אשכולות המלכאהגות , מוסר, הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא
פרשת ואתחנן שבת נחמו ט"ו באב תשע"ט 17.08.19
ישראל אין כוחם אלא בפיהם !!!
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" פירש התרגום - וצלותי קדם ה', דהיינו תחינה
פירושה היא תפילה, והרבה שמות וכינויים לתפילה: תחינה, צעקה, זעקה
וכו' והיא אחת מעשר לשונות שנקראת התפילה (רש"י מדרש תנחומא).
מצווים אנו ללמוד תורה, ולהתפלל תפילה, אסור לנו להתפלל תורה ואל
לנו ללמוד תפילה, שכן לימוד פירושו לעבוד עם השכל, ואילו תפילה
מחייבת לב ורגש, דיין המתחשב עם רגשותיו ופוסק את דינו מצד רחמנות
ורגשי חמלה, מביא חורבן לעולם, מסלף את האמת והצדק, וכפי שהוזהרנו
על כך בתורה. ומאידך, עלינו לפתח רגשות בתפילה, ולעורר את נימי הלב,
ולא "ללמוד תפילה". אין התפילה מהוה שיעור בפילוסופיה, תפילה הינה
שעת השתפכות ועת לקירבה אלוהית, המתפרצת בכיסופים ממעייני הלב,
כדברי רבותינו: "לאהבה את ה' אלוקיך, ולעבדו בכל לבבכם", איזוהי
עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה (תענית דף י"ב)
ברם הא תליא בהא, כלומר המעגל נסגר על ידינו, כשאנחנו את התורה
מורידים מעליונים מלמעלה - למטה למוחנו, ואילו את התפילה מעלים
מלמטה, מתוככי מצפוני הלב הבוקעים ועולים ומתדפקים על שערי שמיים
ומשתזרים בכתר עליון.
וככל שהתפילה לבבית יותר, אמיתית יותר, אזי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל
אשר יקראוהו באמת", "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם", לצדיקים
קיים נתיב ומסילה, שדרכם יודעים לפייס את קונם בתחינתם ובקשתם.
וכמו שהסבירו רבותינו ביחס לחזקיהו מלך יהודה (ברכות דף י', ע"ב), משום
שלא עסק בפריה ורביה, נשלח הנביא ישעיה המבשר ואומר: "כה אמר ה'
צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". מאי כי מת אתה, ולא תחיה? מת אתה
בעולם הזה ולא תחיה בעולם הבא! אמר לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא,
כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל
ימנע עצמו מן הרחמים". "ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' לאמור
(מלכים ב', כ', א-ב') מאי "קיר" אמר רבי שמעון בא לומר מקירות ליבו
שנאמר: "מעיי מעיי הוחילה קירות ליבי". ואכן התוצאה לא אחרה מלהגיע
כנאמר: "לא יצא העיר התיכונה, ודבר ה' היה אליו לאמור, כה אמר ה' אלוקי דוד אביך,
שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך, ביום השלישי תעלה
בית ה' והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה..."
וזאת למדנו ממשה שגם כשנגזרה עליו גזירה עמד בתפילה, ולא הרפה
והתפלל כמניין "ואתחנן" חמש מאות וחמש עשרה (תקט"ו) תפילות ולא
התייאש. ואכן, כל תפילה עושה רושם ופועלת, גם אם טרם מוצאים אנו
את הישועה. כל תפילה מצד עצמה בעלת השפעה, כדוגמת מקדחה
הקודחת אף על משטח חזק ונוקשה ביותר, אף על פי שלא זוכה הקודח
לראות מיד את התהוות הנקב, אך זה ברור שכל סיבוב וסיבוב מצליח
לעשות חריץ אפילו במשטח פלדה, עד שלבסוף אף יצליח לראות כיצד
פלש והבקיע (אמרי שפר עמ' 289-288). תפקיד האדם בעולמו
מובא בחז"ל (מדרש רבה, פי"א,י) כי משה רבנו
התפלל 515 תפילות כמניין ואתחנן, וכך
אמר לפני ה' יתברך: ריבונו של עולם, אם
אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הניחני
כחיות השדה, שהן אוכלות עשבים ושותים
מים, ורועות את העולם כך תהא נפשי
כאחת מהן! אמר לו הקב"ה: רב לך! אמר
משה ריבונו של עולם, אם לאו הניחני
בעולם הזה כעוף הזה שהוא פורח בכל
ארבע רוחות העולם! אמר לו הקב"ה: רב לך!
מבאר הרב שך זצ"ל בספרו "מראש אמנה":
כאשר הגיעה שעתו של משה רבנו
לסיים את חייו כבן אנוש, הוא ידע מה
מצפה לו בעוה"ב עולם האמת. מכיוון שהוא
היה בשמיים בעת קבלת התורה ארבעים
יום וארבעים לילה, וראה כיצד נראים שם
החיים האמיתיים בגן עדן העליון. ואם כן
מה טעם היה בבקשתו להישאר בעוה"ז
כבעל חי המשוטט בשדות או כעוף הפורח
באוויר? וכי יש משמעות לחיי הכלב או
הציפור לעומת השהיה בעולם שכולו טוב,
במחיצת הבורא יתברך בעולם הנשמות?
מבאר הרב שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', כי:
לכל בעל חי יש תפקיד, שעל ידו הוא מרבה כבוד שמיים.
אין אנו יודעים בדיוק מהו תפקידו של כל יצור בבריאה,
אך באופן כללי אנו יודעים כי:
"כל הנברא לכבודי בראתיו יצרתיו, אף עשיתיו".
משה רבנו העדיף למלא תפקיד כלשהו, ולהרבות כבוד שמיים,
אפילו בכך שהוא יחיה חיי כלב חוץ מכבודו, מאשר לקבל שכר וליהנות בעולם הנצח.
ומכאן עלינו ללמוד את השאיפה הצריכה
למלא את יישותו של כל נברא למלא את
תפקידו ולהרבות כבוד שמיים, בכל מצב
ובכל תנאי, כי לכך הוא נוצר, ולכבודי
בראתיו! "לא תשא את שם ה' אלוקיך
לשווא": נאמר בפסיקתא על הפסוק
המובא בעשרת הדברו אזהרה למקבל על
עצמו שררה והנהגה בעבודת ה' ומתרשל.
כאשר נושא את שם ה' ומתרשל בו הרי
הוא נושאו לשווא. אך אדם העמל ועושה
בכל כוחו את המוטל עליו, אף שלא סיים
את רצונו נחשב שעשה הכול בשלמות, כיוון
שעשה את המוטל עליו. כך משה רבנו,
מתפלל ומתחנן ומתחטא לפני קונו, ע"י כוח
הרצון וניצול מירבי של הכוחות, המביאים
אותו להיות כאדם הראשון לפני החטא, עד
שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לו רב לך!
פינת ההלכה - ט"ו באב
א. מקור השם "שבת נחמו": השבת שלאחר תשעה באב נקראת "שבת נחמו".
הטעם: על שם ההפטרה שמפטירים בה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה פרק מ)
ב. יום שמחה יתרה בזמן המקדש:
בזמן שבית המקדש היה קיים היו נוהגים בט"ו באב שמחה יתרה
(תענית כו, ב, ומאירי שם). הטעם: משום שביום זה הותרו
השבטים לבוא זה בזה (תענית ל, ב)1 .טעם נוסף: משום
שביום זה הותר שבט בנימין לבוא בקהל (תענית שם)2.
טעם נוסף: משום שביום זה כלו מתי מדבר (תענית שם)3.
טעם נוסף: משום שביום זה ביטל הושע בן אלה את
השומרים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו
ישראל לרגל (תענית שם). טעם נוסף: משום שביום זה
ניתנו הרוגי ביתר לקבורה (תענית שם)4 .טעם נוסף: משום
שביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה (תענית שם)5 .
1 .שכן בתורה כתוב (במדבר לו, ח): "וכל בת יורשת נחלה
ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה
לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא
תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו
מטות בני ישראל", ועמדו חכמים והתירו דבר זה בחמשה
עשר באב, שדרשו: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" -
"דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" (של בנות צלפחד).
