בס"ד גיליון 216 י"ז אב התשס"ט (7.8.09) עקב

נוסח הברכות

שאלה:

מדוע צריך להתפלל ולברך בנוסח שחכמים תיקנו ואנחנו לא יכולים לברך בנוסח משלנו
או פשוט לומר תודה ועוד דברים שיצאו לנו מהלב ונרגיש צורך לומר אותם?

תשובה:

חכמים תיקנן לנו ברוח קדשם את נוסח הברכה בצורה הנכונה ביותר להביא עלינו את השפע מרומים, ולתקן את הניצוצות שבתוך המאכל.

אנו הרחוקים מדרגות אלו, לא יכולים להמציא מעצמנו את הדרך הנכונה לברך לבורא עולם.

כל המצוות שדשים בעקב

"והיה עקב תשמעון" (ז-יב)

את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש"י).

החפץ חיים הסביר זאת במשל מאלף:

מעשה באדם מוכשר וחרוץ, אך עני ורש. ביתו ריקם, ועולליו שואלים לחם. אמר לאשתו: "משנה מקום – משנה מזל. אצא למדינת הים, ואולי יצליח ה' דרכי".

אמרה לו: "לך לשלום אך זכור: בעוד חמש שנים תגיע בכורתנו פרקה ורצוני שתחזור למועד, לבל תהיה כיתומה בחיי אביה". הבטיח שיחזור עד אז, אם יצליח ואם לאו.

נסע למרחקים ושלח ידו במכירת בשר ודגים. הצליח מאוד ועשה הון רב. יום רדף יום ושנה רדפה שנה, והגיע הזמן לשוב. אמר לעצמו: "מה אביא אתי? הרי הכסף שכאן אינו עובר לסוחר במולדתי". החליט להביא עמו סחורה, שווה כסף. ואם סחורה, הן הצליח עד מאוד במסחר הבשר והדגים... מכר את ביתו וכל רכושו שבנכר וקנה תמורתם בשר ודגים, חתם אותם בארגזים והביאם עמו בספינה. בנמל הטעינם על עגלות ונסע עמם למדינתו. במעבר הגבול פתחו שומרי המכס את הארגזים ונסוגו אחרו מפני ריח הצחנה האיום. סוף דבר נאלץ להוציא את שארית כספו כדי לשכור פועלי נקיון שיפנו את הבשר המרקיב ושב לביתו חסר כל. עני יצא ועני חזר. ברוב יגונו ועצבונו נפל על מיטתו ונרדם.

כשהקיץ, לא האמין למראה עיניו. הבית מואר בחגיגיות, אשתו וילדיו מחייכים באושר והשולחן ערוך במיני מטעמים...

"על מה השמחה?" השתאה.

"מסעך לא היה לשוא" בשרה לו אשתו.

"עתה נוכל להשיא את בתנו בכבוד". והוא אינו מבין מאומה. ספרה האשה, שכאשר חלץ את נעליו בלכתו לישון, ראו הילדים שהנעלים מרובבות בבוץ. ניקו אותן, פרכו את גלידי עפר, ומצאו ביניהם יהלומים גדולים וקטנים. נטלו אחד מהם אל הצורף ונתן תמורתו הון רב. ואם כך שילם תמורת יהלום אחד, כמה ישלם בעבור כולם. יש בידיהם נדוניה לכל הצאצאים.

שמע ונרעש: "כונתך לאותן אבנים קטנות וזוהרות? הלא הן שם כאבני חוצות. אילו הייתי מכיר בערכן, הייתי גודש את הארגזים באבנים כאלה והייתי הופך לעשיר המדינה..."

כך – אמר רבנו החפץ חיים – נשלחה הנשמה לעולם במטרה לסגל לעצמה תורה ומצוות, להעשירה באושר לנצח נצחי. אך כאן בעולם, הופך האדם לסוחר בבשר ודגים ועושה חיל... אוכל ושותה, שמח ומדושן עונג. ובהגיע שעתו לשוב למקור מחצבתו, מביא הוא עמו מלוא הארגז בשר... גופו ממלא את קברו. ברם, הגוף נרקב בקבר, ו"מרבה בשר – מרבה רימה". עולה הנשמה לשמים דואגת וחרדה, מבינה שכילתה ימיה לריק ושבה ריקם.

מתייצבת הנשמה לפני בית דין של מעלה – והנה הפתעה: אור וזוהר, רכוש רב מספור. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון: ביום פלוני נתן צדקה, ביום פלוני התפלל בכוונה, ביום פלוני האיר פנים לזולת, גמל חסד, ביקר חולה, התעניין בשלום חבר – מצוות ש"נדבקו" בעקביו כמבלי משים ויזכוהו לחיי נצח.

