אשכולות המלכא 
הגות , מוסר, הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

פרשת ראה ראש חודש, ל' אלול תשע"ט 31.08.19

זמן חירום כל מצווה מתקבלת !!!

מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת,

מי שטרח בעולם הזה יאכל בעולם הבא,

ומי שטרח בחודש אלול יאכל בחודש תשרי,

ובכל השנה הבאה עלינו לטובה. (ע"ז ג.)

פעם פנה תלמיד אל "החפץ חיים" זצ"ל, והביע את מועקתו:
הזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, כה) כותב שכל מצווה שאינה נעשית 
בדחילו ורחימו, מתוך יראה ואהבה, אינה עולה למרום. 

הרגיעו "החפץ חיים" ואמר לו בנועם שיחו:
הרשה לי לספר לך מעשה שהיה. לפני מלחמת העולם בשנת תרע"ד, פגשתי באופה. 
שאלתי בדרך שיגרה איך העסקים, פתח בקינה:
כל הלילות שוקד הוא על אפיית הלחמים, ובבוקר באות עקרות הבית, ממשות ופוסלות:
ככיכר זו אינה אפויה, וזו נחרכה, זו איבדה את צורתה, זו כבדה וזו קלה. 
סוף דבר חלק גדול נפסד ונשאר, הוא מוכרו בהפסדים כמאכל בהמה. 

שבור הוא ורצוץ, מייחל לברכה, ברכתיו מכל ליבי, אמר החפץ חיים.

פרצה מלחמת העולם הראשונה, והמיטה סבל רב, הפרנסה שבתה

והיוקר האמיר, הצעירים גוייסו לצבא והמוני אנשים הפכו לפליטים.

שוד וביזה הפכו למעשים שבכל יום.

יום אחד פגשתי באופה והוא מבשר בשמחה: רבי הברכה שלך פעלה!

לא הבנתי מה התכוון, אך מיד הוא הסביר: רבי שעת מחסור היא,

ואנשים חוטפים הכל, כל זמן שיש. אין טענות ומענות, אין טרוניות ובכיות, 

לא בודקים ובוחנים את העוגות והלחמים, ולא פוסלים את המאפים. 

גורפים ולוקחים כל מה שמוצע.

מבין אתה, סיים "החפץ חיים" את הנמשל לתלמידו:
כשהיו השנים כתיקנן, והמוני בית ישראל היו עושים מצוות ולומדים

תורה, בימי תנאים ואמוראים ובזמן החכמים הראשונים,
בדקובשמיים כל מצווה האם היא נעשתה בדחילו ורחימו
ביראהובאהבה, האם נעשתה בכוונה נאותה ולשם שמיים.

היום, עת חירום היא, דלות ומחסור.
בעת כזו מתקבלת כל מצווה, כל מעשה טוב,
ובוודאי כל לימוד תורה, בלי לבדוק ולבחון יתר על המידה.
(והגדת אלול וראש השנה).

איזהו חכם הרואה את הנולד בחודש אלול

מובא בשער "עבודת האלוקים", לרבנו בחיי

"בעל חובות הלבבות": מספר רבנו בחיי משל:

לפני כאלף שנה באיי הודו, הסכימו בעיר אחת

כל יושביה של העיר למנות עליהם מלך אדם זר

ונוכרי לפקח ולנהל את ענייני העיר, כאשר

תסתיים השנה יסלקו אותו מן העיר, כלומר

לאחר שנה של מלוכה חוזר אותו אדם להיות

כאדם מן השורה. פעם אחת מינו עליהם איש

סכל וטיפש , אשר לא ידע את סודם של אנשי

העיר וקיבץ ממון ובנה ארמונות והשתדל

להביא את כל אשר לו מחוץ לעיר אל תוך העיר:

ממון, אישה ובנים. כלומר אותו מלך סכל אשר

המליכוהו לשנה אחת בלבד השקיע בעיר ופיתח

אותה, השקיע בטיפול הנוף והבתים, בנה

ארמונות ודאג לקידום העיר מבחינה פיזית

וחומרית. כאשר נסתיימה השנה הוציאוהו אנשי

העיר עירום וחסר כל ולא מצא מאומה בצאתו

מכל ההנאות וההטבות שהיו לו בעיר. והיה

מתחרט ומתאבל על טרחתו והשתדלותו במה

שבנה וקיבץ וטרח ולבסוף השאיר לזולתו.

לאחר זמן מה הסכימו אנשי העיר למנות עליהם

איש זר ונוכרי נלבב ונבון דעת, כאשר התמנה

עליהם המלך החדש והנבון בחר מאנשי העיר

אדם אחד וגידלו ונישאו מעל כולם, וישאל על

מנהגי העיר ודתיהם, ויגלה לו את סודם ואת

תוכניתם. כלומר גילה לו כי לאחר שנה של

מלוכה מעבירים את המלך ממקומו וחוזר

להיות כאדם מן השורה. כאשר נודע למלך

החדש הדבר הנ"ל לא נתעסק מאומה ממה

שנתעסק ממנו המלך הראשון, כלומר לא

השקיע בפיתוח העיר. והשתדל האיש ויטרח

להוציא כל דבר אחר בעיר לעיר אחרת ושם כל

מכמניו ומחמדיו מחוץ לעיר, ולא בטח באנשי

העיר בגדולתם או בטובתם, כלומר בכל מהלך

השנה דאג לרוקן את כספי העיר וממונם ועשאה

כמצודה ללא דגן וכמצולה ללא דגים. ואת כל

העושר והכסף הזהב דאג להעבירם למקום אחר

בשביל עצמו. והיה מתאבל שלא נשאר עוד ממון

וזהב בכדי לרוקנם. כאשר נסתיימה שנת

מלכותו לא דאג ולא בכה מצאתו מהעיר, ולא

נצטער על עזיבת המלוכה, אלא עזב את העיר

ואת ארמון המלוכה בשמחת לב ובפנים שוחקות,

והולך ומשבח מעשיו והשתדלותו מכיוון שהגיע

אל תאוותו משני המקומות.
הנמשל: כך צריך האדם בעולם הזה לנהוג כמו המלך החכם
ולא כמו המלך הסכל. כלומר על האדם לדאוג לצבור

ולאסוף את כל הכסף והזהב הרוחניים שבעולם

הזה, להשתדל לא להתייגע ולעמול על עניינים

גשמיים של העולם הזה אלא לעשותם טפלים,

ואת עבודת ה' והמצוות עיקר.

תשובת רבנו סעדיה גאון

הגמרא מביאה דברי רבא, שהיה רגיל לומר:
"תכלית חוכמה - תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז.) 

צריכים ביאור, שהרי במקום שיאמר שהתכלית והתוצאה
של החוכמה היא תשובה ומעשים טובים, מתאים יותר

היה שיאמר, שהתשובה ומעשים טובים הם התוצאה

של היראה שהאדם ירא מהקדוש ברוך הוא?

ועוד קשה, שהרי התשובה והמעשים הטובים אינם

עומדים בדרגה אחת שכן התשובה נדרשת רק אם

האדם חטא, ולעומת זאת, את המעשים הטובים צריך לעשות כל הזמן.

נראה לבאר שאלות אלו, על פי המעשה הידוע על רבנו

סעדיה גאון ז"ל, שהגיע לעיר אחת והתארח שם אצל

בעל בית שלא הכירו עד אותה שעה. ביום הראשון

הגיש לפניו המארח שני מיני תבשיל ושני מיני פירות,

ביום השני הגיש שלושה מיני תבשיל ושלושה מיני

פירות, ובכל יום ויום הגדיל המארח בכבוד האורח

והוסיף לשולחנו עוד מין תבשיל ועוד מין של פרי.

