ימי בין המיצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (איכה א-ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ואמרו חז"ל, שאלו הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב שבו החריבו את בית המקדש.
מכיון שימים אלו הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים, ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו. וכן נוהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבוא עליהם ברכה.

לדון לכף זכות

"ועד אחד לא יענה" (לה-ל)

איננו עוברים עברות, חלילה, בודאי לא במזיד או בכוונה תחילה. ומכיוון שכך, נספר על עברה מן התורה שאולי לא ידענו על קיומה: "ועד אחד לא יענה בנפש למות". וכתב רבנו הרמב"ם זצ"ל בפרושה: "הוזהר העד שלא לדבר בדינו של זה שהוא מעיד עליו, אפילו הוא חכם או יודע – הרי זה לא יהיה גם עד וגם דין וגם מורה. אלא יעיד במה שראה, ישתוק. והדיינים יעשו בעדותו כפי מה שיראה להם" (ספר המצוות, ל"ת רצא).

נחרצים הדברים ומחייבים בכל שטחי חיינו. ידענו שהוזהרנו במצוות עשה לדון לכף זכות: "בצדק תשפוט עמיתך". ועתה נודע לנו שהוזהרנו גם במצוות לא תעשה, שלא לשפוט לכף חובה: "ועד אחד לא יענה". אל תסיק מסקנות. יתכן שיש כאן גורמים שלא עמדת עליהם, יתכן שיש פרטים שנעלמו מעיניך, יתכן שיהיו אילוצים שלא ידעת על קיומם. אם ראית – תוכל להעיד, אך לא להסיק מסקנות, לא להרשיע.

סח הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל: השתתפתי בהלויתו של רבי אלעזר ריבלין זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים. לנפטר היה חבר מנוער, רבי שמואל קוק זצ"ל, שעבד במחיצתו כשלושים שנה. לפתע פרש הידיד ממסע ההלויה ונכנס לחנות פרחים... חשבתי לעצמי: 'האם כך מתנהג ידיד ותיק? מדוע אינו מלוה את חברו לבית העלמין אלא נכנס לחנות פרחים?' כעבור רגע יצא רבי שמואל ועציץ פרחים בידו, ופנה לכיוון אחר.

הדבר התמיה, ולא כבשתי את תמיהתי. פניתי אליו, ושאלתי: ילמדני נא, הלא חבר נאמן היית למנוח. מה ראית לפרוש מהלויתו לעיני כולם, ולקנות עציץ דוקא עתה?"

ענה ואמר: "מזה שנים מטפל אני בחולה מצורע, המאושפז בבית החולים למצורעים. ואמש – נפטר. הרופאים החליטו לשרוף את כל חפציו, כדי שלא ישתמשו בהם אחרים וידבקו במחלתו, חלילה. ובין החפצים – זוג תפילין. הזדעזעתי ומחיתי, וביקשתי מהרופא שיסכים לגנוז אותן בעציץ חרס ולהטמינן באדמה, כדין. והוא הסכים, בתנאי שאביא את העציץ עד לשעה עשר. בינתיים, התבשרתי על הלויתו של רבי אלעזר, חברי הנאמן. מובן שבאתי להשתתף בהלויתו. אך לחרדתי, ראיתי שהשעה מתאחרת. חיפשתי ומצאתי חנות פרחים, ואני עומד לרוקנו כדי לטמון בו את התפילין. זה הסיפור. ועכשיו, רבי אריה, השעה תשע וחצי. אם אמשיך לשוחח עמך, עלולים לשרוף את התפילין. לפיכך הריני מבקש את רשותך למהר לבית החולים כדי שאספיק להגיע במועד..."

מאז, סיפר רבי אריה, קיבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות...

הבה ננהג כן גם אנו, שלא לדון לכף חובה ושמא לא לדון בכלל!

