נעלם לפתע מהמכונית שאספה אותו, לאורך כביש נטוש ואפוף ערפל באנגליה; אישה צעירה מופיעה מאי שם, נפגעת ממכונית נוסעת, ואז נעלמת בלי להותיר עקבות; אנשים נתקפים פאניקה, כאשר נוסעים דמויי רוחות רפאים מתגשמים לפתע במכוניותיהם. אירועים מוזרים ומעוררי חלחלה אלה מובאים בספרו של חוקר התופעות העל טביעות – מייקל גוס. "הוכחות לקיומן של רוחות רפאים טרמפיסטיות". נביא כמה מהפרשיות היותר מוזרות המתוארות בספר: באוקטובר 1979, נסע רוי פולטון מליברפול שבאנגליה, לאורך כביש נטוש ואפוף ערפל – "פדרס ליין" ליד סטנברידג' במחוז בדפורדשייר. הוא עצר, ואסף למכוניתו אדם בעל פנים חיוורות ומוארכות כפני מת. "רוי שאל אותו להיכן הוא רוצה להגיע" מספר גוס "והנוסע לא אמר מלה, אלא רק החווה בידו לכיוון העיר הסמוכה. לאחר דקות אחדות פנה רוי כדי להציע לנוסעו סיגריה. לתדהמתו גילה, שהמושב ריק. רוי לחץ על דוושת הבלמים וסובב את מכוניתו לאחור, מחשש שהאיש זינק החוצה ופצע את עצמו. כאשר לא גילה שום עקבות וזכר לנוסע, פנה למשטרה ודיווח על התקרית. השוטרים ערכו חיפוש באזור – אך לשווא. האיש נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.
ביולי 1974, נהג איש העסקים מוריס גודנאף באזור בלו בל שבדרום אנגליה. לפתע, ראה דמות נערה צעירה נלכדת באור פנסי מכוניתו, הישר על הדרך שלפניו. הוא בלם, אך מאוחר מדי – ומכוניתו פגעה בצעירה. "הוא זינק אל מחוץ למכוניתו, ומצא את הנפגעת שוכבת על הכביש, ברכיה חבולות ומצחה שותת דם", מספר גוס. "אמא'לה" היא מלמלה פעם או פעמיים. גודנאף נשא אותה אל צד הדרך וכיסה אותה בשמיכה. לאחר מכן רץ למכוניתו ונחפז
להזעיק עזרה – אבל כאשר שב, בליווי המשטרה, התברר שהנערה נעלמה. רק השמיכה נותרה במקום.
במקרה אחר באנגליה, נתקפו כל תושביו של כפר נאני בהיסטריה, לאחר שנהגים החלו לדווח כי רוחות רפאים התגשמו לפתע כנוסעים במושבים האחוריים של מכוניותיהם. מתברר כי כל המקרים ארעו תוך כדי נסיעה לאורך דרך צרה, שבה, במאה ה-16, ניתלו כמה וכמה פושעים עד צאת נשמתם. (המהפך)
הנפטר בא לסייע בהצלת בני משפחתו
כשהצדיק המפורסם, הבבא סאלי, נפטר ב-1984, אירעה תאונת דרכים קשה לקבוצה של חסידי ספינקא שחזרה מהלווייתו בנתיבות. בתאונה נספו ארבעה אנשים. היחיד שנפצע אך ניצל ממוות,היה אביש, בנו של האדמו"ר רבי יעקב יוסף מספינקא, שהיה אז בן 11.
בשעת התאונה חלף במקום נהג מונית, שעצר וסייע בפעולות ההחייאה, ובכך הציל את חייו של הילד. כל השנים הנהג שמר על קשר עם משפחת הילד ובאירוע משפחתי שלהם שהיה נוכח בו, הוא אמר כי יש דבר המעיק עליו מאז התאונה. בני המשפחה נדרכו לשמוע, והנהג סיפר: "בזמן שהתחלתי בפעולות ההחייאה הופיע לפתע לידי איש בעל הדרת פנים מיוחדת והחל לומר תהילים. אמרתי לו שאם הוא רוצה הוא יכול לעזור לי, ואם לא, שילך לצד ויתפלל. בזמן התאונה לא הספקתי לחשוב מהיכן הוא צץ פתאום, אבל במשך השנים מטרידה אותי השאלה מי האיש הזה".
