פרשת פינחס

יז' תמוז תשע"ט (20.07.2019) פינחס 
אשכולות המלכא
פשרה או תורת אמת

הגמרא בסנהדרין (פב.) מספרת על שישה ניסים שנעשו לפנחס,
אילו היה זמרי נשמט, אז היו צריכים להרוג את פינחס מדין רודף,
או אם היה זמרי מזעיק את שבט שמעון לעזרה, ואלמלא הייתה דעתם מוסחת

ע"י המגיפה הנוראה, עלולים היו להורגו, כמו"כ הציג את זמרי וכזבי

משופדים על גבי הרומח, והוגבה המשקוף כדי שלא ישפיל את הרומח ויפלו ממנו

מה היה מעשה זמרי? בלעם הרשע נתן עיצה להחטיא את בחורי

ישראל בזנות, אבל בנות מדין לא הסתפקו בכך, אלא דרשו בתמורה

שיעבדו עבודה זרה. כמובא בגמ' (סנהדרין קו.): היו ישראל אוכלים

ושותים ושמחים יוצאים לטייל מחוץ למחנה, ובנות מדין מציעות להם

פשתן בצריפיהן, ואומרות: הרי אתה כבן בית, שב ובחור לעצמך. וקנקן

יין מונח אצלה, ועדין לא נאסר יין של גוי. אמרה לו רצונך שתשתה יין,

כיוון ששתה בער בו, אמר לה: הישמעי לי, הוציאה עבודה זרה מחיקה

ואמרה לו עבוד לזה. אמר לה: והלא יהודי אני. אמרה לו: ומה איכפת

לך, והרי מבקשים ממך רק פיעור, והוא אינו יודע שכך עובדים את

פעור. ולא עוד אלא איני מניחה אותך עד שתכפור בתורת משה רבך.

הורה משה רבנו לדייני ישראל, להרוג כל הנצמדים לבעל פעור, וכתב

רש"י: כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שניים, ודייני ישראל

היו 88,000 אלף, יוצא לפי רש"י שהרגו סך הכול 176,000 איש!
מלבד 24,000 שנהרגו במגיפה. שבטו של שמעון באו אצל זמרי בן סלוא,

אמרו לו: הם דנים דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה זמרי,

הביא את כזבי בת צור למחנה, ולא משום שבער בו יצרו,

שהרי כתב המהרש"א : שהיה זמרי בן 250 שנה, כי היה מיורדי

מצרים עם יעקב אבינו, אלא שבא להציל את כלל ישראל, באומרו:

אם יצאו בחורי ישראל אל בנות מדין, יחטאו גם בעריות וגם בעבודה

זרה של בעל פעור שחייבים עליה מיתת בית דין. נעשה פשרה, נביא את

בנות מדין למחנה ויחטאו עימן, אבל יינצלו מעבודה זרה, מעין פשרה של הרע במיעוטו.

קם פינחס הוא אליהו, ואמר אין פשרות! התורה איננה שלנו, ואין

אנו בעליה כדי להחליט על פשרות בה! קם ונעזר מן השמיים ונעשו לו שישה ניסים.

כשהציעו בעבר לשנות את צביונה של "ישיבת וואלוזי'ן" ולהכניס

תוכנית ליבה של לימודי רוסית, חצי שעה בכל שבוע, קם הנצי"ב

מוולוזי"ן זצ"ל וחזר על דברי הגמ':"כשחרב הבית נתקבצו כיתות

כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידיהם, ועלו לגגו של ההיכל

ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גיזברים נאמנים

לפניך, הרי מפתחות מסורים לך". וזרקום כלפי מעלה, יצאה כמין

פיסת יד ולקחתם, והם קפצו ונפלו לתוך האש" (תענית כט).
אמר הנצי"ב: הישיבה פיקדון בידינו במהותה וצביונה, אם רוצים לשנותה,

אין אנו הבעלים, נחזיר את המפתחות! כך חיינו ותורתנו אינם שלנו,

נדבק באמת עם דעת תורה ונזכה בזה ובבא. (והגדת)

(לעילוי נשמת עליזה לואיזה בת רוזה וגולן בן אסתר)

גדול המחטיאו יותר מן .....

"צרור את המדיינים", למה? כי צוררים

הם לכם בנכליהם. מכאן אמרו חכמים

בא להרגך השכם להרגו.

רבי שמעון אומר מנין שהמחטיא את

האדם יותר מן ההורגו, שההורג הורג

בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב,

והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא.

שתי אומות קידמו את ישראל בחרב,

ושתי אומות בעבירה. המצרים והאדומים

קידמו בחרב. (שמות טו) "אמר אויב

ארדוף אשיג אריק חרבי". (במדבר כ)

"ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב

אצא לקראתך".

ושתי אומות בעבירה, מואבים ועמונים,

על אלה שקידמו בחרב: כתיב (דברים כג)

"לא תתעב אדומי" (שם /דברים כ"ג/)

"לא תתעב מצרי", אבל אלו שקדמו

בעבירה להחטיא את ישראל, "לא יבא

עמוני ומואבי (שם /דברים כ"ג/) גם דור

עשירי עד עולם".

העמים שרצו להרוג בישראל ולהילחם

בהם בחרב, אין עונשם כל כך חמור כמו

אלו העמים שרצו להחטיא את עם

ישראל, שעונשם חמור ביותר, משום

שהמחטיאו עשה רעה גדולה פי כמה וכמה

מזה ההורגו.

והנה כמה אנו רחוקים מאמת זו של

התורה. שהרי סמל התיעוב בעינינו, הם

העמים אשר רדפו ורודפים את עם

ישראל, ואילו לכל מי שיש השפעה רעה

להסית ולהדיח את בני ישראל משמירת

התורה ומקיום המצוות מוכנים אנו

להתייחס בסלחנות, ואולי גם להתיידד

עימו, בעוד שהתורה מצווה אותנו "לא

יבוא עמוני ומואבי... עד עולם". למה

משום שהם הסיתו אותם לעבירה.

(ממורשת התורה, פ' פינחס, עמ' 80 - 79.)

בס"ד

מי"ז בתמוז עד תשעה באב

א. כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן , לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. 

ובימים אלו במיוחד ראוי לכל ירא שמיים לעשות "תיקון חצות" לאחר חצות היום (עד השקיעה) 

ואומרים "תיקון רחל" בלבד (עיין כה"ח תקנא ס"ק רכא, רכב).
ואין צריך לומר שטוב לעשות תיקון חצות בחצות לילה.

ב. אין אומרין "תיקון חצות" של יום בימי שישי, ראש חודש

אב, ותשעה באב. אמנם אחר חצות לילה אומרם "תיקון חצות" (עיין בא"ח דברים כה).

ג. נוהגים שלא לישא אישה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב

אפילו למי שעדיין לא קיים מצוות פרו ורבו, וכן נהגו האשכנזים בכל מקום.
ויש מקומות שנהגו שלא לשאת בהן נשים רק מר"ח אב ואילך. וברוב קהילות הספרדים החמירו

מי"ז בתמוז, כיוון שאין בזמן זה סימן ברכה. (עיין בא"ח דברים ד. כה"ח תקנא ס"ק מג).
ודעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שנושאים נשים עד ר"ח אב

ד. יש שנהגו להימנע גם מאירוסין מהטעם הנ"ל, ויש שהקלו

באירוסין בלי סעודה עד ר"ח אב (עיין כה"ח תקנא ס"ק מג, מד, מ"ב שם ס"ק טז. בא"ח דברים ד, שזה מנהג בגדד).

ה. גננת הצריכה להשמיע לילדים שירים על מנת להעסיקם

ולהשתלט עליהם יכולה להקל להשמיע שירים עד ר"ח, וראוי שתשמיע שירים מעניין הזמן והציפיה לגאולה.

ו. השומע חדשות ובין קטעי החדשות יש קטעי נגינה, לא צריך לכבות את הרדיו מעיקר הדין אלא אם כן הם שירי פריצות

שאז חובה לכבות בכל זמן והמחמיר לכבות בין קטע לקטע שלא לשמוע נגינה – תבוא עליו ברכה.

ז. הוא הדין לזה המתקשר בטלפון ושומע מנגינה בשעת

ההמתנה שיכול לשומעה כיון שאינה לתענוג אלא להנעים את המתנתו.

ח. יש נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב אם לא בשבת או בסעודת מצווה. 

אך מחמירים הספרדים בבשר ויין רק ממוצאי ראש חודש אב. (עיין כה"ח תקנא ס"ק קכה, קכו. בא"ח דברים טו) 

ואשכנזים נוהגים איסור גם בראש חודש עצמו (ומ"ב שם ס"ק נח).