2 .שכן בשופטים (כא, א) כתוב: "ואיש ישראל נשבע
במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה",
וכשהתירו דרשו: "ממנו ולא מבנינו". ויש מן הראשונים
שמפרשים, שלא ביום זה מצאו את ההיתר, אלא
שמשמעות האיסור היתה, שעד שיכלה אותו הדור נאסרו
כולם, והיום שכלה אותו הדור הותרו כולם ועשוהו יום
טוב (ריטב"א ב"ב קכא, א).
3 .שכן מובא בברייתא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל
ערב תשעה באב היה משה רבנו מעביר כרוז בכל המחנה:
צאו לחפור! היו יוצאים וחופרים להם קברות ולנים בהם.
למחר היה כרוז יוצא ומכריז: יבדלו חיים מן המתים! היו
עומדים ומוצאים שנפטרו חמשה עשר אלף. ובשנת
הארבעים האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו שכולם חיים.
אמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, חזרו ושכבו בקבריהם
עד ליל חמשה עשר באב, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה ולא
מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון וכבר בטלה
הגזרה, ועמדו ועשאוהו יום טוב.
4 .לפי שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים
לקוברם, ובט"ו באב עברה הצרה וקברום.
5 .מפני שכבר תשש כוחה של חמה ואין העצים
מתייבשים יפה, ומתוך כך חוששים שמא יש בהם תולעים,
וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. וכיון שנגמרה ביום
זה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב, כדרך שעושים סעודה
לסיומה של תורה, או לפי שכשהיו עסוקים בעצי המערכה
היו מתבטלים מתלמוד תורה, משום כך עשאוהו יום טוב
שמכאן ואילך היו עוסקים בתורה.
לא להיות שאנן
"למען תירא את ה' אלוקיך לשמור את כל
חוקותיו ומצוותיו אשר אנוכי מצווך אתה ובנך
ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך" (דברים ו', ב').
המילים האחרונות נראות לא במקומן.
מדוע אחרי שכתוב "אתה ובנך ובן בנך", חוזר שוב הכתוב ל"כל ימי חייך"?
צריך היה לכתוב: כל ימי חייך בנך וימי בן בנך.
למה חוזרת התורה ומזכירה את חייו של אדם אחרי שהזכירה את נכדיו?
דבר זה נעשה בכוונה כדי להדגיש לנו דבר חשוב ביותר. אף פעם,
אפילו אחרי שנולדו נכדיך ואתה מתקרב לסוף ימיך,
לעולם אל תיקח את הזדהותך עם התורה
וקיום המצוות כאילו שהיא דבר ודאי.
כמו שאומרים חז"ל:
"אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
אם אתה לא מודע באופן תמידי לקיום
המצוות שלך, אתה עשוי לסטות מדרך ה'.
אתה יכול, אולי ללא כוונה מיוחדת, לנסות לטעום
את דרכי החיים, שהם הפך דרכה של התורה ובסופו של דבר לעזוב.
דוגמה לכך: יוחנן כהן גדול חי חיים ארוכים ביותר כנאמן לה',
ורק בסוף ימיו עבר למחנה של הצדוקים.
אם כן, אף פעם אל תאמר שאתה לא מפחד להתחבר
עם אנשים מחוץ למחנה הדתי, או אפיקורסים, אם זה נחוץ.
צריך תמיד לעמוד על המשמר,
שהשפעות מבחוץ לא יגיעו אליך.
רבי ישראל מרוז'ין נסע בכרכרה שלו כשפגש
את רבי מאיר מפרימשלן, שנסע בעגלה
פשוטה, שהייתה רתומה לסוס רזה וכחוש.
נכמרו רחמיו של רבי ישראל על חברו ושאל אם
אפשר לעזור לו במשהו. את הכרכרה שלי אמר,
מושכים ארבעה סוסים יפים. אם הכרכרה שלי
תכנס לבור, לא תהיה בעיה למשוך אותה עם
ארבעת הסוסים, אבל לך יש רק סוס אחד, מה
תוכל לעשות במצב כזה?
הודה לו רבי מאיר על הצעתו אך סירב, ואמר:
להפך, אני הוא שצריך לעזור לך. אני יודע שיש
לי רק סוס אחד ולכן אני זהיר מאוד לא להיכנס
לשום בור, אבל אתה מרגיש מאוד בטוח עם
ארבעת סוסיך היפים, ואולי לא תנהג מספיק
בזהירות בדרכך. דברי רבי מאיר יכולים לעזור
לנו בנסיעה שלנו בדרך החיים, שנזהר מביטחון
עצמי מופרז, שמא לא נהיה מספיק זהירים
ממהמורות ובורות בדרכינו.
פרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.
האור החיים אומר שיש ד' עניינים בתפילה,
א. תחנונים, ב. מתנת חינם, ג. בזמן הראוי, ד. ברור.
וזה שאמר "ואתחנן" לשון תחנונים ומתנת חינם,
"בעת ההיא" בזמן הראוי, "לאמר" שיתפלל ברור.
ואתחנן. למה לא כתוב וָאַחַנֵן?
מפני שכל גופו של משה היה כולו תפילה,
וזה פירוש "ואתחנן" משורש התפעל.
חז"ל אומרים, שמשה אמר לה' שאני כמו עבד שאמר "אהבתי את אדוני". והדין בעבד שצריך לומר פעמיים אהבתי וכו' כמו שנאמר "ואם אמר יאמר", אמר לו ה' "אל תוסף עוד דבר אלי" - אל תגיד פעמיים אהבתי את אדוני.
חז"ל אומרים, שמשה התפלל לה' 515 תפילות בגימטריה ואתחנן. והגר"א ז"ל אומר שתפילתו היה כולל 515 ענינים היינו השגות נוספות ושונות זו מזו, ומ"מ אילו היה מוסיף ומתפלל עוד תפילה אחת היה מועיל לבטל את הגזירה.
ה"אור החיים" אומר, אפילו שלא נתקבלה תפילתו של משה, אבל שום תפילה לא הולכת לאיבוד, שלפעמים זה עוזר לאחר זמן אפילו לדורות שלאחריו.
ה"חזון איש" אומר, שלפעמים מאיזה משפחה פשוטה יוצא אדם חשוב וגדול, וזה בגלל איזה סבתא שהתפללה בשעת הדלקת הנרות.
חז"ל אומרים, אם מתפלל 2 פעמים "נא" מתקבל תפלתו, כמו "א-ל נא רפא נא לה", "אנא ה' הושיעה נא". בגלל זה אמר לו ה' "אל תוסף דבר" - אל תגיד עוד פעם נא, שהרי אמר 'אעברה נא'.
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. חז"ל שואלים, וכי לאכול מפריה הוא צריך? שואל הצל"ח 2 שאלות, 1. למה תקנו חז"ל בברכת מעין שלש לאכול מפריה הלא על משה יש תמיהה וכי לאכול מפריה הוא צריך וא"כ למה לברך כן? 2. מה הוא הלשון "צריך" היה צריך לומר וכי לאכול מפריה רוצה? אלא התירוץ שהאריז"ל אומר, שפירות ארץ ישראל יש בהם מעלות לעלות במעלות הקדושה, וכן כתב הב"ח [טואה"ח רח, ח] דקדושת הארץ הנשפע בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה, ונמצא כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה, וזאת השאלה שהרי על משה נאמר "ותחסרהו מעט מאלוקים" - שמשה עלה במ"ט מעלות דקדושה, ואינו צריך לסגולות הפירות, וזהו הלשון "צריך", אבל אנחנו שאנו רחוקים הרבה ממעלות של משה, בודאי אנו צריכים לפירות ארץ ישראל, ובוודאי שייך לומר בברכת מעין שלש לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
לא תגרעו ממנו ולא תוסיפו. שואל המגיד מדובנא בשלמא לא תגרעו זה מובן, אבל למה לא להוסיף על ציצית, וחמש מינים בלולב, חמש פרשיות בתפילין, ומתרץ על פי משל: אחד לוה מחבירו כסא והחזיר לו כסא גדול וקטן, ושאל אותו המלוה למה החזרת לי שנים גדול וקטן, ענה לו הלוה, שהכסא הגדול הוליד כסא קטן וזה שייך לך והמלוה שמח, ואח"כ לוה ממנו שעון והחזיר לו שעון גדול וקטן, ואמר לו שהשעון הגדול הוליד שעון קטן ושמח המלוה, ואח"כ בקש להלוות מנורה גדולה ויקרה של זהב, והסכים לתת לו כי חשב שגם תוליד מנורה קטנה של זהב, ובסוף לא החזיר כלום, וכעבור זמן שאל אותו המלוה איפה המנורה של זהב, אמר לו שהיא מתה, שאל אותו המלוה היתכן שמנורה מתה? וענה לו כשם שהבנת שיכולה להוליד כך יכולה למות, וזהו שאמרה תורה לא תגרעו ולא תוסיפו אם מוסיפים אפשר גם להוריד.