והוא חרד ונלפת: אלו היה יודע את גודל מעלתן, הלא היה ממלא בהן סלים ושקים, מביא מהן חמרים-חמרים. (ח"ח החדש על התורה, משלי הח"ח)

בס"ד עמוד 2

מלאכת מחשבת

חלק גדול מהתנאים הנצרכים להחשיב את עשיית המלאכה לאיסור תורה, נלמדים מהגדרת "מלאכת מחשבת" שהוזכרה לגבי הקמת המשכן:

"לעשות בכל מלאכת מחשבת"

(שמות לה-לג)

אם חסר אחד מן התנאים הללו, אין המלאכה בכלל איסור שמן התורה, אלא מדרבנן בלבד (חיי אדם ט). והרי תנאי מלאכת מחשבת:

1. כוונה (א) המלאכה נעשית מתוך כוונה, כגון קטיפת ענף מאילן.

"בלי כוונה" – המלאכה נעשית שלא מתוך כוונה, כגון ענף נקטף מאילן שלא במתכוון.

כוונה (ב) – המלאכה נעשית באותו חפץ שבו התכוון עושה המלאכה

לבצעה, כגון: קטיפת אותו פרי מהאילן, שאליו התכוון הקוטף.

"מתעסק" – המלאכה נעשית בחפץ אחר ולא בחפץ שאליו כיוון עושה המלאכה, כגון קטיפת פרי אחר בטעות, ולא הפרי שאליו הייתה כוונת הקוטף.

דבר שאין מתכון – פעולה המותרת מצד עצמה, אך היא אולי עלולה לגרור בעקבותיה מלאכה אסורה – עשייתה מותר, אם קיימים שני התנאים הבאים:

א. העושה אינו מתכוון למלאכה האסורה;

המלאכה האסורה אינה תוצאה הכרחית של הפעולה המיותרת, אלא אפשרית בלבד, לדוגמא: גרירת ספסל קל על גבי קרקע. עשיית החריץ אמנם תיתכן, אם אינה תוצאה

א. הכרחית מן הגרירה.

דבר שאין מתכוון – פעולה המותרת מצד עצמה, אך ודאי שתגרור בעקבותיה מלאכה אסורה – עשייתה אסורה. זהו פסיק רישא.

"פסיק רישא דניחא ליה" – העושה את הפעולה המותרת מרוצה מן המלאכה האסורה הנגררת מפעולתו. אסורו הוא מדאוריתא.

"פסיק רישא דלא ניחא ליה" – העושה את הפעולה המותרת אינו מרוצה מן המלאכה האסורה הנגררת מפעולתו. אסורו הוא מדרבנן, לדוגמא: גרירת ספסל כבד בודאי תחרוץ חריץ בקרקע הרכה.

2."מלאכה הצריכה לגופה" – מלאכה הנעשית לשם אותה תכלית, שלשמה נעשתה במלאכת המשכן

(לדוגמא: החופר בור וצריך לחללו, הרי זה כעין "חורש" במלאכת המשכן.

"מלאכה שאינה צריכה לגופה" – מלאכה הנעשית לתכלית שונה מהתכלית, שלשמה נעשתה במלאכת המשכן.

לדוגמא: החופר בור ואינו צריך לחלל את הבור, אלא את העפר המוצא ממנו. זו לא הייתה התכלית של "חורש" במלאכת המשכן.

3. "כדרכה" – המלאכה מתבצעת באופן הנהוג בדרך כלל כגון, הוצאת תפוח מ"רשות היחיד" ל"רשות הרבים" ביד אדם.

"כלאחר יד" - המלאכה מתבצעת באופן שונה מהרגיל, כגון: הוצאת תפוח מרשות לרשות על גבי הרגל.

בס"ד עמוד 3

התפילה – עבודה שבכל הלב

"לעבדו בכל לבבכם" (יא-יג)

היה החפץ חיים אומר: מכל מצוות התורה ועבודת ה', אין מצווה ופעולה שנעשית בכל הוויתו של האדם כמצוות התפילה. שכל מצווה הנעשית באיברים, גם אם לא תהיה מחשבתו של האדם מרוכזת בה כליל, יצא ידי חובתו. מה שאין כן התפילה, הקפיד הכתוב שתהיה בהתרכזות המחשבה באופן מוחלט. על כן אמרו (תענית ב.): "ולעובדו בכל לבבכם" – איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. הרי

לנו כי לא מצאו בכל מצוות התורה דבר נוסף שראוי לכנותו בשם עבודה שבלב, והיינו ליחד כל הלב בשעת קיום המצווה, וריכוז כל מעיני האדם בה.