ט. לא יכו את התלמידים או הבנים בימים אלו, אפילו לא מכה קלה.
וכן יש להתרחק מכל דבר אפילו שהוא ספק סכנה (עיין שו"ע שם סע' יח).

י. נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש שמברכים עליו "שהחיינו" כל שלושת השבועות, מלבד בשבת.

יא. מנהג האר"י לא להסתפר מי"ז בתמוז, וכן נהגו

האשכנזים. והעושה כן תבוא עליו ברכה. ולדעת השולחן ערוך

האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב.

יב. טוב להימנע מללכת לבריכה בזמן זה מפני הסכנה, אומנם

בקייטנה וכדומה שצריך להעסיק את הילדים שלא יסתובבו

ברחובות, מותר ובתנאי שיגבירו את הזהירות ויכפילו וישלשו את מספר המצילים.

הלכות חגים – הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל

"עַל־פִּי֙ הַגֹורָָ֔ל תֵּחָלֵּק נַחֲלָת֑ו בֵּין רַב לִּמְעָט"

מעשה היה בבעל בית אחד, שהתארח בביתו תלמיד חכם צדיק, ושניהם רכשו כל אחד בנפרד כרטיס הגרלה.
בעל הבית שהיה רע מעללים וגס רוח, אמר לעצמו שמן הסתם בשמיים, אוהבים יותר את הת"ח

המתארח בביתי, ולכן לכרטיס שלו יש יותר סיכויים לזכות בהגרלה.

מה עשה? לאחר שנרדם האורח על מיטתו, קם בעה"ב, נכנס לחדרו, והחליף את הכרטיסים.....
את שלו הניח בכיסו של הת"ח, ואת הכרטיס של הת"ח לקח לעצמו.
ומה קרה בסוף?! הכרטיס של בעה"ב, שהיה מונח עתה בכיסו של הת"ח, עלה בגורל, והת"ח זכה בהגרלה הגדולה..

ראה בעה"ב את הפסדו הצורב, והחל להתפתל סביב האורח בתירוצים, שבאמצע הלילה
הוא החליף את הכרטיסים והכרטיס שזכה הוא שלו....
הלכו שניהם לבית הדין של "החפץ חיים" והוא ענה על כך: וכי הכרטיס זוכה?! הלא האדם זוכה!
ומי שהקב"ה רוצה להעניק לו את ההון הוא הזוכה ואין בלתו!
ואם בעה"ב הניח את כרטיסו במרמה באמצע הלילה,

בכיסו של הצדיק, ולבסוף כרטיס זה זכה, אות הוא

שכך רצו בשמיים, וגם אם הכרטיסים לא היו

מוחלפים, הצדיק היה זוכה בהגרלה בכל מצב, ובעה"ב לא היה זוכה.

וכן מובא "בחובות הלבבות" בשער ביטחון:
"אם לא יגזרו לאדם יותר מן המגיע לו, אזי אפילו אם היו משתדלים כל אשר בשמיים ובארץ, להוסיף לו, 

לא היו יכולים בשום פנים ולא בשום סיבה, וכאשר יגזור לו הבורא תוספת על מה שיש לו, תבואהו מבלי טורח ויגיעה".

"יפקוד ה' איש על העדה"

בשנת תשל"ז (1977), לאחר פטירתו של ראש ישיבת

"פורת יוסף" הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, התכנסו

חכמי ורבני הישיבה, והחליטו למנות את הגאון רבי

יהודה צדקה לראש הישיבה.

אולם הרב צדקה סירב בענוותנותו לקבל את המינוי

וטען כי ידידו הגאון רבי בן ציון אבא שאול הוא זה

שראוי למינוי. אך גם הרב בן ציון אבא שאול סירב

בנחרצות. השניים התווכחו והפצירו איש ברעהו כי

הוא היותר ראוי לשמש כראש ישיבה. עד שעמד הרב

צדקה ואמר: ראש הישיבה צריך להיות גם מורה

הוראה ופוסק, אשר על כן ראוי שמעלת כבוד תורתו

יקבל את התפקיד, לא אני!

נענה הרב בן ציון ואמר:"לדבריך שאני פוסק - אם כן

הריני פוסק כעת שכבוד תורתו יהיה לראש הישיבה"!!!

במשך שלושה שבועות לא נתמנה ראש ישיבה, עד

שנענה הרב צדקה להפצרות הרב בן ציון אבא שאול,

וקיבל על עצמו את המשרה, בתנאי שהרב בן ציון

יכריע עימו בכל השאלות שתעלינה על סדר יומה של

הישיבה, ומאז ניצבו השניים עשרות שנים על משמרתם, זצ"ל.

חז"ל אומרים, לא נתכהן פנחס, עד שהרגו לזמרי. כי בפרשת תצוה, כאשר מינו את הכהנים, כתוב "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו וכו'", ולא נזכר שמו של פנחס, כי לא התמנה אז לכהן. יש מפרשים, בגלל שכהנים קפדנים הם, ולא יאמרו שפנחס הרג את זמרי מתוך קפדנותו (תורה תמימה).

האר"י ז"ל אומר, שכאשר בא פנחס להרוג את זמרי, פרחה נשמתו, וה' נתן לו נשמות של נדב ואביהוא. ולכן כתוב "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".

השיב את חמתי. בתיבת "חמתי" יש את האותיות חי מת, - פי', בגלל שהרג את זמרי, השיב את ישראל לחיים (תורת הפרשה).

לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. אומרים חז"ל, בדין שיטול שכרו, אם הציל את ישראל, נמצא שעל כל שעה ושעה מגיע לו לחיות 600,000 שעות, אם-כן, חי לעולם, כדי לשלם לו שכרו, ולכן (אליהו שהוא) פנחס חי לעולם.

לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. כתוב במדרש בדין שיקבל שכרו, והפירוש הוא שחז"ל אומרים שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, בעולם הזה לא מקבלים שכר על מצוה, וזה נאמר רק על מי שמת כבר, אבל פנחס שחי לעולם אם כן צריך פנחס לקבל שכר מיד.

כתוב במדרש, שמי שמשתתף בברית-מילה, מכפרים לו על כל עוונותיו, וזה מרומז בכתוב "ויכפר על בני-ישראל". וכן מובא במס' פסחים דף קי"ד בתוס', שכל הנהנה מסעודת ברית-מילה, ניצול מדינה של גיהנם.

פנחס נקרא "אליהו מלאך הברית", כתוב בזוהר הק', שבגלל שאמר לה' (בנ"ך מלכים) כלל ישראל עברו בריתך, לכן אמר לו ה', אתה מקטרג על ישראל, חייב אתה לבא לכל ברית-מילה. מסביר האר"י, איזה עונש זה שצריך להשתתף בברית, אדרבא, זה מצוה גדולה, אלא שהוא מפסיד מהחידושים מישיבה-של-מעלה, כי לפעמים באמצע החידוש, הוא צריך לרדת להשתתף בברית.

אם אחד עושה מצוה, צריך לחזקו, כמו שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום" (מפרשים).

בתיבת "שלום" יש וי"ו קטועה וכאילו כתוב 'שלם', אומרים חז"ל, כהן צריך שיהיה שלם בלי מום, ובאמת לומדים את-זה כבר מפרשת אמור, אך שם מדובר שיודע שהוא בעל מום, ומכאן למדים בשוגג (קידושין ס"ו). ויש מפרשים, שזה בא לרמז, שמי שבא לברית-מילה, נהיה שלם - בלי עוונות.

יש שלוש שיטות כמה ניסים נעשו לפנחס, י"א 6 ניסים וזה מרמז הוי"ו של שלום, וי"א עשרה ניסים וזה מרמז הוי"ו קטועה שזה כמו י', וי"א שנים עשר ניסים וזהו ו' קטיעה כאילו כתוב פעמיים ו' שזה שנים עשר.

תוס' אומר במס' זבחים דף ק"א, שמפנחס יצאו 380 כהנים-גדולים, 80 בבית-ראשון, ו-300 בבית-השני. וזה מרומז בכתוב "שלום" בגמטריא 380, כי הוי"ו הקטועה נחשבת כמו י' (מעינה של תורה).

מספרים, שהיה בית-כנסת שמתפלליו היו עמי-הארץ, הוציאו ספר-תורה, וראו שהוי"ו קטועה, אמרו שזה בודאי פסול, הוציאו ס"ת אחר, וגם שם ראו כך, ואמרו שזה ודאי פסול, והוציאו ס"ת שלישי, ואז ראו שאינה קטועה (כנראה שהסופר שכח לעשותה קטועה), ואמרו, הנה ס"ת כשר, וכך נראים עמי-הארץ שאינם לומדים.