ואתם הדבקים בה' אלקיכם. ואתם אותיות ואמת, מי שהולך עם האמת הוא יכול להדבק בה'.
כתוב במדרש "שיר השירים" סיפור: שנבוכדנצר עשה פסל והכניס בו שם המפורש והכניס בו כמה מילים אנכי ה' אלוקיך, וצעק אנכי וכו', ופיתה הרבה אנשים, ודניאל ביקש מנבוכדנצר שיתן לו רשות לעלות לנשק את הצלם, ונתן לו רשות לעלות למעלה ועלה והוציא מפיו את השם המפורש והפסיק לדבר, ואומר הגר"א, שזה מרומז בפרשה שלנו, שכתוב "והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון", ולא כתוב לא ידברו בגלל שהצלם דיבר, ואח"כ כתוב "ובקשתם משם את ה' אלוקיך" - פירוש תוציא ממנו את השם, ואז יפסיק לדבר.
אנכי עומד בין ה' וביניכם. מי שמחזיק את עצמו לאנכי - בגאווה, זה מפסיק אותו להתקרב לה'.
אינו דומה עובד מאהבה לעובד מיראה, שבעובד מיראה כתוב שה' שומר הזכויות לאלף דורות, אבל העובד מאהבה כתוב ועושה חסד לאלפים - 2 אלפים.
בפרשת יתרו כתוב זכור ובפרשת ואתחנן כתוב שמור, ופשוטו - זכור זה מצות עשה ושמור זה מצות לא תעשה. יש מפרשים בדרך משל: שילד בכיתה לא התנהג טוב, והרבי נתן לו עונש, והילד רצה עוד פעם לעבור על דברי הרבי, אמר לו הרבי, תשמור את עצמך, שכבר קבלת עונש. גם כאן בענין שבת בתחילה אמר ה' זכור לפני העונש, ואח"כ שהמקושש קבל עונש אמר ה' שמור - תשמרו את עצמכם, שכבר אחד קבל עונש.
בין עשרת-הדברות הראשונות, לאחרונות, יש הבדל ב-17 מילים - בגימטריא טוב, כך אומר ה"בעל הטורים".
חז"ל אומרים, בב"ק (דף נד ע"ב) שבלוחות ראשונות לא כתוב "למען ייטב לך", ובלוחות אחרונות כתוב "למען ייטב לך" במצות כבוד אב ואם, בגלל שהלוחות הראשונות נשתברו וח"ו פסקה טובה מישראל, אך בלוחות האחרונות שנתקיימו מתאים לכתוב המלה טוב. ותלמיד חכם גדול אמר על זה רמז, שלכן אומרים בשמחה מזל טוב - שיתקיים הטובה תמיד, כי טוב מתאים בדבר שמתקיים.
כבד בגימטריה 26, מספר שם ה'. חז"ל אומרים אם אב או אם אומרים לו שיעשה עבירה אסור לשמוע להם, זהו שמרמז הפסוק, כבד את ה', מא' עד ת' צריך לשמוע לה' ואח"כ אביו ואמו.
כבוד אב ואם החיוב רק אם זה לא נגד התורה, אבל אם הם אומרים לעבור על התורה אל תשמע להם, זה מה שכתוב "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך" - רק אם זה לא נגד התורה.
"חג השבועות" נקרא יום מתן תורה, וגם יום הקהל.
כתוב בסוף עשרת הדברות "וכל אשר לרעך", א"כ למה צריך לפרט בית שדה עבד וכו', רק אומרים בדרך הלצה אם אתה חומד את מה שיש אצל חבירך שאתה רואה שיש לו בית יפה וכדומה, קח גם את הבעיות שלו והחובות וכל אשר לרעך.
חז"ל אומרים, שבקריאת שמע יש רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים וכל תיבה נותנת חיות לאבר אחד, אבל צריך לצרף גם את המלה אמת כדי שיהיו רמ"ח תיבות, וזה מרומז בפסוק - ואתם אותיות אמת, - "הדבקים בה' אלוקיכם" אם מצרפים את המלה אמת לה' אלוקיכם אז חיים כולכם היום, זה נותן חיות לכל האברים.
שמע ר"ת: עול מלכות שמים, עוד ר"ת: שאו מרום עיניכם. עוד ר"ת: שחרית מנחה ערבית. עוד ר"ת: שש ערי מקלט. שקריאת שמע הוא עיר מקלט מהיצר הרע.
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. כשנפטר רבי אברהם בנו הצעיר של "החפץ חיים" הספידו אביו החפץ חיים מספד תמרורים. ובתוך דבריו אמר: מסופר, שבעת האינקביזיציה בספרד בשנת רנ"ב, שחטו הגויים לעיני אם אחת, את שני בניה היקרים, האם - בת ישראל כשרה נשאה עיניה השמימה ולחשה: רבונו של עולם! אני מתוודה לפניך שכל אימת שבני היו חיים, לא היתה אהבתי שלימה אליך, כי נשארה בלבי פינה לאהבת בָּנַי, כעת עם מות בָּנַי, הרי כל אהבתי מסורה לך, ומעתה אוכל לקיים את המצוה "ואהבת... בכל לבבך" במלואה. סיים "החפץ חיים" בהתלהבות: ריבון העולמים! האהבה שהרגשתי עד עכשיו לבני, הריני מקדיש אותה אליך!.
והיו הדברים האלה על לבבך. שואלים למה לא כתוב בתוך לבבך? ומתרצים, שלא כל פעם יש לאדם התעוררות שיכנס התורה והמוסר בתוך הלב, אלא, מקודם צריך תמיד לשמוע מה-שיותר תורה ומוסר אפילו שהם על הלב, ובעת רצון כשיפתח הלב יכנסו לתוך הלב, בגלל זה כתוב על לבבך.
שירה בגימטריה 515, תפלה בגימטריה 515.
ה"משך חכמה" אומר, שההלכה היא שחולה מסוכן אם יש לו ברירה לאכול נבלה וטרפה, או לחלל את השבת ולשחוט לו בהמה, עדיף לחלל את השבת ולא לתת לו נבלה וטרפה כי זה מטמטם את הלב. וכתוב "מלאים כל טוב", שה' התיר לישראל בשעת המלחמה של 7 אומות לאכול אפילו חזיר, על זה כתוב אח"כ "השמר לך פן תשכח" - אפילו שמותר לאכול, עדיף שלא תאכל, מפני שטריפות מטמטם את הלב אפילו שמותר.
השלמה מהפטרת חזון
'ציון במשפט תפדה' בגימטריא תלמוד ירושלמי, 'ושביה בצדקה' בגימטריא תלמוד בבלי, בזכות לימוד התורה ניושע (ר' יוסף חיים זוננפלד).
הפטרת "נחמו נחמו עמי"
ז' דנחמתא: נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי אנכי הוא מנחמכם, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש בה'.
כתוב בחז"ל, שלעתיד לבוא יאמר ה' לגויים תנחמו את ישראל שאתם עשיתם להם רע, יאמרו ישראל וכי אחרי הגלות הזאת וכל הצרות שהגויים עשו לנו הם עוד ינחמו אותנו? אנחנו לא רוצים לקבל מהם תנחומים, יאמר ה': אם כן אני ינחם אתכם. ויש מקשרים את זה להפטרות דנחמתא: ה' אמר לגויים נחמו נחמו עמי, ויאמרו ישראל ותאמר ציון עזבני ה' - ה' לא רוצה לנחם אותנו, יאמר ה' עניה סוערה לא נוחמה - הם לא רוצים לקבל תנחומים מהגויים, ולכן יאמר ה' אם כן אנכי אנכי הוא מנחמכם, ויאמרו ישראל, בזה אנו רוצים - רני עקרה, שהם שמחים בנחמת ה', קומי אורי כי בא אורך, שוש אשיש בה', פירוש אנו שמחים עם ניחומי ה'. יתן ה' שהתשעה באב הבא יבוא לנו לישועת כלל ישראל ולנחמה בב"א.
