דברי רבא, שהיה רגיל לומר: "תכלית חוכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז.) צריכים ביאור, שהרי במקום שיאמר שהתכלית והתוצאה של החוכמה היא תשובה ומעשים טובים, מתאים יותר היה שיאמר שהתשובה ומעשים טובים הם התוצאה של היראה שהאדם ירא מהקדוש ברוך הוא.

ועוד קשה, שהרי התשובה והמעשים הטובים אינם עומדים בדרגה אחת שכן התשובה נדרשת רק אם האדם חטא, ולעומת זאת, את המעשים הטובים צריך לעשות כל הזמן.

נראה לבאר שאלות אלו על פי המעשה הידוע על רבנו סעדיה גאון ז"ל שהגיע לעיר אחת והתארח שם אצל בעל בית שלא הכירו עד אותה שעה. ביום הראשון הגיש לפניו המארח שני מיני תבשיל ושני מיני פירות, ביום השני הגיש שלושה מיני תבשיל ושלושה מיני פירות, ובכל יום ויום הגדיל המארח בכבוד האורח והוסיף לשולחנו עוד מין תבשיל ועוד מין של פרי.

נוסף שמעלת כבוד תורתו זיכני להתארח בצל קורתי – הוספתי עוד מינים ממינים שונים".

כשחזר רבי סעדיה גאון אל ביתו – מצאוהו תלמידיו בוכה, צם ומתענה. שאלו אותו תלמידיו בפליאה: "על מה ולמה?!" סיפר להם רב סעדיה את כל הקורות אותו בבית המארח ואת הדברים שאמר לו לפני שנפרד ממנו. "על פי דברים אלו" אמר רב סעדיה גאון, "עשיתי חשבון נפש ומצאתי שאני צריך לחזור בתשובה גדולה על אשר חטאתי לפני הקדוש ברוך הוא ופגמתי בכבודו, שהרי בכל יום נוסף שבו אני לומד תורה, מלמדת אותי התורה להכיר יותר ויותר בגדלותו יתברך ובצורך לכבדו ביתר שאת – יותר מכפי שכיבדתי אותו עד היום וצריך הייתי להוסיף בכל יום ויום מצוות ומעשים טובים יותר מקודמו".

סם החיים

הלכות לשון הרע

     מותר לספר דבר עברה שראה בחברו, לרבו או לאביו או לכל מי שמקבל מהם השפעה, אחרי שהוא עצמו כבר הוכיח אותו ולא קיבל.

     אסור לספר על חברו שיש בו מידות מגונות כגון כעס, קמצנות, ושאר מידות לא טובות.

     מותר לאב או לרב שכונתם לשם שמיים להזהיר את בניהם או תלמידיהם שלא יתחברו או יתקשרו לאיש אשר בו מידות מגונות.

     כשרוצה לעשות שותפות או שידוך או לקחת פועל וכד', מותר לשאול את חברו ולבקש שיספר מה שיודע על המדובר, בתנאי שיודיע לו מהי מטרת השאלה.

     התר זה הוא רק בתנאי שלא יאמין לו בוודאות רק יחשוש, וגם יקפיד שהנשאל לא יהיה שונאו של האיש המדובר עליו.

     דרך תשובה למי שסיפר על חברו לשון הרע: ילך ויתוודה ויפיס אותו ואם ניזוק בממון על ידי הסיפור יפצה אותו עד שימחל לו.

נביא משל מאלף ממשלי הרב "ישועה ורחמים" זצ"ל:

מעשה באדם שנולד לו ילד עיור, רחמנא לצלן. נטלוהו לרופאים, ערכו לו בדיקות וצילומים, עסקו בתרופות ובניתוחים אך ללא הועיל. ניגש האב לבנו, נטל ידיו בידו ואמר בכאב: "בני יקירי, גזרה היא ממרום ונקבלה באהבה. עולמך יהא חשוך עליך לעולם, אין תרופה למכתך". והילד שח ראשו בהכנעה.

לימים, נכנס הילד לחנות, גישש בידיו וזיהה את המוצרים, עד שהניח ידו על חפץ עגול.

שאל: "מהו חפץ זה?"