מספרים, שפעם אחת השתתף מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בברית-מילה לנכדו, ואמר, שכתוב במדרש, שאליהו אמר לה' שאינו יכול לסבול לבא במקום שיש עוברי-עבירה, [כמסופר ב"תנא דבי אליהו", שפעם אחת הלך ר' יהושע בן לוי עם אליהו, ואמר ריב"ל שהוא מרגיש ריח-רע של נבילה, ואינו יכול לסבול, אמר לו אליהו, שאינו מרגיש בשום ריח-רע, ואח"כ הלכו למקום אחר, ואמר לו אליהו, שאינו יכול לעמוד כאן, כי יש ריח-רע, והסביר, מפני שיש כאן עוברי-עבירה, וריב"ל לא הרגיש), ואמר שאינו יכול לבא לבריתות, אמר לו הקב"ה, אני אכפר על עוונותיהם של המשתתפים בברית. ושאל הגרש"ז, האם ברית-מילה חשוב יותר מיום-הכיפורים שאמרו חז"ל שיוהכ"פ מכפר רק ע"י תשובה, ושכן פסק הרמב"ם, (ודלא כרבי שסובר שיוהכ"פ מכפר גם בלי תשובה). וחידש חידוש, שכמו שיש מטהר-אויר גשמי, יש גם מטהר אויר רוחני, אמר לו הקב"ה לאליהו, אני אטהר את האויר מהעוונות, ואז תוכל להשתתף בבריתות, מבלי להרגיש את עוברי העבירות. ובוודאי שבברית-מילה יש אז עת-רצון להתקרב לה'. ובברית-מילה הנ"ל השתתף גם מרן ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל, והעיר, שבמדרש לא כתובים שום חילוקים, אלא כתוב שה' מכפר בכל ענין. וכן גם בספר "בני יששכר" מובא מדרש על הכתוב "תחת אשר קינא לא' ויכפר על בני ישראל" שה' נתן כח בפנחס - זה אליהו, לכפר בכל ברית-מילה, עד סוף כל הדורות.

אחד מהגדולים מסביר, למה לא כתוב שמו של זמרי בסוף פר' בלק, אלא רק בפר' פנחס, כי בפר' פנחס הקב"ה רצה לציין שבחו של פנחס שהתגבר להרוג אפילו נשיא בישראל, כמו זמרי, אך אין התורה מספרת סתם לשון-הרע שלא לתועלת.

אשר הוכה את המדינית. למה לא כתוב "עם" המדינית, אלא מפני שאפילו שזמרי חטא, בכל זאת אי אפשר לדמותו כמו נוכרית, ו"עם" הפירוש דומה ממש.

הוא דתן ואבירם. חז"ל אומרים, שאצל חמשה צדיקים, וחמשה רשעים, כתוב בהם "הוא". חמשה צדיקים: הוא אברהם, הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן, הוא חזקי', הוא עזרא. חמשה רשעים: אצל נמרוד, הוא היה גבור ציד, הוא עשו אבי אדום, הוא דתן ואבירם, הוא המלך אחז, הוא אחשורוש (תרגום שני - מגילת אסתר).

סדר ירושה: א. בן, ב. בת, ג. אב, ד. אח. ה. אבי אביו.

לכל ישראל, יש להם יורשים, חוץ מן הגר, שכל הקודם לזכות בנכסיו זכה.

במשפחות השבטים, כתוב בהם שם י-ה בתחילה ובסוף, החנכי, הפלאי וכו'. ומפרש רש"י הטעם, כדי שלא יאמרו המצריים, שבני-ישראל נתערבו והתחתנו בם והם פגומים, לכן רשום בהם שם ה' בכל משפחה כמו שכתוב "שבטי י-ה עדות לישראל". שואלים, הרי השם י-ה, ה"י" לפני ה"ה", ולמה רשום בהם ה"ה" לפני ה"י". ומתרצים, שחז"ל אומרים, איש ואשה שכינה שרויה ביניהם-כי בזכר יש את האות י' איש, ובנקבה יש את האות ה' אשה, ואם אין מתנהגים ע"פ דרך-התורה, אז נהיה אש ואש, אם-כן, האות ה' אצל האשה, ובמצרים הצטיינו הנשים יותר מהאנשים, שבזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, לכן כתוב במשפחות קודם האות ה' (מעינה של תורה).

ונשאלת השאלה, מדוע רק עכשיו בסוף המ' שנה קודם כניסתן לארץ חשש הקב"ה לזה שלא יאמרו המצריים וכו', ובכל המ' שנה לא חשש לזה. ומבאר הכלי יקר שכיון שעכשיו חטאו בשטים יאמרו המצריים שסופן מוכיח על תחילתן. ויש עוד ביאור, שעד עכשיו חיו האבות וראו שהבנים דומים לאבות וודאי שלא שלטו בהם המצריים, אבל בסוף המ' שנה שכבר מתו כמעט כל האבות, יש חשש שיאמרו כן המצריים.

לאזני משפחת האזני. אומר רש"י, שמשפחת אזני זו אצבון, שכתוב בפר' ויגש. יש מרמזים, על-זה שאמרו חז"ל, שהאצבעות ניתנו לאדם, שאם ישמע לשון-הרע, שיסתום את האוזן עם האצבע, וזה מרומז בכתוב לאזני לשון אוזן, הוא משפחת אצבון מלשון אצבעות.

בני יששכר למשפחותם. אומר ה"אור החיים" "יששכר" שתי מילים יש שכר. וזה מה דאיתא בגמרא ברכות בפרק תפלת השחר שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש, מודה אני לפניך וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו', זהו שאמר יש שכר, שיששכר מרמז על התורה שרק בתורה יש שכר.

לפוה משפחת הפוני. אומר ה"אור החיים", פוה לשון פה, כי פה הלומד תורה הוא ככלי-שרת, שצריך לפנותו מלאכול מותרות, ומלדבר דיבורים-אסורים, כי הם מונעים את קיום התורה, וזהו שנאמר פוה זה פה, פוני לשון פנוי לפנות את הפה מדברים-אסורים.

לפוה משפחת הפוני. הרי היה צריך לכתוב משפחת הפוי, ומפרש ה"בעל הטורים", פוני לשון פונים שכולם פונים אליו ללמוד מתורתו.

לישוב משפחת הישובי. אומר רש"י, זה יוב שכתוב בפר' ויגש. ה"בעל הטורים" אומר, שמשפחת יוב היו בעלי-ישיבה ולומדי תורה, כי משבט יששכר היו בעלי-תורה, ולכן כתובה משפחת יוב בלשון ישוב מלשון תשובה.

ה"דעת זקנים" אומר בפר' ויצא, שאחרי שנתן יששכר לבנו את השם יוב, אמר יששכר, שאין זה שם הגון, [יש אומרים, מפני שזה היה שם של עבודה-זרה], נטל יששכר אות שי"ן אחד משמו, ונתנו ליוב, ונהיה השם ישוב. ולכן קוראים לו ישכר - בשי"ן אחד. ויש קהלות, שבתורה עד פר' פנחס קורין בשם יששכר.

ה"תרגום יונתן" אומר, ששש-מאות-אלף מלאכים העלו את שרח בת אשר לגן-עדן. "ושם בת אשר שרח" ר"ת: וזאת שנכנסה מחיים בעדן, תגמול אשר שיר רחשה, שיוסף רב חי.

ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי. בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, משפחת היצרי אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה בשלמות, משפחת השלמי צריך שיהיו לו חברים טובים. מסופר, שאחד שלח מכתב ל"חזון איש", והתאונן על בעיותיו וצרותיו, השיב לו החזו"א מכתב, ובו כתוב מ"י מ"י, והתכוין בזה למה שנאמר במס' עדיות פ"ה מ"ז מעשיך ירחקוך, מעשיך יקרבוך, - איך שהוא מתנהג, כך טובה יהיה לו.

ונתתה מהודך עליו. דרשו חז"ל, ולא כל הודך, זקנים שבדור אמרו, פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה. מפרש החיד"א, שיהושע, אע"פ שהיה גדול בתורה, לא התבייש, והיה מסדר בבית-המדרש את השולחנות והספסלים, והזקנים התביישו לעשות כן, ואחרי שראו שיהושע זכה להיות מנהיג ישראל, אמרו אוי לאותה בושה, הם מתחרטים על-זה שהתביישו לסדר את בית-המדרש כיהושע.

