הדלקת נרות 19:34 מוצאי שבת 20:22

סגולה למציאת אבידה

"כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל" (כד-א) בספר דברים (כג-ו) נאמר "ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוקיך". ואמרו על כך בגמרא (סנהדרין ק"ה.): אמר ר' אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה... כי אהבך"...".

וקשה, מאחר שרק קללה אחת נהפכה לבסוף לברכה, וכל היתר חזרו לקללה, מה שייך לומר "כי אהבך ה' אלוקיך"? הרי כל שאר הקללות נותרו כשהיו!

אכן, ברכה זו שנותרה לפלטה מקללותיו של אותו רשע, והיא בתי הכנסיות ובתי המדרשות, לא ברכה רגילה היא, אלא ברכה כוללת, אשר בכוחה לסבול גם את שאר הקללות, והיינו שבכח התפילות ולמוד התורה שבבתי הכנסיות ובתי המדרשות, ניתן לנו הכח לסלק את כל הקללות האחרות. וזה מה שאמרו חז"ל, שכל זמן שהתינוקות מצפצפין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשו שולטות. נמצא, שעל ידי מה שאמר בלעם "מה טובו אהליך יעקב", תתבטלנה שאר קללותיו, ועל כך נאמר "כי אהבך ה' אלוקיך".

משל למה הדבר דומה, למשפחה שדירתה עלתה באש, וכל תכולת הבית כלתה. לאחר שהכבאים סיימו לכבות את הדלקה, נכנס אחד הילדים הקטנים למה שהיה פעם החדר שלו, ומשראה את כל הצעצועים שלו מפויחים וגם הבובות שרופות כולן, פרץ בבכי נסער.

אמו, שנכנסה לחדר לראות על מה הוא בוכה, הבחינה לפתע באחת הפינות בין הצעצועים שהושחרו, באבן נוצצת. היא מרימה אותה ומופתעת להיוכח במרגלית יקרה, ששוויה הון עתק והיא אחת מתוך אוצר גדול שהיה להם בבית ובגלל השרפה והמהומה שנוצרה בבית, התגלגלה האבן עד חדר הילדים.

"עכשיו כבר אין סיבה לבכות", אמרה האם לבנה הקטן, "אנחנו ניקח את האבן הזאת ונמכור אותה. ובכסף שנקבל – נבנה בעזרת ה' בית חדש ומפואר, וגם נקנה לך שוב את כל הצעצועים והבובות שהיו לך"...

הוא שאמרנו. כאשר הותיר לנו הקב"ה לברכה, את בתי הכנסיות ואת בתי המדרשות, הרי שזו אינה 'עוד' ברכה, אלא ברכה הכוללת את הכל, וממנה יתד וממנה פינה לכל הברכות האחרות.

בס"ד עמוד 2

איך מאחדים שני חצאי נשמה לנשמה אחת?

אחד הדברים היותר מצויים בקשר החברתי שבמין האנושי, הוא הנישואין – יצירת קשר מתמיד וקבוע בין גבר לאשה. (הרב שמחה כהן – יוני 2000)

גם אם לקורא נראה שקשר הנישואין הוא מובן מאליו, אין זה כך. שהרי אחד הדחפים החזקים שיש לאדם הוא: להיות אדון לעצמו אחד הערכים החשובים של החברה הוא: הזכות לחירות, לחופש ולדרור והשתחררות מכבילות מוגבלות וכפיה. והנה דווקא במסגרת הנישואין אדם מאבד במודע את חירותו וכובל את כל מערכותיו לטובת בן-זוגו וילדיו למשך כל חייו.

מדוע בכל זאת כובל אדם את עצמו למסגרת הנישואין? למעשה הקב''ה מאלץ את האדם לקשור קשר עם בן-זוג, כשם שהוא אילץ את האדם לאכול, וכפי שיצר לו את עצבי – הרתע מדברים היכולים להזיק לו – רתיעה מחומרים חמים, דחייה מדברים מעופשים, וסגירת עפעפיים בהתקרבות חפץ זר

לעיניים.

כך גם ביצירת הקשר שבין בעל לרעייתו. הקב''ה יצר תחושת נעימות בנפשו של אדם בעת הימצאו במחיצת אדם קרוב, ודחף להגיע לכך. אולם הדבר המביא יותר מכל את האדם להצמד לבן-הזוג היא תחושת מועקת הבודדות – כאשר שואלים אדם מדוע אתה נשוי.

הוא משיב כלאחר יד, יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת , התרגלתי, החברה אינה מקבלת בצורה חיובית את הגירושין. לאדם המשיב כך אפשר לומר: אני שאלתי אותך מדוע אתה נשוי, בעוד שאתה משיב מדוע אינך מתגרש. כלומר על פי רוב, אדם נשוי לא משום שהוא רוצה להיות נשוי אלא משום שהוא חושש להיות לבד. למצב זה קורה דוד המלך ''מוציא אסירים בכושרות''.