כשבא רבנו סעדיה להיפרד ממארחו כדי לחזור למקומו,
שאל אותו לפשר מנהגו, כי מנהג העולם הוא

להוריד, ואילו הוא הוסיף בכל יום יותר מקודמו. ענה

לו המארח: "ביום הראשון כיבדתי את הרב כפי מה

ששמעתי עליו, אך לאחר שנוכחתי בלילה הראשון

שמעלתו גדולה עוד יותר - הוספתי עוד. כך היה בכל

יום נוסף שמעלת כבוד תורתו זיכני להתארח בצל

קורתי, הוספתי עוד מינים ממינים שונים". כשחזר

רבי סעדיה גאון אל ביתו, מצאוהו תלמידיו בוכה,
צם ומתענה. שאלו אותו תלמידיו בפליאה: "על מה ולמה?!" 

סיפר להם רב סעדיה את כל הקורות אותו

בבית המארח ואת הדברים שאמר לו לפני שנפרד ממנו.

"על פי דברים אלו" אמר רב סעדיה גאון,
"עשיתי חשבון נפש ומצאתי שאני צריך לחזור בתשובה גדולה

על אשר חטאתי לפני הקדוש ברוך הוא ופגמתי בכבודו,
שהרי בכל יום נוסף שבו אני לומד תורה,

מלמדת אותי התורה להכיר יותר ויותר בגדלותו

יתברך ובצורך לכבדו ביתר שאת, יותר מכפי שכיבדתי

אותו עד היום וצריך הייתי להוסיף בכל יום ויום

מצוות ומעשים טובים יותר מקודמו".

על פי מעשה זה אפשר ליישב את מה שהיה רגיל רבא לומר:
"תכלית חוכמה", היא חוכמת התורה, שעל ידה

מוסיף האדם והולך בכל יום, לדעת ולהבין בגדלותו

יתברך, והיא אשר דורשת מהאדם תוספת של

"תשובה" - על חסרון ידיעתו, וגם "מעשים טובים",

כדי להשלים את מה שחיסר, שהרי ככל שמתגלה

לאדם גדלות הבורא יותר ויותר - כך נחשפת לפניו

שפלות עצמו וחסרון עבודתו את ה' יתברך
(בניהו ברכות יז.)

הלכות חודש אלול

א. תוכחה של החכם הגדול מנחם לונזאנו וכך היהמוכיח לבני דורו:

הלא תדעו את מאמר רבן שמעון בן גמליאל, אשר היה אומר,
לא כיבד בן את אבותיו כמו שאני כיבדתי את אבותיי,
ומצאתי שכיבד עשו את אביו יותר ממני.
כיצד, כשהייתי אני משמש את אבי הייתי

משמשו בבגדים צואים, וכשהייתי הולך לשוק הייתי

משליך את הבגדים הצואים, ולובש בגדים נאים ויוצא

בהם, אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותם בגדים

שהיה לובש ומשמש את אביו, היו נאים ומעולים

מאותם שיוצא בהם לשוק.(דברים רבה, פ"א אות ט"ו)

ואוי להם לבריות מה יעשו ביום פקודה, באמור להם,

הלא כיבד עשו הרשע את אביו בשר ודם יותר מאשר

כיבדתם את אביכם שבשמיים. (חמ"י,פ"ג)

ב. המנהג בעיה"ק ירושלים ת"ו, לומר בסיום

הסליחות קדיש תענו ותעתרו, ותתקבל צלותנא וכו'.

ואפילו אם מתפללים מיד אחר כך תפילת שחרית, בלי

שום הפסק בין הסליחות לתפילה.
(שדי חמד מע' ראש השנה סי' א אות ה ס"ק יא).

ג. והחי ייתן אל לבו - בעת אמירת הווידוי והסליחות,

לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלמה, ולהוסיף מצות

ומעשים טובים, בהתקרבו ליום הדין שאז שוקלים

זכויותיו ועונותיו של כל אדם. מנהג אחינו האשכנזים

לתקוע בשופר בכל יום החל מראש חודש אלול עד ר"ה,

בשחרית ובמנחה.

ד. מנהג יפה לומר, מיום ר"ח אלול עד יום הושענא

רבה, אחר תפילת שחרית, המזמור בתהילים כז': "לדוד

ה' אורי וישעי ממי אירא". וכמו שדרשו (בשוחר טוב כז), 

אורי, בראש השנה, וישעי, ביום הכפורים, כי יצפנני

בסוכה, רמז לסוכה.
טעם נוסף:
במזמור זה נאמר: "לולא האמנתי... "- "לולא" אותיות: אלול 

(אוצר כל מנהגי ישורון סימן ס). 

טעם נוסף:
לפי שבמזמור זה יש שלוש עשרה שמות הוי"ה כנגד שלוש עשרה מידות
של רחמים הנאמרים בחודש אלול (פנים יפות ויקרא טז, כא). 

טעם נוסף:
במזמור זה נאמר: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח".
"זאת" בגימטריה 408 ,כמניין: צום, קול, ממון, שהם תשובה, תפילה וצדקה,

אשר בכוחם להעביר את רוע הגזירה, כנאמר בתפילות

הימים הנוראים (הליכות עולם סימן תקפא סעיף י).

ה. חזרה בתשובה של קרוביו - בחודש אלול ועשרת ימי

תשובה, נכון מאד לכיוון היטב, בברכת "השיבנו אבינו

לתורתך", בתפילת שמונה עשרה, ולהזכיר כמה

משמותם של אלה שנטו מדרכי ה' ותורתו, ויצאו

לתרבות רעה, ובייחוד אם הם קרוביו. ונודע המעשה

בבנו של רבי משה אלשיך שיצא לתרבות רעה, והתפלל

עליו אביו, ע"פ הוראת האר"י כאמור, ובפתע פתאום

חזר בתשובה. (חזו"ע,כה)

ו. השולח מכתב לחברו - השולח מכתב לחברו מראש

חודש אלול ועד יום הכיפורים, צריך להוסיף דברי

איחולים שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להכתב

ולהחתם בספר חיים טובים
(מהרי"ל; באר היטב סימן תקפא ס"ק י).
הטעם:
ראשי התיבות של המלים (שמות יח, ז): 

"וישאלו איש לרעהו לשלום" הם "אלול", לרמוז

שבחודש אלול מבקש איש על רעהו לשלום
(לקוטי מהרי"ח ח"ג דף נו, מנהגי החגים).

פרשת השבוע ראה                                                      

ראה ר"ת ראה אלול הגיע. אלול ראש השנה. "את" הברכה, ואצל הקללה לא כתוב "את" הקללה, אם ה' נותן ברכה זה בשפע מא' עד ת'.המלה "והקללה" מתחילה באות ו' ומסתיימת באות ה' שהם אותיות סמוכות זה לזה שיהא מה שפחות. 

את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

הברכות הם נגד הר גריזים והקללה נגד הר עיבל, הרבי אומר לתלמידיו סימן ב' ג' ברכות גריזים.

המוחק את שם ה' או המקלקל דברים בבית הכנסת עובר על הפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם. כתוב בגמ' סוכה שבזמן שדוד כרה את השיתין למזבח, כתב על חתיכת חרס שם המפורש, וזרקו לתהום כעצת אחיתופל שלא ישטוף את העולם,וזה מרומז בפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם, אבל לבית המקדש מותר, וזה שאמר כי אם אל המקום אשר יבחר.

במדבר 39 שנה היה המשכן, והיה אסור להקריב בבמות.בגלגל 14 שנה והותרו הבמות. בשילה 369 שנה היה ונאסרו הבמות. בנוב 13 שנה והותרו הבמות. בגבעון 44 שנה והותרו הבמות. בית ראשון 410 שנה. בית שני 420 שנה בהם נאסרו הבמות לעולם אפילו אחרי שנחרב, בגלל זה נקרא בית המקדש בית עולמים, כי הקדושה לעולם, ונאסרו הבמות אפילו אחרי שנחרב.

על במה קטנה היה מותר להקריב רק קרבנות שבנדר ובנדבה עולה ושלמים ותודה, ועל במה גדולה היה מותר להקריב גם קרבנות הקבוע להם זמן כמו קרבן פסח וכדומה, אבל חטאת ואשם וכו' אסור, ובשילה היה מותר להקריב את כל הקרבנות.

