סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

פרשת ויצא ט' כסלו תש"פ,

אשכולות המלכא
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

הטוב והרע – בנפש האדם

"וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", פרש"י: לפי שבא בידיים

ריקניות....לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, ולפי שגדל

אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא? אמר לו

יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת. כותב רבי ירוחם ממיר זצ"ל: מכאן

יש להסיק, שאין זה מספיק להיות תלמיד חכם ולומד תורה ומשמש אדם

גדול ומודע בחומרת האיסורים, אלא אף כתנאי הכרחי, יהיה חייב

שתקביל התנהגותו את לימודו, שכן אליפז היה תלמידו של יצחק אבינו

אשר יצק מים על ידיו, והנה עתה שימושו ולימודו זה עומד בסתירה

מוחלטת לצורת התנהגותו, באשר בא להרוג את דודו ושאר בשרו, וכמה

מגוחך לשמוע שאלה זו הנשאלת ע"י אליפז: "מה אעשה לצווי אבא?" וכי

איזה בר דעת הוא זה החושב שבשל צווי של אבא מותר לשפוך דם ולרצוח?

אלא באדם מקוננים ומשרתים יחד שני כוחות, הטוב - והרע, אלומות אור

מזהירים וקורנים בצדם של חשיכה וערפול, והפלא הוא שמסוגלים

למשול על האדם שניהם יחדיו אלא כל שעל האדם מוטל הוא להלך בצורה

עקבית ולגלות את אור האמת בהתמדה ולהיאחז בה.

יעקב אבינו ירד לחרן וישב אצל לבן הארמי שהיה רמאי גדול. יעקב ביקשו

לשאת את בתו ועבד אצלו שבע שנים. יעקב ידע כי לבן רמאי הוא לכן

ביקשו את: בתך הקטנה, רחל. ואם ירצה לקחת אחרת ולקרוא לה רחל –

אמר לו בתך, שלך. ואם יחליט להפוך את שמות בנותיו ולקרוא ללאה רחל,

לכך אמר לו יעקב – הקטנה... יעקב נתן לרחל סימנים שידע שהיא רחל –

הסימנים היו הלכות שלימד אותה: הלכות נידה, חלה והדלקת הנר,

וכאשר ראתה רחל כי אביה מלביש את לאה ומכין אותה לחתונה, חששה

כי לאה לא תעמוד בבחינה שיבחן אותה יעקב ובכך לא תדע את הסימנים

ותתבייש לעיני כולם, מה עשתה? עמדה רחל ולימדה את לאה את הסימנים

וכאשר יעקב אבינו שאלה את הסימנים, ידעה היטב את כל ההלכות. לבן

הרמאי דאג שיכבו את כל אורות המקום, וכשבאו המוזמנים והניחו את

המעילים שלהם בצד, גנב לבן את מעיליהם בחשכה ומכרם בשוק. כשבאו

המוזמנים ללכת לביתם אמרו היכן המעילים שהנחנו כאן? אמר להם לבן

והלא אכלתם וזה תשלום עבור האכילה... (הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל)

ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה..."משתה החתונה תופס מקום

חשוב מאד, בתהליך להקמת בית בין בני זוג המתעתדים לחיות חיים מאושרים,

החל מאיזה אולם (היום המונח המדויק הוא "מרכז אירועים"), תפריט, תקליטן

סאונד והגברה, קרני לייזר ואורות שירצדו על הרחבה, אוכל משובח, בגדים

מנקרי עיניים, ועל הכול שירותי וידאו והפקה שינציחו את הכול. לעיתים החתן

והכלה עובדים שנתיים ושלוש עד שהם מסיימים להחזיר את הוצאות טקס

החתונה החולף כהרף עין תוך ארבע שעות...

מעניין לשמוע את השקפת התורה בעניין זה. אל הגאון רבי זלמן מוילנא, תלמידו

החביב של הגר"א מוילנא זיע"א, הגיע אדם אשר התלונן על מצבו הקשה בעטיו

נמנע ממנו להשיא את בתו בחתונה מפוארת, לפי מעמדו וכבודו בחברה. הרגיעו

רבי שלמה זלמן ואמר לו מצאנו בתנ"ך בשני מקומות על משתה ונישואין.

המשתה הראשון נערך באחוזתו של לבן, כאשר ערך משתה מפואר וכל אנשי

המקום הגיעו, כדי לא להפסיד את מנעמי האירוע, כשהם לבושים במיטב

מחלצותיהם – והתוצאה הייתה שבתום האירוע לקח מהם לבן את כל מלבושיהם

בגניבה ותרמית...את המשתה השני ערך בועז הצדיק והזקן, לרגל נישואיו עם

רות הגיורת. למשתה הוזמנו רק עשרה אנשים מזקני העיר, חתונה מצומצמת

ביותר, כשהתוצאה מנישואין אלו הם דוד המלך ומלך המשיח – אין דרכם של

צדיקים בניקור עיניים בפאר והדר, אלא בצנעא ובמועט (מורשת אבות).

מעלת האדם גדולה ממעלת המלאכים

הפרשה פותחת בפסוקים: "ויחלום והנה סולם

מצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי

אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, י'-יב').

ומבאר רש"י, וז"ל: "עולים ויורדים – עולים

תחילה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו

בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע,

וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו". והנה, כיוון

שעזבוהו המלאכים של הארץ שליוו אותו כל

העת ונשאר ללא שמירה עד שירדו מלאכי חו"ל,

בא הקב"ה בעצמו לשמור עליו כמו שכתוב
(שם, יג') 'והנה ה' ניצב עליו', ופירש רש"י "לשומרו".

ידוע שמלאך הוא שליח ואין לו בחירה במה

שהוא עושה ומבצע, אלא הוא מקבל הוראות

מה לעשות ומבצע את הדברים כהווייתם. ובכל

אופן, חז"ל למדונו שיש מלאכים שלא רוצים

לבצע את משימתם, ורוצים לרדת לעולם ולהישאר בו.

על זה כותב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בעניין

המלאכים העולים ויורדים וז"ל: "והא תרין

מלאכים דאזלו לסדום ואיטרדו מן מחיצתהון

מן בגלל דגליין מסטירין דמרי עלמא והוו

מטרידין ואזלין (שני מלאכים שהלכו

לשליחותם בסדום נטרדו ממחיצתם כי לא רצו

להשחית את העיר כאשר נצטוו, ומשום כך לא

הורשו לחזור לשמיים, והיו מטלטלים ממקום

למקום) עד זמן דנפק יעקב מבית אבוי והינון

לוון יתיה בחיסדא עד בית א-ל ובההוא יומא

מרקין לשמי מרומא (עד שיצא יעקב מבית אביו

ונקלע לבית א-ל, אז הורשו לעלות בחזרה

למרום, ואותם ראה יעקב בחלום). ענין ואמרין

איתון חמון יעקב חסידא דאיקונין די ליה

קביעא בכורסיא יקרא (כשעלו למרום ראו

שדמותו של יעקב אבינו, חקוקה על כיסא

הכבוד והתפלאו מאוד על כך, איך אפשר לעלות

כל כך הרבה במעלות הקדושה. (וידוע

שהמלאכים לא מתעלים כלל אלא עומדים

תמיד על אותו המקום שבו נבראו). דהויתון

מתחמדין למהמי יתיה בכן שאר מלאכיא

קדישיא דה' נחתין למסתכלא ביה שאר

המלאכים היו גם יורדים ומסתכלים על זיו

והדר פניו של יעקב אבינו, שהוא שופרא

כשופרא דמאריה, והיו מתקנאים בו ורצו לפגוע

בו, עד שבא הקב"ה בעצמו וניצב עליו לשומרו.