ענהו המוכר: "זו מנורה חשמלית".

"מנורה?" תמה הילד, "מה ענינה?"

"כשחשוך לוחצים על הכפתור, נדלק האור ואפשר לראות", הסביר המוכר.

תרופה למכתי? הייתי היום בחנות ומצאתי בה מנורה. לוחצים על הכפתור – ורואים! אנא, קנה לי את מנורת הפלאים ותאיר את עולמי!"

רשות למלאך החבלה לגעת בו" (במדבר רבה כ, טו). הכל נכון.

אך יש לדעת, שאמירת הסליחות אינה פועלת בדרך קסם, ואינה מרעיפה סליחה מאליה: מי שליבו ורגשותיו פועמים, אלא ששגרת החיים גברה עליו והאפילה את רגשותיו, יהיו בעבורו הסליחות כקרני אורה, שיגרשו את החשיכה ויפזרו את הערפילים החוצצים בינו לבין אלוקיו.

לצערנו, אנו מרגישים את חובת הכרת הטוב, כשאחד מאברי הגוף מפסיק לעבוד, חלילה. או-אז יודעים להעריך את האיברים שהשם יתברך נתן לנו, והפעילים יומם ולילה ללא הפסקה.

אני מכיר אדם שאחת הכליות בגופו הפסיקה לעבוד, והיה נאלץ למכור את הדירה שלו כדי לקנות כליה ולבצע השתלה. מחירה של הכליה היה כמחירה של הדירה, והייתה לו דירה לא זולה...

סבורני שהיהודי הזה כבר יידע להודות לה' על יתר האיברים התקינים שלו. לאחר שנאלץ להוזיל מכיסו סכום כסף כה גדול, שאותו הועיד אולי לנישואי ילדיו, כדי לרכוש כליה, ברור שמהיום והלאה הוא ידע להעריך את האיברים שקיבל מהשם יתברך, והעובדים בגופו חינם אין כסף, יומם ולילה לא ישבותו.

הטוב לפני כן?

נתקלתי פעם בראש ישיבה חשוב שהגיע ל'בית הרופאים' בעיר פלונית, נעמד ליד השלט המציין את הרופאים והמחלקות המצוים באותו 'בית רופאים', הביט בכל שורה שהיתה כתובה בשלט, ונראה היה עליו שהוא ממלמל פסוקים בפיו.

לא הבנתי מה מחפש כאן ראש הישיבה, וכששאלתיו על כך ניסה בתחילה להתחמק. רק כשביקשתי שוב ושוב, הסביר לי כדלהלן: 'תראה מה כתוב כאן, בשלט זה; בקומה ראשונה ממוקמת המחלקה הקרדיולוגית, ההמטולוגית, ומעליה בקומה השניה המחלקה בה מטופלים חולי המחלה הקשה וכו'.

לפנינו סיפור נורא-הוד, ממנו אפשר ללמוד עד כמה הפנימו יהודים בכל הדורות את המסר הזה של 'קטונתי מכל החסדים', וכיוונו את אורחות חייהם על פיו. אלמלא שמענו את הדברים יוצאים מפיו של הרב עמנואל ראב"ד, איש פתח תקוה, לא יכולנו להאמין שאדם החי בתקופתנו יתנהג בצורה שכזו, ויפגין כוחות נפש נאדרים שכאלה.

הסיפור נסוב על בן דודו של הרב ראב"ד, שהיה קצין בצבא הצרפתי, ובימי מלחמת העולם השניה נפל בשבי הצבא הגרמני, והועבר לאנגליה.

יהודי זה נודע בצבא הצרפתי כקצין מצטיין במיוחד, עד כדי כך שהנשיא הצרפתי בעת ההיא, שארל דה-גול, ענד במו ידיו כמה אותות גבורה לדש מדיו.

משנודע לדה-גול שהקצין היהודי המצטיין נישבה על ידי הגרמנים, והועבר לאנגליה, נקט בצעד חסר תקדים, שאינו זכור כמותו. בעיצומם של ימי המלחמה, הוא עזב את צרפת ונסע לאנגליה, נכנס למשרדי השידור של הרדיו האנגלי, וביקש להעביר הודעה חשובה.

