מובא במדרש שיר השירים רבה (פ"ז פי"ב): "מלך אסור ברהטים", זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, דכתיב ביה (תהלים צ"ג): ה' מלך גאות לבש". "אסור ברהטים". שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל. חז"ל אומרים שהקב"ה אסר וקשר את עצמו אלינו, כביכול, בעבותות אהבה.

א.      "בנים אתם לה' אלוקיכם". כל יהודי הוא בנו של מלך מלכי המלכים, והקב"ה אוהבו ודואג לכל צרכיו, כאב רחום המרחם על בנו, וכפי שנאמר (דברים ח, ה): "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך".

ב.      יחד עם זאת מכונה הקשר של כללי ישראל להקב"ה כ"רעייתי". ספר שיר השירים כולו נכתב כמשל אודות עניין גבוה, רם ונישא זה. לנוכח העובדה שהדברים הינם עדינים ונישאים מאוד, ננסה לבאר אותם באר היטב.

והנה, הקב"ה קשר אותנו אליו בקשר על גבי קשר, בעבותות אהבה כפולים ומכופלים. מחד, אנו בנים לה' אלוקינו בכל תנאי ובכל מצב, גם כאשר אין אנו עושים רצונו של מקום אנו קרויים בנים (כן פסק הרשב"א בתשובה ח"א סימן קצ"ד, יעוי"ש), אין לנו אפשרות להתנתק מקשר זה, וכפי שנאמר: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא".

סם החיים

הלכות לשון הרע

     אסור לספר על בעל מלאכה, או על רופא וכדומה, שאינם עושים מלאכתם כראוי, אלא אם כן כונתו לתועלת בלבד, שאז מצווה להודיע.

     יש איסור לספר על כל איש מישראל שהוא חלש בגופו או שהוא עני. כמובן, כשהסיפור אינו לתועלת לעזור לו.

     גם על חפצי חברו וסחורתו, אסור להוציא דיבה. אלא אם כן, בא להציל אחרים מהפסד.

     איסור תורה גם לשמוע ולקבל דברי לשון הרע ועל כך נוספים כמה לאווין אחדים, ואם שמע אסור להאמין.

     כשבאים לספר לפניו לשון הרע, ישאל את הרוצה לספר אם כונתו בסיפור זה כדי להרחיקו מעבירה או מהפסד, או כדי שיקיים מצוות תוכחה אצל המדובר עליו.

רבי אליעזר ורבי יהושע היו מהלכים בהר הבית ופתאום ראו מלאך האוחז בידו בגד רוחני אשר אורו זורח יותר מאור השמש ולא היה חסר בו מאומה כי אם תיקון וגימור בשפתו. שאלו רבי אליעזר ורבי יהושע את המלאך אם זה החלוק שלהם, והשיבם המלאך כי חלוקם נכבד יותר מן החלוק שבידו אשר מיועד לאיש אחד היושב בעיר אשקלון ושמו יוסף הגנן. יצאו החכמים אל העיר אשקלון כדי לפגוש ולהכיר את יוסף הגנן. כיון שהגיעו החכמים אל העיר יצאו כל אנשי המקום לקראתם וביקשו מהם להתארח אצל נכבדי המקום, אך החכמים לא רצו להתארח בשום מקום אחר מלבד ביתו של יוסף הגנן. קיבלם יוסף במאור פנים, תוך שהוא מלקט ירקות מן הגן שלו.

כסף הירושה, עד שגירשוהו בני המקום מן העיר. כאן בנה בית ועשה גן קטן, ופרנסתו היא ממטע הירקון הגדלים בגן. המשיך יוסף וסיפר שמהכסף שמרוויח הוא ממכירת הירקות הוא מפריש חצי לצדקה והחצי הנותר הוא לפרנסתו.

לפני שפנו החכמים לדרכם, גילו לו על אודות חלוק הנשמה שמצפה לו, ובקשוהו להוסיף לעצמו זכויות כדי שעל ידיהן יושלמו שוליו של חלוקו.

ולהתחנן לפני הקב"ה שיושיע אותם – ועלתה זעקתם לפני האלוהים.

יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "השלמת את החלוק שלך! ולאשתך חלוק טוב יותר משלך! לך נא למקום פלוני ותמצא שם מטמון גדול שהטמין אביך". הלך יוסף אל המקום ומצא שם מטמון גדול. מיד חזר ופדה את אשתו, ועד סוף ימיהם המשיכו להיות בעלי מצוות ומעשים טובים.