מכאן עלינו ללמוד כמה צריכים להתחזק

בלימוד התורה, שכן מעלתנו גדולה וגבוהה יותר

משל מלאכים, וכל זה בא לנו ע"י לימוד

והתמדה בתורתנו הקדושה. ועל זה אמר משה

רבנו לפני קבלת התורה "ואביא אתכם אלי",

כביכול במקום אחד עם הקב"ה, עד כדי כך יכול

האדם לעלות ולהתעלות על ידי שלומד ומקיים את התורה.


סעודות ומאכלים בחנוכה סי' תר"ע

א. האם ריבוי הסעודות הם בכלל סעודות מצוה: יש

אומרים כי ריבוי הסעודות שעושים בחנוכה הם בכלל

סעודות מצוה (מרדכי הארוך; יש"ש ב"ק פ"ז סימן לז).
הטעם: לפי שבימי החנוכה חייבים לאכול, שהרי אסור להתענות בהם.

טעם נוסף: לפי שבכל סעודה אומרים את נוסח "על

הניסים" - בו מודים ומהללים להשם על הנס ועל גבורתו,

ויש בזה משום פ ירסום הנס. טעם נוסף: הואיל ובחנוכה

לא בטלה מגילת תענית, שוב נחשב הוא כיום טוב, וביום

טוב קיימת חובה לאכול פת (ב"ח סימן תרע בשם מהר"ש

מאוסטרייך).

ב. יש אומרים שריבוי הסעודות שמרבים בהם בימי

החנוכה, אינם אלא סעודות הרשות שלא קבעום חכמים

למשתה ושמחה, ויש חולקים ואומרים שיש מצוה בריבוי

הסעודות. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה' יתברך

בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. (חזו"ע חנוכה יז'

ע"פ המרדכי הנ"ל והרמ"א סי' תרע' ס"ב)

ג. מאכלי חלב: נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי חלב (כלבו

סימן מד; רמ"א סימן תרע סעיף ב, ומשנה ברורה שם ס"ק י).
הטעם: לזכר הישועה הגדולה שהייתה על ידי מאכלי חלב

שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את שר צבא יון כדי

שיצמא, והשקתו יין עד שהשתכר ונרדם, ולאחר מכן כרתה

את ראשו, ומשום כך ברח צבאו והוסר איומו מישראל,

למרות שמעשה זה לא אירע בחנוכה, אלא כמה שנים קודם

לכן, מכל מקום צירפוהו לימי נס חנוכה, כיון שגם הוא היה

עם היוונים, ואף אותו שר צבא רצה להעביר את היהודים

על דתם (בן איש חי ש"א פרשת וישב אות כד).

טעם נוסף: לפי שבימים אלו ניצלו מן היוונים שרצו לבטל

את התורה מישראל, ונחשבים ימים אלו כעין זמן נתינת

התורה מחדש. וכשם שאוכלים מאכלי חלב בשבועות, יום

מתן תורה, כך נוהגים לאוכלם בחנוכה (בני יששכר, כסלו - טבת,

מאמר ג, סימן מב). טעם נוסף: היוונים רצו לבטל מישראל

שלוש מצוות: חודש, שבת ומילה, וישראל מסרו את נפשם

על קיום מצוות אלו. שלושת מצוות אלו רמוזים במלה

חלב: האות ח' של המלה חלב היא האות הראשונה של

המלה חודש. האות ב' של המלה חלב היא האות השנייה

של המלה שבת. האות ל' של המלה חלב היא האות

השלישית של המלה מילה (בא"ח פרשת וישב סוף אות כד).

ד. סופגניות ומאכלים מטוגנים בשמן: נוהגים לאכול

בחנוכה סופגניות או מאכלים אחרים מטוגנים בשמן
(זיו המנהגים עמוד רסב). 

הטעם: זכר לנס פך השמן, ובחזו"ע בשם רבינו מימון אביו של הרמב"ם
המנהג לעשות אלספינג' והם כצפיחית בדבש...ומנהג קדמונים הוא,
והם מטוגנים בשמן זכר לברכת ה' בשמן. (עמ' יט בהגהות)

ה. ברכה על סופגניות באמצע סעודה: סופגניות שהובאו

באמצע סעודה, אין לברך עליהן, וטוב יותר להניחם עד

לאחר ברכת המזון ואז יברכו עליהן (חידושי הרשב"א ברכות מא:

וכה"ח קסח ס"ק עא, מ"ב בביאוה"ל קסח' ס"ח, בא"ח פינחס כב', חזו"ע עמ' יט).

ו. לחמם סופגניות בשבת על הפלאטה: הגרש"ז אוירבך

היקל בדבר, אע"פ שתגיע לחום של יד סולדת, ואע"פ

שהריבה הינה דבר לח ויש חשש לבישול אחר בישול בשבת,

אך יש לסמוך על המנחת כהן שברובו יבש אין בישול אחר

בישול, וכן פסק ביביע אומר (ח"ז סי' מב'), שכל שרובו יבש

נידון כאילו כולו יבש - ואין בישול אחר בישול ברובו יבש.


נס פך השמן סימן תר"ע

א. מדוע עם ישראל הוצרכו לשמונה ימים עד להבאת

שמן טהור (האשכול הלכות חנוכה; ר"ן שבת דף כא, ב; כלבו סימן מד).

1 .הואיל וכל השמנים שסביבות ירושלים נטמאו על ידי

היוונים, והדרך ארכה להם הלוך וחזור שמונה ימים
(ר"ן שם; כלבו שם).

2 .השמן למנורה הובא מהעיר תקוע, לפי ששמנה הוא

המובחר ביותר, והעיר תקוע רחוקה מירושלים מהלך

ארבעה ימים (האשכול שם; מאירי שבת שם; אבודרהם הלכות חנוכה).

3.הבקיאים בייצור השמן היו טמאי מת, והיו צריכים

להמתין שבעה ימים עד שיטהרו ויום אחד לייצור השמן

(האשכול שם בשם יש מי שאומרים).

4 .כל ישראל היו טמאים, והיו צריכים להמתין שמונה

ימים, כמובא בטעם הקודם (סמ"ג הלכות חנוכה; בית יוסף

סימן תרע).

5 .לפי שהיו טרודים שבעה ימים בבניין המזבח וכלי

השרת (אור זרוע הלכות חנוכה).

ב. נקבעו שמונה ימים למרות שהנס היה רק שבעה

ימים: חכמים קבעו שמונה ימים להדלקת נרות

החנוכה, למרות שלא הוצרכו לנס פך השמן אלא

לשבעה ימים, שהרי מצאו פך אחד שהיה בו שמן

להדלקת יום אחד (רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג).

1 .גם ביום הראשון אירע נס, משום ששמו במנורה רק

שמינית הכמות ובכל זאת היא הספיקה להדלקת לילה

שלם (בית יוסף סימן תרע).

2 .אמנם שמו במנורה את כל השמן, אולם רק שמינית

השמן כלתה, לכן היה ניכר הנס גם ביום הראשון.

3 .היום הראשון נקבע על נס הניצחון במלחמה, ושאר

שבעת הימים על נס השמן (ארחות חיים, חנוכה).

4 .היום הראשון נקבע על נס מציאת פך השמן, שאף

מציאתו הייתה בגדר נס (מאירי שבת כא).

5 .אחר ששמו את השמן במנורה - נשאר הפח מלא

כבתחילה, וראו את הנס כבר ביום הראשון (בית יוסף שם).