ה' אמר למשה, תמנה את יהושע למנהיג, והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן. מפרש רש"י, כדי שישאר הכבוד לשבט לוי, ע"י שיהושע ישאל שאלות מאלעזר הכהן. וכתוב בגמ', שאלעזר נענש, מפני שהורה הלכה בפני רבו - בגיעולי מדין, לכן לא שאל יהושע אף-פעם שאלות באורים-ותומים ע"י אלעזר (עירובין ס"ג).

כל החטאות של החגים, באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. ובראש-חודש כתוב "חטאת לה'" אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי, על שמיעטתי את הלבנה. ומסביר אחד הצדיקים, דהלבנה נמשלה לישראל כי ישראל מונים לחדשי הלבנה, ומיעוט הלבנה זה פגם לישראל, ולכן צריך להביא כפרה על שמיעטה.

בקרבנות המוספים של חג-הסוכות הקריבו 70 פרים, ביום הראשון הקריבו 13 פרים, ובכל יום פחתו פר אחד, וזהו כנגד ע' אומות-העולם, שיהיו פוחתין והולכין, ובכל-זאת בזמן המקדש, היו הקרבנות מגינות עליהן. ואמרו חז"ל, אילו היו יודעים הגויים, כמה שבית-המקדש עושה להם טובה, היו מעמידים שומרים יומם ולילה לא לגעת בו. ומרוב טפשותם, החריבוהו.

פרים כנגד אברהם, שנאמר "ואל הבקר רץ אברהם". אילים כנגד יצחק, זה האיל שהיה בעקידה. כבשים - כנגד יעקב, "והכשבים הפריד יעקב".

98 כבשים כנגד 98 קללות שכתוב בפרשת כי תבא (רש"י).

כתוב ברש"י, מה ענין עצרת אחרי שעבר חג-הסוכות, כי הקב"ה אומר לישראל קשה עלי פרידתכם. בעלי-מוסר אומרים, שהקב"ה אומר "קשה עלי פרידתכם", שקשה לו פירוד הלבבות בישראל, שצריכים להיות באחדות, ואז יהיה הצלחה גדולה.

סימן על הקרבנות של ראש השנה יום כיפור ושמחת תורה: בשלושה זמנים האלו יש את אותו סכום הקרבנות, ר"ת שי"ר ש'מחת תורה י'ום כיפור ר'אש השנה. ואומרים בהם את ברכת התורה במנגינה מיוחדת.

יש עוד סימן "חפש" ח'ודש פ'סח ש'בועות, יש אותו סכום קרבנות מוסף.

ומנחתה ונסכיהם. [מ"ם יתירה], כי היה צריך לכתוב ונסכיה, וביום הששי במקום ונסכיה היה צריך לכתוב ונסכה [והיו"ד יתירה], וביום השביעי במקום כמשפטם היה צריך לכתוב כמשפט, כמו ביתר הפסוקים [ושוב מ"ם יתירה], ר"ת "מים". מכאן למדו רז"ל רמז לניסוך המים מן התורה. וטעם מצות נסוך המים בחג מבואר בר"ה ט"ז א' כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. כתוב במשך חכמה, שבמדבר לא הקריבו את העומר ושתי הלחם וניסוך המים, רק בבואם לארץ ישראל, מפני שלא היו צריכים במדבר לגשמים ולתבואה.

מספרים על הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצוק"ל בעל ה"אור החיים" כי איש אחד בימיו היה שמו יהושע שפורטס והיה עשיר ועם הארץ, וקנה פרדס מערבי אחד והיו בו מעינות מים זכים ומתוקים, ואחר כשני חודשים יבשו המעינות והיה בצער גדול, והלך אצל הגאון הקדוש רבינו חיים בן עטר זצוק"ל שהיה ידוע לאיש מופת ושפך לפניו שיחו, ובתוך דבריו לקח אותו האיש כלי מים שהיה מונח לפני הגאון וריוה צמאונו ולא בירך לא לפניו ולא לאחריו, ומיד אמר לו האוה"ח אכן נודע הדבר, כי מפני העדר שתי הברכות יבשו המעינות, ואמר לו שכן כתוב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, בששו"ן ר"ת בברכות שתים שהכל ובורא נפשות אזי יהיו מעיני הישועה, והוכיחו ולמדו וציוהו לעמוד על המשמר שכל מי שיבא לשתות יזהירהו על הברכות, ואחר עשרים וארבע שעות חזרו המעינות לנבוע, והאיש הנזכר שמר את דברי הרב והזהיר לכל הבאים לשתות ממעיניו לברך תחילה וסוף, והיו קורין אותן מעיינות חיים על שם הרב, והיו לוקחים מהם לרפואה בזכות האור החיים הקדוש ז"ל (מובא בשו"ת עמק יהושע ח"ב חאו"ח ס"ס כ"ח)

ה"אבן עזרא" אומר, פנחס במקומו בין המצרים, במקום אחר כולו מועדים. פירוש הדברים, כשקורים פר' פנחס בזמנו חל אז בין המצרים, אבל כשקורין אותו בזמנים אחרים קורין אותו בזמני המועדים, שבפר' פנחס כתובים כל קרבנות המועדים.

הרבי אמר לתלמידים, אין להתבייש לסדר את הספרים והספסלים בכתה ובבית-הכנסת, כי זו זכות גדולה להיות ממזכי הרבים, כמו שאנו רואים אצל יהושע.

ר' אליהו גוטמאכר מביא בפירושו במסכת שבת על פרק ר' אליעזר דמילה, שסגולה גדולה לומר בשעת הברית פרק ו' בתהילים למנצח על השמינית, ולבקש כל משאלות ליבו ומסיים שם והוא עצה נפלאה.

כתוב בקיצור שו"ע, ג' הפטרות דפורענותא הרי הם סימן דש"ח - דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. בעלי-מוסר אומרים, שצריך לשמור על ג' דברים אלו "דברי" הכוונה על הדיבור, "שמעו" על השמיעה, "חזון" על הראיה. שבת שלום.

בס"ד גיליון 213 י"ח תמוז התשס"ט (10.7.09) פנחס

מחטיאו גרוע מהורגו

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין (פנחס כה, טז-יח)

והמחטיא את האדם גרוע מן ההורגו, שההורגו מאבד רק גופו, והמחטיאו מאבד גם נשמתו. ומאחר שהמדינים רצו לאבד אתכם מן העוה"ז ומן העוה"ב, לכן אתם צריכים להשתדל ולהורגם, שהבא להורגך השכם להורגו.

ויש אומרים זה שציווה הקב"ה לצרור את המדינים ולא להתגרות במואב, מפני שעתידה היתה לצאת מהם רות המואביה זו המרגלית הטובה. ולכן אחרי שנולדה רות המואביה לחמו במואב.

לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום

לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום ( כה-יב)

כפי שאני נותן רוב שלום על פנחס ואני אומר לו חן-חן על כך. ואני משלם לו שכר טוב על שמסר נפשו על כבודי, ומפני שהוא גרם להטיל שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה, הוא עתיד להיות אליהו הנביא ולשים שלום ביני ובין ישראל. והוא יהיה השליח לביאת המשיח כי שאומר הכתוב: הנני שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים. וכן אתן שלום בין ד’ יסודות גופו. שכן ד’ יסודות יש בו באדם, והם יסוד העפר, והאש, והאויר והמים. וכל זמן שאותם ד’ היסודות שרויים בשלוה, אין יסוד אחד מתגבר על חברו, הוא בריא ושלם. אבל אם אין אחדות ביניהם אלא מחלוקת, שהאחד רוצה להתגבר על חברו, אז נחלה האדם והוא עלול למות. וזהו שאומר הקב"ה לפנחס: הנני נותן לו את בריתי שלום, שאשכין שלום ואחדות בין יסודות גופו. ובכך לא ימות אלא יחיה לעולם. וכן היה, שנשאר בחיים לעולם, שפנחס הוא אליהו. ועוד אמר הקב"ה למשה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו’, זה שביישוהו השבטים וקראו לו בן פוטי, בן זה שפיטם עגלים לע"ז, אני מייחס אותו שיהיה ראשון לשושלת כהנים גדולים. וכך היה, שרוב הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון ובבית השני יהיו מזרע של פנחס, בשכר זה שקנא את קנאת ה’ צבאות, וגרם לכך שנסלח עוונם של ישראל, וכן היה עתיד להיות תמיד שמזרעו הוא הכהן הגדול יכפר על ישראל.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (פנחס כה-יא)

פנחס לא נקרא כהן כי נולד לפני שחילקו הכהונה אך אחרי קינאתו את קינאת ה’ זכה להיות כהן שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. בזכות מסירות הנפש של פנחס שלא פחד שיהרג בידי שבט שמעון וידוע ששבט שמעון מוציאים לפועל כמו שהוציאו לפועל את ניקמת בעילת דינה בת יעקב.