רבה הייתה העניות בירושלים, והדרשן הנודע חכם ביון ציון פרדס זצ"ל הלך בגלימה ישנה ומהוהה. פעם דרש בענין הכוונה הנצרכת בתפילה. תפילה בלא כוונה – כגוף בלי נשמה וכל מחשבה זרה פוגמת בתפילה. והעיד, שזו עבודה קשה שבמקדש, וקשה מאוד להתפלל תפילה שלמה בלא שום מחשבה

זרה.

אמר אחד השומעים, יהודי בעל אמצעים: "אם יתפלל כבודו תפילה שלמה בלא מחשבה זרה, יקבל ממני גלימה חדשה – גלימת שבת צחורה או גלימת חכמים לימי החול, כרצונו".

לאחר הדרשה, עמדו להתפלל ערבית. בסיום התפילה, ניגש אותו אדם ושאל: "ובכן, האם להזמין את הגלימה?"

ענהו: "לא. בסיום התפילה, בבקשת 'אלוקי, נצור לשוני מרע' חלפה במוחי המחשבה איזו גלימה אעדיף, של חול או של שבת..."

אמר אותו אדם: "לאדם שעבר את כל התפילה עד 'אלוקי, נצור' בלי מחשבה זרה, מגיעה גם גלימת שבת וגם גלימת חול..." (אבותינו סיפרו לנו, פרדס התורה)

מצוות צריכות כוונה

"והיה עקב תשמעון" (ז-יב)

נפתח במשל: בסוכנות החלל האמריקנית החליטו אחת ולתמיד להכריע בשאלה האם יש חיים על המאדים. איישו חללית ושלחו אסטרונאוט. שנים ארך המסע, ומטרה אחת לו. החללית נחתה על הכוכב האדום. סלעי מגור התנשאו סביב, גאיות עמוקים, ערוצים מפחידים. שום יצור ירקרק בעל קרנים ומשושים לא קיבל את פניו של האסטרונאוט. אך לא לשם כך נשלח. לקח ציוד חפירה ושקיות מעוקרות. חפר ומלא דוגמיות מהחול, מהסלעים, מהאבק. חתם, העיף מבט אחרון וחזר לחללית.

שנים ארך המסע בחזרה, ובאיזו שמחה קדמו פניו! מיד הריצו את הדוגמיות למעבדה והבשורה הגיעה בקול תרועה, תפסה כותרות ראשיות בחדשות: "יש חיים על המאדים!" אמנם רמת חיים פרימיטיבית בדרגת חיידקים ונבגים, וכולם מוכרים. אך דווקא פרט זה עורר חשד. תחקרו את האסטרונאוט, וסיפר שטיפל בדוגמיות בידיים חשופות. החיידקים והנבגים – ממנו באו... איזו אכזבה! כל המסע היה לריק, הכסף בוזבז לחינם. עלה בתוהו. ושנות החיים...

לגבי מה הדברים אמורים? לגבי הפסוק בתחילת הפרשה: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". אין "והיה" אלא לשון שמחה. "עקב" – אלו מצוות קלות שאדם דש בעקביו. ומהו "תשמעון"? די היה לכתוב: "ושמרתם ועשיתם אותם". אבל אין די בשמירה ועשיה. יש צורך לשמוע ולדעת, להתכוון בשעת עשית המצווה. ומדוע? שכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים ס-ג): "יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצרכיות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה – וכן הלכה.

ויוסברו הדברים: בכל מצווה יש שתי כוונות: כוונה כללית וכוונה פרטית. הכוונה הכללית היא הידיעה שבמעשה זה מקיים אני ציווי בוראי והכוונה הפרטית היא, למשל, כוונת המילים בתפילה; ידיעת "מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה"; ידיעת הכתוב בפרשיות התפילין, כנאמר ב"לשם יחוד"; טעם מצוות שבת המוזכר בקידוש, וכן על זו הדרך. הכוונה הפרטית היא מצווה מן המובחר, אבל אינה מעכבת (אלא בפסוק ראשון של קריאת שמע ובברכה הראשונה בתפילת העמידה). אך כאן מדובר בעצם הידיעה שזו מצווה, והכוונה לקיימה. האם ידיעה זו וכוונה זו מעכבות או לא? ומרן פוסק, כפי שראינו, שלהלכה, מצוות צריכות כוונה.