הן נוכל ללמוד זאת מעצמנו. אין אנו מושלמים, אמת. ובכל זאת, כל מעשה ממעשנו, דנים אנו לכף זכות. בדוחק, בקושי, אבל תמיד מוצאים איזה צידוק שהוא: היינו עייפים, מתוחים, רגוזים, לא ידענו, לא שיערנו, לא חשבנו – והכל נכון. שומה עלינו להבין, שגם אצל הזולת המצב כזה, גם לא תרוצים וצידוקים.

ואשרי הדן לכף זכות. הן עליו אמרו: "כשם שדנתני לכף זכות, המקום ידין אותך לכף זכות" (שבת קכז:)

ובדונו אותנו לכף זכות – ישפיע עלינו רוב טובה וברכה תמיד (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 2

לשמור על האוצר

התנ"ך נחשב כיצירה הגדולה בכל הזמנים. ברור אם כן, כי כדי שהאמינות והחשיבות לא יפגמו, יש צורך עליון לדאוג לשמירת הדיוק ללא כל פשרות. לצורך כך נקבעו כללים נוקשים וברורים שכל תפקידם לשמר את הטקסט כמו שהוא, ולמנוע כל טעות, ולו הקטנה ביותר. הכתיבה צריכה להיעשות עי אדם בוגר, שהוסמך לכך באופן מיוחד, ואשר בקי בכל ההלכות המיוחדות של כתיבת ספרי תורה.

עליו להיות מעל גיל שלוש עשרה (בר מצווה). הכתיבה צריכה להיעשות תוך כדי ריכוז המחשבה ותשומת הלב באופן מוחלט. לא צילום, העתקה או כל אמצעי טכני אחר. על האדם הכותב – הסופר, להיות מרוכז בעבודתו. אוי לא לסופר ולספר שנכתבו תוך כדי שיחה טלפונית... נדרש כאן מלוא תשומת הלב כאמור, כל אות נכתבת באמצעות קולמוס מיוחד העשוי מנוצות של בעל חיים הכשר לאכילה בלבד- נוצת האווז הראויה ביותר צריכה להיחתך ולהיות חדה בצורה מיוחדת.

הדיו אף בו יש הלכות רבות המרכיבות את הכנתו. כאשר בשעה טובה

הסתיימה הכתיבה, יש חיוב להגיה- לבדוק את הכתב. שגרת הקריאה מתעלמת פעמים רבות מטעות כזו אחרת. במיוחד בספר תורה המונה חמישים ושתיים פרשיות, ובהן מאות אלפי אותיות. זוהי מלאכה הדורשת מיומנות וכישרון להבחין באותם פרטים שאינם כראוי, הן בכתיבת המילים והאותיות והן בצורתן ההלכתית הכשרה או המהודרת. [בשנים האחרונות, עם התפתחות תחום המחשוב, הוכנה תוכנת מחשב מיוחדת הבודקת את הדיוק של הכתב.

אותיות שחסרו או נכתבו בטעות, כפולות וכו', והיא נפוצה ביותר כבדיקה נוספת אחר ההגהה הנעשית כאמור עי מומחה לדבר].

וראה זה פלא, ספרי התורה שעימנו, אשר הובאו ארצה מגלויות שונות ומקצווי ארץ, כולם- כולם אחידות מדהימה להם, ואין שינוי בין ספר למשנהו. הדיוק בא לידי ביטוי גם באותם פסוקים שבקלות ניתן לטעות בהם.

לדוגמא: בפסוקים בספר דברים הדנים בעניינה של בת מאורסת, מוזכרת המילה הנערה חסר ה', כלומר נכתב הנער, ללא האות הא המסיימת את

המילה, וכאן היה מקום רב לטעות ולכתוב כפי שהננו רגילים בכתיב מלא נערה. והנה שוב, בכל הספרים ללא יוצא מן הכלל תמצא המילה הנער חסרה!!! אמר לו... היזהר בני שמלאכתך מלאכת שמיים, שאם שינית וטעית, הרי נמצא אתה מחריב את העולם.