ועוד נאמר לשיבחו של פינחס שלא ידע שמלאך ה’ יעזור לו ומסופר במידרש תנחומא שקרה לפינחס שנים עשר ניסים עיין שם ונספר

מקצתם שהרומח לא נישבר בבטנם של זמרי וכוזבי בת צור והעלה אותם למעלה כמו שיפוד באויר שזה דורש המון כח ולא פרחה נישמתם מיד, כדי שפינחס לא יטמא למת. ולא טיפטפו טיפות של דם מבטניהם שלא יטמאו את פנחס הכהן ותלה אותם על ענף העץ שכולם יראו והענף לא נשבר.

שכל שבט שמעון רצה לפגוע בפנחס והמלאך עצר אותם כל זה ועוד עשה הקב"ה בשביל פנחס שחשב על שמו יתברך ובכדי להמחיש את גבורת פנחס המשיל משל ששמעתי מעשה במלך שהלך עם נער ליווי מחדר המלוכה לעיירה סמוכה ובדרך תקף אותם שודד. הנער הגן על המלך במסירות גדולה והמלך נתן לו 100.000 זהובים.

כעבור כמה חודשים קרה את אותו סיפור רק עם שומר הראש האישי המובחר של המלך. וחיסל השומר ראש את השודדים. חשב השומר ראש בטח שנגיע לארמון מחכה לי מסיבות וזהובים וחיים מאושרים והנה עבר חודש חודשים וכלום לא קרה. שאל השומר את המלך ברמזים ולא הבין המלך עד שהשומר אזר אומץ ואמר למלך לנער עשית מסיבה ונתת לו זהובים ואילו אני הצלתי אותך משני שודדים ולי לא נתת כלום.

ענה לו המלך, יקירי זה התפקיד שלך לזה הוכשרת ונועדת ובשביל זה אתה מקבל משכורת ואילו אותו נער זה היה פלא פלאים איך מסר את נפשו למען שהוא לא היה חייב ולא היה לו ביטחון ואינו הוכשר למצבים הללו ועשה מעל המוטל עליו ואילו אתה עשית את המוטל עליך לכן אין אתה ראוי ליחס מיוחד. ע"כ בדיוק כך קרה עם פנחס שנאמר ויקום "מהעדה" מהי עדה? קם מעדת סנהדרין שפינחס היה שופט בתוך עדת סנדרין ומסר את נפשו על קידוש ה’ לקנאות את קינאתו בתפקיד שלא מוטל עליו ושלא הוכשר בשבילו, בשביל מה לו להתעסק עם עבריינים בשביל זה יש שופטים ושוטרים שיטפלו במצבים אלו. אלא זה היה פלא שעשה פנחס מעל המוטל עליו ולכן אמר ה’ הנני נותן לו את בריתי שלום.

בס"ד עמוד 2

צו גירוש כללי

צו גרוש כללי, חתום על ידי המנהיג המקומי הוציא ליהודי טהרן. תוך שבוע עליהם לעזוב את המקום וללכת אל הבלתי נודע, גזרה נוראה זו נחתה על ראשם של היהודים בעת של מעשה זה:

יהודי אחד מתושבי המקום התאסלם איש לא ידע את נימוקיו ומניעיו. מומר זה לא הסתפק במעשהו, אלא חיפש דרכים לבסס מעמדו בקרב המוסלמים. הוא הרבה ללעוג ליהודים ולמנהיגיהם, ובכל הזדמנות הפגין את נאמנותו לדת האסלם.

יום אחד השתתף המומר בארוע שבו נכח גם המנהיג האיסלמי. המומר הוצג לפני המנהיג כאיש חכם שידע לבחור בדרך הנכונה, דרך האיסלם. כדי להעלות את מעמדו בעיני המנהיג, הפטיר המומר ואמר:

"היהדות היא דת בלתי נסבלת".

"מה כונתך?" התענין המנהיג האסלמי כשהוא קורן מנחת.

"היהודים אומרים תמיד טוב שבגוים הרוג!, הנשמע כדבר הזה? על ברכי פתגם זה הם מגדלים את

ילדיהם. זוהי הסתה נוראה נגד המוסלמים".

המומר הבחין, כי הצליח במשימתו. פניו של המנהיג אדמו מכעס, נחיריו רטטו והוא בקש מן המומר לחזור בשנית על דבריו. לאחר שהתרשם מאמיתת האמרה, הוציא צו גרוש ליהודי טהרן.

בתוך שעות ספורות נפוצה הידיעה הנוראה.

מועד הגרוש נקבע לשבוע הבא. יהודי טהרן לא ידעו כיצד לנסות ולשכנע את המנהיג, שיחזור בו, וכיצד להרגיעו כשהמימרא "טוב שבגויים הרוג" גרמה לכך.

ימי צום ותענית נגזרו על בני הקהילה, תפילות ותהילים נשמעו בכל בתי הכנסיות. יהודי טהרן ציפו לנס.

לטהרן הגיע חכם מולא אג'בבא, איש צדיק וחכם ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר. תושביה טרם שמעו על הגזרה הנוראה שנגזרה על אחיהם בטהרן.

החכם הגיע לעיר הבירה, כדי לנסות להקל את עול המיסים של תושבי עירו.

כשהגיע חכם אג'בבא לטהרן, פגש קהילה אבלה ועצובה, המכינה עצמה לגלות.

לאחר ברורים נודע לו פשר הגזרה, והוא החליט ללכת למנהיג ולנסות לבטלה.

"אלך ואדבר עם המנהיג המוסלמי", הציע החכם לראשי היהודים בטהרן. הסכימו לדברי החכם, וברכוהו שיצליח במשימתו.

פנה החכם מולא אג'בבא לביתו של המנהיג המוסלמי, והודיע לו כי יש בידו הסבר נכון לפתגם היהודי, הסבר שבודאי יניח את דעתו של המנהיג המנהיג המוסלמי נאות לקבלו בלשכתו, והחכם קד קידה לעומתו ופתח בדבריו.

"כבודו יודע, כי ביהדות ובאסלם יש דברים רבים דומים. בתורתנו יש ימי צום, ואף לכם יש ימי צום. לנו יש מקום תפילה – בית הכנסת, וגם לכם יש מסגד ועוד...

המנהיג האזין לדברי החכם בקשב רב, הוא אהב את גישתו החיובית של החכם, המכבדת כאילו את דתו ומנהגיה.

החכם מולא אג'בבא המשיך.

אך יש דבר אחד מרכזי, שבו אנו שונים מכם, כשבית המקדש היה קיים היתה לנו הרשות לדון

אנשים העוברים על דיני תורתנו לאחת מארבע מיתות בית דין עד כדי כך, שאם אנשי עיר שלמה עברו עבירה היתה אפשרות להרוג את כל אנשי העיר או לשרוף את כולה. כשאנשי עיר שלמה עבדו עבודה זרה, האסורה לנו, היהודים היו צריכים לדון את העיר לשרפה, להרוג את כולם. אך עתה, משחרב בית המקדש שוב, אין לנו הרשות והסמכות לעשות כן, ולכן אנו מתקשים לא אחת לטפל בחוטאים, אבל אין בכוחנו בשום אופן לגזור מות על איש וכמובן לא על עיר שלמה. לעומת זאת אצלכם הסמכות להרוג עדיין קיימת". לכן ישנה עליה חדה בחוטאים היהודים כי אין להם ממה להירתע בזמן שהם חוטאים.

המנהיג הנהן בראשו להסכמה וחכם אג'בבא סיים את דבריו, "זו אפוא כונת הפתגם "טוב שבגויים הרג" הטוב שבגויים כלומר היתרון שלכם על העם היהודי הוא ב'הרג' ברשות שיש לכם להרג רשות שניטלה מאתנו...

(613 סיפורים על תרי"ג).