6 .הוריקו את כל השמן לתוך המנורה, ונרות המנורה

דלקו כל הלילה, ולבוקר - היו נרות המנורה מלאים

שמן (בית יוסף שם).

7 .לפי שהיוונים גזרו על המילה, וכשגברה יד

החשמונאים עליהם - שמחו על חידוש ברית המילה

שניתנה לשמונה ימים, ועליה סמכו את הדלקת הנרות

במשך שמונה ימים (אר"ח בשם בעל העיתים; כלבו).

8 .דפנות פך השמן ספגו מעט מן השמן, ולאחר ששמו

את השמן במנורה לא היה בו אפילו כדי הדלקת יום

אחד (שאילתות סוף שאילתא כו).

9 .לאחר שראו נס גלוי במשך שבעה ימים, הבינו שגם

השמן שדלק ביום הראשון - אף הוא נס. וכעין שאמר

רבי חנינא בן דוסא לבתו, אשר בטעות שמה בנר חומץ

במקום שמן - "מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ

וידלוק" (הסבא מקלם).


בס"ד גיליון 182 ח' כסלו התשס"ט (5.12.08) פרשת ויצא

אובאמה או מה?

ספר יחזקאל פרק לח פסוק ב:

הנביא אומר: "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו.
וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-ד-ֹנ-ָי –יְה-וִ-ה הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל"

סיפרו החל מהמילה נשיא, החל מהאות א בדילוג של שבע אותיות תגיעו לאות ו סיפרו שבע אותיות נוספות תגיעו לאות ב סיפרו שבע אותיות נוספות תגיעו לאות א.
סיפרו שבע אותיות נוספות ותגיעו לאות מ ועוד שבע אותיות תגיעו לאות ה.

והרי לכם: "אובאמה"
"נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-ד-ֹנ-ָי י-ְה-וִ-ה הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל"

הנביא מדבר על מלחמת גוג ומגוג.
מסתבר שבתקופת מלחמת גוג ומגוג
הנשיא יהיה אובאמה...!?


צירוף מקרים? או מה?


יש להדגיש, שאין אף אחד יודע בדיוק מה שעתיד להיות, ויתכן מאוד שזה לא יתפתח כך, בהחלט יש כאן הכנה ותשתית, אבל לא מחייב את המציאות!

(מתוך ערוץ הדברות)

השאלה והתשובה במומבאי

בימים שלפני ליל הסדר מסתובב גבי ותולה מודעות בבתי המלון וב"גסט-האוס"-ים בעיר מומבאי, המזמינות את ציבור היהודים לליל סדר כהלכתו בבית חב"ד.

בערב ליל הסדר, כמה שעות לפני כניסת החג, בעיצומן של ההכנות לליל הסדר, רבקי אומרת לגבי "לך תסתובב ותראה אם לא שכחנו מלון או גסט-האוס".
גבי אומר לה "אבל אני הסתובבתי אישית ותליתי בכל המקומות".
רבקי מתעקשת וגבי יוצא לרחוב כמצוות רעייתו היקרה.

תוך כדי סיורים ברחובות, גבי מגלה גסט-האוס שמשום מה הוא פסח עליו בסיבוב הקודם ולא תלה בו מודעה.
הוא נכנס פנימה ומבקש מהפקידה לראות את ספר האורחים, הוא מעלעל בו ומגלה שם שנשמע ישראלי.
הוא עולה במדרגות, דופק בדלת שוב ושוב, ומשלא נשמעת תשובה הוא עוזב ומתחיל לרדת במדרגות.
כאשר הוא מגיע למדרגה התחתונה, הדלת מאחריו נפתחת ובחור עם מגבת סביב חלציו נוטף מים מסתכל עליו בהלם.
"מי שלח אותך" שואל הבחור, "הקדוש-ברוך-הוא" עונה גבי.
הבחור בהלם מוחלט קורא לו לבוא, גבי נכנס והבחור מתלבש ואומר לו:
"תשמע סיפור, אני מגיע עכשיו מדרום הודו בדרכי לצפון, כלל לא תכננתי לעצור בעיר, באתי ברכבת והייתי צריך להחליף רכבות.

כשאני יורד בתחנה ובא לקנות כרטיס, אני מגלה לחרדתי שכייסו אותי.
אני יושב על אבן ומתחיל להכנס לדיכאון, לפתע ניגש אלי אדם צעיר, הבחור מדבר אלי במבטא צרפתי ושואל אותי מאיפה אני.

כשאני אומר שאני מישראל, הבחור

אומר לי -גם אני יהודי, מצרפת-נותן לי סכום כסף.

הבחור אומר לי -תיסע לעיר ותשכור חדר, אחרי החג תתקשר הביתה ותגיד להורים שיפקידו כסף בבנק הדואר, ואז תמשוך את הכסף באמצעות 'ווסטרן יוניון"-

אני עושה כמו שנציע הבחור, מגיע לעיר, שוכר חדר ב"גסט-האוס" הראשון שאני רואה, נכנס לחדר ונשכב על המיטה.
אני מסתכל כלפי מעלה ומתחיל "לדבר" עם א-לוקים - א-לוקים, מה קורה? מה יהיה? מה אני עושה כאן במצב ביש שכזה?-

אתה קולט? אני, הקיבוצניק? שמעולם לא היה לי שום קשר עם ההוא מלמעלה, מדבר אליו...
פתאום אני קולט שהיום בערב זה ליל הסדר, והמונולוג שלי מתחדש -אני יודע שהקשר בינינו לא מי יודע מה, אבל א-לוקים, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן, אל תתן לי להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל סדר אמיתי עם עוד יהודים...-

סיימתי את המונולוג, התפשטתי ונכנסתי למקלחת, פתחתי את המים ופתאום - דפיקות בדלת, חשבתי שאני מדמיין, אבל לא, הדפיקות חזרו שוב ושוב.
סגרתי את המים, שמתי מגבת וניגשתי לפתוח את הדלת.

אני פותח את הדלת ורואה מישהו שנראה כמו רב יהודי בקצה המדרגות, וכשאני שואל אותך מי שלח אותך? אתה עונה לי "הקדוש-ברוך-הוא"..."
מיותר לציין שגם הקיבוצניק הנ"ל, כמו מאות ואלפי יהודים אחרים זכו לאירוח קסום בבית חב"ד בעיר.
 
בס"ד עמוד 2

 
תפילה לאל חיי

"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך": (כח, כ-כב)

הנה העולם רגילים לפרש לחם לאכול וכו', כלומר שתתן לי לחם וגם תתן לי את הבריאות שאוכל לאוכלו, וכן תן לי בגד ולא שיהיה מונח בארון, אלא שאוכל

ללבוש את הבגדים שתתן לי ולצאת ולבוא והוא נכון ויפה.

ועוד יש לומר, לחם לאוכל לא בשביל להרבות תאוות ותענוגות, רק לחם לאוכל כדי להתקיים, ועל דרך אומרם (אבות ו-ד), פת במלח תאכל. וכן בגד ללבוש ולא מעבר לזה, אלא רק בגד שיוכל ללבוש כדי לצאת ולבוא בין האנשים.

ועוד מלמדנו הכתוב, כי גם כשמתפלל על דברים גדולים, כמו כאן שהקדים ואמר, אם יהיה אלוקים עמדי וכו', היינו שביקש מהשם יתברך והתפלל שינצל מאויביו מבקשי נפשו. ובכל זאת גם על הדברים הקטנים ביקש, לחם לאכול ובגד ללבוש.

