סם החיים

הלכות לשון הרע

      היה יושב במסיבת רעים או סעודה אחרת, הן של רשות והן של מצווה, ואינו יכול למנוע ולהמנע משמיעת לשון הרע וכל שכן מלדבר, ילך משם.

      אם אין אפשרות ללכת, יניח אצבעותיו באוזניו או יסתום בדבר אחר כדי שלא ישמע דיבורי איסור.

      אם גם את זה אין באפשרותו לעשות, ילחוש לעצמו אזהרות התורה ודברי חז"ל המזהירים ומזכירים את חומר האיסור ולא יאמין כלל למה שמדברים.

      חייב להישמר גם כן מחשד שלא יראה כמספר לשון הרע ורכילות.

      מוטל חיוב על האב והאם לחנך את בניהם ובנותיהם בשמירת פיהם מדיבורי איסור הכולל לשון הרע, שקר, חוצפה, חנופה וכו' ויפה ללמוד עמהם בקביעות בספרי ה"חפץ חיים". גם יתפללו על עצמם על בניהם ובנותיהם שינצלו מעוון זה.

"יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך" (כח-ח)

בברכות שנאמרו בפרשתנו, יתן ה' ויתקיימו במהרה, נאמר: "יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך". והקשה הרב "צרור המור" זצ"ל: מדוע נאמרה המילה "באסמיך"? מדוע לא נכתב "יצוו ה' איתך את הברכה" ותו לא?

הוא תירץ על כך, אבל כדי שנבין את תרוצו לאשורו וכדי שנפיק ממנו את הלקח – נקדים סיפור:

מעשה באדם מוכה ומיוסר, שבא לפני החכם ושטח את מצוקתו ועניו. מה יש לומר, הגיעו מים עד נפש! הוא חולה ואינו יכול לעבוד; הילדים שואלים לחם – והבית ריקן; בתו הגיעה לפרקה, ובידו אין נדוניה; ותעה – גם אשתו נתקפה במחלה נוראה ואין הוא יכול לקנות תרופות בעבורה. רע ומר, רבי, הושיעה נא!

בכה עימו החכם, ואמר: "כלום בידי, יד בשר ודם, להושיע?! בעל הרחמים יושיעך! התפלל לפניו, וגם אני אתפלל בעבורך שתזכה בגורל בשבוע הבא, ותבוא הרווחה. גם לחם לפי הטף, גם נדוניה לבתך ואף תרופות לרעייתך. וישלח לה הקדוש ברוך הוא רפואה שלמה במהרה!"

"אמן", ענה האיש, והתקווה גאתה בלבו.

השבוע חלף עבר והאיש הופיע בשנית, שבור ורצוץ. בתו בגרה בשבוע נוסף, רעייתו עדיין מתייסרת בחוליה והילדים נמקים ברעבונם. מה יהיה, רבי?

חוורו פניו של החכם: "כלום לא זכית בגורל?"

"לא, רבי!"...

משקלם וסגרו שערי שמים משמוע תפילה?

הרגיע את האיש באומרו: "אל חשש, בשבוע הבא תזכה בגורל!"

עמד ויחד ייחודים, עשה תיקונים, התפלל מקירות לבו והמתין לבשורה הטובה. כעבור שבוע, הופיע היהודי ומבע עיניו סיפר הכל: מצבו עוד הלך והחמיר ובגורל לא זכה!

נרעש החכם ולא ידע פשר הדבר. בערב עשה "שאלת חלום", שיאמרו לו מן השמים על מה ולמה לא נתקבלה תפילתו. האם כה גדול הקטרוג – ואולי נמצא פגם בתפילה?

באישון לילה, בנפול תרדמה על אנשים, ענו לו מן השמים לאמור: "שמע ה' את תפילתך עוד בתחילה. גם הסכים להיענות לה".

"ומדוע" – שאל – "מדוע אין הלה זוכה בגורל?"

השיבו: "יען כי לא קנה כרטיס הגרלה"...

זהו, העיקרון מובן. ה' מוכן לעזור ורוצה לעזור – בתנאי שהאדם יתחיל, יושיט יד, יעשה את שלו. זהו שנאמר: "וברכתיך – בכל אשר תעשה". אתה תעשה – והברכה בוא תבוא.

וזהו פרוש הפסוק "יצוו ה' איתך את הברכה באסמיך". הברכה תבוא מן השמים, אם אנחנו נכין את האסם, את כלי הקיבול, אם נעשה את שלנו.

פרשת כי תבוא מסיימת בציווי ובהבטחה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". מיד בסמוך לפסוק זה מתחילה פרשת ניצבים במילים: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם". לכאורה מה הקשר בין צמד פסוקים אלו שבמבט ראשון אין ביניהם כל הגיון פנימי מחבר!

כדי להבין את סמיכות פסוקים אלו נקדם ונבהיר יסוד מיסודות התשובה:

כידוע, ביום ראש השנה עוברים כל באי העולם לפני הקב"ה כבני צאן ונידונים לפניו. אולם, קיים הבדל גדול בין עם ישראל לבין אומות העולם. כל גויי הארץ נדונים בליל ראש השנה, מיד עם כניסת יום הדין, ואילו עם ישראל נידונים ביום ראש השנה – בעיצומו של יום. כך, שאף על פי שכולם נידונים ביום ראש השנה, הרי שיש כאלו שדינם מוקדם – שהם הגויים – ויש כאלו שדינם מאוחר יותר – והם ישראל.