בס"ד עמוד 3

זוכה ורואה בשמחתה

ימי 'בין המצרים'... כיצד שייך להתחבר לשמחה? הלא ימי 'בין המצרים' הם ימים של אבל, של זכרון הגלות והחורבן. הם נפרשים על פני שלשת השבועות שבין צום י''ז תמוז לבין צום תשעה באב, ובהם כל מיני הלכות המגבילות אותנו בהנהגות מסויימות - כפי שמתאים לימים שבהם נזכרים בצרות הרבות שאירעו לנו. בימים אלו, ''לשמחה מה זו עושה''? ופן ישאל השואל, מנין לי שיש בכלל ענין של שמחה בימים אלו, אולי באמת זה לא שייך? -אז הבה נלבן סוגיא זו, על-כל-פנים בקצרה. כותרת המאמר, ''זוכה ורואה בשמחתה'', מוכרת לכם כסוף המשפט שאמרו חז''ל ביחס לזוכר את חורבנה של ירושלים. המשפט בשלמותו מובא בגמרא, במסכת תענית דף ל' עמוד ב'. וכך נאמר שם: ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה''.

דקדק רבי חיים מוולאזין זצ''ל, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, בשימוש שעשו חז''ל בלשון ההווה. ''זוכה ורואה''? וכי שייך לכתוב כך, בלשון שמשמע שהשכר הזה מגיע כבר עכשיו? מתאים אולי לכתוב בלשון עתיד, 'יזכה ויראה

בשמחתה'... כהבטחה שתתממש בעתיד... כאשר יבוא משיח ויבנה בית המקדש... אבל מהו 'זוכה ורואה'? אלא, הוא מבאר, שבעצם האבילות על חורבן ירושלים טמונה גם נחמה, בהווה. שהרי על פניו יש לנו לתמוה: נודעים הם דברי חז''ל שגזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים-עשר חודש. ואיך, א''כ, מתאבלים אנו על ירושלים לאחר קרוב לאלפיים שנה? מדוע ה'גזירה' האמורה לא חלה אף על חורבנה של עיר קדשנו? אם שאלת חכם היא חצי תשובה, כאן בודאי השאלה כבר מדריכה אותנו לקראת הפתרון: על ''המת'' הוא שנגזרה גזירה שישכח מן הלב; על המת, ולא על החי. לכן גם מצינו שיעקב אבינו התאבל על יוסף במשך תקופה ארוכה שנמשכה כמה שנים - כי יוסף חי היה, לא עליו 'נגזרה גזירה' זו. ירושלים נחרבה אמנם - אך לא 'מתה'! ירושלים חיה היא, מפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלות, גם לאחר החורבן.

והעדות על כך - בעצם האבלות, שהרי אין אבלות על מת לאחר שנים עשר חודש (כי גזירה היא, שהוא משתכח). וא''כ יש שמחה שמהולה באותו עצב שמרגישים אנו על חורבנה של ירושלים. כי עצם האבלות מראה שירושלים חיה וקיימת, ושלבנו עוד קשור אליה

בעבותות עבות. אף בחלוף שנים רבות לא דעך קשר פנימי זה, המעיד כי גם לבנו - וגם ירושלים - עדיין 'חיים' הם, עדיין מרגישים, עדיין שייכים. כמו שירושלים חיה היא בקרבנו, כן גם אנחנו 'חיים' בירושלים - וזאת, למרות מגורנו בכל מקום שבעולם. וזהו שכל המתאבל על ירושלים זוכה גם בהווה ורואה בשמחתה - רואה כי חיה וקיימת היא עיר חריבה זו, ורואה גם שלבו קשור לקדושה, והרי שעצם האבילות - אורה ושמחה טמונה בה, בעומק. מסופר על המלך האדיר נפוליון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב.

כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התענין לדעת 'מה קרה'. ''חורבן בית המקדש'', ענוהו, ''על זה מתאבלים''. - ''מתי חרב מקדש זה''? - ''לפני אלף וחמש מאות שנה''. - ''מה? כמה?'' - ''הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה''. ''ככה''?, תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה?!? ואז הוא התבטא ואמר, שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך - לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו. אכן, זה נכון! והרי הן הן הדברים שנאמרו, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה! וספק גדול בלבי אם אותו גוי ידע עד כמה הוא כיוון במקרה זה אל האמת.

בס"ד עמוד 4

סיפורו של המהר"ם רוטנברג

רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג (המהר"ם) מבעלי התוספות, נולד בעיר ורמס שלגדות נהר הריין, בשנת 1215, במרכזה הרוחני של יהדות אשכנז. משפחתו היתה משפחת רבנים ידועה, שמבניה יצאו רבים מראשי הקהילות היהודיות באשכנז. רבי מאיר למד אצל גדולי בעלי התוספות. מאוחר יותר למד בפריס אצל ר' יחיאל מפריס ור' שמואל מפלזייה . בעת לימודיו בפריס חזה בשרפת התלמוד (1242). הוא חיבר את הקינה שאלי שרופה באש הנאמרת בקינות תשעה באב . לאחר מכן השתקע בעיר רוטנבורג שבגרמניה. הוא הקים בה ישיבה ועמד בראשה כ-40 שנה. במשך הזמן נהרו אליו תלמידים רבים, ומרחבי העולם נשלחו אליו שאלות רבות בהלכה. המהר"ם בקש לעזוב את גרמניה, בגלל גזירות השלטון. אולם ב-1286, כשחיכה למהגרים נוספים מתלמידיו בלומברדיה (אזור בצפון איטליה) בטרם ימשיך בדרכו, זיהה אותו מומר – יהודי משתמד, ומסר אותו לשלטונות. המהר"ם הוחזר לגרמניה ונכלא בכלא ביום ד' תמוז שנת מו לאלף החמישי 1286.

תמורת פדיונו דרש הקיסר סכום עתק. יהודי אשכנז היו נכונים לשלמו, ושליחים יצאו לכל רחבי קהילות ישראל, ואף הצליחו כבר לאסוף חלק גדול מן הסכום, אולם המהר"ם סירב בכל תוקף לשחרורו, כדי שלא ליצור תקדים לסחטנות, ובהתאם לפסיקת חזל במשנה: אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (גיטין ד', ו'). בעת מעצרו בעיר אנזיסהיים ובעיר ווסרבורג, הוסיף המהר"ם לכתוב תשובות ולפסוק הלכות. כעבור שמונה שנים נפטר בכלא. ואולם רק 14 שנה לאחר מכן נפדתה גופתו בסכום עתק. יהודי בעל נכסים שעבד למטרה זו כמעט את כל הונו, ובלבד שיקבר לצד המהר"ם. לאחר מכן הובא המהר"ם לקבורה בוורמס, ולימים נקבר לצידו גם הנדיב שפדה את גופת המהר"ם. על המצבה שלו נחרטו המילים הבאות: ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת

שישים לאלף השישי. המהרם הותיר אחריו תשובות ופסקים אשר נודעו בלשונם הבהירה והחדה ובקצרותם. במשך שנות פעילותו נאספו למעלה מאלף מתשובותיו. רישומו הברור ניכר ברבים מחיבורי ההלכה של יהדות אשכנז, בהם תוספות ל-18 מסכתות בתלמוד ופירושים לחלק מסדרי משנה .

פסק ההלכה הקשה: כאמור המקור לפסיקתו של המהר"ם מרוטנבורג הוא במשנה: אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (גיטין ד', ו'). יש לנו כאן תופעה של מנהיג ומורה דרך שפוסק הלכה כל כך קשה, על בשרו ועל גופתו. ננסה קצת לרדת לעומקם של דברים; יהודי ישיש יושב שמונה שנים בבית סוהר, מת בבית סוהר, קבור בבית סוהר, כי כך פסק על עצמו. לבסוף כן שולם מחיר כבד על גופתו. ושוב נשאלת השאלה, האם לא היה עדיף לציבור לשחרר את רבם, בעודו בחיים? אנו אין לנו אלא פסק הלכה, של גדול בתורה שכך פסק על עצמו, על חירותו, ועל חייו. גבורה יהודית, שמעטים כמוה. ואף עוברת בעוצמתה על מסירת נפש על קידוש השם, כי לחיות בשבי ולגזור על תלמידים לא לשחרר אותך, קשה יותר מלמות ברגע אחד על קידוש השם. זה לחיות בשבי על קידוש השם. רק אנשים גדולים כאלה, יכולים לפסוק על עצמם הלכות קשות כאלה.

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

"שנים ליום עולה תמיד"(כח-ג).

בפרשת השבוע קוראים אנו על קרבן התמיד. לכאורה, קרבן מועט: שני כבשים בני שנה תמימים ותו לא. אבל מה רבה פעולתו! "כבשים בני שנה" – שהיו מכבסים עוונותיהם של ישראל והופכים אותם נקיים מחטא כתינוק בן שנה – כך נאמר במדרש.