בשילה היתה עדיפות שהיה מותר לאכול קדשים קלים בכל מקום שראו משם את משכן שילה, אבל במקדש רק בתוך חומת ירושלים, והטעם לזה משום שמשכן שילה היה בחלק של יוסף, ויוסף שמר את עיניו מאשת פוטיפר, בגלל זה היה קדוש כל האויר שראה את שילה.

במדבר היה אסור לאכול בשר תאוה פירוש בשר חולין, שאם רצה לאכול בשר היה חייב להקריבו שלמים ולאכלו, אבל משנכנסו לארץ ישראל הותר לאכול בשר תאוה.

כתוב בבשר תאוה וזבחת וכו' כאשר צויתיך.אומרים חז"ל שמכאן נלמדו החמש הלכות של שחיטה. "שהיה" שאסור להפסיק באמצע השחיטה, "דרסה" שאסור ללחוץ את הסכין על הסימנים, "חלדה" שצריך שהסכין יהא מגולה כגון שיתחיל מתחת הסימנים לכיוון חוץ, "הגרמה" לא לירד עם הסכין ממקום השחיטה, "עיקור"אסור שהסכין יעקור את הסימן שלא יהיה הסכין פגום.

לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ובפר' ואתחנן כתוב עוד פעם"לא תוסיפו ולא תגרעו", אומר הגר"א שבפר' ואתחנן כתוב לא להוסיף מצות חדשות, וכאן מדובר באותה המצוה שאסור להוסיף כמו 5 פרשיות בתפילין וכדומה.

רש"י אומר לשון "אחר"הוא קרוב ולשון "אחרי" הוא מופלג פירוש רחוק כמו אחרי דרך מבוא השמש. שאל החפץ חיים את ר' אברהם מרדכי מגור בכנסיה הגדולה, אם אחרילשון מופלג רחוק אם כן למה כתוב אחרי ה' אלקיכם תלכו, ח"ו להתרחק מה',ענה לו הרבי מגור, אני יתרץ לך תירוץ חסידי, "אחרי" אם בן אדם מחזיק עצמו רחוק מה' אז הוא קרוב לה'.

כתוב בעיר הנידחת שצריך לשרוף את העיר וגם את השלל. שואלים למה לשרוף את השלל, והתירוץ הוא שמפני שעיר שכולם נכשלו בה בעבודה זרה זה סימן שהם היו שקועים בממון, והתיקון שלהם לשרוף את העיר עם השלל.

יש בתורה 3 מיני בהמות ושבע מיני חיות שמותר לאכול, בהמות הם בקר עיזים כבשים. חיות איל צבי ויחמור אקו ותאו ודישון וזמר, ואומר בעל הטורים שהם כנגד עשרת הדברות.

סימני דגים הם "סנפיר וקשקשת".חז"ל אומרים שאם יש לדג קשקשת לא צריך לבדוק אחרי סנפיר מפני שאם אין לו בודאי נפל ממנו, אם כן למה צריכה התורה לפרט את הסנפיר משום להגדיל תורה ולהאדירה.

עופות טמאים הם רק 24, והשאר טהורים ואנו אוכלים כמה מהם, תרנגולים בשר הודו ברווזים לפי המסורת.

למה כתוב בת היענה ולא יענה, אומר הדעת זקנים מפני שיענה היא גדולה, ואי אפשר לאכלה מפני שהיא קשה כעץ, ובת היענה היא צעירה ואפשר לאכלה.

האבן עזרא אומר בפר' שמיני למה כתוב ארנבת ובת היענה לשון נקבה, מפני שאין בהם זכרים רק נקבות.

3 חז"ל אומרים אין עשיר כחזיר, ואין עני ככלב,ובפשטות שהחזיר אוכל כל מיני לכלוך, והכלב תמיד רעב. הגר"א שואל מה מלמדים אותנו חז"ל דברים של טבע, ומסביר שהלא תעשה של חזיר הוא עשיר, שיש הרבה שמקיימים אותו שאוכלי חזיר הם רחוקים ביותר, אבל הכלב שזה מרמז על איסור לשון הרע הוא עני, כי רק מעט שומרים טוב את הלא תעשה של הלשון הרע.

חז"ל אומרים למה נקרא שמו חזירשיחזור לכשרותו, פירוש שיקבל את הסימני טהרה ויהיה מעלה גרה.

אומרים שאיש שמכניס אורח צריך שיהיו לו 2 סימני טהרה,1. מפריס פרסה, פירוש שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לאכילה, 2. מעלה גרה, שגם המארח יאכל עמו שירגיש האורח נעים.

פעמים כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו,1. פר' משפטים. 2. פר' כי תשא. 3. פר' ראה. ללמד איסור בישול איסור אכילה ואיסור הנאה, עוד למעט חיה ועוף ובהמה טמאה שאין בהם איסור בשר וחלב מן התורה, אבל יש איסור מדרבנן.

מפני מה כתוב "בחלב אמו", אומר הרשב"ם בפר'משפטים, כי כך היה הדרך של הגוים, שטבע של גדי להוליד תמיד תאומים, והגוים היו הורגים אחד ואחד משאירים, ולאם היה עודף חלב והיו מוציאים את החלב הנשאר ומבשלים עם הגדי.

עשר תעשר, אומרים חז"ל עשר בשביל שתתעשר.יש מפרשים כי כתוב שכר מצוה מצוה, שהשכר הכי טוב, שאפשר לעשות עוד מצוה, זה הפירושעשר בשביל שה' יתן לך ברכה בצמחים שתוכל לתת עוד מעשרות, כמסופר על הגר"א לפני מותו שבכה שהולך מעולם שבכסף מועט אפשר לקנות ציצית ולקיימו ומפסידו שם.

וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. אם אדם עושה מצוה בחשק ובשמחה לא קשה לו, ולכן כתוב שיהיה קשה בגלל כי ירחק ממך המקום, "המקום"פירוש הקב"ה, מפני שהוא רחוק מהקב"ה, שאם היה לו חשק לא היה קשה לו.

ופנית בבקר והלכת לאהליך. הרמב"ם פוסק שכהן גדול צריך שתהיה לו דירה בירושלים, והמפרשים טורחים לדעת מקור לדברי הרמב"ם, ואמר החת"ס שהראיה היא פשוטה מפני שכהן גדול מביא כל יום מנחת חביתין, והדין הוא שצריך לינה, שמי שמביא קרבן צריך לינה בירושלים ככתוב ופנית בבקר והלכת לאהליך מכאן שצריך לינה, וזה לא מכובד שכהן גדול ילך כל יום באיזה מקום ללון, בגלל זה אמר הרמב"ם שצריך שתהיה לו דירה משלו כדי לקיים מצות לינה בירושלים.

קרבנות שקיבלו מום פודים אותם ונאכלים לכולם, אבל מכל מקום אסור בהם גיזה וחלב ועבודה, ואין חייבים לתת לכהן זרוע לחיים והקיבה, ואם נתנבלה אסור לתת לכלבים, וצריך לקבור אותם, חוץ מבכור ומעשר שאם קיבלו מום אסור לפדותם, ונאכלים בלי פדיון, ומעשר בהמה עוד יותר חמור שאסור למוכרם, אבל בכור שקיבל מום מותר למוכרו ואפילו גוים מותרים לאכלו.

מספרים שתלמיד חכם אחד בא אצל האור החיים הקדושוביקש ממנו שיעזור לו כי מצבו קשה בפרנסה, אמר לו האור החיים אם יגיד לו איפה כתוב בתורה מ-א עד-ת שתי אותיות זהות אחת על יד השניה יתן לו כסף, ענה לו שכל א'-ב' יש חוץ מאות ע', א' מקללך אאר, ב' בביתך, ג' לגגך, ד' דֹּדוֹ,ה' במקום ההוא, ו' ווי העמודים, ז' מזזות, ח' חח, ט' טטפות,י' חיים, כ' ככל, ל' וללוי אמר, מ' ממלכת כהנים, נ'ושננתם, ס' רעמסס, פ' חופף, צ' חצצרות, ק' מחוקק,ר' וימררו, ש' שש, כשהגיע לאות ת' אמר לו העני שהוא מבקש שיקדים מקודם לתת לו ואח"כ יגיד, הסכים האור החיים ונתן לו, ואמר לו העני חז"ל דורשים נתון תתן שיתן ויחזור ויתן, ונהנה האור החיים ונתן לו כפליים.