חשיבות עליונה יחסו אם כך לכתובה, שכל שינוי וטעות הוא כחורבן העולם, דורשי רשומות אמרו שהכוונה לאותיות דר שנכתבות בצורה דומה בכתב הרגיל- דפוס. וכך אומר הפסוק: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וכאן האות ד' כתובה בצורה מוגדלת. ואף בפסוק: לא תשחוה לאל אחר (שמות לד, יד) כתובה האות ר' בגדול.

ועל כן אמר לו: אם תחליף את ה- ד' ב- ר' נמצאת מחריב עולם, כי כאן המשמעות קשה במיוחד. כאשר מתגלה חלילה שינוי באותיות הספר, הוא נפסל מלקרוא בו. הרי יש אותיות הדומות מאוד, כגון ו' י' וצורת האות ה' או כל אות אחרת שניתזה עליה מעט רטיבות, כתוצאה מכך עלול הדיו לשנות את צורת האות, והספר כולו מונח בצורה מיוחדת כדי שלא יקראו

בו עד אשר יתוקן.

הספרים שבידינו כיום מסתכמים על עדותו של הרמב"ם אשר הגיהם מספר תורה מדויק המיוחס לחכם בן אשר, שהועתק מספר תורה שכתבו עזרא הסופר שהיה מן הנביאים, והקבלה והמסורת שבידו מדויקים בתכלית. וכך כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה: וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר, ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות. כמו שהעתיקו. ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו.

ומעניין הדבר, שהחשש מפני שינויים, טעויות ואי דיוק היו קיימים מאז ומעולם. ולדברי חכמים, כאשר נתן משה רבינו ספרי תורה לכל השבטים טרם פטירתו, נתן ספר אחד שהיה בקודש הקודשים במשכן, והוא הספר המדויק ביותר, ועל פיו היו אמורות להיחתך כל ההלכות, ובאם ימצא שינוי בספרים האחרים, הרי שספר זה הוא הקובע והמכריע.

בס"ד עמוד 3

הטבור – נעול או פתוח?

הדעה הרווחת בקרב אנשי הרפואה והביולוגיה היא, כי לאחר הלידה תפקיד הטבור מסתיים לחלוטין. שהרי עד הלידה היה טבור העובר משמש כשער כניסה אשר דרכו קיבל העובר את המזון והחמצן הנדרשים לו באמצעות חבל הטבור, אולם לאחר הלידה אוכל התינוק מפיו ונושם מאפו. והטבור אשר סיים את תפקידו, אינו נדרש יותר לגוף.

משום כך הוא הולך ונסגר, עד שנעשה נעול וחתום לגמרי. אולם בספר המנהגים (עמ' תקע''ד) מציין בשם ספר קדמון יותר, כי לפי המסורת היהודית, גם לאחר הלידה ובמשך כל חיי האדם הטבור אינו נעול לגמרי כפי שהוא נראה, אלא משמש כשער לשאיבת זיהומים מסוימים מן הגוף, והוצאתם החוצה. הנה דבריו: ''ליֵרַקוֹן שקוראים געבל-זאכט (=צהבת) יקח יונה זכר- לזכר (=לחולה זכר), ונקבה- לנקבה, ויושיבנה על טבורו, ותשאב היונה כל הירקות (זיהום הצהבת) עד גמירה, והיונה תמות. בָּדוק!''.

מיותר לציין שכאשר גורמים דתיים

בזמנינו אימצו את גישת המסורת היהודית, וטיפלו בחולי צהבת בדרך זו, עוררו בכך את חמתם של אנשי הרפואה הקונבנציונלית אשר לעגו לאנשי ''האמונה'' ולא חסכו מילים של גנאי ובוז אודות דרך הטיפול הבלתי הגיוני, כאשר העדינים שבהם ''רק'' התייחסו בביטול מוחלט לשיטת הריפוי המוזרה. (ביניהם ד''ר שטארק מבכירי משרד הבריאות אשר הכריז בתקשורת כי ''ברור שאין בכוחם של היונים לרפא חולי צהבת'').