ואנו תוהים: מה סגולתו של קרבן התמיד? במה היה כוחו כה גדול, יותר מכל קורבנות המוספים, יותר מכל התודות והעולות והשלמים? והתשובה: "שנים ליום עולה תמיד". התדירות, הרציפות, הקביעות, ההתמדה! שיהיה אך כבש אחד, אבל קבוע ותדיר. בוקר וערב, בלא הפסק. אם יחול הפסק, כבר אין זה תמיד. אפילו קרא קריאת שמע כל ימיו ופעם אחת לא קרא – עליו הכתוב אומר: "מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יכול להמנות" (ברכות כו.). את מעלת הרציפות, התמידות – איבד.

דברים אלו נאמרים דוקא עתה בתקופת החופשה הגדולה. כל השנה כולה שוקדים התלמידים הנפלאים על לימודיהם, מוסיפים חוכמה ודעת ואנו רווים מהם רוב נחת. החופש ניתן להתאווררות, למנוחה, להחלפת כח, להתרעננות, אבל יש להזהר שלא תפסק בו הרציפות! ואין הכוונה לתפילות ובמנין. לא יעלה על הדעת לחשוד בכך. אבל גם רציפות הלימוד צריכה שתמשך, בבחינת "כבש אחד" – אבל "תמיד"! לחזור במשך כמה דקות על הפרשה בחומש, על משנה או על עמוד גמרא, כדי לשמור על קשר עם התורה הקדושה, כדי שהיא תשמור על קשר עימנו, שלא יקוים בנו חלילה, "אם יום תעזבני, יומיים אעזבך" (ירושלמי סוף ברכות). זאת כדי שהמעבר לשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה יהיה רציף, חלק ופורה!

יבקעו האפרוחים, יהיו המון תרנגולות, ונקנה בדמיהן פרה. היא תמליט עגלה, יוולדו עוד פרות, ויהיה לי עדר שלם. אמכור חלק ממנו ואקנה אחוזה, אבנה בה בית רחב ידיים, יהיה לי סלון מרווח, אצא בו במחול – והיא יצאה בריקוד... ותוך כדי מחול נפלה הביצה מידה ונשברה, והחלום ניגר ממנה ארצה...

זהו משל יפה כל כך על גידול ילדים. למי אין חלומות נפלאים על עתיד ילדיו? אבל המבחן הוא כעת! יש לדאוג עתה לכך שהילד לא ינזק, שנפשו העדינה לא תושחת, חלילה.

אבל אם בימי רבנו ה"בן איש חי" היה צורך להשגיח על ה"ביצה העדינה" שלא תיפול ותישבר. הרי שבזמננו, מי שאינו משגיח בשבע עיניים על צאצאיו – כמוהו כמי שמטפח חלומות ורודים על אודות הביצה שבידיו, בעוד הוא שומטה מידיו...

מעשה שהיה באלו הימים: שניים שבאו אצל אחד מצדיקי הדור תכננו טיול ובאו לבקש ברכה. נשאלו שלוש שאלות הבהרה: הראשונה, על אודות המאכלים.

אין בעיה, הם לוקחים איתם את כל האוכל, בכשרות מהודרת.

השאלה השנייה, על אודות קביעת עתים לתורה.

אין בעיה, הם לוקחים איתם דפים מצולמים, ילמדו שעה בכל יום.

השאלה האחרונה, על אודות תפילה במניין.

אין בעיה, הם תכננו את הטיול כך שיתפללו כל יום שחרית במניין לפני שימשיכו במסלולם.

"ומנחה?" שאל הצדיק.

תפילת מנחה יתפללו ביחידות.

"אם כך" – פסק – "אל תיסעו!!!"

מעשה שהיה.

תפילות כנגד קרבן התמידו תיקנון (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים. "אמר רב הונא, לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה (בירידת האש מן השמיים) אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו:). כשם שלא יעלה על הדעת לבטל את קרבן התמיד, חלילה, כך לא יעלה על הדעת לבטל חלילה תפילת מנחה. וכשם שקרבן התמיד, קרבן ציבור הוא – כך יש להדר אחר תפילת מנחה בציבור.

הדיווח הבא מופיע בספרים רבים העוסקים באנטומיה ורפואה:

"עד לגילויים של אמצעי ההרדמה הנוטלים את כושר החישה של הגוף או גורמים לאילחוש איבר מסוים, היו הניתוחים מלווים ביסורים נוראיים. אולם תודות לאמצעי ההרדמה בימינו, אין המנותח מרגיש כל כאב. ההרדמה נעשית על ידי נשימת חומרי הרדמה (כגון כלורופורם, אתר, תחמוצת החנקן ועוד) או על ידי הזרקת חומרי הרדמה (כגון פרוקאין, נובוקאין וכדומה).

הראשון שהרדים חולה לשם ניתוח היה הרופא האמריקאי קרופורד וו. לונג (1815-1878), אשר כבר בשנת 1842 ביצע את ההרדמה הראשונה אולם לא פרסם את תגליתו והיא לא הייתה ידועה בחוגי הרופאים כלל, עד שבשנת 1846 גילה מחדש רופא השיניים האמריקאי ויליאם מורטון (1819-1868) את התגלית הגדולה של אפשרות ההרדמה (מתוך אנציקלופדיה "מכלל" כרך ו', עמ' 109).

ומהי האמת?

האמנם ההרדמה הרפואית לשם ניתוח בוצעה לראשונה לפני כ-150 שנה בלבד, על ידי הרופאים לונג ומורטון?

הנה לשון התלמוד (בבא מציעא פג, ב.) אודות הניתוח שבוצע בגופו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי:

אשקיוהו סמא דשינתא (השקוהו סם שינה) ועיילוהו (והכניסוהו)... וקרעו לכרסיה (ופתחו את בטנו) הוו מפקי מיניה דיקולי דיקולי דתרבא... (והוציאו ממנו סלי שומן. דיקולי – סלים). ניתן לקרוא באותו קטע בתלמוד את הסיבה המדהימה אשר בעטיה בוצע הניתוח.

הנה לנו בתלמוד תיעוד מפורש של ניתוח בהרדמה כללית.

אחת השיטות המרשימות בריפוי חדש יחסית, היא הרפואיה האוריקולרית Auriculo-therapy. בשיטה רפואית מעניינת זו מטפלים במחלות ובבעיות שונות, החל מריפוי שרירים ושלד, אסטמה, אלרגיה וכדומה ועד גמילה מעישון, באמצעות טיפול באוזן.

בתולדות גילוי ופיתוח השיטה ידוע כי מגלה הקשר שבין חלקי האוזן לכל חלקי הגוף, הוא ד"ר פול נוגיה (1908-1996) מהעיר ליון שבצרפת. בשנת 1951, ד"ר נוג'יה החל להתעניין בקשר שבין חלקי האוזן לחלקי הגוף השונים בעקבות סיפוריהם של אחדים ממטופליו כי אישה בשם מדאם ברן מצליחה לשכך כאבי גב תחתון באמצעות כוויה זעירה במקום מוגדר וקבוע על חלקה החיצוני של האוזן. ד"ר נוג'יה חקר את הנושא ביסודיות בכל חלק מחלקי האוזן, עד שלאחר נסיונות רבים ושונים הגיע למסקנה המפליאה כי כל חלקי הגוף קשורים לאוזן(!) וכל איבר מחובר לנקודה מסוימת בה. קשר זה הינו משמעותי כל כך עד שכאשר איבר מסוים חולה בגוף, טיפול באוזן בנקודה השייכת לאותו איבר משפיע על ריפויו.

ואכן, מעניינת העובדה שצורת האזן בקווי המיתאר הכלליים שלה, מזכירה את קויי המיתאר של גוף האדם בהיותו עובר.

ומה האמת?

האמנם תגלית חדשנית של ד"ר נוג'יה היא זו?

הנה לשון חז"ל במדרש רבה (מדרש רבה האזינו, י.א):

האוזן לגוף, כקינקל (קינקל היא הרשת המתכתית אשר מניחים עליה בגדים כדי לבשמם בשם כלים), שכן הקינקל כמה כלים ניתנים עליו ואתה נותן מוגמר (גחלים ועליהם בשמים) תחתיו וכולם מתעשנים (מושפעים מן הריח הנעים של עשן הבשמים) כך מאתיים ארבעים ושמונה  איברים שבאדם הזה, על ידי (טיפול ומצב) האוזן – כולם חיים.

כלומר, כשם שהקינקל משמש כאמצעי לבישום הבגדים שעליו, כך האוזן משמשת כאמצעי לרפא ולהבריא את כל אברי האדם.

ועתה ברשותך קורא יקר, נשאל נא אותך: כיצד הייתה התייחסותך לדברי חז"ל אלה, המדברים על קשר בין האוזן ל-248 איברי הגוף, אילו היית קורא אותם לפני שידעת על מחקריו של ד"ר נוג'יה?