משניתנה לו הרשות לכך, הכריז דה-גול באמצעות הרדיו, שאם השובים הגרמנים יהרגו את הקצין היהודי, הוא ידאג לכך שכל השבויים הגרמנים בצרפת ובאנגליה יהרגו אף הם.

היהודי, יוציא את כולם להורג.

האיומים עשו את שלהם. הגרמנים חששו לגורל שבוייהם, ובודדו את הקצין היהודי מכל יתר השבויים, ודאגו לכך שלא יהרגוהו.

אבל, הגרמנים כמו הגרמנים, לא הושיבו את הקצין היהודי המצטיין בבית מלון, ולא דאגו לו כמובן, לכבוד מלכים. הם החליטו שאם לא ניתנה להם האפשרות להורגו, הם יביישוהו בצורה שאין לה אח ורע בתולדות האומות.

מה עשו? הזמינו כלוב זכוכית גדול, העמידוהו במרכז המחנה, והכניסו לתוכו את בן דודו של הרב ראב"ד, כשהוא נתון במצב משפיל מאוד. 'בכלוב זה אכלתי וישנתי, ועשיתי כל צרכיי, לעיני כל המוני האנשים שעברו במקום', סיפר הקצין, שהוא כיום למעלה מגיל שמונים.

'את האוכל לא קיבלתי בשעות קצובות, אלא רק לאחר שהרעיבוני קשות, כל פעם מחדש. ונאלצתי ממש לצרוח מרוב רעב, אז הכניס לי השומר פרוסת לחם קטנה'.

אבל זה עוד לא הכל.

פרוסת הלחם הזו לא השביעה את הקצין. אבל, היא השביעתהו מרורות.

רק לאחר מכן השליך השומר את הפרוסה אל תוך הכלוב, בתנוחה מבזה עד מאוד, תוך שהוא צועק בקול רעש גדול – 'הנה קח לך, חזיר יהודי מלוכלך'...

כך במשך כל תקופת השבי, שארכה זמן רב, נורא נוראות. רק לחשוב איזה יסורים נפלו בחלקם של יהודים, שחטאם היחיד היה שהם יהודים, בנים למלכו של עולם! לאכול פרוסה של לחם, יבשה ומחוררת, עם כל כך הרבה 'מכות' בדרך!

לפני זמן מה פגשתי את בן דודי, מספר הרב ראב"ד, ושאלתיהו לאמור: 'אם היית פוגש כיום את השומר הגרמני ההוא, שבייש אותך בצורה כה נוראה, מה היית עושה לו'?

ולא תאמינו מה הייתה התשובה שהשיב הקצין לשעבר. ממש לא להאמין!

'אתה שואל אותי מה אעשה לשומר ההוא? אני אגש אליו ואנשק אותו'...

הרב ראב"ד לא יכול היה להאמין ששמע טוב; 'מה אמרת, שתנשק אותו?'! זעק.

'כן, כן זה מה שעניתי לך', השיב הבן דוד.

'היתכן?' – ממשיך הרב ראב"ד לזעוק.

'בודאי. שהרי נרצה או לא נרצה, הוא היה האדם שגרם לי להישאר בחיים, על ידי פרוסת הלחם שהגיש לי מדי יום ביומו' השיב הקצין היהודי הקשיש.

תשובה של יהודי המרגיש את ה'קטונתי מכל החסדים' בכל רמ"ח ושס"ה שלו.

ומה המסר המאוד חשוב שיש לנו ללמוד מכך?

לא יהסס מלבקש ממנו מחילה, ולא ישים ליבו אל עצת יצרו הרע הלוחש לו כי בקשת המחילה הינה יהירות וגאווה ורמות רוח, וממתי התחיל להדר במצוות? אל ישעה אליו כלל וכלל כי חובה קדושה היא, והלכה פסוקה הכתובה על השולחן הטהור.

"ויתן לך האלוקים" (תולדות כז-כח)

פרש רש"י: "אם מגיע לך – יתן לך, ואם לאו, לא יתן לך. וקשה, ומה מקום לברש שהרחמן יגמלנו שכר על מצוותינו ברוב רחמיו. ממה נפשך? אם קיימנו מצוותיו – שכרנו מובטח, ואם לאו – הרי אין הקדוש ברוך הוא ותרן (בבא קמא נ.). אם כן, מהי בקשה זו, שהרחמן יזכנו לחיי העולם הבא?