מעשה זה בא ללמדנו, כי אם לא ידאג האדם לעצמו – לא יהיה אף אחד שיעשה זאת במקומו. שהרי גדולי התנאים טרחו ללכת עד עירו של בעל החלוק, כדי לגלות לו משהו שיועיל לו לתוספת זכויות ולא עלתה על דעתם להשלים את חלוקו של יוסף משלהם, למרות שבוודאי  היו עשירים בזכויות. הם גם לא התפללו לפני השי"ת שישלים לו מן השמים את המעט שנשאר לחלוק, כי אם זרזו אותו שהוא עצמו יטרח להשלימנו. משמע שתפקיד זה של תפירת מלבוש הנשמה – מוטל על האדם עצמו בלבד.

מנהג ישראל קדושים לטבל בליל ראש השנה תפוח בדבש ולהתפלל שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. מנהג יפה הוא, אך מדוע דוקא תפוח?

תשובה לדבר יש גם על פי הרמז וגם על פי הסוד. בדרך רמז יש לבאר כי בתפוח יש שלוש הנאות: מראהו הנאה, ריחו הנפלא וטעמו המתוק. על ידי שלוש הנאות אלו שנהנים אנו מן התפוח, אנו רומזים על תקוותינו ותפילתנו לשנה החדשה שתהא גם היא מבורכת בשלוש ברכות: בבני, בחיי ובמזוני רויחי.

שיתמתק, וידוע כי היין רומז לגבורות ולדינים קשים, ואילו התפוח רומז למיתוק הגבורות וריכוכם בחסדים.

"כי תצא למלחמה על אויביך" (כ-א)

נראה שבימי קדם ידעו את סוד הלוחמה הפסיכולוגית, כשם שידעו את תחבולות מערכות הקרב. ועל כן מזהירה התורה: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם" – מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, "אל תיראו" – מפני הגפת תריסין (הקשת מגני המתכת, והקול נשמע כקול המוני גייסות) ושפעת קלגסין, "ואל תחפזו" – מקול קרנות (תרועת חצוצרות), "ואל תערצו" – מפני קול צווחות.

אם נביא בחשבון שהקרבות באותם ימים היו מרובי חילות והושם דגש בעדיפות המספרית – חילו של זרח הכושי מנה מליון חיילים וסנחריב גייס למעלה משני מליון וחצי חיילים לעלות על ירושלים – נקבל מושג-מה על להט הקרבות, על המהומה וההתכתשות, על הקולות והמראות. באותם ימים ניתן דרור ליצר ההרס וליצר הכיבוש, נשחקו הבלמים ונמסרה לנו פרשת "אשת יפת תואר". מעין התר, אמנם מסויג ותחום, ובצידו אזהרה: גם אם תשמרו ותיזהרו בכל הדינים והפרטים, ותקיימו את כל הסייגים, עדיין תהיו בבחינת "נבל ברשות התורה" ולא תרוו נחת מהתוצאה. אם חשבת שהתלקחה כאן אהבה, טעות בידך סופך לשנאה; ואם ייוולד לך ממנה בן – יהיה סורר ומורה (סנהדרין קז.). ואם תחוס עליו – סופו שימיט על עצמו מיתה, רחמנא לצלן. חיסרון יגרור חיסרון, עברה תגרור עברה, בסחרור נורא.

ובספר "אור הלבנה" מצינו משל נוקב בעניין:

ופניו אל הכפר, לקנות עז חולבת שתדור בחצרו. קנה עז ותלה בצווארה פעמון. קשר חבל לזנב החמור וחיברו לסרט הפעמון. שב לעירו שמח וטוב לב, כשהעז מתנהלת בעקבות חמורו. כל זמן ששמע את הפעמון מקרקש, ידע שהעז מאחוריו.

ראוהו שלושה פרחחים.

אמר הפרחח האחד: "יש לי רעיון כיצד לגנוב את העז".

     אמר השני: "ואני מסוגל אף לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו" והשלישי לעג להם: "אין זה כלום. בידי לגנוב אפילו את בגדיו שהוא לבוש בהם!" אמרו ועשו.

התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור. התיר את החבל ומשך את העז אחריו. האיש המשיך לשמוע את דנדון הפעמון ולא חשד בדבר. בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.

הפרחח השני המתין לו כברת דרך משם. "אמור לי, אדוני" התעניין בנימוס, "האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?..."

הביט האיש לאחוריו ונחרד: "אבוי, העז נעלמה", ספק כפיו.

"מן הסתם לא הרחיק הגנב לכת", ניחש הפרחח. אני אשמור על חמורך, ואתה – רוץ אחר הברנש!"

רץ האיש בכל כוחותיו, אך אין עז ואין גנב. בלב כבד שב על עקבותיו – ואין גם חמור... אף השומר נעלם.

שרך דרכו רגלי, החום היה כבד והשמש קפחה. הגיע לבאר, והנה אדם עומד על שפתה, מביט לתוכה ודמעותיו נמהלות במימיה.

התכופף לבאר להרוות צימאונו, וצרור כספו נשר מחיקו ונפל למעמקים.