כתוב בהפטרה, "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה". שואלים, למה מגיע לישראל עונש כפול, ומתרץ המגיד מדובנא על פי משל: בכיתה היה ילד מצוין, פעם נכשל באיזה דבר, אמר הרבי לאיזה ילד שובב נכון שאתה אוהב להכות תן לילד הטוב הזה מכה קטנה ומספיק, והתלמיד המצוין בכה הרבה ולא יכל להפסיק, אמר לו הרבי הלא הוא נתן מכה קטנה למה אתה בוכה, ענה לו התלמיד לא בגלל המכה אני בוכה, רק הילד השובב הוא יותר גרוע ממני והוא צריך להיות המחנך שלי? כך אמרו ישראל, אפילו שמגיע לנו עונש אבל הגויים הם צריכים להיות המחנכים שלנו? הלא הם שפלים ונבזים וכל מיני רע יש להם? זה פירוש בכפלים.
אדרינוס הרשע היה לו כרם של 18 מיל על 18 מיל, וצוה לעשות מהרוגי ביתר גדר לכרמו, והיו מונחים שם כמה שנים. וכשמת המלך ובא מלך אחר צוה לקברם, וזה היה ביום ט"ו באב, ועל זה תקנו חכמים ברכה רביעית בברכת המזון, הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה.
שבת שלום.
הדלקת נרות 19:19
מוצאי שבת 20:10
בס"ד גיליון 215 י' אב התשס"ט (31.7.09) ואתחנן (שבת נחמו)
ירושלם
(מאת י.ד.מ)
הכיצד זה חזו עיני בחורבנך ירושלם?
ממאן אני לחשוב כי אינני חולם.
בערה בלתי פוסקת
אוחזת במקדשך כלה,
כוהניך נופלים חלל
אל האש המכלה.
אוצרותיך נבזזים
אלי גולה,
בניך נשרפים
על מזבח העולה.
זעקתי בוקעת
מעמקי ריאותיי,
אך זעקתי נבלעת
בין זעקותייך.
ירושלם,
חונן אני את אבניך,
מבין שרידי מקדשך,
יצמחו שוב בניך.
עד עת בוא גאולה,
נמשיך לבכותך,
נשטח תחנונינו,
נחבוק כאבך.
דאז שמחה תמלאנו,
בראותנו בבנינך.
נדבך ועוד נדבך,
יעמוד מקדשך.
החתול והדג
"ושמרתם ועשיתם" (ד-ו)
יש האוהבים לשמוע רעיון נחמד, דבר תורה, אמרה נאה, מאזינים בקשב להרצאה, שומעים שיעור תורה – אבל מ"הלכה למעשה" רחוקים הם מעט. אינם מיישמים כל מה ששמעו ולמדו. אמנם "ניכרים דברי אמת" (סוטה ט:) והכל נכון, אבל – מנחמים הם את עצמם – העיקר הוא העיקרון, הרעיון. איך אומרים? "רוח הדברים"...
והכתוב אומר בפרשתנו: "ושמרתם ועשיתם", ופרש רש"י: "ושמרתם" – זה הלימוד, "ועשיתם" – כמשמעו. לא די בשמיעה, יש צורך בעשיה.
והם, במחילה, למה הם דומים? לסיפור על אודות האדם הערירי שהתגורר לבדו, והיה מכין מדי יום את ארוחתו. יום אחד התאוה לדגים. הלך לחנות ובחר דג. שילם את מחירו, ושאל את המוכר כיצד מתקינים אותו למאכל. משך המוכר בכתפיו, וקרא לאשתו. באה ורשמה לו על דף את המתכון – איך מולחים, אך מדיחים ואיך מתבלים ומבשלים. קיפל את הדף והניחו בכיסו, ונטל את השקית עם הדג בידו. היום יאכל דגים.
בא לביתו, הניח את השקית על השולחן ופנה להכין את התבלינים והכלים. בלאט-בלאט התגנב החתול ו... הך, תפס את הדג בפיו ונמלט מן המקום.
הסתובב האיש לשמע הרעש, וראה את החתול בורח עם הדג. חיוך רחב התפשט על פניו. נד בראשו לעבר החתול הנמלט ואמר: "מה יועיל לך הדג, חביבי, כל זמן שהמתכון מונח בכיסי?!..."
נדע כולנו: טעמי המצוות הם כמתכון, כתבלינים המוסיפים "טעם למצוות", אבל העיקר הן המצוות עצמן וקיומן (מעין השבוע)
בואו חשבון
ופן יפתה אותך היצר לאמור: הלא חברי השומע ממני את כל הסיפורים שלי אינו חושב די להזק, והראיה, שאינו שונאי עבור זה, ואדרבה, הוא מראה לי פנים צהובות עבור זה! – אמשול לך משל למה הדבר דומה? לאיש אחד מן הגנבים, שהתלבש כאחד מנכבדי העם, ופגש באורח ונעשה לו כאחד ממכיריו ושמח בראותו, ופיתהו שילך אל בית משתה היין להתענג, והוא יהנה להאורח. והנה כבואם, אמר להאורח: כמה מהשמחה יש לי עתה אחרי שזכיתי לראותך, וזה כמה שנים שלא ראיתיך, ואין לי יום שמח כזה – על כן אמור להבעל בית, שיגיש לפנינו מכל המעדנים שנמצא בבית משתהו, ואני אשלם בעד הכל! והנה אחר אכילתם נשתמט הגנב מן הבית ונשאר האורח לבדו, וחייבו בעל הבית לשלם בעד הכל באומרו, כיון שאתה לקחת מידי, אין לי לידע מי סייעך באכילתך ומי הטעה אותך בענין זה.
והנה כלזמן שאכל ביחד עם הגנב, לא היה לו שום הנאה עליו ואדרבה, חשבו כאחד מאוהביו, באשר שמהנהו על לא דבר. אבל בעת שנצטרך לשלם על הכל – כמה מהכעס והשנאה היה לו עליו עבור זה. כן הדבר, אחי, בענין זה: בעולם הזה אינו מרגיש השומע ממך לשון הרע ומקבלו את ההשחתה אשר השחית לו בנפשו, ואדרבה, חושבך לאוהבו, שאתה מספר לו כל עניניך. אבל כל זה הוא רק כל זמן שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, אבל כשיבוא לעולם הבא, לפני המגיד לאדם מה שיחו, וימצא הפנקס פתוח, וכתוב שם כל הדברים אשר שמע ואשר דיבר על ידי התחברותך הרעה, ויצטרך לתן דין וחשבון על הכל ולהענש בעונשים גדולים על הכל. (משמירת הלשון להחפץ חיים זיע"א).
בס"ד עמוד 2
הקושיה שהפרופסור תרצה
"אנוכי ה' אלוקיך" (ה-ו)
פעם, בעת רצון, אמר מרן הרב שך זצ"ל: אומרים שהפרופסורים חכמים. איני ידוע, הכרתי חכמים מחוכמים. הגאון רבי חיים עוזר, החפץ חיים, הגאון רבי איצלה פוניבז'ר, הסבא מסולבודקה, הרב מבריסק, החזון איש... כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא היה לי שיג ושיח עם פרופסורים... אבל פעם שוחחתי עם פרופסור, והאיר עיני. כלאחר יד תרץ לי קושיה של הרמב"ם, קושיה עצומה שהתחבטתי בה שישים שנה! הלא דבר הוא!...
עניינם של השומעים התעורר: מה הקושיה החזקה, ומי הפרופסור שישבה?
לא סתם קושיה, הבהיר מרן. קושיה על הרמב"ם, על העמוד הראשון ברמב"ם, מיד בתחילה. ראשית פרק א' בהלכות יסודי התורה!
הסקרנות גאתה. ומרן פתח: הרמב"ם פותח ספרו במילים: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות, לידע שיש בורא לעולם. וידיעת דבר זה מצוות
עשה, שנאמר: 'אנוכי ה' אלוקיך'". ודבריו קודש קודשים. הידיעה שיש בורא לעולם היא לא רק "יסוד היסודות", אלא גם "עמוד החוכמות" שהרי העולם מעיד על בוראו, וככל שהאדם חכם יותר, מכיר הוא בפלאי הבריאה, וממילא מכיר יותר את בוראה. רק שוטה יוכל לכפור, בבחינת "איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת". ואם כך, התקשיתי מאוד: מדוע ציוותה על כך התורה במצוות עשה? והרי רק שוטה מסוגל לכפור, והשוטה בלאו הכי פטור מן המצוות...