בעוד מספר שבועות יקבע גורלנו לשנה הבאה עלינו לטובה, לחיים ולשלום, לנחת ולשמחה. ועל פי מה יקבע? חודש תשרי – מזלו מאזנים, על פי מאזן המצוות והיפוכן.

לכאורה, מה לנו לחשוש? הרי אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון... אבל אם 'מלאים הם' כיצד הם 'ריקנים'? כי לא חשבו על מה שהם עושים.

יהודי המתגורר בארץ הקודש מקיים בכל רגע מצוות עשה לדעת הרמב"ן. המודע הוא לכך? יהודי מאמין, ומי אינו מאמין, מקיים בכל רגע מצוות עשה – היודע הוא זאת? יהודי המאיר פנים לחברו, לא כל שכן לבני ביתו; האומר מילה טובה, עוזר ומסייע, מקיים כמה וכמה מצוות עשה – ההתכוון לכך?

אם לאו, הרי הוא כאותו אסטרונאוט. כבר היה, כבר ביצע – והפסיד הכל כאילו לא היה! ובמה נבוא לדין, במה נזכה בו? ואם לא נלמד, כיצד נדע באילו מצוות נצטווינו, אילו מצוות אנו מקיימים?

נלמד, נתכוון, נקיים – ונזכה! (מעין השבוע) .

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

פלאי הבריאה

"שגר אלפיך ועשתרות צאניך" (ז-יג)

הסיפור שלפנינו יוכיח, שאפילו מפסולת היוצאת מגופה של חית טרף ניתן להפיק שימושים כבירים שעלותם מגעת להון רב:

אחד הדברים שאינם ידועים על תכונותיו של האריה הוא הצורה שבה מכין מלך החיות את עצמו לקראת השינה. אף שניתן לו שבט מלכות, עדיין מקנן אצלו חשש שבמהלך השינה ינסו החיות הנתונות למרותו לפגוע בו.

כדי לבטח את עצמו מפני מהלך שכזה וכדי להרחיק מעליו את כל החיות הזוממות לעוט עליו בשנתו, הוא נוקט תכסיס המתאים רק לאריה... הוא הולך לישון בתוך "מבצר" הנבנה מההפרשות שלו. מלך החיות נוטל את הפרשותיו, מפזר אותן בצורה של ריבוע ורק לאחר מכן הוא נכנס אל תוך הריבוע, עוצם את עיניו וישן שנת ישרים.

החיות הרואות את האריה בשנתו, מתקרבות אליו כדי לפגוע בו, אבל כאשר הן נתקלות בריבוע ההוא ומריחות את הפרשותיו של האריה, הן "נזכרות" בגבורת מלכותו ובורחות כלעומת שבאו. באופן זה הן אינן מעזות להתקרב גם בהיותו ישן...

לאור הדברים האמורים, ניצת במוחו של אחד החקלאים, המתגורר ליד ה"ספארי" ברמת גן, רעיון מבריק מאין כמוהו. "אם הפרשותיו של האריה פועלות באופן כל כך מוצלח להרחקת החיות בעת שנתו, מדוע שהחומרים הללו לא ישמשו אותי כדי להרחיק משדותיי את בעלי החיים הפוגעים ביבולים וגורמים לי נזקים כבדים?

הרעיון שלו היה לפזר בשדות את ההפרשות של האריה, כך שבעלי החיים שיריחו אותן ימהרו לברוח, וחסל סדר נזיקין...

הוא פנה אל הנהלת ה"ספארי" וביקש לקבל מעט מההפרשות הללו. ההנהלה - שהחומרים הללו נחשבים כפסולת בעיניה, ואף העסיקה עובדים מיוחדים כדי לאוספה - הביעה סיפוק מעצם הבקשה וגילתה נכונות רבה להעביר לחקלאי ההוא את יציאותיו של האריה ובכך להתפטר מהן ללא תשלום...

מה שקרה אחר כך הוא בבחינת הבלתי יאמן. החקלאי הניח את יציאותיו של האריה על קו התפר של שדותיו - והדבר פעל בצורה מיידית! אף חיה אחת, טורף או מזיק, לא העזו להיכנס אל השדה ולפגוע ביבולים.

וכך, בעוד שעד אז נאלץ להזיל מכיסו כסף רב על שכירת "שרותי אבטחה" שהם חומרי הדברה וריסוס יקרים, הנה נקלעה לפניו הזדמנות פז להגן על שדותיו לחלוטין. וכך עובר יום ועוד יום, והתוצאה מתמידה, אינה מאכזבת. אף חיה אחת אינה מתקרבת אל שדותיו של החקלאי המחוכם, ששמע על התכונה שהטביע הבורא באריה והחליט לנצלה גם לתועלתו.