כלומר, הקב''ה כובל את בני-הזוג באזיקים זה לזה, כדי שלא יוכלו להיפרד. השלשלאות הכובלות הן, תחושת האחריות כלפי המשפחה, קשר לילדים, הרגל, חשש מ'מה יאמרו'

אם נתגרש, האם זה ודאי שנישואין שניים יהיו טובים יותר.כלומר, תחושות כובלות אלו הן הגורמות לבני-זוג לא להיפרד זה מזה.

מה יהפוך את האזיקים לעבותות אהבה המחברים אותם למשפחה אחת?

לצורך זה הבה ונבדוק מהו הדבר הרגשי המחבר בני-אדם זה לזה? התשובה היא, ''תחושת הערכה'' – אדם נמשך להתקשר לאישיות שמעריכה אותו. הדבר יכול לבלוט בכניסתו של אדם לאולם שמחות שבו הוא יכול לשבת במקום שימצא לנכון. הוא אכן מתיישב.

בשלב זה אבקש להציע לו שישאל את עצמו מדוע התיישבתי ליד שולחן זה ולא ליד שולחן אחר? סביר שהסיבה היא, שבשולחן זה הוא זיהה בלא משים אדם שמעריך אותו בעוד שבשולחן האחר הוא הבחין באדם שבעבר העיר לו הערת ביקורת. כלומר, אדם נמשך ליצור קשר עם אדם שמעריך אותו, ולהימצא בקרבת אישיות שמוקירה

אותו. כך במסגרת הנישואין.

ככל שבן-הזוג יחוש שזולתו מעריך אותו כך יגדל הרצון להימצא בחברתו ולמלא את רצונותיו. כדי להביא שכל אחד מבני הזוג יחוש שמעריכים אותו, הם חייבים להחמיא זה לזה מספר פעמים ביום. כלומר, בהבדל מהתפיסה המצויה שהדבר החשוב בנישואין הוא מסגרת, בית, ילדים, ופרנסה, אבל מחמאות הן רק תוספת נעימות לחיים המשותפים.

מתברר שכיון שנישואין אמורים להיות מסגרת המאחדת שתי חצי נשמה והופכת אותם לנשמה אחת, הרי המחמאות הן אינן רק התוספת לנישואין אלא ההליך החשוב ביותר שצריך להימצא במסגרת משפחתית. ובני זוג שאינם מחמיאים זה לזה, הם רק שותפים לדירה ,לילדים ולפרנסתם, אך עדיין אינם נשואים במשמעות המלאה שהתורה מצפה מהם. לכן נכון יעשו בני הזוג המעוניינים להשכין את השכינה בביתם, שיזמו אמירת דברי שבח זה לזה.

בס"ד עמוד 3

תולדות רבי חיים בן עטר – בעל "אור החיים" הקדוש

יום האזכרה ט"ו תמוז

א. שלושה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתא של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של"ה הקדוש, ו"אור החיים הקדוש".

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפרושי התורה והש"ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

העיר סאלי בקצה מרוקו, על חופו של האוקינוס האטלנטי, לא עיר גדולה היתה. הקהילה היהודית בה קטנה היא, אולם רישומה ניכר בתולדות ישראל, בזכותו של רבנו חיים בן עטר, שנולד בה ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד. רבנו נולד למשפחת בן עטר (שמוצאה מספרד הערבית. עטר פרושו בושם או רוכל בשמים) בשנת תנ"ו, וקיבל תורה מפי אבי אביו, שעל שמו נקרא, כדבריו בהקדמתו לספר "חפץ ה'": "ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אש נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחקו ישבתי, מיוום היותי,

לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

ב. בין שני אריות

בתקופת מגוריו בסאלי, התפרנס ממעשה ידיו, ולפי המסורת עסק בשזירת בגדים מפוארים השזורים בחוטי זהב וכסף, באותם הימים עמד השולטאן – מושל סאלי – להשיא את בתו. מששמע על רבנו, שעבודתו מעולה ומלאכתו מלאכת מחשבת ומדויקת, החליט למסור לו את הבגדים שהכין לכלה ולדרוש הימנו להשלים את השזירה במשך השבוע. כאמור, התפרנס רבנו מיגיעת כפיו, אולם כלל היה נקוט בידו ברגע שירויח כדי פרנסתו השבועית, ישוב למשנתו. פקידי השולטאן שהביאו לו את בגדי הכלה, הופתעו לשמוע מסירובו של רבנו. פקידי השולטאן חזרו אליו שנית בפקודתו, ואיימו עליו בעונש מוות, כדין המסרב לפקודת השולטאן, אולם רבנו השיב ריקם את פניהם.