חז"ל אומרים שרב פפא עלה במדרגות ונשברה מדרגה והיה בסכנה, אמר לו רב חייא בר רב אולי עני בא לידך ולא נתת לו צדקה. אמר הגר"א שזה מרומז בטעמים של "פתוח" כתוב דרגא, "תפתח"כתוב תביר, פירוש המדרגה נשברה.

הגר"א מסביר שכתוב בצדקה הלשון "לא תקפוץ את ידך רק פתוח תפתח" היד כשהיא סגורה כל האצבעות שוות, אבל כשהוא פושט את ידו האצבעות לא שווות אחת גדולה ואחת קטנה, כך בצדקה צריכים לבדוק את כל עני, אחד צריך יותר ואחד צריך פחות, ואינו דומה צדקה לפרנסה לצדקה כמו הכנסת כלה.

מי שלא נותן צדקה עובר על לא תעשה לא תאמץ ולא תקפוץ, ועובר בעשה כי פתוח תפתח.

כתוב בפסוק נתן תתן כפול, יש מפרשים שהתורה נותנת עצות בצדקה, נתן תתן אם קשה לך לתת צדקה תן בהתחלה קצת, ועוד ועוד עד שתתרגל זהו נתן תתן.

יש עוד פירוש בזה, שכשאדם נותן צדקה בדרך כלל יש בזה חסרון כיון שאינו נותן בלב שלם משום שמצטער על חסרון כיס, והעצה לזה שקודם כל יפריש כסף ואח"כ יתנהו כבר בלב שלם כיון שכבר נתייאש ממנו שאינו שלו, ולכן נאמר 'נתן תתן' בשתי נתינות, א. ההפרשה, ב. הנתינה לעני.

עבד עברי שיוצא לחירות הבעלים חייבים לתת לו הענקה,ואם העבד ברח מקודם אין חייבים לתת לו הענקה, ומפרשים שבגלל זה לא רצו ישראל לברוח בשעת מכת חשך כדי שיקבלו את הרכוש הגדול מן הדין.

שבת שלום .

בס"ד גיליון 217 כ"ד אב התשס"ט (14.8.09) ראה

נוסח הברכות

שאלה:

מדוע צריך להתפלל ולברך בנוסח שחכמים תיקנו ואנחנו לא יכולים לברך בנוסח משלנו
או פשוט לומר תודה ועוד דברים שיצאו לנו מהלב ונרגיש צורך לומר אותם?

תשובה:

חכמים תיקנן לנו ברוח קדשם את נוסח הברכה בצורה הנכונה ביותר להביא עלינו את השפע מרומים, ולתקן את הניצוצות שבתוך המאכל.

אנו הרחוקים מדרגות אלו, לא יכולים להמציא מעצמנו את הדרך הנכונה לברך לבורא עולם.

(מתוך אתר הידברות)

אלול בפתח

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (יא-כו)

הגענו לשבת מברכין חודש אלול. ימי הדין קרבים ובאים. הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, מייסד תנועת המוסר, כתב על שבת זו: "מלפנים כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדש אלול!"

פתגם היה שגור בפי אבותינו: "אפילו הדגים שבים רועדים באלול", ומעשה באחד מרבותינו, שהלך בדרך וראה איכר נוכרי חורש בשדה ומכינו לקראת זריעת הסתו. ובנו של האיכר היה עצל וחרש ברפיון. קרא אליו אביו ואמר לו: "חרוש במרץ, בני, מי שמתרשל במלאכתו בחודש זה, מפסיד את כל תבואת השנה".

נרעש הרב, ואמר לתלמידיו: "הבנתם את אשר אמר? כל השנה כולה תלויה בגזר הדין של ראש השנה, וגזר הדין ינתן לפי טיב הכנתנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מי שמתרשל בחודש זה, יפסיד את כל השנה הבאה, חלילה".

על כן, אלול הוא הזמן שבו נאסוף מצוות "מכל הבא ליד", עוד ועוד, נאגור כדי להוסיף משקל לכף הזכויות.

ולא זו בלבד, אלא כבר השמיענו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו, כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת – הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

הבה נדמיין לעצמנו: יום הדין. מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון. אוירה מתוחה, מאזניים ענקיים. מעשי כל העולם כולו מונחים על שתי הכפות. ים של עברות. סחי, רפש, מדמנה. וכנגדם, אוצרות מצוות, אור, זוהר, נוגה מסנוור. והכפות מתנדנדות, רוטטות ונעצרות. בשוויון

מוחלט. איזה מתח! ולפתע, למד אי מי משנה, חזר על פסוק, האיר פנים, גמל חסד. ומיד עף מלאך צחור שנברא מן המצווה ונוחת על הכף הימנית, מכריעה לטובה. העולם ניצל מפורענות איומה! איזו אנחת רווחה. וחשוב יותר לאין ערוך, כמה יאיר אליו הבורא פניו: אתה הוא שהכרעת את בני לטובה. בזכותך יכול אני להעניק להם שנה טובה, שפע ברכה והצלחה.

לכמה טובה יזכה אותו אדם, לאיזו שנה טובה!

אבל לא, לא הוא בלבד. הרי לא לבדו הכריע את הכף. אלא בצירוף כל המצוות שהיו שם זה מכבר, כל שעות לימוד התורה ומעשי החסד, ומדוע יגרע חלקם רק מפני שהקדימו לעשות טוב? אין זה הוגן, ואין זו ההלכה.

קובעת היא מפורשות: הרווח מההשקעה מתחלק בין כל השותפים.

באיזו הארת פנים יתקבלו במרום, כמה טובה וברכה יקבלו על כל מצווה ומעשה טוב שהוסיפו לכף הימנית, לזכות את עצמם ואת הכלל כולו.

והצדיק הקדוש רבנו חיים כפוסי בעל הנס זצ"ל כתב, שמשום כך פרשתנו פותחת בלשון יחיד, "ראה", וממשיכה בלשון רבים:" אנוכי נותן לפניכם". לומר לנו, שאם היחיד יראה ויתן אל לבו לקיים מצוה אחת נוספת, יוכל לגרום לכך שלכל עם ישראל יהיו אורה ושמחה וששון ויקר, "אנוכי נותן לפניכם היום ברכה".

הבה נוסיף מצוות בחודש אלול, ונזכה את עצמנו ואת העם כולו בשנה טובה ומאושרת. (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 2

הרב המוגן

מדוע שילמו הנאצים לרב החסידי פנסיה כל חייו, ושלחו לוחמים לשמור על הישיבה שלו?

הייתכן שישנם סיפורים חדשים, שטרם נשמעו על השואה? האם לא נאמר כבר הכול? אכן, סיפורים חדשים, הנוגעים לאותה תקופה מחרידה והירואית, מתגלים חדשות לבקרים. אחד הארגונים העוסקים בתולדות השואה הוא Synagogue Memorial (''יד לבתי הכנסת''), שחבריו מקדישים את זמנם לשמירת זכרם של בתי התפילה שנהרסו בגרמניה, בליל הבדולח הידוע לשמצה, בין ה-9 ה-10 לנובמבר 1938.

פרופ' מאיר שוורץ, מנהל הארגון וניצול שואה בעצמו, גילה פיסת היסטוריה מרתקת. לרב אחד הייתה ישיבה ברחוב מונץ 35, בלב ברלין. לא זו בלבד שהישיבה נותרה על עמדה בליל הבדולח, אלא שחיילי SS חמושים, נשלחו לשמור על בית הרב והגנו בגופם עליו ועל תלמידיו מפני הפורעים הנאצים. יתרה מזו, חודשים קודם לכן, כאשר היהודים הפולנים שחיו על אדמתה, גורשו מגרמניה, נשארו רבי קופרסטוק ותלמידיו בגרמניה, כשהרב אף ממשיך לקבל את הגמלה שקיבל מממשלת גרמניה, כפי שהיה במשך עשרים השנים שקדמו לכך (הדבר תועד בכתבה מאת העיתונאי הגרמני גראלד בוסיאן, שהתפרסמה בעיתון הברלינאי Aktuell בשנת 1996).