משהבחינו חבריו של החקלאי שהחיות אינן מעזות לפגוע בשדות שלו דווקא, החליטו להתעניין בסיבה שהביאה לכך. מששמעו על "ההמצאה הגאונית", פנו אף הם להנהלת ה"ספארי" וביקשו גם הם לקבל את הפרשותיו של האריה. וגם בשדותיהם ובמטעיהם התרחשה תופעה זהה: כל החיות והמזיקים, הנמיות והעופות, השועלים והצבאים - ואפילו הכלבים - כולם נעלמו עד האחרון שבהם, כאילו בלעתם האדמה. מלכותו של האריה היא שגרמה לבעלי החיים לפחד נורא.

החומר שהיה הכי חשוב ב"ספארי" ולא ידעו כיצד להפטר ממנו, הפך באחת לחומר המבוקש ביותר אצל החקלאים.

הבה נלמד מכאן על חוכמתו האין סופית של בורא העולם, שהטביע צד של ברכה בכל חפץ שברא מתחת השמים, ואף "החומרים הזולים" שיצר בעולמו משמשים אותנו לצרכינו. והמסקנה המאלפת היא, שאם נעשה הטוב והישר בעיניו, יגלו לנו מן שמיא תגליות נוספות ולא נצטרך לבזבז כסף על אמצעי הגנה כאלה ואחרים. (עלינו לשבח).

"סם החיים" קיצור הלכות לשון הרע

à אסור לספר על חברו שראהו שאינו מקיים מצווה מהתורה או מדרבנן, או שמקיימה שלא כהלכתה.

à אסור לספר גם על מי שעבר עברה שנכשלים בה הרבה והמון העם אין מקפידים עליה.

à בלשון הרע נכלל סיפור על חברו שדבריו הם שקר, וכל שכן לומר שהוא שקרן.

à מותר לספר שדברי חברו הם שקר כדי להציל אחרים מהפסד ממון, או משאר עברות שלא יכשלו.

à מותר לגנות את האפיקורסים והכופרים כדי שלא יתחברו עימהם, ולא יכשלו בשמיעת דבריהם. הדבר כולל איסור שמיעת כלי התקשורת שבזה ודאי נתפסים בעוון לשון הרע ובעברות חמורות נוספות.

פעולת התפילה

"את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד" (י-כ)

כיצד פרש האלשיך הקדוש זצ"ל פסוק מן הפרשה: "את ה' אלוקיך תירא", ומתוך יראה זו "אותו תעבוד", זו התפילה, הקרויה עבודת ה'. ותגיע בתפילתך לבחינת "ובו תדבק" ואז "ובשמו תשבע", כחוני המעגל, שהתווה סביבו עיגול בשעת עצירת גשמים ונשבע שלא יצא עד שתתקבל תפילתו ונענה! (תענית יט.) "הוא תהילתך" תוכל להשתבח שעושה הוא רצונך, משום ש"הוא אלוקיך", וקבלת בשלמות את מלכותו!

ולא גדול הדור וקדושו, כחוני המעגל, בלבד. אלא מצוות עשה היא מן התורה, המוטלת על כל יהודי ויהודי, איש ואישה. וכדברי רבנו הרמב"ן זצ"ל (ספר המצוות מ"ע): "שנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו  אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם... שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפילה, והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה".

מהי תפילה? כסבורים שאנו יודעים. ומהי עת צרה? מייחלים אנו שלא לדעת. אבל, למעשה, כל דבר שחסר לו לאדם והוא מבקש שמבוקשו יתמלא - הרי זה בכלל "עת צרה" בשבילו. אמנם צרה קטנה, פעוטה, אבל למי יפנה אם לא לאביו שבשמים?  ולאב שבשמים אין דבר קשה מדי, כפי שאין דבר פעוט מדי - הכל אפשר וצריך לבקש ממנו.

רבי נחמן מברסלב זצ"ל דרבן את חסידיו לפנות בכל דבר, כגדול כקטן, לאב שבשמים. אם הבגד קרוע למשל, יתפללו לה' שייתן להם בגד חדש - "ואמר, שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שה' נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו - אבל כל חיותו היא כמו בהמה, שגם כן ה' נותן לה לחמה, כן הוא חיותו שנותן לו ה'. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפילה מה', על כן כל חיותו - כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מה' יתברך על ידי תפילה ותחנונים דוקא" (שיחות הר"ן). כלומר, אבינו שבשמים משפיע שפע טובה לכל הבריאה, אבל גם כאשר שולחן השבת גדוש כל טוב - הילד הטוב רוצה לקבל את הפרוסה דווקא מידי אביו המחייך אליו ונותן לו מתוך אהבה וחיבה!