ברם, לפני זמן מה, נסעתי לבית החולים לבקר מחזיק תורה שלקה בליבו, ושוחחתי עם הפרופסור על מצבו. בסיום השיחה הפטרתי: "מקנא אני בכבודו!"
"על מה הקנאה?" חקר.
ואמרתי: "הלא אנו מודים לבורא יתברך אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, איברים כה מורכבים ומופלאים. אנו אנשים רגילים, ורואים רק לעיניים, את חיצוניות
הגוף. אבל כבודו חודר באזמלו אל הגוף פנימה ורואה יום-יום מה גדלו מעשי ה', פלאי חוכמתו יתברך. זה מחזק אמונה, ומקרב את האדם לבוראו. מגדיל את הכרת טובתו ויוצר קשר של אהבה ויראה!"
הפרופסור הביט בי בתמהון, לא קלט: "איני מבין מה כבוד הרב שח", השיב. "הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת".
"אכן", אמרתי "לכך בדיוק התכונתי. ראה איזו משאבה משוכללת, איך בנוי הוא בדיוק כה רב, ממודר למדורים, עם יציאות ופתחים, להתפעל בלי סוף!"
"איני מבין מה הרב שח", חזר על דבריו, "הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת".
"בדיוק כך" השבתי, "אבל מישהו הרי ברא את המשאבה המשוכללת, מישהו תכנן אותה, יצר אותה ומתפעל אותה!"
"איני מבין מה הרב שח" הצהיר, "הלב הוא בסך הכל משאבה משוכללת".
אמרתי: "פרופסור, שולחן זה שולחן טוב הוא?"
וענה: "שולחן יציב, די טוב". שאלתי: "יש טובים ממנו?" ענה: "ודאי, בלא ספק". שאלתי: ""ומי יצר אותו?" תמה: "הנגר, מה השאלה?" שאלתי: "והלב, משוכלל יותר מהשולחן?" ענה :"ודאי!" "ומי יצר אותו?" שאלתי. וענה: "איני מבין, הרי בסך הכל זו משאבה משוכללת..."
הרי לך פרופסור...
אבל אני חייב לו הכרת טובה. הוא תרץ לי את הקושיה ברמב"ם... כי נוכחתי לדעת שיכול האדם להיות משכיל, ולא סתם משכיל, אלא פרופסור. סיים תיכון ואוניברסיטה, עוסק יום-יום בפלאי הבריאה, וכרופא, יודע הוא לבטח כמה קצרה יד האדם, ורואה לנגד עיניו את יום המיתה. ועם כל זאת, אינו רוצה לדעת שיש בורא, ממאן לראותו, מסרב להודות בו. עוצם עין ואוטם לב. ולפיכך, יש לצוות. וכלשון הרמב"ם: "וידיעת דבר זה מצווה, שנאמר: " אנוכי ה' אלוקיך". הנה, תרץ הפרופסור את הרמב"ם... (קנין תורה)
בס"ד עמוד 3
ציפור בכלוב
ציפור זמר הייתה בתוך כלוב, שהיה תלוי על החלון. בכל לילה, כשישנו כולם, הייתה פוצחת בשיר. לילה אחד ניגש הינשוף לכלובה ושאל מדוע היא שרה בלילה ולא ביום. סיפרה לו הציפור שיום אחד כששרה, שמע אותה הציד וכלא אותה בכלוב. מאז היא שרה רק בלילות. ענה הינשוף: אלו נהגת כך לפני שצדו אותך, היה בכך הגיון, כי אז היית חופשיה, אבל מה טעם לנהוג כך כשאת ממילא בתוך הכלוב?
זהירות רבה יפה לפני המעשה, אחריו – לעתים כבר אין בה כל תועלת.
ט"ו באב
חג שחגגו בזמן בית שני
חז"ל נתנו טעמים שונים ליום ט"ו באב שנקבע כיום טוב שאין מספידיםבו אבל מותר לעשות בו מלאכה.
טו באב - חג בזמן בית שני. ולפי דברי רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכו'. ובנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים וכו' (תענית פ"ד א'; כו(.
מקור החג הוא במגילת תענית ונקרא "זמן אעי כהניא" (במשנה מגילה פ"א, "זמן עצי כהנים" (שבו הביאו קורבן עצים למערכת המזבח בזמן בית שני, ואותו היום עשו יו"ט, דלא למספד ביה - אסור לעשות בו הספד למת). מפני כשעלו בני הגולה בראשונה לא מצאו עצים בלשכה התקינו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו מתנדבים העם עצים ביום הזה, שנאמר:
"והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" (נחמיה י' ל"ה; תענית כ"ח). ראה כי הפילו גורלות בין השבטים, וכל אחד זכה להביא עצים בחודש מיוחד, וביום ט"ו באב הביאו בני זתוא משבט יהודה (עזרא ב' ט') ועמהם מי שטעה בשבטו והעם בכלל.
רבה ורב יוסף נתנו טעם ליו"ט בט"ו באב, שבו פסקו מלכרות עצים
למערכה, וראיה לדברים דברי ר' אליעזר הגדול (בן הורקנוס) שמט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה והעצים הנכרתים אינם מתיבשים, ואותו היום קראו "תבר מגל" לדברי ר' מנשיא, ועשוהו יו"ט להוציא מלבן של הצדוקים שהתנגדו לקרבן העצים מן הצבור, שאינו מפורש בתורה.
טעמים נוספים לחג
ר' יהודה בשם ר' ישמעאלאמר: שהוא יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. התירו את האיסור שלא תסוב נחלה ממטה למטה כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל (במדבר ל"ו ט'), ודרשו שדבר בנות צלפחד היה רק הוראת שעה ולא לדורות הבאים.
ר' יוסף בשם ר' נחמןאמר: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, אחרי שגזרו עליהם במצפה (סוף שופטים). ביום זה התירו להעביר נחלה משבט לשבט, ולזכר המחולות של בנות שילו יצאובנות ירושלים במחולות ביום הזה. ביוה"כ יצאו רק לבושים בכלי לבן.
ר' יוחנן אמר: יום שכלו בו מתי מדבר, ותמו כל אנשי דור היוצא ממצרים.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים למנוע את ישראל מלעלות לרגל (מלכים א' י"ב ל"ב).
ר' מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואותו היום תקנו ביבנה ברכת הטוב והמטיב.
יוסיפוס (מלחמות ח"ו, י"ז, ב') מזכיר יו"ט העצים בשם Xylophory ("עיבור העצים") ביום ארבעה עשר באב (לואוס).
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה,
בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
בס"ד עמוד 4
מי גילה את החיידקים?
לפני המצאת המיקרוסקופ וגילוי עולם החיידקים באמצעותו, איש מאנשי המדע לא העלה בדעתו כי מלבד היצורים השונים שעינינו רואות בעולם, קיימים יצורים נוספים אשר אינם ידועים ואינם מוכרים לנו רק משום גודלם הזעיר [גודלו הממוצע של חיידק הוא שני מיקרונים על חצי מיקרון (מיקרון הוא אלפית המילימטר). כלומר על קו באורך מילימטר יכולים לעמוד חמש מאות חיידקים זה לאחר זה או אלפיים חיידקים זה לצד זה…].
את הצעד הראשון לגילוי עולם החיידקים עשה ההולנדי אנטוני ואן ליבנהוק שפיתח את המיקרוסקופ הראשון בשנת 1680. מיקרוסקופ זה לא היה אלא גליל צר ובו עדשות, וכושר הגדלתו היה פי 200 בלבד. באמצעות המיקרוסקופ שפיתח הצליח ליבנהוק לראות כעין יצורים זעירים נעים וזזים בחומר הנמצא בין השיניים, אך רק במחצית השניה של המאה ה19- נודעה בודאות מציאותם של החיידקים ועובדת היותם מחוללי מחלות. מי שקידם יותר מכל את מחקרי עולם החיידקים וגילה את הקשר שבין יצורים זעירים אלה לבין מחלות שונות, היה איש המדע הצרפתי הידוע לואי פסטר (1822-1895).