ומזה ילמד האדם לבקש על כל דבר ודבר כדי לקבוע בלבבו שגם הדברים הקטנים ביותר באים רק מאתו יתברך.

ועוד השלים יעקב את תפילתו באומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוקים. שנראה שגם זה מן התפילה שיזכה לשוב לבית אביו ויזכה להמשיך בעבודת ה' והנדר מתחיל בפסוק הבא, והאבן הזאת וכו' וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך, והיינו שלעולם אדע שהכל משלך. (ברכת אליהו)

יעקב והמלאכים

"ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (לב, א-ב).

הן ידוע שיש מחנה מלאכים שסימנם ארגמ"ן (ראה בתיקוני זוהר תקון ע קכז, ב וע"ח שער נ' פרק ח' וראה בשל"ה תורה אור בביאורו לסדר נשא כשביאר את עניין המחנות), והם אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל, ואמרו שנוריאל ואוריאל אחד הם,

והוא הנקרא מחנה שכינה.

והרה"ק רבי שלם בוזאגלו ע"ה בעל מקדש מלך על הזוהר הקדוש כתב (נדמה לי שהוא בהקדמה לפירושו הדרת פני מלך על האידרא), שפ"א נרדם ובא אליו מורו ורבו רבי חיים בן עטר הזקן ז"ל ואמר לו תפתח את ידך, ופתח וראה שכתוב בו ארגמ"ן, ושאלו מה זה והשיבו כנ"ל. ע"ש.

וראיתי באיזה סידורים שנכתב בהם כי המלאכים הללו היו מחנה שפגש יעקב אבינו ע"ה, וזה אומר כאשר רא"ם ר"ת רפאל אוריכל ומיכאל, וחסר גבריאל

(אך נוריאל אינו חסר כי הוא אוריאל וכנ"ל). לזה אמר מחנה "אלהים" זה, שהוא גבורה, והוא בחינת גבריאל, ואז נשלם מחנה שכינה שהוא "ארגמן". וטוב שיכוין אדם לזה בדרכים באומרו פסוק זה בתחילת הדרך.

[א"ה – מה מתקו לחכי לפי זה דברי זוהר חדש סדר חוקת דאיתא שם, מרכבו ארגמן – דא יעקב וכו' והדברים נפלאים. יבח"ר]. (ברכת אליהו)

 
בס"ד עמוד 3
 
רבי אריה לוין טיפס על החומה וזינק אל תוך הכלא

"הגידה לי מה משכורתך" (כט-טו)

פירש האלשיך, שבזמן שהותו של יעקב אצלו, שמע לבן את יעקב שאמר 'אחיו אני ברמאות', ולכן אמר לו: הכי אחי אתה, בודאי אתה אחי ברמאות, שהרי זה חודש ימים שהינך עובד אצלי, ולא בקשת ממני משכורת.

ומי יודע – כותב האלשיך – מה אתה זומם בזה, שכל דבר הניתן במתנה סופו שעולה ביוקר רב. ועכשיו אתה מחניף לי לעבוד חינם, כדי שאח"כ תבקש ממני איזו טובה גדולה כזו, שכל נכסי לא יספיקו לכך, ולכן הסבר לי מה אתה רוצה עבור עבודתך.

ועל כך השיב לו יעקב: אתה סבור שבאתי אליך לשם רווח, לא באתי אליך אלא מפני שאני מעריך את שתי בנותיך.

חשדו זה של לבן ביעקב, לא היה לו כמובן על מה שיסמוך, ורק מי שראשו עסוק כל היום בחיפוש אחר ענייני רמאות, מגיע לחשדות שכאלו, אבל יעקב איש האמת מעולם לא עלתה על דעתו כזאת.

ואמת זו, נמשכה גם לזרעו אחריו, ועד היום גם בדור הנהנתן של ימינו, אפשר למצוא יהודים המוסרים את כל כולם למען הזולת, ולא מבקשים לעצמם מאומה.

ומעשה שהיה, כך שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, אצל רבי אריה לוין זצ"ל, בתקופת שלטון הבריטים

בארץ ישראל, שיהודי נשפט ונכלא בעיצומה של שבת קודש. ר' אריה, שהיה כידוע רבם של האסירים, ידע שהאסיר ההוא שומר מצוות ומקפיד על קלה כחמורה ולא יסכים לאכול מהמאכלים שיגישו לו בבית הכלא.

פנה חמיו של מרן הגרי"ש להנהלת בית הכלא, הסביר להם את העניין וביקש היתר להכניס לאסיר הדתי מאכלי שבת כשרים. כיון שהיה מדובר ב'אסיר רגיש' סירבה ההנהלה להיענות לבקשה.

אבל ר' אריה ממשיך לכאוב את כאבו ורעבונו של היהודי ומחפש כל דרך על מנת להגיע אליו ולמסור לו את מנות האוכל שהכין לו.

מה עשה?

קרא ר' אריה לשני יהודים שיגיעו איתו אל חומות הכלא הבריטי. משהגיעו ליעדם, התבונן ר' אריה לראות שאין איש רואה במעשיו, טיפס על גבם של שני היהודים וזינק עם כל שנותיו – אל תוך הכלא, ומסר לאסיר את האוכל.

למותר לציין שקציני בית הכלא תפסוהו והביאוהו לפני מפקדם. אבל, ראה זה פלא. כאשר שמע מפקד בית הסוהר את העילה שגרמה לר' אריה לקפוץ מעל החומה הגבוהה ולהסתכן, התייחס אליו בכבוד ובסלחנות ואמר לו:

עכשיו אני בטוח שאינך מקבל משכורת עברו תפקידך כרבם של האסירים היהודיים. מי שעושה את תפקידו בשביל המשכורת, לא יתכן שיגלה מסירות כה רבה (ברכי נפשי)

ארץ ישראל טהורה וקדושה

מדברי חכמינו משמע שכל כדור הארץ טמא טומאה חמורה, מלבד חלקת אדמה קטנה זו, הנקראת ארץ ישראל – שטהורה היא. פיסת אדמה זו היא היחידה מכל אדמות תבל שהיא בבחינת קדושה.

על מה בעצם מסתמכים חז"ל בפסיקת הלכה זו? אמנם, מצאנו במקרא פסוקים שונים בנושא טומאת הארץ, כגון (דברים כא): "ולא תטמא את אדמתך" וכהנה רבות, שרק מלשון השלילה משתמע החיוב, אל תטמאה משום שהיא קדושה, ובזכריה ב' נאמר בהדיא, שהיא אדמות קודש, דכתיב: "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש". ובמשנה כלים, פרק א', משנה ו' אמרו רבותינו: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" משמע, שגם כל הארצות מקודשות, אלא שארץ ישראל מקודשת יותר מכולם. לפיכך, אין להסיק מכאן שארצות העמים טמאות הן מצד עצמן, אלא יתכן שישנו נעלם אחר שבסיבתו טמאות הן. מהו נעלם זה?

ארצות העמים נמצאות תחת השפעת שרי מעלה, בניגוד לארץ הקודש הנתונה להשגחת עינא פקיחא, דכתיב: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא). ניחא שפיר. משמעות הדברים, מאז חטא אדם הראשון נמסרה הארץ – בסמכות הבורא ברוך הוא ובהשגחתו לרשות המלאך המחטיא – סמא"ל אבי הסטרא אחרא – ולשליטתו. (מעשה אבות סימן לבנים)
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה,
הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
בס"ד עמוד 4
השגרה הרעה והשגרה הטובה
 

"ויברך ה' אותך לרגלי" (ל-ל)

אין לנו עסק בנסתרות ולא ידיעה בתורת הקבלה. ובכל זאת, נביא את פירושו של המקובל האלוקי רבי מאיר ביקיאם זצ"ל על פסוק בפרשתנו, פירוש על דרך הקבלה. יעקב אבינו עליו השלום אמר ללבן: "ויברך ה' אותך לרגלי".