ללמדך שהתפילה יוצרת צינור אישי, קשר ישיר בין האדם לבוראו. יתכן, שגם אם לא יבקש - יקבל. אבל אז נכלל הוא בשפע הכללי המושפע. אין זו מתנה ישירה מהבורא, אין זה הקשר הישיר, האמיץ, המחולל נפלאות.

יתכן, שגם אם לא יבקש - יקבל, אבל אז נכלל הוא בשפע הכללי המושפע. אין זו מתנה ישירה מהבורא, אין זה הקשר הישיר, האמיץ, המחולל נפלאות...

מסירות נפש

מובא בספר הקדוש נועם אלימלך (בשלח) שעל ידי קיום מצווה אחת במסירות נפש יכולים לבוא לקיום כל המצוות, וכתבו בספרים הקדושים שאם אדם זוכה לעשות איזה מצווה במסירות נפש אז שוקלים אפילו העפר שהלך עליו לקיים המצווה (ועיין בזה במדרש רבה קהלת ז) על הכתוב והחי ייתן אל ליבו ומפורסם מזה כמה מעשיות מהתגלות נשמות לצדיקים, וזה מי מנה עפר יעקב (במדבר כג), וזה מה יפו פעמיך בנעלים (שיר השירים ז) ודרשו רז"ל (סוכה מט:) מה יפעו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. ובפרט אם הוא מצווה מצוות שנידשים בעפר, ובני אדם מבזים המצווה, וכן אדם שדר במקום שמבזין כמה מצוות או איזה מצווה, או הוא בדור כזה שמבזין אלו המצוות, אז אם האדם זוכה ומוסר נפשו על זו המצווה שמתבזית ועלתה למרום בצעקה ובבושה לפני ה', כמובא בספר חסידים (סימן ת"א) כי כל מצווה היא אור גדול ונורא בפני עצמו וכולל כמה וכמה עולמות בלי שיעור, אפילו מצווה מדברי הנביאים או מדברי רז"ל אשר דרשו בגמרא או במדרש, שכל דבריהם ברוח הקודש נאמרו כמובא בזוהר הקדוש (פנחס דף רמ"ד ע"ב) וזה לשונו: "ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה". ע"כ.

שיוויון האישה לאור היהדות

אנו נוטים לאהוב את אלו שהענקנו להם משלנו, יותר מאשר את אלו שקיבלנו מהם. אם אוהבת את צאצאיה יותר משהללו אוהבים אותה. בין השאר, משום שהיא מקדישה את כל חייה למען ילדיה, בעוד שהם כמעט שאינם נותנים לה מאומה. כיצד נסביר תופעה זו?

פעולת הנתינה לזולת יוצרת אצל הנותן רגש הזדהות עם המקבל. הנותן חש שחלק ממהותו עברה למקבל. האם חשה כאילו חלק מפנימיותה כלול בילדיה, משום שהיא השקיעה בהם שנות חיים. מסיבה זו היא אוהבת אותם כשם שהיא אוהבת את עצמה. לעומת זאת, אצל הילדים, רגש זה אינו פועל, משום שהם לא השקיעו כמעט מאומה באמם.

כל אם משוכנעת שלילדיה יש תכונות מיוחדות. תכונות אלו אינן בהכרח פרי הדמיון. האם מזדהה עם ילדה ומגלה בו היבטים הנעלמים מעיני אחרים. בדומה לכך, כאשר אנו מזדהים עם מישהו, קל לנו להעריך את תכונותיו המיוחדות ולאהוב אותו בעטיין. אנו מגלים בו תכונות של חסד, חכמה, מסירות לזולת וכדומה, תכונות אשר נבצר היה מאיתנו לראותן קודם לכן.

רגשות ההזדהות והאהבה, הנוצרים על ידי נתינה, מתגברים כאשר בנתינה כרוכים כאב והקרבה עצמית. ככל שיגדל סבלו של הנותן, בה במידה הוא יחוש שמהותו כלולה במקבל. מידת אהבת ההורים לילדיהם תלויה בסבל שהם סבלו למענם. בדרך כלל, הורים לילדים החולים במחלות קשות אוהבים אותם יותר מאשר אוהבים הורים אחרים את ילדיהם הבריאים. זוהי תוצאה של הסבל הרב וההקרבה העצמית הכרוכים בגידולו של ילד חולה.