תחילתו של הסיפור, שנים רבות לפני המלחמה, ערב מלחמת העולם הראשונה, כשהרבי חי בוורשה. כבר אז בגיל צעיר עמד בראש ישיבה. הרוסים שלטו באותה עת בפולין וגייסו צעירים פולנים רבים למאמץ המלחמתי. כל

עריק הוצא להורג מייד. שניים מתלמידי ישיבתו של רבי קופרסטוק, שגויסו בכפיה, סבלו קשות בצבא. למרות עונש המוות הצפוי להם, הם בחרו ב''שד הפחות נורא'' וברחו. לרוע מזלם הם נתפסו ונידונו למוות באותו היום. שני תלמידי הישיבה הובאו לכיכר העיר, בתוך ים עוין של אנטישמים פולנים ורוסים. שם, בנוכחות קהל עצום, הם נתלו בידי הקצינים הרוסים, למען יראו וייראו. רבי קופרסטוק נאלץ לחזות בזוועה וממקום עמדו, נשבע להתנקם בקצינים הרוסים ובממשלתם.

תכניות סודיות -מלחמת העולם הראשונה פרצה, ולכאורה נדמה היה כי הצבא הגרמני עולה על יריביו במזרח. הגרמנים מצאו את עצמם נלחמים בתנאי מזג אוויר קשים, באזורים בלתי מוכרים להם. נראה היה שלא יוכלו לפרוץ את קווי ההגנה של הרוסים. פרט לכך, רוב רובו של הצבא הגרמני התרכז בחזית המערבית, בקרבות עם צרפת ואנגליה. למרות זאת ובניגוד לכל הגיון, הצליח הצבא הגרמני לכבוש כמה מהביצורים האסטרטגיים ביותר בחזית המזרחית. קווי ההגנה הרוסיים נפלו והרוסים נכנעו. זמן קצר לאחר מכן, כידוע, הודח הצאר הרוסי מכסאו והקומוניסטים תפסו את השלטון.

הגנרלים הגרמנים זכו לתשואות בשל ניצחונם הכביר על אדמת האויב, ותפילות הודיה נאמרו בכנסיות ואף בבתי הכנסת בכל רחבי גרמניה. אך הניצחון בחזית הרוסית

לא היה אך ורק פרי כישוריהם המהוללים של הצבא הגרמני, או פרי תעוזתם של ראשי הצבא הגרמני, הינדנבורג ולודנדורף, אלא גם פרי מאמציו של יהודי אחד - הרב קופרסטוק. הרב חדר לשורות הצבא הרוסי והצליח באורח פלא, להשיג תוכניות של מנהרות סודיות, שהובילו לביצורים הרוסיים. הוא העביר את התכניות לצבא הגרמני ובזאת שינה ללא הכר את מאזן הכוחות ואת מפת ההיסטוריה.

הזעם שבער בו על רצח תלמידיו, הוא שגרם לו למעשה הרואי זה, שהביא לבסוף לכניעת הרוסים. עובדה זו נשמרה בסודיות מוחלטת. במשך שנים לא ידע איש, מדוע הוזמנו הרב ותלמידיו לעבור למבנה בטוח במרכז ברלין, מדוע הוענקו לו אזרחות גרמנית וגמלה לכל חייו, ומדוע זכתה ישיבתו לסבסוד ממשלתי. הוא אפילו זכה להיות הנציג היהודי הרשמי, באירועים חגיגיים רשמיים. לדוגמא, בקבלת פנים ממלכתית לכבוד יום הולדתו של הנשיא הינדנבורג, נכח הרב עוטה מעיל סטן שחור, ארוך ומלכותי, כשהוא אוחז במקל הליכה בעל גולה מוכספת. בכל אירוע בו נטל חלק, זכה תמיד לכבוד והוקרה מהשרים הגרמנים החשובים.

איש לא ידע מדוע. שנתיים לאחר עלייתו של הינדנבורג לשלטון ב-1931, הוא נאלץ למנות את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. הרב קופרסטוק הפסיק אמנם לבוא לטקסים הרשמיים, אך הגמלה שלו ובדומה גם ההקצבה לישיבתו,

המשיכו לזרום עד למותו ב-1941. זה היה השכר שקיבל על עזרתו ל''ניצחון המהולל של גרמניה'' במלחמת העולם הראשונה. זו גם הייתה הסיבה, שממשלת גרמניה המשיכה לתמוך ברב החסידי ובתלמידיו, עד כדי הצבת חיילים שישמרו על ביתו, גם כשהאנטישמיות הייתה מדיניות ממשלתית מוצהרת וכשמוסדות יהודיים אחרים הושמדו. אין ספק כי רדיפת בני עמם היהודים, הטרידה מאוד את הרב ותלמידיו.

הם הבינו כי ללא ''סידור'' כלשהו, גם הם צפויים להגליה ולמוות ובדומה לשאר יהודי אירופה, גם הם קיוו שהמלחמה תסתיים מוקדם יותר. לרוע המזל, ''סידור'' זה החזיק מעמד רק עד מותו של רבי קופרסטוק, מסיבות טבעיות, ב-1941. אז הישיבה נסגרה ותלמידיה נשלחו למחנות ריכוז. לא ידוע מה עלה בגורלם, אך סיפור זה מלמד אותנו על תושייתו של אדם, שהיה מנותק מעניינים פוליטיים ועיקר עיסוקו בקדושה, בעניינים שברוח. אדם זה מסוגל היה לשנות את מאזן הכוחות הצבאי, בכוח הפסוקים שעמדו לנגד עיניו: ''צרור את המדיינים והיכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם...'' (במדבר כ''ה, 7-18) ובכוח דאגתו וכאבו לסבלם של תלמידיו. לאחרונה הציע פרופ' שוורץ לעיריית ברלין, להנציח את זכרו של רב יוצא דופן זה ובכך להאיר פרק בלתי שגרתי זה בהיסטוריה הגרמנית- יהודית במאה העשרים.

בס"ד עמוד 3

השבת ששמרה

אבא ואימא החלו את מסעם לארץ ישראל בששה עשר באוגוסט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, השלושים באוגוסט. נעשו עבורם סדורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעייתו בחיפה, מקום שם התגורר אברמל'. בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש, שמא מוקשו מי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח.

במקום להגיע, כמתוכנן, ביום רביעי, עגנה האוניה בנמל ביום ששי, הראשון לספטמבר, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל! אבא ואימא מודאגים ביותר.

איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל כדי להגיע בעוד מועד לביתו של הרב אלפא? אבא תפש במזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואימא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי.

קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא: ''מעולם לא

חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן, לא בא בחשבון''. דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה בקיצור נמרץ: ''רביי, פרצה מלחמה! עליך לקחת זאת בחשבון''. ''רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת'', ביקש אבא. ''זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה''.

''לא אכפת לי מחפצינו. רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב''. הקצין הסתכל באבא במבט מוזר. ''כמה מזוודות יש לך?'' ''ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו''. ''האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל'', אמר הקצין בהדגשה.

''אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו, והנח לנו ללכת'', קולו של אבא עלה נואשות. הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. ''החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם''. הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את

דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכיל את ספר התורה ואימא מחזיקה בתיקה, תפשו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת. במשך כל השבת הייתה רוחו שלאבא מרוממת.

שוב ושוב אמר לאימא: 'הבוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף-סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות 'ובכל מאודך', 'ולקדש את שמו'. לאימא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על לבה ומוחה. אבדן כל רכושה בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.

במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה עד לתפילת ערבית, ולאחר שעשה אבא הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: ''הבה נלך לנמל. ייתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך''. אבא ואימא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: ''מי הולך שם?'' אבא קרא: ''מישהו מהנוסעים מהאוניה שעגנה אתמול בשעות אחר הצהרים המאוחרות''. השומר האנגלי קרב אליהם: ''מה שמך?'' שאל קצרות. יעקב י. הרמן'', ענה אבא.

''אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש. אחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר, וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק הכל מכאן במהירות האפשרית... אני תשוש לגמרי''... (מתוך: ''הכל לאדון הכל'' – על ר' יעקב יוסף הרמן זצ''ל. )

בס"ד עמוד 4

מאמרותיו של ה"אור החיים" הקדוש

רבנו חיים בן עטר

הדרך להכניע היצה"ר על ידי שיקדש עצמו בעניני הרשות

אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע. ומפרש רבנו: כוונת דברי רשב"ל הוא ליעצנו עצה טובה בעניני נצחון היצר הרע, ולמדנו לעשות ולהכניע תמיד בעצה אחת. דתמיד יבקש להכעיס יצר הרע ותמיד יבקש לערוך עמו מלחמה מבלי סיבה שיקדים יצר הרע לפתות על איזה דבר איסור יקדים הוא תמיד להרגיזו, על דרך אומרים ז"ל קדש עצמך במותר לך, במה שהאדם רשאי לעשות בעניני הגוף ובזה ממילא יהיה נכנע היצר הרע וישלוט עליו היצר הטוב. (ברכות ה' ע"ב)

ישיבה בביהמ"ד מכפר העוונות אע"פ שאינו לומד

מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, כך גם האהלים שעוסקים בתורה מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות ומכפר על העוונות. ומפרש רבנו: אפילו ילך ולא ילמוד אלא יושב בבית הכנסת,יש לו זכות ונטהר מחובו. דאי בלומד, פשיטא דתלמוד תורה כנגד כולם ויזכה לכל טוב (ברכות טז-א)

הקובע עתים לתורה מעלה עליו הכתוב כאילו למד כל היום

כאשר האדם קובע עת ללמוד בתורה, והוא עומד והולך לצרכי פרנסתו אנן סהדי דהעמדתו ולכתו הוא לסיבת מכשירי הלימוד, דאם אין קמח אין תורה. אם יהיה ברעב כלי

מלאכה הצריכים לעבודת ה' כלים, והנה הוא הולך לחזק ולהכין הכלים הצריכין למלאכת הקודש כדי ללמוד העתים ההם, ונמצא מכשירי הדבר נידון כדבר עצמו, ומעלה עליהם הכתוב כאילו לומדים כל היום. וגם כשעוסק עוסק בענייני העולם הזה כדי להרויח מה לאכול ולשתות יש לו שכר עליו (ברכות כח-ב ד"ה והנה כאשר)

המתפלל על חברו והועיל – אוכל פירות מזכויות של הדורות שיצאו ממנו

כל התפילות שמתפלל על העולם ועל ישראל ומתקבלים, אם כן כל הדורות העומדים אחר כך תלוים בו, והוא אוכל פירות שבכל דור ודור אפילו אחרי היותו בעולם הבא. (ברכות כח-ב ד"ה אכן נראה)

ישמח האדם ביסורי על שזוכה שהקב"ה מקיים רצונו בו

מדרכי האהבה השלמה בהאדון ברוך הוא, שישמח (ביסורין) ויאמר די לי שנעשה רצונו יתברך בי וקיים בי האדון מאמרו. ונתרצה ב"ה בהיות הדבר כן. (ס' ע"ב ד"ה לקבלינהו בשמחה)

בכיה על אדם כשר

כאשר יחוס ויבכה על אדם כשר (שנפטר), הקב"ה יתמלא עליו רחמים ויאריך ימים בטוב בבני חיי ומזוני (שבת קה-ב)

תחילה צריך ללמוד הלכות השכיחים והנוגעים למעשה

כל איש מישראל חייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. וכתב רבינו ע"ז: נראה דזה מיירי אחר שידע כל דיני היהדות חובת גברא בעניין הצריך הלכות ברכות, הלכות תפילה והנהנים, הלכות נדה הצריכין איסור והיתר שלא יכשל, אז נשאר לו מצוות עשה דוהגית, דאז תמצא דאפילו הנשים דפטורות בהדיא מת"ת אפ"ה אמרינן לקמן בסימן זה סעיף ו' וז"ל בהגהה, ומכל מקום חייבת האישה ללמוד דינים השייכים לאישה, ע"כ. הרי דדינים המחויבים צריכים עכ"פ ללמוד ולידע. כהא דאם טעה בברכת המזון או דבר בה, או לדבר בן תפילה של יד לתפילה של ראש וכדומה דלא קיימי בשאלה אז שילך וישאל שצריך לדעת הדין באותה שעה ובאותו מצב פשיטא דמחויב כל איש ישראל לדעת זה, ואחר שידע דיני היהדות אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגית בו יומם, כן נראה לענ"ד. (שו"ע סי' רמו סעיף א)

אין לעסוק בתורהת הסוד קודם שילמד ש"ס ושולחן ערוך

ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמילא כירסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצוות. וכותב רבנו: נראה דאין מספיק לאדם לומר אדע דיני התורה איסור והיתר וכו' מפסק הדין ומהשולחן ערוך שחיבר מורנו הרב רבי יוסף קארו שנתפשט בכל הקהילות לדון על פיו ואעסוק בחכמת הסוד, הגם כי רבה היא, נראה כי כל עוד שלא ידע עיקר הדין מהש"ס ומוצאו אינו יכול לעמוד על אמיתות הדבר.

אלא דעל כל פנים אם זה האדם דעתו רחבה יכול לקבוע עתים ידועים או ימים ידועים להסתכל ולידע בנוראות ה' לקיים מצוות דע את אלוקיך אלוקי אביך ועבדהו (דברי הימים א', כח ט) כאשר הפליא לומר האלוקי רשב"י זצוק"ל בספר הזוהר הקדוש (יורה דעה סימן רמו סעיף ד' ברמא)

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

פסוק זה אמרה התורה על עובדי האלילים. הכוונה היא כמובן לעבודה הזרה של ה"מולך" שהייתה בגיא בן-הנום למרגלות ירושלים, הידוע כיום כ"עמק המצלבה".

היה שם פסל מתכת חלול, פניו פני עגל, והוא מושיט ידיו קדימה. היו מסיקים בתוכו אש עד שהמתכת הייתה מתלהטת וידי הפסל היו כגחלת מלובנת. האב היה מניח את ילדו האומלל על כפות הפסל, מסביב היו מרעישים תופים כדי להחריש את זעקות הקורבן המסכן, וכולם היו מברכים את האב בברכת "מזל טוב" על שזכה להקריב את בנו ל"מולך"...

מדמים אנו שאפשר לברך בשמחה "ברוך ה' שעקר עבודה זרה מארצנו" (ברכות נז:);סבורים אנו שה"מולך" הוא נחלת ההיסטוריה הרחוקה והנשכחת. זה נכון, אך לא לגמרי. כמה מתופעות "המולך" עדיין מצויות בקרבנו...

חז"ל מספרים לנו (פסיקתא רבתי כט.) כיצד הייתה מתבצעת ההתרמה ל"מולך":

הכמרים היו מופיעים בבית המשפחה ומודיעים לאב: "העבודה הזרה תובעת ממך קורבן, היא משתוקקת  לאחד מילדיך".

האב מבין שהוא נדרש להקריב ילד, השאלה היא רק איזה מהם. יש לו חמישה בנים, והוא מתחיל לערוך חשבון: משה ויעקב, הגדולים, עובדים בשדה, המשפחה צריכה אותם. אמנון ודוד עוסקים במסחר, אי אפשר לוותר עליהם. אתם יודעים מה?  - יש לי בן זקונים, שרוליק, הוא לומד בתלמוד תורה, קחו אותו...