סוגים שונים של חיידקים
עם חשיפת עולם מופלא זה הנהיג פסטר את שיטת החיטוי בבתי החולים לשם השמדת המזיקים הבלתי נראים הללו. עד אז היו משתמשים לא פעם באותה סכין ניתוחים לניתוח חולים במחלות שונות, והתמותה עקב ההידבקות היתה רבה. איש לא קישר בין הסכין רוויית החיידקים השונים ובין מות החולה המנותח. מאז הנהיג פסטר את החיטוי בשעת ניתוחים, הצטמצם מאד אחוז הנפטרים לאחר ניתוח.
בעקבות המחקרים הנ''ל, גילה עוד פסטר כי ניתן להשמיד את החיידקים המזיקים שבחלב, באמצעות חימומו. תהליך זה נקרא לכבוד הממציא הדגול בשם פסטור. בזכות הפסטור ניצלו מאות מיליוני תינוקות אשר אימותיהם לא יכלו להניקם והיה הכרח להאכילם בחלב פרה. (הישג מפורסם נוסף של פסטר הוא החיסון. ועיין בחוברת ''תורה ומדע'' מס' 1).
לאור זאת נמצא כי רק לפני פחות
ממאה וחמישים שנה נודעו לאנשי המדע:
א. מציאותם של החיידקים.
ב. עובדת היותם מחוללי ומעבירי מחלות שונות באמצעות מגע בהפרשותיו של חולה הנגוע בהם.
ג. הדרך להשמדתם באמצעות חום. (אגב, התברר כי אחד מתפקידיו של החום הגובר בגופו של החולה הוא... השמדת חיידקי המחלה!)
והתגלית החדשה היא: יתכן מצב בו אדם משמש כנשאי של חיידק מסוים אשר אינו משפיע עליו לרעה, אך הוא יהיה פעיל ומזיק לאדם אחר אשר ידבק ממנו.
והנה, למרבה הפלא, לפני כאלפיים שנה(!) אמרו חז''ל בין שאר הלכות דרך ארץ בסעודה (מסכת דרך ארץ פרק ז), את המשפט הבא:
''לא ישתה אדם מהכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות''.
והטעם מבואר בצוואת רבי אליעזר הגדול (הובא ב''טורי זהב'' או''ח סימן קע ס''ק ח):
''כי שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור (=שנשאר בכוס), ויחלה גם חברו''.
כלומר, רבי אליעזר הגדול אשר חי בתקופת התנאים לפני למעלה מאלפיים שנה ידע כבר אז כי:
א. חולי מתפתח כתוצאה מהימצאותם של גורמים בלתי נראים הנמצאים גם בהפרשות החולה, ולא רק באבר שהמחלה פגעה בו.
ב. גורמים בלתי נראים אלה עלולים לעבור מאדם לאדם באמצעות שתייה מאותו כוס, ולהדביקו באותה מחלה.
ג. גם אדם בריא לא יתן לחברו לשתות מכוסו. כי ''שמא'' יש לו חולי בגופו. כלומר יתכן שאדם בריא ישמש כנשאי של חיידקים שונים שאמנם אינם פעילים בגופו, אך הם יהיו פעילים בגופו של חברו(!).
זאת ועוד. בתלמוד אשר נכתב לפני כאלף ושש מאות שנה מופיע המשפט המפתיע הבא (מסכת עבודה-זרה, כח, א. מתורגם מארמית): ''אמר שמואל: פצע שנוצר ממכת ברזל, סכנת חיים יש בו, ומחללים עליו את השבת''.
כלומר, אף על פי שעל סתם פצע אין
מחללים את השבת, שהרי חילול שבת מותר רק במקרה של הצלת חיים, אם הפצע נוצר ממכת ברזל - מחללים עליו את השבת כדי לרפאו. משום שלפי המידע שביד חכמי התורה יש סכנת חיים בפצע קטן כזה. (וראה שם בתלמוד את דרך הריפוי).
מסתבר מאד שאנשי המדע דאז היו מתפלאים לשמע הלכה זו: ''הרי אין מדובר כאן בפצע בחלל הפנימי של הבטן וכדומה, אלא בפצע חיצוני קטן. ואיזו סכנת חיים יש בזה?''
כיום, לאחר גילוי עולם היצורים הזעירים, כולנו יודעים כי בחלודת הברזל מצויים החיידקים הגורמים למחלת הצפדת (טטנוס) הנוראה, וכניסתם אל הגוף באמצעות הפצע החיצוני הקטן עשויה להיות קטלנית.
חז''ל לא היו צריכים להמתין למחקרים המדעיים בעידן המודרני כדי לדעת זאת. ומשום כך, על אף זהירותם הרבה בשמירת השבת, לא היו מוכנים לקבל את הטענה המדעית דאז האומרת כי ''סיבת מותו של הנפצע מברזל נעוצה בודאי בגורם אחר כגון מחלה פנימית שהתפתחה בו.
אך ברור שאין כל קשר בין הפצע החיצוני והקטן לבין סיבת המוות''. (-טענה שהיתה בודאי נחשבת אז כנכונה מבחינה מדעית. שהרי לפני שהתגלו החיידקים על ידי אנשי המדע לא היה שום היגיון מבחינתם לתלות את סיבת המוות בפצע שגרתי הנראה פשוט ולא מסוכן. ובודאי שאין היהודי רשאי לחלל על כך את השבת).
אולם חז''ל אשר ידעו שכל מידע מדעי הנוגע לדיני התורה ניתן למשה בסיני, ובין שאר פרטי הלכות שבת נאמר כי בפצע שנוצר מברזל יש סכנת נפשות, הורו הלכה למעשה כי יש לחלל את השבת(!) על פצע שנוצר ממכת ברזל. וכפי שאכן התברר כיום גם לאנשי המחקר.
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860
טלפקס:
09-8941781
נייד:
054-5432217
דוא"ל:
גיליון 167 י"ד באב התשס"ח (15.8.08) פרשת ואתחנן
"סם החיים"
קיצור הלכות לשון הרע
à אסור לספר לשון הרע גם בלא להזכיר את שם האיש שמדברים עליו, אך מתוך הדברים מבינים על מי המדובר.
à אסור לספר כל דבר שיכול לגרום לחברו הפסד ממון או בזיון וכדומה, גם כשאין גנות בגוף המעשה.
à מצווה מן התורה לדון את חברו לכף זכות, אפילו רואהו שעושה מעשה שנראה כדבר אסור.
à אסור לספר דבר גנות שנעשה על ידי אבותיו או קרוביו של מי שמספרים עליו, כאשר על ידי זה יתבזה המדובר.
à אסור לספר לאחרים, שחברו עבר עבירה, אלא אם כן על ידי הסיפור יצילם מאיסור שנגרם על ידי העברה.
ה' עשה ועושה ויעשה לכל המעשים
"אתה החלות" (ג-כד)
פרשתנו פותחת במילים: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור ה' אלוקים אתה החלות" וגו'. פרש הרב "טל חיים" זצ"ל, שכך אמר משה רבנו: כולם יודעים שהכל תלוי בסיעתא דשמיא. האדם צריך לעשות את ההשתדלות, את הצעד הראשון, והשאר נתון בידי שמיים.
בזוהר הקדוש המליצו על כך את הכתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב-ו). מים מתאדים באוקיינוס, מתגבשים לעננים וממטירים גשמים. וסמלי הדבר: מלמטה פועלים, ואז ניתך השפע ממרום! וכך דרשו במדרש (שוחד טוב, תהלים כ"ג): "כי ה' אלוקיך ברכך". יכול אפילו יושב בטל? תלמוד לומר: "בכל מעשה ידך". אם עשה, הרי הוא מתברך. ואם לאו, אינו מתברך.
כך הוא ברוחניות: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ואמרו: "אם ללצים - הוא יליץ, ולענווים - ייתן חן. בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסיעין אותו", ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י:).
וכך הוא גם בגשמיות: האיכר חורש, זורע. וכי מה עשה? הניח את הגרעין בגומחה באדמה. הבורא יתברך ישיב רוח ויוריד גשם, יביא טללי ברכה ושמש מאירה והארץ תיתן את יבולה. מה היחס בין פעולת האדם - זריעת הגרעין - לבין פעולות הבורא יתברך?! ובכל זאת, לולא המעשה הקטן, הראשוני, לא היה הצמח צומח! חייב האדם לפעול את פעולתו, ועם זאת - לדעת את אפסותו, להכיר טובה לבוראו. כך הוא גם במשא ומתן.