וכתב: יניקת הקליפה מן הקדושה היא דרך הרגלים, כדכתיב בנחש: "ואתה תשופנו עקב", עד כאן לשונו הקדוש.

אמנם דברי קבלה הם, אבל נסבירם לפי מושגינו ויפקחו עינינו:

הנחש - כולו "רגל". על גחונו הולך, זוחל בצמוד לארץ. הבהמה מתנשאת על ארבע רגלים, אבל גופה וצווארה מקבילים לארץ וראש שחוח. האדם, רגליו מוצבות ארצה, אבל גופו זקוף וראשו נישא.

וסמליות גדולה יש בדבר. כי זה לעומת זה ניצבים הראש והרגל. הראש – גבוה, משכן השכל והדעת. העיניים קבועות בו, "החכם – עיניו בראשו" (קהלת ב-יד). הוא שוקל, בוחן, חושב ומחליט. הרגל – הולכת ופוסעת. אם הראש לא יכוון את צעדיה בתבונה – היא תינגף באבנים ובסלעים, תיפול לתוך בורות ומהמורות, תיפצע בקוצים וברקנים.

רגל מלשון הרגל, רגילות. ההרגל נעשה מתוך שגרה, בלא מחשבה, בלא בחינה מחדש, ללא מעורבותו של הראש. וכן הוא "מקום יניקתה של הקליפה מן

הקדושה – דרך הרגלים". "רגליה יורדות מוות" (משלי ה-ה), דרך ההרגל, דרך השיגרה והתאבנות המחשבה.

הרי זה מוזר: יש דרגות בבריאה, דומם צומח, חי – ואדם. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך היא פעילה יותר. הדומם – קפוא ומשותק. הצומח – עולה ופורח. החי – משוטט ופעיל. ומה יתרון האדם? אין הוא פעיל יותר מן הנמלה או הקוף. לא מן הבחינה הגופנית. אבל הוא פעיל – מן הבחינה הרוחנית. יכול להתעלות, להשתפר, להשתלם.
 

והנה לא ראינו צמח שאינו גודל ופורח, ששואף להיות כאבן. לא מצאנו נמלה שתכריז על שביתה, תעמוד כמשותקת ותרצה להיות רדומה. אבל מצאנו – ועוד איך! - בני אדם שמתכחשים ליעודם ואינם רוצים לחשוב, אינם רוצים להתעלות. טוב להם לחיות במעל ההרגלים, בפעילות השגרתית. כשמציעים להם להתעלות, כשאומרים להם: בואו לשיעור תורה בערב, לטעום מנופת צוף התורה הקדושה, מאירת עיניים ופוקחת לב, הם אומרים: עזוב... כשמציעים להם: הרשמו לסמינר, תכירו את ערכי היהדות, את המאור שבה, את המורשת הנפלאה, את אמונת האבות, תורת הר סיני, והם יודעים כמה זה נכון, כמה זה אמיתי, כמה זה טוב, ואומרים: עזוב...

שבויי ההרגל, כלואי השגרה, נעדרי היוזמה: עזוב, תן להמשיך כך...

הפקעת לא אומרת כך לאביב, המאיץ בה לבקוע ולפרוח; האפרוח לא אומר כך לכח

הדוחפו לבקוע מן הביצה. רק האדם אומר כך ליצרו הטוב, המתחנן בפניו שיצא מן השגרה, שיפרח ויתעלה...

מאידך גיסא, אל לנו להתעלם מן התועלת שבהרגל, בהרגל הטוב. הרי אנו מבקשים: "שתרגילנו בתורתך". "ותרגילני לדבר מצווה ואל תרגילני לדבר עברה". אדם הרגיל לקום בהשכמה, ללכת לתפילה במניין, ללכת לשיעור תורה – אדם זה רתם את כח ההרגל למרכבת היצר הטוב.

בהקשר זה, סיפר רבנו הבן איש חי זצ"ל סיפור:

למלך צרפת היה חוזה בכוכבים שהמלך רחש לו אמון רב. יום אחד איבד האצטגנין את אמונו של המלך, שהחליט שאין הוא אלא מאחז עיניים ורמאי. מה עשה? קרא לאצטגנין והורה לשומר ראשו שברגע שיתן אות – יהרוג את הרמאי.

בא האצטגנין לפני המלך ונשאל: "אם יודע אתה הכל, אמור לי באיזה יום תמות..."

הלה היה רמאי, אבל גם פיקח. הבין שכלתה אליו הרעה, אבל מיד התעשת ואמר: איני יודע אלא זאת, שאני אמות שלושה ימים לפניך"...

נבהל המלך מן התשובה, ומעתה שמר מכל משמר על חיי האצטגנין...

רואים אנו, שבחוכמתו יכול האדם להפוך את שונאו – לשומרו. אף אנו יכולים להפוך את ההרגל והשגרה – לכח חיובי, אם נתרגל לטוב, למצוות, לתורה ולתפילה! (מעין השבוע)
 

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל:
 

לבן הארמי - הרמאי


כמה מלבב! לבן שומע שבן אחותו האהובה רבקה, זו שבהפרדה ממנו ברכה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה" (בראשית כד, ס), מגיע לביקור משפחתי! מיד "וירץ לקראתו, ויחבק לו וינשק לו, ויביאהו אל ביתו" (שם כט, יג), לבכות מהתרגשות. על פי החשבון, הפליג לבן מעבר לגיל מאה באותו פרק (שהרי יצחק היה בן ארבעים בנשאו את רבקה, בראשית כה, כ. ובן שישים בהולדת יעקב, שם כו. ובנישואי יצחק היה לבן מבוגר, שם כד, נ. ויעקב היה בן שבעים ושבע בבואו לחרן, רש"י בראשית כח, ט. צא וחשב שנותיו של לבן). אשריו שזכה לראות את בנה המושלם, הצדיק תמים של אחותו הצדקת. לאושר יחשב לו, אם יזכה להיות חותן המלך!

בא רש"י הקדוש, והפך את הקערה על פיה: "וירץ לקראתו", כסבור ממון הוא טעון. שהרי עבד הבית (אליעזר עבד אברהם) בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (בראשית כד, י).

"ויחבק לו", כשלא ראה עימו כלום, אמר: שמא זהובים הביא, והינם בחיקו...

"וינשק לו", כשלא מצא במישושו זהובים, אמר: "שמא מרגליות הביא, והינם בפיו... חשב שהחביאם בפיו מחשש שוד דרכים. לבסוף, כשלא מצא מאומה, שיער שהחביאם במקום סתר ויספר לו אם יראה לו אותות אהבה, ולכן: "ויביאהו אל ביתו", לשמוע סוף סוף מה הביא...

הנה כי כן, התפוגגה האידיליה. חשבנו, באמת, שלפנינו מפגש משפחתי מרגש עד דמעות. והנה, לא דובים ולא יער, רק אנוכיות צרופה, חיפוש מדוקדק...