והמדרש מסיים: אמר הקדוש ברוך הוא - מכל הילדים שיש לך, לא מצאת למי לתת, רק את הילד הרך הלומד את תורתי??...

זהו שנאמר (יחזקאל טז כ-כא): "ותיקחי את בניך... אשר ילדת לי - ותזבחים להם... ותשחטי את בני - ותתנים בהעביר אותם..."

אבל בואו ונחשוב, האין רבים מאתנו פועלים כמו אותו האב?

לא, אין מדובר, חס וחלילה, במסירת ילדים לשריפה. מדובר רק בהקרבת סדר יומנו.

יש לנו שעות המוקדשות לאכילה, לשתיה, למנוחה ולשינה. יש שעות המוקדשות לעבודה ולמלאכה, ויש שעה אחת - קצרה - ביום, המוקדשת לבוראנו יתברך שמו, לתפילה בציבור ולשיעור תורה.

פעמים קורה שעלינו לפנות שעה כדי לבצע איזו משימה בלתי מתוכננת בסדר יומנו הקבוע - לבקר מכרים, לארח, לסדר עניין כלשהו. ואנו יושבים, כמו אותו האב, ושוקלים איזו שעה להקציב. האם נוותר על שעת האוכל, על שעת מנוחה, על שעת עבודה? לא. על מה מוותרים? על השעה של השיעור...

והקדוש ברוך הוא שואל: מכל השעות שיש לך לא מצאת על מה לוותר, כי אם על השעה שלי?...

משל למה הדבר דומה, ליהודי שנסע באוניה, והתחוללה סערה. גלים גבוהים טלטלו את האוניה כקליפת אגוז, עלו שמים וירדו תהומות והאוניה חישבה להישבר. קרא הקברניט: "רבותי, עליכם להשליך את המשאות הכבדים לים כדי שהאוניה תוכל לצוף ולא תצלול לתהומות!" ואמנם, כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. היו ליהודי ארגזים מלאי סחורה, מזוודות גדושות בציוד, אבל אסור לפעול בחפזון. כדאי להשליך דבר אחרי דבר, אולי יהיה די לזרוק רק מעט?

האוניה חורקת, אבודה, הגלים גבוהים כהרים ומשתברים בקול רעש גדול. והיהודי מנסה: הוא משליך מעל לסיפון את תיק הטלית והתפילין, אולי זה יספיק, העיקר שהסחורה תישאר...

לא נהיה כאותו יהודי!

"ושמחת לפני ה' אלוקיך אתה...והיתום והאלמנה"

(טז-יא)

פרש רש"י: '"והלוי.. והגר והיתום והאלמנה' - ארבעה שלי, כנגד ארבעה שלך - 'בנך ובתך ועבדך ואמתך'. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".

אחת המצוות החשובות ביותר בתקופתנו היא להרנין את לב האלמנות והיתומים המרובים שנותרו לבדם, בלא משען ומשענה, ומנת הייסורים הפוקדת אותם צריכה להחריד כל מי שנשמה יהודית בקרבו.

שהבחור חומק בתוך אחת הסמטאות של העיירה, יורד לדירת מרתף, מתדפק על דלת ביתה של אלמנה, ובסבר פנים יפות וצוהלות אומר "שבת שלום" בקול רם, וחיש מהר חוזר לחבריו לסעודת השבת.

לא יכלו החברים להתאפק ושאלוהו: "מה לך ולאלמנה זו? כלום דודתך או זקנתך היא? "

השיב להם הגאון זוננפלד: "לא זו אף לא זו. אשה גדולה היא, שזכתה שכל בניה תלמידי חכמים הם, ואיך לא ארנין את ליבה ואכבדה ב'שבת שלום'?"

הוסיף ר'י יצחק שלמה בלויא ואמר: "אלמנה זו הייתה סבתי ונער קטן כבן שש הייתי אז. נוהגים היינו לסעוד על שולחן הסבתא בליל שבת קודש, ואני הייתי נוהג להמתין בחוץ ולבשר לכולם שהנה הנה מגיע הבחור הצדיק ההוא,שהרנין את ליבה של סבתי האלמנה".

מדוע נתן לנו הקב"ה את התורה במדבר ולא נתנה לנו לאחר שהכניסנו לארץ ישראל? הדבר יובן על פי משל.

משל לנער בן עשירים, שביקשו קרוביו להשיאו לבת עשירים. ראה הנער שהיא טיפשה וסכלה, מאן לשאתה וברח מפני לחצם של הקרובים לעיר אחרת. שם שמע על בת עניים חכמה ומוכשרת, מחוננת בכל המעלות.

הלך אצל אביה ואמר לו: "הניחני לשוחח עם בתך, ואם תמצא חן בעיני, אקחנה ואעשירנה עושר רב!"

הסכים האב. נפגשו השניים, והבת נשאה חן בעיניו במראה ובחן, בחכמה ובפקחות.

אמר לאביה: תן לי את בתך לאישה, ולא יחסר לה מאומה, ואף אתה תבוא עמנו ונכלכל את 

שיבתך בכבוד!"

אמר לו האב: "חדל מדבריך, כי קרוביך לא יסכימו שתישא בת עניים ותביאני אל טירתך!".

הכריז הנער: "אם כן, אסכים אני לנטוש את כל עושרי ורכושי ולהתגורר עמכם בבקתתכם!".

אמר לו האב: "הבה נראה האם הנך מוכן לכך באמת ובתמים. פשוט את בגדי העשירים מעליך, לבש בגדים פשוטים כמונו והסתפק במאכלינו".

מיהר הנער לעשות כדבריו, וישב עם האב שבוע ימים. שוחח עימו האב ומצאו גדוש בחכמה ומושלם במידות.

אמר לו: "הואיל ובחרת להיות עמנו ולהמנות עם משפחתנו, קח מפתח זה ופתח את התיבה הניצבת שם".

ניגש הנער אל התיבה ומצאה גדושה ביהלומים!

אמר לו האב: "כל אלו, שלך הם. קח הכל, ושא את בתי לאשה! עשיר מופלג אני, וכל 

עושרי שמור לבתי היחידה. אך לא רציתי לגלות זאת, כי לא רציתי שירצו בה בגלל עושרה. אבל אתה, שרצית בה בשל מעלותיה, והיית מוכן לחיות חיי עוני למענה, ראוי אתה לשאתה ולרשת את כל רכושה!"

כח השאיפה

למעשה, הדחף אשר גורם לנו לרצות להשיג עוד ועוד, ברוחניות כמו בגשמיות - נטבע בנו על ידי הקב"ה לטובתנו. הקב"ה טבע באדם טבע השואף תמיד ליותר, בכדי שכל ימיו ישאף להשיג השגות גבוהות יותר מרוממות יותר, לא יסתפק לעולם במה שהשיג, ותמיד יכסוף אל השלמות היותר גדולה.

אולם אנו, מה עשינו? את הדחף הזה, אשר ביסודו נועד בכדי לאפשר לנו לקנות חיי רוח, בכדי לסייע לנו להעפיל מעלה מעלה במעלות הרוחניות - אנו מנצלים דווקא לשם 

"התקדמות" בעולם החומרי.... איננו מסתפקים לעולם במה שיש לנו, ותמיד שואפים להשיג יותר... אם יש וילה אחת - רוצים שתיים, אם יש רכב בן שנה - רוצים חדש, אם רואים בגד יפה על הזולת - מקנאים ורוצים כמוהו, וכן הלאה...

אם רוצים אנו באמת ובתמים להיות מאושרים - עלינו להקדיש את כח השאיפה שניטע בקרבנו אך ורק למטרות רוחניות, ואז נזכה להשלים את תפקידנו ולחיי נצח נפלאים!

(נתיבי אור)

 טנא ברכות למשפחת ביטון לרגל נישואי הבן רונן עב"ג חגית יהי רצון שיזכו להקים בית נאמן בישראל, אכי"ר.