הנהג ציין כי הוא זוכר בוודאות את דמותו ואת פניו של אותו זקן. אחד מבני המשפחה הוציא אלבומי תמונות בהם נראו אנשים שונים מבני המשפחה. הנהג הביט בתמונות ולא זיהה איש, אך הוא התעקש ואמר שדמות הזקן חקוקה לנגד עיניו בצורה ברורה ביותר. כשכבר עמדו לסיים לעבור על כל התמונות וכמעט התייאשו, הצביע לפתע הנהג על אחת התמונות ואמר: "זה האיש. אותו ראיתי בתאונה, זה בטוח".
בני המשפחה נדהמו. האיש עליו הצביע נהג המונית היה לא אחר מאשר אחד מאבות המשפחה מהדור הקודם, הרב הצדיק מספינקא, מחבר ספר "חקל יצחק", שנעקד על קידוש השם בי"ג סיוון תש"ד, על ידי הגרמנים. אותו זיהה הנהג כאיש שהגיע להתפלל בזמן שערכו את פעולות ההחייאה לילד הקטן.
"הוא בא משמים להתפלל על הילד שיחיה" אמר הנהג בהתרגשות (השבוע, כ"ד סיון תשס"ג)
דבר מו"ל אשכולות:
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.
2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217
דו"אל: dlilam@netvision.net.il
בס"ד
אין ברכה מחילול שבת
ישנם אנשים, אשר מוכנים ורוצים לחזור בתשובה, אולם על חילול שבת, ובפרט על העבודה בשבת – הם מתקשים לוותר... הם סבורים כי יפסידו משהו מקיום רצונו של הקב"ה, מלך מלכי המלכים... הם סבורים כי ירוויחו משהו אם יחללו את המתנה הטובה שנתן להם בורא העולם...
אני רוצה לספר לכם סיפור על יהודי, אשר המשיך לעבוד בשבת בכדי שלא להפסיד חלילה...
המדובר באדם בארה"ב, אשר כל ניסיון לשכנעו מלפתוח את רשת החנויות שבבעלותו ביום שבת – עלו בתוהו. כל הדיבורים נפלו על אוזניים ערלות. הלה מאן אפילו לשמוע. "שבע חנויות יש לי, וכולם פתוחות שבעה ימים בשבוע. האם תוכל לשער איזה הפסד זה לסגור את כל החנויות למשך יום שלם?" – שאל ולא הסכים לשמוע מאומה.
שנה לאחר מכן, הגעתי שוב לעירו של אותו אדם. באחד הימים אני פוגש אותו ברחוב. "מה נשמע?" – שאלתי, והלה סיפר בכאב: "אל תשאל רבי! זמן קצר אחרי ביקורך הקודם בביתי – נשרפה כליל אחת החנויות שבבעלותי, וכל תכולתה, רהיטים בשווי מליון דולר – עלתה בלהבות!!" "ומה עם הביטוח? האם החנות לא הייתה מבוטחת?" – התעניינתי, והלה סיפר כי הביטוח פקע בדיוק בחצות הלילה בו ארעה השרפה, בטרם הספיק לחדשו לשנה נוספת... המדובר בהפסד עתק, אשר אין מהיכן לכסותו!!
אמרתי לו: "תשמע יהודי יקר! יש שבעה ימים בשבוע – ומתוכם הקב"ה מסתפק ביום אחד בלבד – הוא מתיר לך לעבוד ולעשות לפרנסתך במשך שישה ימים, ורק בשבת מבקש שתנוח ותמנע מלעשות כל מלאכה! אולם אתה סירבת...
ובכן, מידה כנגד מידה, אמר הקב"ה: "אם אינך נותן לי יום אחד מתוך שבעת הימים שנתתי לך – אקח לך חנות אחת מתוך שבע החנויות שבבעלותך! ראה: בשרפה אחת – בלילה אחד – הפסדת את כל מה שהרווחת בשבתות בחיים שלך!" סיימתי, והיהודי, אשר היה סוחר ממולח ופיקח, הבין עתה... לאחר שקיבל את המכה – היו אוזניו פתוחות לרוחה, והוא הפנים את המסר. בו במקום הכריז כי לא יעבוד עוד בשבת לעולם. ואמנם מאז, חנויותיו סגורות החל מיום שישי בצהרים ועד לאחר צאת השבת! (נתיבי אור – הרב נסים יגן)
לא לוותר על השלט
השבת – אות היא בין הקב"ה לבין ישראל. מהו "אות"? אות – הוא סמל. שלט גדול, המכריז על כך שהוא יהודי, שהוא עבד של הקב"ה, שהוא בעל בריתו של הרבונו של עולם.