ולמה עשו כן, למה פירשו כך חז"ל מדוע פירשו כל תנועה לכף חובה? פסוק הדריכם: "בשפתיו ינכר שונא, ובקירבו ישית מרמה. כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו" (משלי כו, כד). ופסק רבנו הרמב"ם (בפירוש המשניות אבות פ"א, מ"ו) על סמך פסוק זה, שאם אדם הידוע ברשעותו ונכליו יעשה מעשה הנראה כתמים וטוב, אל תיפול בפח: חפש את הנוכלות והמרמה. כי לא יהפוך עורו וחברבורותיו, ועליך לעמוד על המשמר!

התורה תורת חיים היא, ולקחיה לקחי נצח. ולוואי ויפיקו מנהיגנו את הלקחים הברורים כל כך, הנחרצים, שבנפשנו הם: לא להאמין בשונא כשהוא מחנן בקולו, מתחנחן, מבטיח הבטחות, מצהיר הצהרות... לדעת כי שבע תועבות בלבו, כי בקירבו ישית מרמה!

חז"ל מספרים (בראשית רבה כב, ח), שבתחילה גבר הבל על קין. כשעמד להכריעו החל קין לבכות, לבקש רחמים, ונכמרו רחמי הבל. והסוף, ידוע...

ולא, אין זה שייך לא לימין ולא לשמאל, לא לפוליטיקה ולא למדיניות. זה שייך רק למציאות. המציאות כמו שהיא, כמו שלימדתנו התורה להסתכל עליה, כדי להמנע מהפתעות...

 

שבת שלום ומבורך!

 

לא להתפתות ליצר הרע                    

       

"ויקרא שם המקום ההוא מחנים"  (לב-ב)

משל כתב החפץ חיים זצ"ל, לנוכל שהציק לו רעבונו. אמר: הבה אפעיל את קסמי על אחד השוטים. לבש מיטב מחלצותיו ופסע מעדנות ברחובה של עיר. צדה עינו אדם אמיד, לבוש בטוב טעם. עטה על פניו מסכת התפעלות והתפעמות, פרש ידיו לצדדים ופנה אליו כאל מודע ותיק:  "כה מאושר אני לפגוש בך שוב! מה שלומך, אחר כל אלו השנים?!"

הקדיר הלה פניו, מצחו נחרש קמטים וראשו נד בפסקנות: "סלח לי אדוני, חלה כאן טעות. לא ראיתיך מעודי!"

הבין הנוכל שפגש באדם פיקח, מלמל מלות התנצלות והמשיך בדרכו. הבחין בקורבן אחר, אף הוא לבוש בהידור. שוב לבשו פניו ארשת מתיקות והוא פנה אל ההלך בשמחה, מושיט ידו לברכה: "האח, כמה טוב לפגוש מכר ותיק בעיר זרה! מה שלומך, אחא?!"

נבוך הלה, לא זכר מתי פגש באדם זה והיכן, לפגוע בו לא רצה. הסס להתנכר, והנוכל כרך כבר את ידו סביב כתפיו, ארג במרץ את רשתו. שאל לשלום המשפחה, למצב הפרנסה, והקורבן מצא שהמכר החדש-ישן איש רֵעִים להתרועע, נעים שיחה, שנון ועליז. איך, תמה על עצמו, איך שכח רע כה מקסים, השמח כל כך לראותו לאחר תקופה כה ארוכה? "יש לחוג את הפגישה המפתיעה", הצהיר החבר בלהט. "הנה, יש כאן מסעדה. בוא ונרים כוסית לכבוד המאורע".

נשא האיש עיניו, ונחרד מעט – הייתה זו המסעדה היקרה בעיר. מעולם לא הרשה לעצמו לבוא בשעריה. ומלבד זאת, ממהר הוא לעבודתו. אם יאחר, צפוי הוא לנזיפה, אולי אף ינכו משכרו. אך החבר העליז כאילו קרא את מחשבותיו: "הכל על חשבוני, אחא, השמחה כולה שלי! נרים כוסית ונטעם משהו – כמה דקות, הן חייבים אנו לחגוג!"
אם מזמין הוא על חשבונו, עול הוא שלא להיענות. באמת,הרי זו הזדמנות נדירה לטעום ממעדני המסעדה, שמעטים יכולים לעמוד במחיריה. בר-מזל הוא שחבר כה עשיר לו, וידו רחבה ופתוחה...

נכנסו, והחבר הישן-חדש לחש: אורחי אתה, הזמן ככל שתרצה!" האיש נבוך, והתודה בפני המלצר: "איני בקי במעדניכם, מה יש לכם להציע?"

"אביא מבחר מנות", הציע המלצר האדיב, "ותבחר כרצונך!"

"מנות כפולות, כמובן", הזכיר האיש, אינו שוכח את איש חסדו.

"כמובן, אדוני", ענה המלצר ונעלם בצעדים חרישיים.

שעת ההמתנה עברה בשיחה מלבבת, שהשכיחה מהאיש את הזמן החולף ואת חובתו למעבידו. כעבור שעה נערך השולחן ויש לציין שהמסעדה הצדיקה את מחיריה. מעודו לא טעם כמעדניה. וכמאמר חז"ל (מגילה ז.), תמיד ימצא מקום למעדן נוסף. ומנה רדפה מנה, כשהיינות מלווים את המאכלים לפי המלצת המלצר: יין אדום לתבשיל קדרה, יין לבן לצלי, יין מתוק לזה ויין חמוץ לזה, עד שהתערפלו החושים ונתבשמו הרגשות, הגוף רבץ בלאות נעימה והעולם נראה מסביר פנים להפליא. זה היום היפה ביותר בחייו. כה נעים היה לו לרבוץ כך בחוסר דאגה ולהתמכר לתחושת העונג, עד שלא שם לב לחברו שקם ממקומו ו...חמק. המלצר הפריעו מזחיחות דעתו בהגישו בטקסיות טס כסף ועליו החשבון.

"הוא משלם" הפטיר בנמנום.

אבל ה' הוא חמק-עבר...

והמלצר במבע פנים מוזר, עומד מעליו ללא נוע, ממתין לתשלום. "הוא אמר לי שהארוחה על חשבונו" אמר האיש, ורטט נשמע בקולו. "אדוני הוא שהזמין" השיב המלצר, "מה שנדברתם ביניכם אינו מענייני".

העיף מבט בתשלום ועיניו חשכו: הייתה זו כל משכורתו החודשית! כיון שנזכר במשכורתו, נזכר במקום עבודתו. כיון שנזכר במקום עבודתו, העיף מבט בשעונו וידע כי יפוטר ממשרתו...

אין צורך להסביר את הנמשל. היצר הרע מבטיח "הרים וגבעות" תענוגות ומעדנים, פיתויים ומדוחים. החכם – דוחהו מעליו מיד. בלא טענות ומענות. אומר: "איני מכירך, מה לי ולך?'. אך גם החכם פחות, החוכך לשקול את הצעתו, צריך לדעת שבסוף יתבע כפלים: גם ישלם מחיר מלא על כל ההנאות וגם יענש מדוע נעדר אותה העת מעבודתו והזניח את יעודו ותפקידו. (הגדת הח"ח, שמירת הלשון)

 

 דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין

ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה

42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

 

 אלוקינו שבשמים כל אשר חפץ עשה       

"השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (לא-כט). הגאון הצדיק רבי יוסף יוזל, הסבא מנוברדהוק זצ"ל, סיפר מעשה שהיה. בענותנותו ספרו בגוף שלישי, כאלו ארע במישהו אחר, אבל ככל הנראה בדידו הוה עובדה: יהודי ישב על ספסל בבית הנתיבות. הרכבת עמדה ברציף, הצפירה נשמעה, ארובת הקיטור העלתה עשן ואחרוני הנוסעים חפזו לעלות לקרונות – והוא יושב בשלוה, כאילו כל עתותיו בידו.