"לא לחכמים לחם" (קהלת ט-יא). כמה רעיונות נפלאים הכזיבו, כמה אנשים מוכשרים החלידו, כמה עסקים מבטיחים כשלו. ולעומת זאת, כמה אנשים טיפשים עלו והצליחו. כמה עסקים אפורים שגשגו. לעתים רואים שתי חנויות זהות, זו לצד זו. שתי מאפיות, שלפתח האחת משתרך תור ארוך, והשניה - משמימה...
אמנם, נכון, אילו לא היה האדם פותח את העסק, לא היה מצליח. אבל כלום יעלה על הדעת לזקוף את הצלחתו לכשרונו וליכולתו?!
משל מובא ב"משלי שועלים": מעשה באריה שקרא לחמור להילוות אליו בצאתו לציד.
אמר החמור הטיפש בליבו: 'אכן, בחירה נבונה בחר מלך החיות. זקוק הוא לעזרתי, מה יעשה בלעדי?...'
אמר לארי: "הנה, ארעים בקולי על החיות והן תאלמנה דום!"
ענה הארי: "אדרבה, הראה כוחך".
נער החמור נעירות עזות, והחיות חרדו. בא הארי וטרף טרף, דרסו ואכלו ושבע.
גבה לב החמור, ואמר: "ובכן, אדוני המלך, הודה על האמת, מה היית עושה בלעדי?!... אין זה הוגן שלך לבדך המלוכה. ראוי שנתחלק בה שווה בשווה"...
"שאלה טובה שאלת, מה אעשה בלעדיך", אמר האריה. "מיד תקבל את התשובה!"
הנחית כפו על צוואר החמור ושבר את מפרקתו. "מה אעשה בלעדיך?!" נהם על גוויתו, "מה שעשתי אתמול ומה שאעשה מחר"...
כי המתבונן יודע, שלא זו בלבד שהבורא יתברך עושה תשעים ותשעה אחוזים, ואין לו לאדם אלא אחוז אחד בלבד - אלא יודע הוא שאחד מי"ג עיקרי הוא שהבורא יתברך "עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", כולם!
מה כוחו של האדם, על מה יתגאה - על שנטע את הגרעין? וכי הוא יצר את הגרעין שנטע? וכי הוא יצר את היד שנטעה את הגרעין, את המחשבה שהגתה את הרעיון, את הבריאות שאיפשרה את הנטיעה?... והמליצו על כך את הכתוב: "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלוקים" (ישעיה מד-ו) "אני ראשון" - יצרתי את כל התנאים המוקדמים. "ואני אחרון" - הבאתי את כל הסיוע לאחר מכן. "ומבלעדי אין אלוקים" - באמצע...מפני מה נתאווה משה להכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך. אלא אמר משה רבנו: כמה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקימין אלא בארץ (סוטה יד).
עלינו להתחיל עם מצוה אחת ולהשתדל לפי כוחנו לעבור למצווה אחרת עד שנעמוד על רגלינו ונתחיל ללכת שנאמר בפרקי אבות: "והעמידו תלמידים הרבה". זה מה שיעשה נחת רוח לקב"ה כמו תינוק שמשמח את הוריו בכך שמתחיל לעמוד ומשתדל ללכת בצעדיו הראשונים אסור להתיאש, שכר מצוה ושכר עבירה עבירה. ומשל למה הדבר דומה: למלך חשוב שהיה עליו להגיע למדינה אחרת לארוחת צהרים בארמון של שיח ערבי.
בסעודה זו אמורים להשתתף עוד כמה מלכים של מדינות לדון על עניני מסחר.
אמר המלך לשומרו האישי שהתכונן כי מחר בבוקר עליו להצטרף אליו לטיול.
למלך הנ"ל היו כמה אויבים מסוכנים באופוזיציה ולכן בחר את שומרו האישי שהיה איש מלחמה מובהק, בעל יכולת שמירה מקצועית מהטובים במדינה. השומר ליווה אותו שנים ואבטח אותו על הצד הטוב ביותר והצליח לסכל הרבה מקרי ניסיון לרצח אדונו ואפילו ניפגע כמה פעמים בעת מילוי תפקידו.
למלך ולשומרו האישי הייתה מערכת יחסים מאוד טובה ותלויה אחד בשני והשומר ראש היה ממש כמו הצל שלו. ובלילה שלפני הפגישה המלך נכנס לישון ושומרו האישי שומר על סף דלתו.
הבוקר הגיע והמלך סיים את ארוחת הבוקר עם שומרו ורצה לזרז את נסיעתו, לקראת סעודת מלכים במזרח התיכון פתאום
לעבוד את ה' באמת
והנה צ'ק שחתום בחתימת המלך, בסך 10 מליון שקל
החל השומר לבכות ולזעוק ואמר: "’כבוד מלכותו אינך יכול לנסוע לסעודה הזאת, כי לא תחזור חי". המלך לא הבין את פשר הדבר וכי איך אתה מגיע לכאלה מסקנות שאל את שומרו האישי המשיך השומר לצעוק ולזעוק אתה חייב להאמין לי כבוד מלכותו אתמול חלמתי בלילה שמתכננים לפגוע בכל המשתתפים בסעודה זאת וכבוד מלכותו ייהרג אנא האמן לי כי החלום חלום אמת.
החל המלך לצחוק וברוגז ציווה על שומרו להתלבש ולהצטרף אליו לסעודה והשומר מתעקש ואמר: "אנא ממך המלך תאמין לי האם זה מה שמגיע לי מרוב שאני קשור בכבוד מלכותו, חי ונושם את המלך נשמתי פתחה קשר הדוק לכבודו ואני בטוח שאינני טועה".
המלך רגז מה כל השטויות שאתה מדבר אני נוסע בלעדיך אמר המלך. ושוב הפציר בו השומר והמלך כמעט איבד את סבלנותו ורצה לשלוח אותו לגרדום אך אין המלך יכול לשכוח שהשומר הציל פעמים רבות את חייו ויש לו חלק חשוב מאוד בחייו.
ולבסוף נכנע ואמר לשומרו חד משמעית שזאת הפעם האחרונה שהוא פונה אליו בבקשות מוזרות הפעם אינני הולך לסעודה אך בפעם הבאה אני אערוף את ראשך המוזר, שמח השומר והודה לו על החלטת המלך.
שקעה השמש והגיע שליח בריצה ובבהלה לבית המלך בבשורה שהשומר שלו צדק והשתלטו על הארמון טרוריסטים שהרגו את כל המשתתפים ולא נשאר שריד.
התפאר המלך מכושר הטלפתיה של שומרו האישי, ושומרו הביט במלך במבט מנצח ואמר למלך עכשיו כבודו מבין למה התכוונתי?
חייך המלך ואמר אני מבין טוב מאוד! תיגש לביתך בעוד כשעה, ביקש המלך מהשומר מחכה שם הפתעה.
שמח השומר ואמר מעניין כמה כסף אקבל עבור שהצלתי את המלך וכעבור שעה הגיע לביתו ועל השולחן במטבח מחכה לו שתי מעטפות זהות. פתח את המעטפה הראשונה והינה צ'ק מסמך שחתום בחתימת המלך בסך 10 מליון שקל קפץ השומר והחל לצעוק אני מיליונר אני מיליונר אך כידוע לנו ששום כסף בעולם לא יפריד בינו לבין תפקידו, כי את אהבתו לתפקיד ולמלך רכש מצעירותו שנפשו קשורה בנפשו. ומסתכל השומר על המעטפה השניה וחושב מעניין מה יש שם בטח זה לא כסף כי אם רצה המלך לתת לי עוד כסף היה רושם צ'ק יותר גדול. פתח את המעטפה בסקרנות וחשכו עיניו קרע את בגדיו וזעק "חמס" זה לא יכול להיות מול עיניו הדומעות רשום מכתב פיטורין בתוקף בחתימת המלך.
רץ השומר למלך בוכה ומייבב אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי בשבילך שהצלתי אותך ממוות ואתה יודע שנפשי קשורה בנפשך שאינני יכול לחשוב שלא אהיה שומרך האישי, אמר המלך נכון אתה צודק אתה אמנם הצלת את חיי ועל זה קיבלת שכר עשרה מליון שקלים מה אין זה סכום יפה.
טובה תחת טובה "שכר מצווה מצווה" אך בזמן שאני ישנתי אתה חלמת חלום על התקרית בסעודה. ואין זה ראוי למלך גדול כמוני מוקף באויבים ששומרו האישי ייתפס ישן בשעת שמירתו סימן שאתה הזדקנת ואינך ראוי יותר לתפקיד כי שכר עבירה - עבירה.