אולם עם הדיווחים העיתונאיים המבשרים על הצלחות מפתיעות החוזרות על עצמן שוב ושוב בכל מקרי הצהבת אשר טופלו באמצעות הנחת יונים על טבורי החולים, פסקו אט אט הלעג והבוז ופינו את מקומם להשתאות ולרצון אמיתי להבין את התופעה בכלים מדעיים טהורים. מחקר מדעי רציני ראשון נערך בשנת 1987 ע''י צוות בראשות ד''ר י. גולדשטיין מנתניה באמצעות מעקב אחר תוצאות בדיקות דם חוזרות שנעשו ברציפות בקרב חולי צהבת אשר טופלו ביונים.

על ידי הבדיקות ביקשו החוקרים לגלות אם קיימות תנועות ברמת

הנוכחות של הבילירובין בדם. (נוכחות חומר זה הוא הסימן האופייני למחלת הצהבת והעלמו מן הדם מעיד על העלמות המחלה). לצוות המחקר צורף גם ד''ר יקותיאל שרעבי, מטובי הווטרינרים בארץ ובעל מרפאה יוקרתית בצפון תל-אביב לטיפול בחיות מחמד.

תפקידו של ד''ר שרעבי היה לנתח את היונים לאחר מותם הבלתי מוסבר בגמר הטיפול בחולה, ולגלות את סיבת המוות. התוצאות היו מדהימות. בדיקת דם שנערכה לחולה מיד עם גמר הטיפול ביונים גילתה כי רמת הבילירובין בדמו ירדה בשיעור של 25%(!).

אחר ממצא זה לא היה שוב פלא בעובדה שהחולים אשר טופלו ביונים הבריאו כליל לאחר 3 ימים, בעוד שחולים המטופלים בתרופות מחלימים בדרך-כלל לאחר 28 ימים. במקביל למשלוח היונים המתות לבדיקה במרפאתו של ד''ר שרעבי, נערך ''טיפול'' באדם בריא באמצעות הנחת יונים על טבורו. ליונים לא נגרם כל נזק.

פקח את עיניו

גם בכירי העירייה נגררים. הוא אינו מוותר ממש לאף אחד. מי שיחנה את רכבו על פס אדום לבן, חד דתו להגרר בידי אלמליח, שהוא, ועוד פקח אחד, שולטים על כל מרחב החנייה החדרתי. לפני כחודש וחצי הספיק האיש המוכשר הזה לגרור את מכוניתו של אחד מבכירי עיריית חדרה. המכונית חנתה במקום מאד מרכזי והפריעה לזרימת התנועה.

כשחבריו אמרו לו שמדובר במכוניתו של בכיר בעירייה, הגיב בתנועת ביטול, ואמר: ''לאיש אין חסינות בפני החוק''. ולבכיר בעירייה לא הייתה ברירה, אלא להגיע בכבודו ובעצמו למגרש החנייה, ולשחרר את הרכב, לא לפני ששילם את מלוא הקנס המושת על כל מי שחונה במקום אסור. לפני שיצא מהמגרש, טפח בכיר העירייה על שכמו של איציק, ואמר לו : ''כל הכבוד. תמשיך לעבוד כך ואל תתחשב באף אחד...''.

רק לאחר הקדמה זו אפשר להבין את עוצמתו של הנס האדיר שהתרחש לאלמליח זה בפיגוע שהתרחש ברחוב הנשיא בחדרה. גם הפקח הוותיק שכבר מורגל להתקל בעומסי-חנייה ברחובותיה של העיר, לא ראה עומס שכזה זמן רב. ''עומס החנייה שהיה באותו ערב ברחוב הנשיא, הקביל לערבי חגים'', הוא אומר. איציק, המתגורר בפרדס חנה, וקובע שם עתים לתורה, הגיע באותו ערב מר ונמהר בשעה 17:05 למרכז הרחוב, מול בנק טפחות והחנויות הגדולות שלצידו.