"יום של פגעים הוא", השיבו האיש, "גם לי נגנבו היום עז וחמור". "הבלים", הפטיר הלה, "מה שווים? אם תעלה את ארנקי מהבור, אתן לך בשכרך את דמי החמור והעז גם יחד".

התקווה שבה לפעום בו, המזל מתחיל להאיר לו פנים. חיש קל פשט את בגדיו וצלל לבאר. חיפושו לא העלה דבר, האוויר כלה בריאותיו. כשהגיח ועלה – לא ראה איש ולא מצא את בגדיו...

הנה כי כן, אילו לא היה שאנן כל כך מתחילה; אילו מעיף היה מדי פעם מבט לאחוריו לראות האם העז עדיין קשורה, מגיע היה זה מכבר לביתו בשלום. אבל הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות של גנבה, הלך מדחי אל דחי, ואשריו אם הצליח לחמוק לביתו באין רואה, בחסות החשיכה...

כלפי מה דברים אמורים? כלפינו, ההורים! אין קל מלומר 'איני רוכב על חמור ולא קניתי עז'... אבל הלואי שהיה מדובר בעז.

הורים כה רבים "רוכבים על חמורם", עסוקים בענייניהם – עניני הבית, העבודה – שאננים כל כך לנעשה עם צאצאיהם, רגועים מקול הפעמונים שברקע. 'זה בסדר, הצאצאים מאחורינו, הולכים בעקבותינו'. ובינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם; חבר רע, חברה מדיחה. ובתים רבים כל כך היו שאננים עד שמישהו הסב את תשומת ליבם. קצין מבחן, שלא נדע, התעניין בנימוס  האם ידוע היכן שהה 'התכשיט' אמש; טלפון שאיבן את הלב מאימה... ואז – מוצאים לפתע את כל הזמן שבעולם, יורדים מהחמור, מכל ענייני השגרה, מפסידים שעות עבודה וכסף כה רב בנסיונות שיקום או הצלה. ולא אחת שבים, בלא העז ובלא החמור, בראש חפוי ובבושה נוראה.

וכל זה יכול היה להחסך במבט אחורנית: לראות היכן העז ולא לסמוך רק על הפעמון המרגיע.

שיעורו הקטן ביותר של השופר הכשר הוא, כדי שיאחזנו התוקע בידו ויהיה מבצבץ משני צידי ידיו. עניין זה של השופר שעליו להיות נראה משני צדדיו רומז על כמה וכמה ראיות והבטות, הנצרכות לאדם במהלך חייו ותשובתו.

נפשו ולשוב ממעשיו הרעים יש לו לשוב משני דרכי מעלליו: מן העבירות שבין אדם למקום ומן העבירות שבין אדם לחברו. כלומר, שיביט לשני צדדי מעשיו, מצד אחד, מעשיו שבינו לבין קונו ומצד שני, מעשיו שבינו לבין חבריו.

אחד צריך הוא להביט מאין הוא בא? – ממקום טיפה סרוחה! ומן הצד השני לאן הוא הולך? למקום עפר רימה ותולעה! לתת דין וחשבון על כל מעשיו לפני בורא העולם.

סוד עצום מגלה לנו הגמרא במסכת קידושין. אדם החושב לעצמו לעשות מצווה ואירע לו אונס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

דבר זה נלמד מן הפסוק "ליראי ה' ולחושבי שמו", מהו "ולחושבי שמו"? – לאדם שחשב לעשות מצווה.

הדבר מצריך בירור וחקירה. האם מעלה זו שמחשיבים לאדם כאילו עשה מצווה הינה מצד הדין? האמנם לכח המחשבה יש תוקף ממש ככח המעשה?! או שמא נאמר שזהו חסד עצום שעושה ה' עם עמו ישראל, אך אין זאת אלא לפנים משורת הדין?

מסקנה זו יוצרת ספק לגבי דיני שבת. האם יהיה מותר לאדם לתקן דבר מה בשבת על ידי כח המחשבה. אכן, גם בדבר זה נמנו וגמרו גדולי הפוסקים להתיר לאדם לתקן בשבת על ידי מחשבתו.

מה נעמו אם כן דברי הרש"ש זיע"א שכתב, שכאשר חל ראש השנה או יום טוב הראשון של חג הסוכות בשבת, אזי, על אף שאין תוקעים בשופר ולא נוטלים את הלולב, מכל מקום, על האדם לכוון במחשבתו את כל הכוונות הראויות לכוון במצוות אלו, שלא נעשות בפועל בשבת.

הרי לפי דברינו עד כה, יועילו מחשבות וכוונות אלו להחשיבם כאילו נעשו המצוות בפועל ממש, ובאותו אופן שמועילה מחשבת האדם לתקן את הפירות בתרומות ומעשרות – כן תועיל לו מחשבתו לתקן את גופו, נפשו ורוחו, על ידי המצוות.