והנמשל ברור שהקב"ה אמנם רחמן אך אינו ותרן ועלינו לקיים מצוות ככל שאנו יכולים מבלי לעשות חישובים כאלה ואחרים "כי שכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה. (בשם הרב ראובן אלבז ראש ישיבה אור החיים).
חמור לא יכול להיות אריה...
ההבדל המהותי שבין ישראל לעמים, כדברי הגרי"ח (אבן שלמה דף ס"א): "ידועים שלושת האלמנטים ועמודי התווך שעל ישראל להיות נוהגים בהם בהתמדה ובעוצמה והם: תורה, צדקה ותפילה המקבילים לקול, צום וממון. ואולם ביחס לצום וממון, גם אומות העולם יכולים לאפיין ושינהגו כן אם כי מבחינת תוכן ואיכות מרוקנים. מכל מקום, לעיני הרואים יכולים גם הם לעשות כמעשה ישראל, לצום ולפזר צדקה, וידועים הלבבות רק לבוחן הלבבות, וזולתו מי יבחין בזה?
ואמנם יתגלה קלונם וחרפתם בעמוד התפילה. אין מה להשוות ביחס להשגה וידיעה שבסודות התפילה ובדברים העומדים ברומו של עולם, כי לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום ואין "כקול יעקב" שבקולם משמיעים נוסח תפילת קדושים ועליונים, שאפילו מלאכי השרת לא עומדים במבחן זה, וקולו מבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין הטהור לטמא, כי בו ניכר קלון האומות ולא יוכלו לדמות עצמם כישראל גם למראה עיניים.
והמשיל זאת, לחמור שחפץ לעבור ליד מקום - משכן לחיות טורפות. לקח עור הארי אשר הופשט מעליו ונתכסה בעור זה מכף רגלו ועד קודקודו. והרשה לעצמו לעבור שם, ללא שום פחד ומורא, ואף הצליח להטיל את אימתו על כל הזאבים אשר חשבוהו לאריה גדול, ובעל ממדים, ואמנם לעת ערב בהגיע זמן משמרת ראשונה, שהחמור בטבעו נוער באותה שעה, החל נוער כדרכו ואף בלבו שמח הוא שיש לו גם מה להשמיע, אף תיכף כאשר הוציא כסיל קולו הכירו החיות שאין זה אלא חמור ולא יותר, כי מקולו ניכר הוא, ואכן רמסוהו וטרפוהו. כן הנמשל: הגם שאומות העולים יכולים "להתחפש" בצום, ובממון לישראל להבדיל, אך תתגלה חרפתם מצד חלק האחר שהוא הקול כאמור. ודרש את הפסוק "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאווה", הואיל וקולך ערב נמצא למפרע כי מראך נאה (אמרי שפר).
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות
אין במה לקנא!
אחד משרידי דור דעה, מתקופת הזוהר של גדולי נובהרדוק, הגאון רבי יעקב גלינסקי, תמה לאריכות הלשון בדיבר העשירי שבעשרת הדיברות: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל... לרעך", אם הכתוב מסיים "וכל אשר לרעך", הרי הכל בכלל - ולמה מפרט הוא בתחילה בית, עבד, שור וחמור?
ותרץ, והדברים כה נוקבים: אדם חומד את בית רעהו - יש לו דופלקס, פנטהאוז, וילה; גינה, ריצוף שיש, שטיחים מקיר לקיר; מטבח אמריקאי, פינת אוכל סינית, סלון איטלקי, נברשת אוסטרית, תריס ונציאני. הוא חומד את חמור חברו: יש לו פיאט חדשה, מרצדס, פונטיאק. מדוע לי אין? האם הוא מוכשר ממני, נעלה ממני? אין זה הוגן, היכן היושר?
ועונים לו: הרגע, אתה צודק. אבל מצד שני, אין זה צודק שתקבל רק את הוילה שלו ואת המכונית שלו ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל הברכות שהתברכת בהן אתה: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלוה שבביתך. אם ברצונך, קום והתחלף עמו כליל, "קומפלט": קח את המכונית שלו עם האולקוס וכאבי הראש; עם ה"מרבה נכסים - מרבה דאגה" יומם ולילה; עם הצרות מבית, רחמנא לצלן; עם המזג הרע והתפרצויות החימה. הכל - בכל! ואם אתה עדיין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו...
וזהו שנאמר: "לא תחמוד בית רעך... אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו - וכל אשר לרעך". אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל, וכבר לא תחמוד מאומה...
12 שניות קריטיות
בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארצות הברית, נידונה התופעה של התעלפויות שמתרחשות בשעות הבוקר, מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופסורית אחת מצטיינת בתחום הנוירולוגיה, נשאה נאום ארוך, שבו פירטה את תוצאות המחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. היא אמרה שלאחר כל המחקרים, היא הגיעה למסקנה, שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה. היא אמרה, שלוקח לדם 12 שניות, להגיע מן הרגליים אל המוח. כאשר מתבצעת קימה מהירה, הדם "נזרק" למוח במהירות רבה מידי, והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12 ורק אז יקום.
הנאום זכה למחיאות כפיים ולתגובות נלהבות. ואז קם פרופסור יהודי, שומר מצוות, וביקש את רשות הדיבור.
וכך אמר: אצלנו היהודים, לא קמים מן המיטה בפעם אחת. יש לנו מנהג עתיק, בן אלפי שנים, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים. התפילה הזאת נאמרת במיטה, בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים, ואורך לומר אותה, לאט ובכוונה, שתיים עשרה שניות... בדיוק שתיים עשרה שניות.
וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את "מודה אני", ואף תרגם, כדי שכולם יבינו. שוב רעש האולם ממחיאות כפיים סוערות.
הפעם נועדו מחיאות הכפיים לריבונו של עולם!
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
לא רק בשעת צרה
ישנם אנשים החושבים שדווקא בשעת צרה, חייבים הם ללכת לכותל ולהטמין שם את בקשתם, אך כשהכל טוב מדוע להתרפס ולהתפלל?
ואין זה דומה אלא לאותו ילד אילם, שהוריו לא חסכו כל מאמץ וטיפול על מנת שידבר, לקחו אותו לרדוקציה של הלשון, ושל השפתיים, לפסיכולוג וכו', אך ללא הועיל, יום אחד בעת ישבו כל המשפחה ליד השולחן, הגישה האם מרק למסובים, לפתח פותח "האילם" את פיו באדישות: "אמא, אין מלח במרק!" האם המופתעת וההיסטרית קרנה מאושר וזעקה: "בני! בני! דיברת?" "אמת" עונה בשאננות הבן, "אכן דיברתי".
"אם כן, מדוע זה לא דברת עד כה?" שואלת האם. "משום שעד עכשיו היה לי הכל, ולא חסר הייתי דבר..."
ואמרו רז"ל: "ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הן: "תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (ברכות דף ל"ב ע"ב) ופירש"י "צריכים שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כוחו".
וכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ד, הט"ז) וזה לשונו "כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים", כי אחרת תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה, נטול חיות ולכן אינו בר השפעה ואומרים חז"ל (ברכות דף ו' ע"ב) "מאי כרום זולות לבני אדם - אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" ופירש"י, כגון תפילה שעולה למעלה, דהיינו שאין אנחנו מבינים את חשיבות התפילה.
ומסביר הכוזרי (מאמר ג', ה) תפילתו של החסיד אינה תפילה שבשגרה, לא יהגה מילים ללא מחשבה וכוונה, כמו הזרזיר והתוכי... שעת התפילה לחסיד היא השעה העיקרית והמרכזית מבין שעות היום, ושאר הזמנים משמשים לו רק כהכנה המוליכה לקראת שעה חשובה זו, ונמצא יבולו יומו ולילו שלושת זמני התפילה. משתוקק החסיד לשעה זו, שבה מתדמה למלאכים, ומתרחק מהיצרים הבהמיים. סדר זה דומה לנשמה, כמו המזון החומרי לגוף, כי התפילה לנפש כמו המזון לגוף, ברכת תפילה אחת מלווה אותו עד זמן התפילה השניה, כגוף האדם המקבל כח מאכילת סעודת היום עד סעודת הלילה (עפ"י תרגום גנזי).
|
.jpg)