''בכמה דקות הספקנו לגרור כמה מכוניות. ב-17:12 הגענו אל מכונית המיצובישי שעמדה אף היא מול הבנק, אלא שלא כמו הרכבים האחרים, היא הפריעה באופן ממשי לזרימת התנועה, כיוון שבעליה החנה אותה ליד תחנת האוטובוס, מה שגרם לאוטובוסים הדו-מפרקיים לעצור באמצע הכביש, ולחסום את כל התנועה בכביש הראשי''. ''מעולם לא קרה שויתרתי כאן למישהו'', הוא חוזר ואומר ''יהיה מי שיהיה''.

אבל, הוא מוסיף בתוך כדי דיבור, מה שקורה בדרך כלל, שכאשר הנהגים רואים את רכב הגרר מגיע לעבר מכוניתם, הם מזדרזים לצאת מן החנות/ הבנק / איפה שהם נמצאים, נכנסים לרכב, ומתניעים את המכונית. במצב כזה אני לא מתעקש לגרור, כיוון שהמטרה שלנו היא לאפשר זרימה חופשית של התנועה, ואם בעל הרכב הבין את הרמז, ולקח את המכונית, אין לי כל סיבה להעניש אותו.

''באותו רגע, ואיני יכול להסביר מדוע משום סיבה שבעולם, ניתרתי לפתע ממקומי, והוריתי לנהג שישב לצידי - גם בתנועת יד מהירה, וגם בהוראה מילולית - להניח את האוטו שכל כך הפריע לתנועה, ולהמשיך הלאה בסיור שאנחנו עושים ברחוב הנשיא. ''הנהג היושב עימי מזה כמה שנים, לא היה בטוח שהוא שומע טוב, והמשיך בינתיים בהכנות לגרירת המיצובישי. הוא לא העלה בדעתו שההוראה שלי היתה לעזוב את הרכב. ''עכשיו כבר ברור: אם היה נשאר במקום עוד 30 שניות, היה הכל נראה אחרת. יתרה מכך:

משקלו של חומר הנפץ שהיה בתא המטען של הרכב המפגע הגיע ל-75 ק''ג. זה מספר שיא שלא היה עד היום בפיגועי התופת בישראל. בנוסף לכך חוברו למטען אלפי מסמרים כדי להגדיל את עוצמת הפגיעה באזרחים שיעמדו במקום. כיצד קרה שמשקל כה עצום של חומר נפץ ומסמרים גרמו להרג 'רק' של שני אנשים? בבחינה מדוקדקת שנעשתה ע''י המשטרה, תוך כדי פינוי החללים והפצועים, התברר שהאוטובוס היה זה שחטף את מלוא ההדף והמכה, ופלדתו החזקה צימצמה את מספר הנפגעים בנפש.

עכשיו תאר לך, אומר איציק, מה היה קורה אילו הייתי מרים את הרכב על הגרר כשהמדובר בגובה של כמה מטרים! הרי ברגע שהרכב היה מתפוצץ, היה מספר הנפגעים יכול לעלות פי כמה וכמה, חלילה, ממש בלי השוואה למה שקרה בפועל. ''ואני כבר לא רוצה לדבר מה היה קורה איתי''.... ואנחנו צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות איך אלוקים מסובב את העניינים בצורה כזו שגם בתוך החושך הגדול ובתוך יום האימה והיסורים, הוא מלטף אותנו בידיו, כבנים אהובים. עצם הידיעה הזו, תעניק לנו מלוא הכף נחת.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

 הדפסת הפרשה

עבור לעמוד הראשי של האתר