משל למלך שהזמין משלחת מאנשי עיר אחת מערי ממלכתו, הרחוקה מעיר הבירה, לבוא אל ארמונו על מנת לקבל הוראות וחוקים חדשים מבית המלכות. במשלחת שנשלחה אל המלך היו גבירים ואנשי שלטון, שייצגו את בני המעמד הבינוני ואת חשובי העם, גם שליחים מבני דלת העם שייצגו את העניים והאביונים באו אל המלך. כמובן, שחברי המשלחות לא נסעו אל עיר הבירה כקבוצה אחת. חברי המשלחת של דלת העם הצטיידו במעט מזון לימים ספורים, ויצאו לביקור מהיר לבירת הממלכה. אנשים אלו לא יכולים היו לאפשר לעצמם להתרחק מביתם לזמן ממושך. עול הפרנסה וקשיי היום יום חייבו אותם לחזור לביתם מוקדם ככל האפשר. ועל כן הזדרזו לקיים את שליחותם בזמן קצר, כדי להקדים את שובם אל ביתם.

על פי משל זה נוכל להבין מדוע נידונים הגויים כבר בליל ראש השנה, לעומת ישראל הנידונים ביום ראש השנה. הגויים – אשר דלים הם במעשיהם, וכבהמות נדמו – כאשר באים לדין לפני הקב"ה – אין כל צורך לעכב את דינם, שאין בהם ובקיומם כל תועלת ממשית וערכית, ועל כן מיד עם כניסת יום הדין – בעוד לילה – דן אותם הקב"ה, חורץ את דינם כראוי להם ומגרשם מעל פניו.

דוד המלך אומר בתהלים (טז-יא): "תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" ובזה רומז הוא על המתנה הגדולה שנקראת: עשרת ימי תשובה, כיצד?

מתנה טובה נתן לנו הקב"ה היא עשרת ימי התשובה, שבהם מסוגל האדם לתקן את אשר קילקל והשחית במשך כל השנה, ולהכין את עצמו להדבק במקור החיים, בבחינת: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כתבנו וחתמנו בספר חיים, למענך אלוהים חיים".

מעשה בעשיר מופלג שהיה הונו עצום ורב, ולו בן יחיד כליל המעלות. הגיע הבן לפרקו, ושדכנים החלו לפקוד את מעונו. הציעו את בתו של עשיר פלוני, ענבי הגפן בענבי הגפן, מיזוג של שתי אימפריות כלכליות... הציעו את בתו של המושל, שילוב של עוצמה מדינית וכלכלית... אך את כולם דחה האב למגינת הלב.

"עשיר אני די", אמר "איני נושא עיני להאדרת שמי ועוצמתי. כל מעיניי באושרו של בני".

הלך השליח לדרכו, ולתקופת הימים שב.

"מצאתי" – בישר בשמחה. "נערה מושלמת, חכמה ומשכילה, נבונה ונאה, בעלת מידות ומזג נוח, אצילת הליכות ועדינת נימוסים. דא עקא, כשושנה היא בין החוחים, בת למשפחה פשוטה שבפשוטות".

"אין בכך פסול", השיב העשיר. נטל את בנו ונסע לאותה העיר. נועד הבן עם הנערה ושניהם הביעו הסכמתם להנשא. נועד העשיר עם הורי הכלה, ואמר: "הא לכם סך אלף זהובים כמקדמה. אחר הנישואין אתן לזוג הצעיר טירת מגורים רחבת ידיים וכל הוצאותיהם על חשבוני, וגם אתכם אשכן בדירה מרווחת, כיאה להורי כלתי!"

חתונות, נבוא בדברים עם תזמורת וצלם, ועוד היום נוכל לערוך את החתונה..."

חייך העשיר וענה: כסבור אתה שלחינם הענקתי לך אלף זהובים דמי קדימה? הן לא תוכל לבוא לחופת ביתך בבלואים אלו שעליך ובסחבות שעוטים כל בני המשפחה. החתונה תיערך ברצות ה' בחודש הבא, ועד אז – תאכל מעדנים ותטשטש את רזונך; לך לחייט ולתפור חליפה נאה; קנה בגדים נאים לרעייתך וכל בני המשפחה, ואז תרגיש בנוח בין עשירי המדינה ושועיה שישתתפו בשמחה".

והנמשל: לא בכדי נמשלו "כנסת ישראל" לכלה, הבורא יתברך לחתן והגאולה – לחתונה: "ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה". אבל הבה נביט על עצמנו, על מצוותינו ועל מראנו הרוחני: האם כך חושבים אנו  לבוא למעמד הגדול, להתייצב לגאולה? הלא עלינו להכין עצמנו כדבעי, כ"מחותנים" בשמחה; להרבות בשיעורי תורה, להתפלל ביתר כוונה, להגדיל בשבת אורה ושמחה, להוסיף שלמות במצוות.

מסופר בספרים שפעם בא יהודי זקן ועשיר מארצות הברית, וביקש מהרב שיערוך לו צוואה, שברצונו לתת עשרת אלפי דולרים לתלמוד תורה שבשכונה, ואותו סכום גם לקופת גמילות חסדים, וכן כסכום זה למושב זקנים וכו', ולבסוף ביקש שגם סכום השווה לעשרות אלפים יניחו בארנקו, ויקברו עמו ביחד גם את הארנק.

הרב תמה על משאלתו האחרונה, ושאל כשהוא מחייך, וכי הינך זקוק בעולם האמת לדמי כיס? הרי ידוע לך ששם אין קיוסקים? ושמא ברצונך לשחד את המלאך?

להשיב את נפשי בכוס תה לפחות, בודאי לא אוכל להשיג זאת מבניי אלה, על כן מבקש אני סכום זה כדי להבטיח את עתידי.

הרגיע אותו הרב: רצוני להבטיחך שאין מקום לדאגה, אם השארת בנים כאלה, ללא ספק יקברו אותך שלא תקום יותר לתחיה...