עבר לידו אחד הנוסעים, ושאל: מדוע מתמהמה מר? כלום אינו מתעתד לנסוע?"

נשא אליו היהודי עיניו, ואמר: "הייתי רוצה לעלות לרכבת, אבל אין לי כסף לקנות כרטיס נסיעה."

אם אין לכבודו דמי נסיעה, מה לו לשבת כאן?" צחק האיש, "למה ממתין מר?"

והיהודי ענה:" ממתין אני, שהבורא יתברך יזמן לי דמי נסיעה!"

חיוכו של האיש התרחבה, אבל לא היה לו פנאי להמתין. הסדרן האיץ במתמהמהים. מהר לעלות לרכבת והתיצב ליד החלון, סקרן לראות האם שלותו של היהודי תעמוד לו כשהרכבת תתחיל לנוע.

הצפירה השלישית נשמעה, הצפירה האחרונה. ולפתע חלף אדם במרוצה, ממהר לרכבת. כשעבר ליד הספסל, קרא לעבר היהודי: מה לך, יושב? האינך רואה שהרכבת עומדת לנסוע? אם אין לך כרטיס – קח כסף ובוא!"

נטל היהודי את שטר הכסף, נשא את צרורו, ועלה לקרון כשהגלגלים החלו לנוע...

ניתק אותו נוסע מן החלון ממנו צפה על המתרחש, וגער ביהודי בנימת תוכחה: "ראה נא כמה סכל היית. איך יכול אתה לסמוך על מדת בטחונך? – מה היית עושה, לו אותו אדם היה מאחר בדקה אחת?!"...

היה הסבא מנובהרדוק מסיים מעשה זה באומרו: "כך מצינו בלבן הארמי, שרדף אחרי יעקב אבינו, וכשפגש בו, אמר: 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע – ואלוקי אביכם אמש אמר אלי... השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע' – ויש לתמוה, הן דבריו נסתרים מניה וביה: אם הבורא יתברך הזהירו מפגיעה ביעקב, כיצד יכול הוא לפגוע בו? אבל כך דרכם של רשעים, שחושבים הם: אנו יכולים, אנו מסוגלים, יש לאל ידינו. רק 'במקרה' מנעו בעדנו"...

אבל אנו יודעים, כי "אלוקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה" הוא העושה כל, ובלעדיו לא נעשה דבר! (מעשה רב, שאל אביך ויגדך)

 

"אין זכיה כתורה ואין חכמים כישראל"

"ויפרץ האיש מאד מאד" (ל-מג).

ארבע עשרה שנה עבד יעקב אבינו את לבן עבור בנותיו. ועוד שש שנים, בהן עשקו לבן והחליף משכורתו עשרת מונים. חשב להתעשר על חשבונו, כהודאתו "נחשתי, ויברכני ה' בגללך", וחש לעשקו. ומה היה הסוף? יעקב אבינו יצא ממנו בעושר רב, "ויפרץ האיש מאד... ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

ואלו לבן, בשובו למקומו לאחר שרדף אחרי יעקב, מצא שלסטים רוקנוהו ורוששוהו מכל וכל (בראשית רבה עד-טז). זה סופו של עושק ורמאי!

ובעניין זה: מעשה בסוחר יהודי שחצה את המדבר וצרור כספו בידו, לעשות בו סחורה. בדרכו התנפלו עליו שודדים ושללו כל ממונו. עמד תוהה ואבל, חסר כל. לפתע ראה פרש חמוש.

שאלו הפרש: "מה לך?" סיפר כל אשר קרהו.

אמר לו הפרש: "אם ארדוף ואשיגם – ואחלץ מהם שללם – מה יהא שכרי?"

אמר לו: "אתן לך עשירית".

מאן הפרש.

אמר: "אתן לך מחצית", וסרב.

נענה הסוחר ואמר: "קח הכל, ותן לי מה שתרצה".

הסכים הפרש, בתנאי שההתחייבות תכתב ותחתם. לאחר מכן, מיהר אחריהם, הרג מקצתם והכניע את השאר, וחילץ את ההון הרב.

נטל מתוכו זהוב, והשליכו ליהודי.

אמר היהודי: "אנא בטובך, היה הוגן" – והפרש אטם את אוזנו משמוע. קראו הסוחר היהודי לדין לפני המלך אלפונסו. התיצבו לפני המלך והיהודי טען שנעשק, הוציא הפרש את ההתחייבות החתומה.

פנה המלך ליועצו, החכם רבי שמואל סקיל, ואמר: "מה נעשה במקרה זה? הלב ממאן לנשל את היהודי מכל רכושו, אבל ההתחייבות חתומה, גם אם הוצאה מידו באין בררה".

אמר רבי שמואל למלך: "תן לי רשות", והרשות ניתנה. אמר לפרש: "בבקשה ממך, תן לסוחר הזה עוד כמה זהובים".

ענה הפרש: "לא רוצה!"

אמר רבי שמואל לפרש: "האמנם אתה רוצה הכל מלבד הזהוב שנתת?"

אמר הפרש: "אכן כך!"

"אם כך", אמר רבי שמואל לסוחר, "החזר לו את הזהוב שקיבלת, והוא ישיב לך את כל הרכוש!"

"מדוע?" תמה הפרש.

"כי זו לשון ההתחייבות", אמר רבי שמואל: "קח הכל, ותן לי מה שתרצה. וברגע שהודית שאתה רוצה בכל, מלבד אותו זהוב, הרי חייב אתה לתתו לסוחר, כי זה מה שאתה רוצה..."

חפו פני הפרש, שביקש תפוס מרובה, ונאלץ לוותר על שללו... (מעין השבוע)

 

העלון מוקדש לעילוי נשמת:

 

החייל נתנאל בן ציונה ויוסף ז"ל הי"ד

שנהרג בקרב ב"ציר המתפללים" בחברון

בי' בכסלו התשס"ג

ת.נ.צ.ב.ה

 

יוסף ז"ל רונן ז"ל

בני עמליה ומוטי מורן שיבלט"ו

שנספו בדמי ימיהם בט"ז תמוז התשנ"ח

ת.נ.צ.ב.ה

 

 

  בס"ד

                                            "ויתרוצצו הבנים בקרבה"

"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'"

וכך לשון המדרש: בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך'. ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשיו מפרכס לצאת. הדא הוא דכתיב 'זורו רשעים מרחם'.

כלומר, חז"ל ידעו מכֹּח קבלתם כי:

*    לעובר יש חוש או דרך מיוחדת על פיהם הוא מרגיש ויודע בדבר מקומות מיוחדים הנמצאים בסביבתו.

*    פרכוסים עזים של העובר החוזרים על עצמם כאשר האם עוברת בסמוך למקומות מסוימים – אינם מקריים ויכולים ללמד עת אופיו של העובר.

*    העובר שומע קולות מן החוץ.

ראוי לציין שהמדע הצליח לעת עתה להשיג בכוחות עצמו את הנתון השלישי שהזכרנו. והרי אנו מביטים בו מן הצד וממתינים בסבלנות להתפתחותו והתקדמותו אט אט בדרך להשגת שאר הנתונים הנ"ל  אשר לימדנו בורא העולם, בתורתו.

איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים ידוע ומפורסם בכל ישראל. ובכל זאת, כאשר קיים חשש לסכנת חיים עקב הימנעות מאכילה, מבואר במשנה (משנה יומא, ח, ה) שמותר וחובה לאכול.

אחת הדוגמאות לחשש סכנה המוזכרות באותה משנה היא:

"עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב נפשה".