מרן החפץ חיים המשיל בזה משל נפלא:
אם אתם הולכים יום אחד ברחוב, עוברים על יד החנות הגדולה של "המשביר לצרכן" ורואים שהחנות סגורה... מה אתם חושבים? האם אתם מסיקים שהחנות פשטה את הרגל? לא! מה פתאום! אתם מתארים לעצמכם שהם בשביתה...
למחרת היום – אתם שוב עוברים באותו רחוב, ורואים כי החנות עודנה סגורה, ופועלים מוציאים מחלון הראוה את האביזרים השונים... מה אתם חושבים עכשיו? עדיין אינכם מגיעים למסקנות מרחיקות לכת... יתכן שהחנות בשיפוצים, וחלון הראוה בכלל זאת...
מתי אתם מגיעים למסקנה כי החנות נסגרה ופשטה את הרגל? כאשר אתם מבחינים ביום השלישי כי השלט הגדול עליו רשום היה שמה של החנות – הוסר... זה הסימן הסופי לכך שהחנות נסגרה...
וכך הוא הדבר בנוגע אלינו... גם אם יהודי חלילה אינו מקיים את כל המצוות כהלכתן, אין בכך ראיה שפרק מעצמו את עול מלכותו של הקב"ה, ושיהדותו פשטה את הרגל... אולם אם הוא מסיר את השלט, את האות המכריז על יהדותו – זהו סימן מובהק לפשיטת רגל רוחנית!
ומהו השלט הזה? מהו ה"אות"? כבר אמרנו: שבת המלכה – אות היא ביני וביניכם! כל עוד יהודי שומר שבת – הרי הוא מכריז על אמונתו בקב"ה ועל היותו יהודי, אולם אם חלילה מסיר הוא את האות הזה... (נתיבי אור)
בס"ד
זהירות מזיהומים
אם תבקרו פעם בחדר תינוקות בבית חולים, תבחינו בקלות בהקפדה היתרה על הסטריליזציה. מרתיחים את הבקבוקים, את המוצצים, שוטפים את הידיים בתמיסה מיוחדת לפני הגישה אל הילדים, שכן ברור לכל כי די בחיידק אחד קטן – בכדי שהילד יחלה בדלקת קרום המוח, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.
השאלה היא רק, מדוע אין אנו מקפידים על סטריליזציה של השכל – לפחות כפי שאנו מקפידים על סטריליזציה של הגוף... מדוע אנו לא שומרים את נשמתם של הילדים מפני חיידקים טורפים העלולים לגרום להם נזק בל ישוער, לפעמים נזק בלתי הפיך?
אם נביט ברחוב – נמצא כי המצב נורא ואיום. ישנן כל כך הרבה נשמות פגועות, טועות, עד שהמסקנה מתבקשת מאליה:
בחוצות משתוללת מגפה! הרחוב אינו סטרילי, וליתר דיוק, הוא ההפך הגמור מסטרילי!
אם רוצים אנו לראות נחת מילדינו, אין לנו ברירה כי אם לשמור על סטריליזציה מוחלטת בכל הנוגע לנשמתם, ואזי יש לקוות כי לא יפגעו בהם חיידקי ההשחתה המצויים ברחובותינו בשפע!
הבעיה היא, שהורים עושים שטויות, ולאחר שנים – מחפשים דרך לתקן את טעויותיהם... הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך... באים ומתאוננים על התוצאות... "מה נעשה"? הם שואלים.
החכם – עיניו בראשו. החכם – צופה את העתיד, ומביא אותו בחשבון. הורים חכמים – הם הורים שצפו את העלול לקרות לילדיהם במערכת החינוך שאינו טהור, והעניקו להם את החינוך הטוב ביותר. הורים שאינם חכמים – הם הורים שסמכו על כך ש"יהיה בסדר", מנעו מילדיהם את החינוך הראוי. וכעת, לאחר שהלעיטו את ראשיהם במשך שנים בשטויות והבלים – הם מנסים לתקן... ובכן, אין לכך סיכוי! כעת – הילדים שכבר גדלו אינם מוכנים לשמוע, ודבריכם יפלו על אוזניים ערלות!
רק מה? שהורים לילדים קטנים – מעדיפים את החינוך... מאחר ויש בו "חוגים"... חוג לריתמיקה, חוג למחול, וכן הלאה... ילדים בני שלוש או ארבע – צריכים כבר "חוגי העשרה"... ומה עם תנ"ך? ומה עם גמרא ומשנה? כאן מסתפקים ההורים הללו לפתע בשיעור "סיפורי המקרא" שבבית הספר הממלכתי... כאן לפתע לא חשובה להם ה"העשרה"...