ברם, רעיון עמוק גלום בה – השמיענו החפץ חיים זצ"ל, והסביר זאת במשל נפלא. מעשה ביהודי עני, מחוסר פרנסה ומזל. בכל דבר ששלח בו יד, נכשל: השכיר עצמו כסבל, ניתק החבל ונשבר הכד; השכיר עצמו כשוליית פחח, נבקע הסדן; סחר בתפוחים והרקיבו; סחר בדגים והבאישו; היה מהלך ונפשו מרה ועגומה, ידע כי אין בביתו מזון סעודה אחת. הלך שחוח ובליבו זעקה: רבונו של עולם, עד מתי? האר פניך ואושעה.

וה' שומע שוועת עניים, צעקת הדל מקשיב ומושיע. הלך העני שפוף ועיניו בקרקע ולפתע, צד מבטו נצנוץ קרני אור משתברות. חשב: שבר זכוכית הוא או פח בוקה. כמעט ועבר משם וחכך בדעתו. גחן והרים את החפץ. אולי כפתור הוא, שווה פרוטה. אולי אגורת כסף. לא, אבן שקופה בידיו, זוהרת באור יקרות, קרני השמש משתברות בה לאלפי נגוהות. חשב: סוחר סדקית ודאי ימצא בה עניין, אולי אף יתן שקל מחירה.

סוחר הסדקית אמר, "אין זו זכוכית, גש לצורף". הצורף הזעיק משטרה. אבן חן כזו ביד אביון, ודאי מאוצר המלך נגנבה. סיפר את סיפורו, ונתקל בחוסר אמון. הובל לתחנת המשטרה עד לברור העניין. האבן הובהלה לארמון המלוכה, האחראי על גנזי המשכיות נקרא לזהותה

אמר המלך: "יובא לפני בעליה! שלו היא, ורצוני לרוכשה".

מיד הבהילו את העני לארמון, הריצוהו במדרגותיו ומבואותיו, מסדרונותיו ואולמותיו, עד שמצא את עצמו בטרקלין הענק, ניצב לפני כס המלכות! ברך בהתרגשות "שחלק מכבודו לבשר ודם". מי פילל ומי מילל שיזכה לכבוד כה רם!

"אבן זו, שלך היא?" נשמע קולו של המלך.

"איני יודע"מלמל, "אבן זו, או אבן אחרת. מצאתי אבן נוצצת, ביקשתי למוכרה ומצאתי עצמי במעצר"...

הנוכחים החניקו חיוך מאימת המלכות, והמלך שאל: " ומה מחירה, כי אדע?"

נבוך העני, מה יאמר? ממוכר הסדקית חשב לבקש שקל. מן הצורף – מי יודע? מאה שקלים, אולי אלף?! לא, אל יגזים. עוד יהיה לצחוק... אבל כאן עומד הוא לפני המלך,אולי יעז ויבקש עבודה באורוותיו, ויוושע מעניו המשווע?

"ובכן, מה תאמר?" קטע המלך את הרהוריו.

נבוך  וכנוע קד ואמר: "אדוני המלך, כלום בקי אני בשוויון של אבנים טובות? יתן המלך כפי רצונו!"

הסתודד המלך עם הממונה על גנזיו רגע קט, ואמר: "מכיון שכך, הבררה בידך: רצונך במאה אלף דינרי זהב במזומנים, או  במאה דינרי זהב לחודש במשך כל חיי חייך?" אבל העני לא ענה. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא נפל מעולף...

והנמשל: מקיימים אנו מצוות, ויודעים אנו שנכנסות הן לגנזי המלך, מלכו של עולם. יודעים אנו כי ינתן עבורן שכר – אבל מה מושגינו בשכר רוחני, מהי הבנתנו בגמול נצחי? הן זעירים אנו וזערורים מושגינו, זוטות דומות בעינינו כשיא האושר וכפסגת הגמול!

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.