לנוכח העובדה שרגש ההזדהות מפתח אהבה, מן הראוי שבני זוג יחנכו את עצמם להשתלם במידת הנתינה, במיוחד בזו הכרוכה בהקרבה ובויתור. בדרך כלל, לאישה אין קושי בכך, מפני שחלק ניכר ממעשיה במשך היום מכוונים לתועלת בעלה וילדיה, וחייה מלאים בפעולות של נתינה. לעומת זאת, לבעל קשה הרבה יותר להפוך ל''נותן''.

מעמדה של האישה בחברה, שוויונה או נחיתותה לעומת הגבר, הינם אבן בוחן ואמת מידה מקובלת בתחום הקידמה. מקובל שאם האישה זוכה ליחס שוויוני, הרי ששייכת היא לחברה מתקדמת. לעומת זאת, אם היא מופלית לרעה, מקובל להניח שהיא חיה בסביבה חשוכה וחסרת תרבות.

לגבי דמות האישה והיחס אליה ביהדות, רווחת משום מה ההשקפה שמעמדה נחות, שהיא מקופחת בחברה ומשוללת זכויות בביתה. השקפה זו, שהיא חסרת שחר ונטולת יסוד, שייכת לאותן מוסכמות אופנתיות שההמון מאמץ אותן בלי להעמידן בכור הבחינה הרעיוני, ובלי לבחון אותן באספקלריית המקורות או לאור המציאות המשתקפת באורח חייהם של ההולכים בדרך התורה.

למעשה, עיון בכתובים מציג בפנינו את האישה כדמות נאצלת, שופעת תבונה ורבת הישגים, דמות שמעמדה הוא הבריח התיכון של הבית, וכבודה הינו ערך שכל הסובבים אותה חייבים לשומרו.

בימינו החברה דוגלת בשוויון האישה ונוקטת בדרכים ובשיטות שתכליתן להביא לשוויון גדל והולך בין שני המינים הן בחיי החברה והמשפחה, והן בתחומי הכלכלה והמדיניות. שוויון זה כמסגרת קבועה ומאובנת הוא בלתי מציאותי, מאחר שהאיש והאישה נבראו בתכונות שונות זה מזו, ומטרת בריאתם היא להשלים איש את רעהו ולא לשמש בתפקידים זהים.

דומה הדבר לכסא הזועק לשוויון עם השולחן הן בצורה והן במטרה. אם ישיג את מטרתו, יהיו בידינו שני שולחנות, אולם לא תהיה לנו מערכת שלמה אחת. השלמות היא כאשר הכסא עומד ליד השולחן, ונוצרת אפשרות של שימוש בשניהם כאחד. בהתאם לכך, השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות השגת הביטוי המושלם לאישיותו ולתכונותיו תוך כדי עמידה בנסיונות החיים ורכישת קנייני נצח מירביים, האיש בשלו והאישה בשלה. מנקודת ראות זו עלינו לבחון את השקפת היהדות על האישה, ואל לנו להיתפס לדעות שטחיות שלא עברו את כור הביקורת.

ואמנם, התבוננות במערכות החיים היהודיים מורה שהאישה משפיעה השפעה עמוקה ויסודית על ההנהגה ועל החינוך, על ההליכות ועל קיום התורה והמצוות. היא מסייעת להקמתו של הבית והנצחתו לדורות. תכונותיה העדינות הן המקנות עדינות למערכת הקיום והשימור של התורה והעברתה בשלמות לדורות יבואו.

מעמדה של האישה בחברה, שוויונה או נחיתותה לעומת הגבר, הינם אבן בוחן ואמת מידה מקובלת בתחום הקידמה.

העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות

הרב אורי זוהר

אני זוכר את הזעזוע שקיבלתי כאשר תפסתי ש"עבדו" עלינו. ארבעים שנה חייתי פה בארץ הזאת, ארץ ישראל, דיברתי עברית, קראתי לעצמי יהודי ולא ידעתי בכלל מה זה. . .

אני זוכר את הזעזוע שקיבלתי כאשר תפסתי ש"עבדו" עלינו. ארבעים שנה חייתי פה בארץ הזאת, ארץ ישראל, דברתי עברית, קראתי לעצמי יהודי, ולא ידעתי בכלל מה זה. העלימו מאתנו את המידע החיוני על תרבותנו היהודית. מורשתנו היא הבסיס לכל הציויליזציה המערבית, אך הישראלי המצוי יודע עליה פחות ממה שיודע אנגלי וצרפתי על תרבותו. מערכת שיטתית שללה את הידע על אוצרות תרבותנו מחניכיה וממאזיניה, והדביקו לה תוויות של גלותיות, ניוון, וחשיבה מאובנת.
ואחר כך, מה רבה הייתה התדהמה שלי לגלות מה זה ''ואני קרבת אלוקים לי טוב...'', ולחוות את התפילה... ולחתור בתוך הים האינסופי של חכמה אלוקית שאין דומה לה בכל חכמות העולם - זו התורה.