טנא ברכות למשפחת אבן חן ארז וסיגל להולדת הבן שולה ובני להולדת הנכד אביאל נ"י

תזכו לגדלו בנחת לתורה, למצוות, לחופה ולמעשים טובים, אכי"ר.

היינו כחולמים...

תארו לעצמכם אדם, אשר חלם בלילה על זכיה בלוטו בפרס הראשון, בסכום של חמישים מליון שקל ולמחרת ניגש למשרד מפעל הפיס וביקש לממש את הזכיה, תוך שהוא מסביר לפקיד המבולבל כי הנו מבקש את הסכום עליו חלם בלילה.... מה נאמר עליו? הרי למשוגע יחשב!...

ובכן, כמוהו בדיוק אנו נוהגים: חיים שבעים שנה בתוך "חלום", בעולם הזה אשר כל כולו אינו אלא כחלום יעוף, אולם מתעקשים לטעון בלהט שזהו הדבר האמיתי... במקום להפנים שכל חיי העולם הזה אינם אלא חלום חולף - אנו מתייחסים אליהם ברצינות תהומית, ומקדישים להם את מירב תשומת הלב... נו? (נתיבי אור)

החיים פיקניק

ישנם עשירים, המשתמשים בביתם בכלי אוכל ששווים הון תועפות, וסכו"ם מזהב שכל פרט ממנו שווה הון. אולם גם העשירים הללו, כאשר הם יוצאים לפיקניק ביער - לא לוקחים עמהם את כלי האוכל היקרים הללו. הם מבינים שכשנמצאים בדרך, ואוכלים אכילת עראי - מסתפקים בכלי אוכל חד פעמיים.

אם כן, מדוע אנו, שחיים בעולם הזה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה - סבורים כי עלינו להשתמש דווקא בכלי הזהב היקרים ביותר? מדוע איננו מבינים כי כל חיינו - אינם אלא עראי, ואין להקדיש מחשבה מיותרת לכלים שישמשו אותנו במהלך חיינו הקצרים? (נתיבי אור)

העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם

שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.

חתונה = בישול

דעו לכם חתונה ובישול הם שני דברים כאחד דומים. על מנת שהתבשיל יצליח חשוב מאוד מה  תשימו בסיר (המרכיבים). חשוב מאוד איך תטבלו את התבשיל. חשובה מאוד מידת החום והכי חשובה ההתייחסות לבישול. דאגו לתבלינים הנכונים בכמות הנכונה איננו רוצים תבשיל חריף מידי ולא תפל מידי ואל תשכחו לתת ערבוב מידי פעם (הכי חשוב) כך גם חתונה אתם המרכיבים, אתם אלו שתקבעו את התוצאה, הצלחת הנישואין כמובן, שהיא המטרה. דעו לטבלם בתבלינים המתאימים לא יותר מידי חריף שהוא כעס והקפדה, לא פחות מידי תבלינים שהם פירגונים ומחמאות שאת הטעם יהיה קשה להרגיש, דאגו להוסיף הרבה  חיוך כתבלין זה 

עוזר, זה תורם והופך כל תבשיל למאוד טעים. שימרו על מידת החום הנכונה שהיא האהבה והשלום על מנת שלא ירתח מידי וישרף כי צריך לפעמים לתת מרווח אחד לשני לפי הצורך. כמובן לא יהיה קריר וצונן ללא שמחה ופירגון ולא לשכוח החשוב במיוחד תנו מידי פעם  ערבוב מיוחד ובקיצור מה שתשקיעו בתבשיל/נישואין  כך יצא האוכל /החיים. הרבה מזל טוב – בתאבון...

העבודה בנישואין

שאלה: לפני הנישואין היינו מאושרים. רקמנו יחד חלומות, הרגשנו אהבה גדולה. כשנישאנו, היה ברור לנו שנגשים חלומות ונהיה מאושרים. עתה, לאחר הנישואין, אנו מאוכזבים ומתוסכלים. לאן נעלמה האהבה?

תשובה: לכל ברור כי אנו חיים בעידן של רצון למהר, לקל ולנוח בכל התחומים. בעידן הזה ניגשים אל הנישואין כאל חוויה שמימית, כאילו הנה הנה הגיע/ה המציל/ה הלאומי/ת שלנו, ומעתה נגשים בחיינו את כל משאלותינו וחלומותינו בעבר, בהווה ובעתיד. יש מי שיאמר "נא לא להגזים", אבל בתוך תוכנו פנימה, אלו הן הציפיות ומשאלות חיינו מהזוגיות שבחרנו. חובה עלינו לדעת, שעם משאלה כזו אין שום סיכוי לחיי הנישואין להתקיים כראוי, אם בכלל.

בעל האשליה 'שכח' שגם לצד השני יש אשליה משלו. אלא ש... מה לעשות, האשליות הפוכות,ועתה, מי יממש את אשלייתו של מי? למי יש זכות עדיפה? היום, בעידן של שוויון זכויות, שכחנו שיש גם שוויון חובות. לפיכך, אנו נקלעים למבוי סתום המוליד אכזבות, כאב, תסכולים ויאוש. התוצאה, אם כן, ברורה: חיים קשים, עצובים (בוודאי רק מבפנים), גירושין בפועל או גירושין בלב. וכל זאת 

כדי למצוא את חלום או את אשליית חיינו, וחוזר חלילה.

ובכן, מה עושים?

תחילה צריך לזכור לדעת ולהפנים שאשליה כזו קיימת אר ורק בסרטים (שמהם ניזונים באופן מודע או לא מודע, ומצפים שחיינו יראו כמותם). החיים הריאלים הם סרט מסוג אחר. הם סרט של עבודה.

אש גבוהה בוערת לזמן קצר, אולם האהבה הריאלית היא האש

בעידן הזה, של שוויון, רצוי לנו - לטובתנו - שנזכור להתייחס תחילה לשוויון חובות. הזכויות יגיעו מאליהן. גם אם זה לטובת בניית העסק המשפחתי.

נישואין זה מושג של שותפות. על כן, כדאי לחשוב ולבדוק במה וכיצד אנו תורמים את חלקנו לשותפות זו, נא לא לשאול "ומה יהיה אם אתרום והוא ינצל את זה?" אל דאגה, בנתינה אמיתית, שלא על מנת לקבל, מקבלים כפליים. בדוק ומנוסה.

עבודה בנישואין פירושה, על רגל אחת: א. חשיבה מתמדת ויצירתית לשינויים 

וגיוון חיי הנישואין לטובת הזולת (ממילא, גם לטובתי).

ב. תרגום החשיבה לעשייה מתוך הכרה שזוהי חובתנו הבסיסית ולא מתוך תחושת קדוש מעונה.

ג. עבודה מתוך תקשורת נכונה (נושא התקשורת מצריך למידה מקיפה, הכוללת פתרון קונפליקטים).

ד. לדעת שחיי השגרה הם הנותנים את היציבות והקביעות לזוגיות, ומדי פעם נוצרים הנאות ובילויים.

ה. להבין שלחיות בתשוקה גדולה ובהתאהבות כל הזמן ולאורך זמן זה לא מציאותי.

ו. לסיכום, כדאי לזכור שאש גבוהה בוערת לזמן קצר. אולם האהבה הריאלית היא האש הבוערת בתוך הגחלים, לוחשת, ולעתים בקושי נראית. אך היא יציבה וקיימת (בזכות העבודה = הנתינה).

מדי פעם היא עולה ומתלהטת, ושוב נחבאת בתוך הגחלים הלוחשות בשקט. בתוך הבית פנימה, ומבטאת ביתר עוז את אהבתם היציבה והאיתנה של בני הזוג. מתוך ידיעה חיה זו, מקבלים חיי השגרה גווני צבעים נפלאים, היוצרים זוגיות איתנה.

כדאי שנדע שעסק הנישואין אינו רק טיפול שוטף בבית, גידול ילדים, פרנסה ועוד, אלא גם ובעיקר קומה נוספת של קשר נפשי קרוב, פתוח ואמיתי בן בני הזוג.

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. כתובת המערכת: ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860, טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il