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: yaelm3@netvision.net.il

אישה, העושה רצון קונה ומשתדלת לילך בתמימות, עשויה להגיע לדרגות גבוהות. ראיה נוראה לכך אפשר להביא מסיפור ששמענו על מרת פרידה מנדלזון, ה' יקום דמה, שנהרגה בפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. מי ששמע את הדברים המפורשים, שיצאו מפיה ברגעים האחרונים לחייה, עמד משתאה ונפעם, שכן היה מדובר באישה שלא הגיעה עדיין לגיל זיקנה.

"מעולם" – כך סיפר בנה, יבדל לחיים, הרב יונה מנדלזון "מעולם לא נכנסה אימי למסעדה כלשהי. היא הייתה פעילה בשכונתה בארגון שיעורים תורניים לנשים ובמיוחד שיעורים בשמירת הלשון. ושאמרנו לה מדי פעם שכדאי שתצא לנופש, צחקה עלינו: 'נופש אני צריכה?!' – והמשיכה לעבוד".

ביום שבו אירע הפיגוע עברה מרת פרידה בדיקות, שבגינן היתה צריכה לצום. היא הייתה אמורה לקחת איתה אוכל מן הבית, כדי להשביע את נפשה לאחר הצום, אבל ברגע האחרון שינתה את דעתה, ואף אף שלא התאים לה בכלל שלא לקחת אוכל, יצאה כך מן הבית. כשהוצרכה לטעום משהו לאחר הצום, נאלצה לעשות דבר שלא עשתה מעולם, כאמור: להכנס למסעדה.

ושם מצאה את מותה, מות קדושים, ב... מסעדה.

שעה קצרה לפני שיצאה מן הבית, אמרה לבנה: "אני קצת מבוגרת ורואה כבר את הסוף".

התפלא הבן מדוע היא מדברת דיבורים כאלה, ואמר לה: הרי את עדיין צעירה לימים, אימא, ופעילותך מורגשת מאד בשכונה".

ענתה לו: "אבל גם למות אינני רוצה. קראתי בספרים שיש עניין של חיבוט הקבר, וכי איך אוכל לסבול זאת? על כן, אני מתפללת לה', שאם הוא רוצה לקחת אותי מן העולם – שיקחני בצורה כזו שאעלה מיד לגן עדן ואתיצב לפני כסא הכבוד"---

וממש שעה קצרה לאחר מכן עלתה בסערה השמיימה,במות קדושים טהורים, בדיוק כפי שרצתה. שהרי מי שנרצח בגלל היותו יהודי – נכנס מיד לגן עדן, כפי שכותב הרמב"ם.

המזעזע ביותר היה, שבאותו היום שבו אירע הפיגוע, הגיעה אישה לא מוכרת לבית הכנסת בירושלים, שבו התפללה מרת פרידה הי"ד ושם גם מכהן בעלה כגבאי ראשי מזה שנים רבות. בפי האישה בקשה: "אני מעוניינת לרכוש מקום".

"אין ולו מקום אחד בעזרת הנשים של בית הכנסת", השיב הגבאי.

אבל האישה התעקשה. היא רוצה מקום, ולא יעזור שום דבר... ראה הגבאי שלא יוכל להתפטר ממנה, ואמר לה – חצי בבדיחות הדעת וחצי ברצינות: "בחרי לעצמך את אחד המקומות בעזרת הנשים".

מאות מקומות יש בעזרת הנשים של בית כנסת זה. ובכל אופן, איזה מקום בחרה לעצמה אותה אישה? – היא הסתובבה במשך שעה ארוכה בעזרה ובחרה לבסוף בכסאה של מרת פרידה מנדלזון הי"ד.

"ושמרתם ועשיתם"(ד-ו) יש האוהבים לשמוע רעיון נחמד, דבר תורה, אמרה נאה. מאזינים בקשב להרצאה, שומעים שיעור תורה. אבל מ"הלכה למעשה" רחוקים הם מעט. אינם מיישמים של מה ששמעו ולמדו. אמנם, ניכרים דברי אמת" והכל נכון, אבל – מנחמים הם את עצמם – העיקר הוא העקרון, הרעיון, איך אומרים, "רוח הדברים"...

והכתוב אומר בפרשתנו: ושמרתם – ועשיתם". ופרש רש"י: "ושמרתם" – זה הלימוד, "ועשיתם" – כמשמעו! לא די בשמיעה. יש צורך בעשיה!

והם במחילה, למה הם דומים? לאותו אדם ערירי שהתגורר לבדו, והיה מכין מדי יום את ארוחתו. יום אחד התאוה לדגים. הלך לחנות דגים ובחר דג. שילם את מחירו ושאל את המוכר כיצד מתקינים אותו למאכל. משך המוכר בכתפיו וקרא לאשתו. באה ורשמה לו על דף את מתכון ההכנה. איך מולחים, איך מדיחים ואיך מתבלים ומבשלים.קיפל את הדף והניח בכיסו, ונטל את השקית עם הדג בידו. היום יאכל דגים.

בא לביתו, הניח את השקית על השולחן ופנה להכין את התבלינים ואת הכלים. בלאט בלאט התגנב חתול ו... הך, תפס את הדג בפיו ונמלט מן המקום.

הסתובב האיש למשמע הרעש וראה את החתול בורח עם הדג. חייך חיוך רחב, נד בראשו לעבר החתול הנמלט ואמר: "מה יועיל לך הדג, חביבי? המרשם נמצא אצלי...

    כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן , לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. ובימים אלו במיוחד ראוי לכל ירא שמיים לעשות "תיקון חצות" לאחר חצות היום (עד השקיעה) ואומרים "תיקון רחל" בלבד (גם בשנת שמיטה) (עיין כה"ח תקנא ס"ק רכא, רכב). ואין צריך לומר שטוב לעשות תיקון חצות (תיקון לאה בשנת שמיטה) בחצות לילה.

    אין אומרין "תיקון חצות" של יום בימי שישי, ראש חודש אב, ותשעה באב. אמנם אחר חצות לילה אומרם "תיקון חצות" (עיין בא"ח דברים כה).

    נוהגים שלא לישא אישה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב אפילו למי שעדיין לא קיים מצוות פרו ורבו, וכן נהגו האשכנזים בכל מקום. ויש מקומות שנהגו שלא לשאת בהן נשים רק מר"ח אב ואילך. וברוב קהילות הספרדים החמירו מי"ז בתמוז, כיוון שאין בזמן זה סימן ברכה. (עיין בא"ח דברים ד. כה"ח תקנא ס"ק מג).

    יש שנהגו להמנע גם מאירוסין מהטעם הנ"ל, ויש שהקלו באירוסין בלי סעודה עד ר"ח אב (עיין כה"ח תקנא  ס"ק מג, מד, מ"ב שם ס"ק טז. בא"ח דברים ד, שזה מנהג בגדד).

    השומע חדשות ובין קטעי החדשות יש קטעי נגינה, לא צריך לכבות את הרדיו מעיקר הדין אלא אם כן הם שירי פריצות שאז חובה לכבות בכל זמן והמחמיר לכבות בין קטע לקטע שלא לשמוע נגינה – תבוא עליו ברכה.

    הוא הדין לזה המתקשר בטלפון ושומע מנגינה בשעת ההמתנה שיכול לשומעה כיון שאינה לתענוג  אלא להנעים את המתנתו.

    יש נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב אם לא בשבת או בסעודת מצווה. אך מחמירים הספרדים בבשר ויין רק ממוצאי ראש חודש אב. (עיין כה"ח תקנא ס"ק קכה, קכו. בא"ח דברים טו) ואשכנזים נוהגים איסור גם בראש חודש עצמו (ומ"ב שם ס"ק נח).

    לא יכו את התלמידים או הבנים בימים אלו, אפילו לא מכה קלה. וכן יש להתרחק מכל דבר אפילו שהוא ספק סכנה (עיין שו"ע שם סע' יח).

    נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש שמברכים עליו "שהחיינו" כל שלושת השבועות, מלבד בשבת.

    מנהג האר"י לא להסתפר מי"ז בתמוז, וכן נהגו האשכנזים. והעושה כן תבוא עליו ברכה. ולדעת השולחן ערוך האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב.

    טוב להמנע מללכת לבריכה בזמן זה מפני הסכנה, אומנם בקייטנה וכדומה שצריך להעסיק את הילדים שלא יסתובבו ברחובות, מותר ובתנאי שיגבירו את הזהירות ויכפילו וישלשו את מספר המצילים.