ופירש רש"י: העובר מריח ריח תבשיל, והוא מתאווה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים.

כלומר, כאשר אישה הרה מריחה תבשיל והיא מרגישה צורך נפשי בלתי מוסבר לאכול ממנו, לדעת תורת ישראל לא היא זו שמתאווה, אלא העובר קלט את הריח באמצעותה והוא מתאווה. ואם תמנע את עצמה מן האכילה, חייו וחייה בסכנה.

יותר מכך, בתלמוד הערוך אל אותה משנה (יומא פ"ב, ב – בתרגום מארמית) מסופר:

מעשה במעוברת שהריחה ביום הכיפורים. באו לפני רבי יהודה הנשיא ושאלוהו כיצד לנהוג. אמר להם, לכו ותלחשו באוזנה שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, ופסק העובר מתאוותו ונרגעה האישה. קרא רבי יהודה הנשיא על אותו עובר את הפסוק: 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך'. ובאמת יצא ממנה ר' יוחנן שהיה ראש אמוראי ארץ ישראל ומחבר התלמוד הירושלמי.

ומעשה במעוברת שהריחה ביום הכיפורים ובאו לפני רבי חנינא ושאלוהו כיצד לנהוג. אמר להם לכו ותלחשו באוזנה שיום הכיפורים הוא. לחשו לה ולא נרגעה והאכילוה. קרא רבי חנינא על אותו עובר את הפסוק: 'זורו רשעים מרחם'. יצא ממנה שבתאי אוצר הפירות (שהיה אוגר לשם צמצום היצע והפקעת המחיר לבסוף).

כלומר, לפי תגובות העובר במצבים כאלה, ניתן לעמוד על נטיית תכונותיו לחיוב או לשלילה (יש להדגיש כי אין הדבר נוגד את עקרון הבחירה החופשית, משום שאמנם כל אדם נולד עם אופי שונה ונטיות שונות מאחרים לחיוב או לשלילה, אך יחד עם זאת הוא נולד עם כוחות נפש שונים מהאחרים בעוצמה המאפשרת לו התמודדות בהצלחה עם כל ניסיונותיו, ובלבד שיחפוץ בכך. שהרי אין הקדוש ברוך הוא מביא ניסיון לאדם אם אינו יכול לעמוד בו. אגב נציין כאן שמשום כך גם הנולד עם נטיות לבני מינו, אינו יכול לומר איני יכול אחרת. שבודאי קיבל כוחות וכלים להתמודד ולהצליח. שאם לא כן, לא היה הבורא מצווה על כך בתורתו  - ויקרא יח, כב וכן ויקרא כ, יג. מחקרים חדשים באתר www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3027088,00.html ובאתר דעת נפש.)

ניתן להניח כי במשך דורות רבים, אילו הזדמן לאנשי המדע הרציונאלי לפגוש בדברם אלה של התלמוד, היו הם מגיבים בתמיהה מהולה בתרעומת: "הרי העובר במעי אימו הוא גוש בשר מתפתח, המשולל כל תכונה קיימת במי שכבר יצא לאויר העולם. וכיצד ניתן לייחס לו קליטת המתרחש בחוץ ותאוות?! ובכלל, וכי הוא שומע לחישה לאוזנה של אימו? ועוד נרגע על ידי כך?!"

והנה, בדורנו זה, עם התקדמות המחקר ואפשרות הצפיה בהתנהגות העובר באמצעות סורק על-קולי (אולטרסאונד) ומכשירי צילום והאזנה, 'נודע' לפתע כי העובר הוא ממש אדם המסוגל לקלוט רשמים וגירויים מן החוץ, ואפילו לזוכרם!

והנה סיכום דבריהם של מדענים שבדקו לאחרונה את הנושא וביניהם הפסיכולוגים ג'נט די-פייטרו מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, וויליאם פִילֶר מאוניברסיטת קולומביה והֶיְידֵלֵיְז אָלְס מאוניברסיטת הרוורד, ארה"ב [על פי דבריהם שהובאו במאמרה של ג'נט ל. הופסון, 'פסיכולוגיה של העובר' בירחון (Psychology Today 10.1998) וכן מידע שהובא בספר "גוף האדם – המכונה שלא תיאמן", עמד 39 ועמ' 52]:

"כבר בשבועות הראשונים להריון העובר מפגין התפתחות עצבית מעניינת ביותר: בגיל 9 שבועות הוא מגיב לרעש פתאומי; כשהרעש יושמע לו שוב ושוב, אחרי התגובה הראשונית של זעזוע, הוא יתרגל אליו. בגיל 12 שבועות העובר כבר פורש את ידיו, מגהק, מתמתח ומפהק.

יתכן שעובר בן 24 שבועות כבר מסוגל לחלום: במשך חלק ניכר מזמן השינה הוא מניע את עיניו במהירות,בדומה לאדם מבוגר שחולם בשנתו.

עובר בגיל זה מגיב, כפי הנראה, גם למוסיקה. הוא ממצמץ בעיניו ונע  - כאילו הוא רוקד לקצב על פי קצב הצלילים. הוא יכול להבדיל בין קול דיבורה של האם לבין קולותיהם של זרים. ואפילו להבדיל בין קולותיהם של זרים שונים. עובר מגיב באופן רגוע יותר למה שמוכר לו: הוא נרגע כשהוא שומע את קול האם, ונרגע יותר כשהאם מדברת בשפת האם שלה, מאשר בשפה זרה! תגובתו תהיה חיובית יותר לסיפורים שהוקראו ליד אמו מספר פעמים, מאשר לסיפורים שלא הושמעו לה מעולם. כשהאם נכנסת פתאום למקום מואר באור חזק ניכרת אצלו תגובה חזקה לשינוי.

אמיתותם של ממצאים אלו מוכחת גם עם מחקרים שנעשו עם תינוקות לאחר לידתם,אשר זוכרים את הנעשה עימם ברחם: הם מזהים מוזיקה שאמם הרבתה להאזין לה בעת ההריון, וגם הם מבדילים בין סיפורים שהוקראו לה מספר פעמים, לבין כאלה שלא הוקראו.

רבים מביננו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם רק בעת הלידה. אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה, המתחילה ממש ברגע העיבור".

כיום אין עדיין כלים מדעיים אשר יוכיחו ויסבירו כיצד בדיוק מסוגל העובר לקלוט רשמים וריח מאכלים מן החוץ. אך לנו ברור כי בורא העולם אשר כתב את התורה וציווה בה על איסור האכילה ביום הכיפורים, לימד בתורתו כל מידע מדעי החשוב ונצרך לקיום המצוות וכך לימדנו כי העובר מריח ומתאווה. ולפיכך עוברה שהריחה ביום הכיפורים ואינה נרגעת, יש להאכילה. שאם לא כן, חיי שניהם בסכנה. ופיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים.

ומתוך כך ידעו חכמי ישראל כי העובר גם שומע! ומבין! וכשלוחשים באוזני אימו שיום הכיפורים הוא היום, והוא נרגע, הרי אות הוא שעובר זה נוטה אל הטוב והראוי. ואם לחשו באוזנה ולא נרגע, הרי אות היא שנוטה אל השלילה. שהרי בודאי שמע, והבין והחליט (!).

ואם בתכונות נפשו של העובר עסקינן נבין את המבואר במדרש (מדרש רבה פרשת תולדות, סג, ו) על הפסוק לעיל האמור ברבקה בהיות יעקב ועשיו עוברים ברחמה (בראשית כה, כב). (המהפך עמ' 146-148).
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992