השולטאן לא רצה להשלים עם סרוב הרב היהודי והורה להשליכו לגוב האריות שבחצרו. אף ציוה להרעיב את האריות, לפני שיטילו אליהם את רבנו. שליחי השולטאן כבלו את רבנו בכבלים על מנת להובילו בדרכו לגוב האריות, שמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים, אולם רבנו לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. פקידי השולטאן הופתעו עוד יותר כאשר האריות המורעבים קיבלו את פני רבנו כשהם מתייצבים

כנגדו, מקשקשים בזנבותיהם וחולקים לו כבוד, ואילו רבנו הוציא מכיסו את ספר התהלים והחל לקרוא בו.

השולטאן שמיהר להגיע למקום לחזות את הפלא במו עיניו, הצטער מאד על שפגע ברבנו והורה לשחרר אותו מכלאו, אף העניק לו מתנות חשובות כשהוא מבקש את סליחתו על שפגע בו. כך נוכחו, אפוא, להכיר כולם בגדולת רבנו, שנתקיים בו "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט, יב)

היה זה רק אחד הספורים הנפוצים בישראל על גדולתו של רבנו שגם חיות השדה חרדו לקראתו, וכך נוכחו לדעת גם אנשי אותה שיירה שרבנו התלווה אליהם בדרכו מהעיר מאקנס להעיר פאס. בדרכם חנו אנשי השיירה ביער עבות בדרך הלוכם. לפתע נבהלו כולם כאשר אריה ענק יצא מתוך היער ופתח בשאגותיו, אנשי השיירה חרדו מפניו, אולם רבנו עמד על עומדו. האריה התקרב אליו אך למראהו נסוג לאחוריו וחזר ליער. אנשי השיירה כולה ניצלו אפוא בזכותו של רבנו.

ג. מאבקיו עם הקראים

גם מאבקיו עם הקראים - כת הכופרים בתורה שבעל פה – קשור עם מסורת נפלאה. פעם יצאה גזרה מאת המושל על היהודים , התכנסו היהודים לדון ולהתיעץ על דבר הגזרה, ולחון את פני המושל שיחוס עליהם. המקום המוכשר לאספה בחרו בבית תפילתם של הקראים, כיון שהיה במחתרת. כמובן שגם האור החיים הוזמן לאספה ובא. כשכירד והציג רגלו האחת על המדרכה הראשונה, התעלף ובקושי העירו אותו. תיכף ציוה להגביה את האבן, ומצאו תחתיו ספרי הרמב"ם ששמו הקראים שם לבזיון (מכיון שהרמב"ם לחם נגדם ואף החרימם והמליץ עליהם "הקראים אינם מתאחים לעולם"). האור החיים הקדוש כשראה זאת, קללם שלעולם לא יהיה להם מנין בירושלים וכך באמת היה ולא היה להם מנין וכשאחד מהם בא מארצות הגולה, מת אחד מהם ולא נצטרפו למנין בירושלים.

בס"ד עמוד 4

לקראת שבעה עשר בתמוז

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'" (ויקרא כו מ – רמב"ם הלכות תענית ה א)

בשבעה עשר בתמוז ארעו חמש צרות גדולות:

א. נשתברו הלוחות כשירד משה רבנו מן ההר וראה את העגל.

ב. נתבטל קרבן התמיד בבית ראשון.

ג. הובקעו חומות ירושלים בחורבן בית שני.

ד. ביום זה שרף אפוסטומוס הרשע את התורה.

ה. הועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל, ויש אומרים שאפוסטומוס העמיד צלם בהיכל. (עיין כה"ח תקמט ס"ק ד) וזה גרם לחורבנו של בית המקדש ולגלות עם ישראל.

בימים אלה חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא

בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרה עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה רק בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה (תענית טז א). ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר (עיין כה"ח תקמט ס"ק ב. מ"ב שם ס"ק א).

כגודל הצער שיצטער אדם על חורבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה" (תהלים צ טו) וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו י).

מעדנים לכבוד שבת

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (כד-ב). הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זצ"ל, רבה הראשי של תוניסיה, יסד כולל לאברכים גדולי תורה ושילם להם מדי ערב שבת משכורת מכובדת, כראוי לכבוד התורה הקדושה ולומדיה.

עם האברכים נמנה גם אברך מוכשר, חריף ובקי, ששקד על תלמודו יומם וליל והתעלה בתורה להיות אחד ממאורי הדור הבא. הגאון רבי ישועה בסיס אהב להתפלפל עמו בהלכה ולהדריכו בנתיבות העיון וההוראה, כדי להקנותו קנין תורה של שימוש החכמים. בהוקירו אותו, קצב לו משכורת שבועית בסך עשרים ריאל, סכום שהיה בו כדי להתפרנס בכבוד ולעסוק בתורה מתוך מנוחת הנפש.