זכותו וחובתו של כל אדם לבחור לו את אורח החיים הנראה לו אמיתי מבין האפשרויות השונות.
איך אפשר לבחור בחירה נכונה כאשר אינך ,מכיר כלל את אחת האפשרויות?
איך אפשר לקבוע התייחסות אל משהו מבלי לדעת אותו? את שיטת החיים היהודית העלימו מאתנו, ואף הכפישו אותה כמשהו שיש להתבייש בו. הזכות לדעת, והזכות לבחור, ראויות לכל מאמץ מצד מי שאינו מוותר על כבודו כאדם וכיהודי.
אל תשתוק! השב לעצמך את הידע שגזלו ממך. השב לעצמך את זכות הבחירה !

כוחה של תפילה 

בספר "נפלאות רבי עקיבא איגר" מסופר: בפוזנא היה חולה שהגיע עד שערי מוות והרופאים התייאשו מחייו. אמרו שאין רפואה למחלתו. בינתיים נודע שפמליית המלך עוברת דרך פוזנא. מיהרו והבהילו את רופאו של המלך אל החולה. בדקו והביע דעתו שאין מה לעשות - כדברי הרופאים שקדמו לו.

שמע זאת הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, רב העיר. פנה אל הרופא ואמר: "יסלח לי כבודו, אם אשאל אותו שאלה".

ענה הרופא: "בכל הכבוד! ישאל הרב את שאלתו!"

שאל הגאון: "לו חלה המלך, חלילה, במחלה זו - מה היו עושים?"

נותר הרופא דומם, ולאחר רגע ארוך השיב: "אומר לרב את האמת. יש עוף אחד בנבכי היער, הרחק מכל מקום ישוב; עוף נדיר, שאם יצודו אותו ויבשלו את בשרו ישקו את החולה מן המרק הזה - זו היא רפואתו. כבוד הרב שאל מה הייתי עושה לו חלה המלך  במחלה זו. ובכן, הייתי שולח פלוגות חיילים לפשוט על היערות, לפלס בהן דרך, ללחום בחיות הטרף - ולאתר את העוף. רבים הסיכויים, שכאשר ישובו ממסעם המפרך, יתברר שאין זה העוף הדרוש אלא עוף דומה, ויצטרכו לשוב על עקבותיהם, ומי יודע אם ימצאו את העוף ויצליחו להביאו. כל זאת היו עושים בשביל המלך - אבל בשביל אדם פשוט אין כל עצה, והמחלה חשוכת מרפא".

הלך הרופא לדרכו, והגאון נכנס לחדרו, לקח בידו ספר תהלים ושפך נפשו בתחינה לבורא העולם שיזמן לחולה את רפואתו.

עודו מתפלל ומן התנור נשמע קול שכשוך, שקשוק וטפיחה. ביקש הגאון שיעלו לגג, כי קול בוקע מן הארובה. עלה אחד מבני הבית לגג - ומצא ציפור מוזרה מתחבטת בארובה, מבלי יכולת להחלץ. נטל את העוף, ושב עמו לחדרו של הרב. נהרו פני הגאון, נטל את העוף והלך עמו לבית החולה. הורה לבני הבית לבשל את בשרו ולהגמיעו לחולה מהמרק, וציוה שאת הנוצות שימרטו מהעוף ישמרו במקום מוצנע.

כעבור כמה חודשים נסע רופא המלך דרך פוזנא. נזכר בחולה היהודי שהרב גילה בענינו מעורבות כה רבה. בטוח היה שהחולה נפטר זה מכבר, ובכל זאת עלה לביתו. בשרוהו שהחולה התרפא זה מכבר, והוא שוהה כעת במקום עבודתו. אם הרופא ימתין, יפגוש בו.

נעתקו המלים מפי הרופא. לבסוף שאל: "באיזו תרופה טיפלו בו?"

השיבוהו: "הרב הביא לכאן עוף, והורה לבשלו ולהשקות את החולה במרק".

השתומם ואמר: "כלום יש עוף נוסף, שיש לו אותן סגולות ריפוי?"

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. כתובת המערכת: ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860, טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il