את ההבדל לא רואים מיד... את ההבדל – רואים לטווח ארוך, אולם אז, כאמור, כבר מאוחר מדי לתקן! (נתיבי אור)
רבי נתן צבי פינקל "הסבא מסלבודקה"
רבי נתן צבי פינקל נולד בשנת התר"ט (1849), בעיר ראסין שבליטא. בגיל צעיר התייתם מהוריו, וגדל בבית דודו בוילנא. בגיל 15 התחתן עם נכדתו של רב העיר בקלם, שם התגורר אצל חותנו, והתפרסם כגדול בתורה. מדי פעם היה יוצא לדרוש בעיירות שסביב, עד שהגיע לעיר מולדתו. רב העיר של ראסין התרשם מאד מהרב הצעיר, והחליט לשלוח מכתב ל"סבא מקלם", בכדי שימשוך את רבי נתן צבי אל תנועת המוסר. הוא קרא לרבי נתן ושלח בידו את המכתב ל"סבא מקלם", בלי שידע במה מדובר. ובאמת רבי שמחה זיסל זיו – ה"סבא מקלם" משך את רבי נתן צבי וכך החל רבי נתן ללכת בעקבות תנועת המוסר.
בשנת התרל"ו (1876), פתח רבי נתן כולל בעיירה סלבודקה, עד להקמת הישיבה הגדולה, שבה השקיע את כל כוחותיו וכשרונותיו. מיטב תלמידי החכמים שבליטא מונו לרמי"ם (רבני מתיבתא) בישיבה. בשנת התרנ"ז (1897) פרץ סכסוך בישיבה, והחלו להתנגד לתנועת המוסר. דבר זה גרם לפרישתו של רבי נתן צבי עם כמה מהתלמידים, והקמתה של ישיבה חדשה בסלבודקה. רב נתן לא כעס ולא נטר טינה לאותם מתנגדים. לאחר כמה שנים שוב פרץ בישיבתו של רבי נתן ויכוח דומה, ורבי נתן החליט להקל קצת על התלמידים, לנהוג עימם ברכות ולפתח בהם משמעת עצמית, וכך לא יצטרכו להשגחה קפדנית יתרה. גם הוחלט להדגיש רעיונות מוסריים מעודדים יותר.
בשנת התרפ"ד (1924), גזרה הממשלה שכל הישיבות חייבות לשלב לימודי חול, ורק בישיבות אלו לא יגויסו בחורים לצבא. רבי נתן, שראה את מצוקת תלמידיו, החליט להעתיק את הישיבה מסלבודקה לחברון שבארץ ישראל. שם התקיימה הישיבה עד לפרעות תרפ"ט (1929),ומאז מתקיימת בעיר בני ברק.
רבי נתן צבי פיתח את שיטת החינוך המדגישה את "גדלות האדם". הוא דאג להעמיק את הכבוד העצמי בקרב תלמידיו, שבכך הם עושים רצון ה', ולכן צריכים להראות כשרים לפני מלך, ולכן היו מקפידים מאד על לבושם והופעתם. רבי נתן צבי פינקל נפטר בכ"ט בשבט התרפ"ז (1927) בירושלים. זיע"א.
שבויה אחת-נפש אחת-אקטואליה
"וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א)
אנו קוראים על ההתקפה של עמלק נגד בני ישראל במדבר. עמלק תקף את הנחשלים. וכתוב בפסוק: "וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (כא, א). רש"י מצטט מחז"ל: "אינו אלא שפחה אחת" (רש"י במדבר כא, א), וזה דבר פלא. הלא התורה מדגישה את האכזריות של עמלק והפסוקים בתורה חוזרים ומדגישים זאת שוב ושוב.
אם כן למה לא הביאו דוגמה יותר קשה על אכזריותו של עמלק? למה הדגש רק על שפחה אחת?
אולי התורה רוצה ללמדנו יותר מזה. התורה מלמדת אותנו את החשיבות של כל יהודי. יהודים צריכים לדאוג אפילו לשפחה,כי נשמה של כל יהודי ויהודי בעלת ערך ללא גבול.
אנו רואים שאלפי שנים אחרי נתינת התורה, עמי העולם עדיין לא למדו. אנו קוראים מדי יום ביומו על רצח מלחמות ואובדן בנפש. והכל נהפך לדבר שגרתי ולא מתרשמים מכך.
מסר גדול אפשר ללמוד מהפסוק "וישב ממנו שבי" !
מוסר עצום אפשר ללמוד ולהעריך את שווים של חיי כל אדם (ממורשת התורה).
|