היה לאברך זה שכן שעמל לפרנסתו. בזעת אפיו יגע מבוקר עד ערב, ולא הצליח להרויח עשרים ריאל, כסכום שקיבל האברך בדרך כבוד בשקדו על תלמודו. לא ידע השכן להעריך את למוד התורה, לא ידע להוקיר את יגיעתה ועמלה, ולא את העובדה שהוא עצמו נהנה מפריה, שכן התורה מגנה על כל בני המקום. הקנאה אכלתו, ולא שם לבו שממדותיו של בלעם היא, ועל ידה הופך הוא עצמו לתלמידו. קנאתו התעצמה, כשראה את האברך פונה ביום שישי – לאחר שקיבל את משכורתו – לחנות דברי מתיקה, וקונה ביד רחבה מעדנים לשבת!

מיד עשה דרכו לבית הרב ואמר: "מצאתי לחובה להודיע לרבנו, שאברך פלוני מוציא את משכורתו על מעדנים ומותרות!"

נרעש הרב ואמר: "תודה לך, טוב מאד שגילית את אזני! אראה לטפל בכך".

כל אותו שבוע לא אמר לאברך מאומה, אבל ביום שישי ספר האברך את הכסף שקיבל, והנה בידו שלושים ריאל...

חזר ואמר: "דומני שהרב טעה, נתן שלושים במקום עשרים".

אמר לו הרב: "לא טעיתי. אבל נודע לי שאתה קונה גם מעדנים לבני המשפחה לכבוד שבת, ולפיכך העליתי את משכורתך"... (אבותינו סיפרו לנו)

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

היינו אפילו קלה קלה לא תקללם, שלא אמר לו לא תקוב את העם, אלא לא תאור את העם. כי ברוך הוא, שכבר אמרתי להם : מברכיך ברוך ואורריך ארור, נמצא שאם תקללם, את עצמך אתה מקלל. (לה) ואין הכרח שתברכם שהם ברוכים ועומדים. ומשל הוא שאומרים לצרעה : לא מדובשך ולא מעוקצך.

ענין הברכה והקללה

ויש לכם לשאול, האם הברכה או הקללה של בלעם יש בה ממש או לא. שאם תאמרו שעושים פעולה אם כן כיצד אפשר להבין בדעת שיש בכוחו של אדם לשנות את גזרת הקב"ה. שהרי הקב"ה ברך את ישראל ואמר כי ברוך הוא, כיצד יש בכחו של בשר ודם לשנות את ברכתו, ושיהיו מקוללים ח"ו. ואם תאמרו שאין לבלעם שום כח, אם כן למה היה צריך הקב"ה להזהירו שלא ילך, והרי יקלל כרצונו וה' יברך כמו שנאמר : יקללו המה ואתה תברך.

והאמת היא שלבלעם לא היה כח לא לברך ולא לקלל. וסימן לדבר, שהרי כשלא נתן הקב"ה רשות לבלעם לקלל את ישראל מכל מקום היה יכול לברך את בלק ואת עמו שלא תהיה לשום אומה שליטה עליהם, ובזה היתה נשלמת כונת בלק, שהרי כל עיקר לא רצה אלא להינצל מידי ישראל. ועוד סימן, שהרי הוא רצה לילך ולקלל את ישראל מפני שהיה עני והיה מצפה לשכר מאת בלק. אם כן היה יכול לברך עצמו ולהיות מלך שלא יצטרך לבקש צדקה מהבריות. אלא האמת היא כפי שאמרנו. אלא ידע הרגע שהקב"ה כועס וברגע זו פועלת כל קללה. אם כן מה היה איכפת לו להקב"ה שיקלל, שהרי אם לא יכעס לא תפעל כל קללה שום פעולה.

והתשובה היא (לו) זה שהיה הקב"ה מונעו שלא ילך ויקלל מפני שהיה גלוי לפניו שבני ישראל עתידים לחטוא, ועתידים לבוא עליהם כל אותם הקללות שהיה בלעם רוצה לקללם בהם. ולכן אילו נתן הקב"ה רשות לבלעם לילך ולקלל היה יוצא חילול ה' נורא, שהיו אומות העולם אומרים שקללותיו של בלעם עושים פעולה. לכן מנע הקב"ה את בלעם מללכת ולקלל. שאם תבא אח"כ פורעניות על ישראל ידעו שלא מקללות של בלעם באו, אלא בגלל עונותיהם ויימנע חילול ה'.