אשכולות המלכא הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא פרשת נצבים ר"ה כח' אלול תשע"ט
על חיינו המסורים בידך!!
בתפילות הימים הנוראים הננו חוזרים ומבקשים חיים: "זכרנו
לחיים, כתבנו בספר חיים, זוכר יצוריו ברחמים לחיים, וכתוב לחיים
טובים"...הבה ונתבונן: כלום באמת ראויים אנו לכך שה' ייתן לנו
חיים? המשנה באבות (ג,י) "רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של
שחרית, ויין של צהריים ושיחת הילדים...מוציאים את האדם מן העולם".
רבינו יונה מגירונדי המשיל משל נפלא: אדם עשיר ירד מנכסיו, עד
שהגיע לכדי פשיטת רגל מוחלטת. המצב בבית הפך להיות בלתי
נסבל, הילדים מבקשים לחם – ואין! בעלי חובות מדפקים לגבות
חובם יומם ולילה. כמה מידידיו יעצו לו לפנות למלך, שהינו רחום
וחנון, טוב לב ואין כדוגמתו, שבוודאי ישמח לעזור לו ולעמוד לימינו,
בעת צרה שכזו. אותו אדם, אכן השקיע מאמצים במשך כמה
חודשים, עד שמאמציו נשאו פרי והוא הוזמן לפגישה אצל המלך. עם
בואו לפני המלך, נפל אפיים ארצה והחל לבכות בכי תמרורים, תוך
שהוא מגולל באוזני המלך את מצבו הקשה. המלך התרגש מאוד מן
הדברים, וציווה להביא שתי שקיות מלאות במטבעות זהב. נתן
לאיש ואמר לו: באחת – שלם את כל חובותיך! ובשנייה – הקם עסק
חדש וחזור לימיך המאושרים והטובים. האיש היה המום...לדבר כזה
לא ציפה, תדהמה עצומה אחזה בו. וכנראה מרוב התרגשות
השתבשה עליו דעתו במקצת...הוא החל לרוץ כמו מטורף... עבדי
המלך החלו לרדוף אחריו, והוא תוך כדי ריצה, קורא לעברם: אתם
לא תגידו לי מה לעשות עם הכסף!
הכסף שלי הוא! אעשה בו ככל העולה על רוחי. במהלך הריצה
השליך שקית אחת של מטבעות זהב לבור הביוב, ולאחר זמן מה,
השליך את השקית השנייה. וכאן נשאלת השאלה האם המלך יעניש
אותו על מה שעשה? התשובה תלויה, מן הסתם בבדיקות שיעשו לו,
האם השתבשה דעתו עליו או לא. אבל דבר אחד ברור: לבוא פעם
נוספת אל המלך, לבכות ולהתחנן לפניו, שיעזור פעם נוספת – אין
סיכוי! הנמשל אומר רבינו יונה: הרצון החזק ביותר שקיים אצל כל
אדם הוא: לחיות! והפסוק אומר: עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן
בעד נפשו" (איוב, ב יד) אין כל ערך לכסף וזהב לעומת עצם החיים.
אלא שבאים המקטרגים ואומרים: ריבונו של עולם! בשנה שעברה
נתת לו חיים, ומה הוא עשה עם השקיות של זהב והחיים? הוא בזבז
אותם, על שינה של שחרית ויין של צהריים ושיחת הילדים. אבל
הקב"ה מלך רחמן ואבא אוהב, נותן לנו חיים חדשים, כדי שננצל
אותם לתכלית האמיתית! (שופר בציון)
בראש חודש אלול, היה הסבא מקלם תולה על דלת בית המדרש פתק, ובו
נכתב: דעו לכם שהנכנס לחודש אלול, כמוהו כאדם הנכנס למדבר שורץ
חיות טורפות וליסטים. הדרך היחידה לעבור את חודש אלול בשלום היא,
רק אם מצטרפים לשיירה. כשהולכים בשיירה – מוגנים. אומר הסבא:
הדרך לעבור את יום הדין בשלום היא ע"י כח הציבור. מי שמצטרף לציבור
מוגן. מהו כח הציבור? כותב הסבא, שלפני ראש השנה ייטול כל אחד על
עצמו דברים שנועדו לזכות את הציבור. כשאדם פועל לתועלת הכלל
ולצורכי הציבור, הוא נכלל עם כלל הציבור יחד. וממילא ביום הדין הוא
נידון ביחס לכלל. שכן זכות הרבים תלויה בו.
הלכות שופר
א. אסור להפסיק בדיבור בין הברכה
לתקיעת השופר - ואם סח צריך לחזור
ולברך. ולכתחילה לא ישיח אפילו בעניין
השופר והתקיעות. וכן אסור להפסיק
בדיבור בין סדר תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת
לתר"ת. ואיסור זה הוא בין לתוקע ובין
לקהל השומעים. ולכן אין להתוודות וידוי
בין סדר לסדר, ודי בהרהורי תשובה. דורשי
רשומות אמרו: "הסכת ושמע" ישראל,
נוטריקון: הלל, ספר תורה, כהנים (ברכת
כהנים), תפילה, וידוי, שופר, מגילה, עומר,
שבכל אלו אסור להפסיק בדיבור. (מטה משה
סי' תתי, בשם רב סעדיה גאון. וברכי יוסף סי' תקצב
סק"ב בשם רס"ג בכת"י). ואפילו בין תקיעות
דמיושב לתקיעות דמעומד אין לדבר אלא
בעניין התפילות והתקיעות. ומכל מקום אם
נצרך לנקביו מותר לברך אשר יצר, כשהוא
בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד.
(חזו"ע, קלו).
ב . כוונות בשמיעת קול שופר - יכוון כי
מס' הטרומיטין הם הכוחות שבתקיעות,
בכל קול הם תשעה טרומיטין. בקולות
מיושב שהם 30 קולות 30*9 =270 יכוון
לבטל על ידם את יצה"ר של עבודה זרה. וכן
ב - 30 קולות של תפילת לחש במוסף
30*9=270 יכוון לבטל יצה"ר של גילוי
עריות. ובחזרת הש"צ 30*9=270 יכוון
לבטל יצה"ר של שפיכות דמים. ובעשר
קולות של קדיש תתקבל יכוון לבטל יצה"ר
של לשון הרע. (שופר בציון, רלט').
ג. המנהג לתקוע על הבימה שהספר תורה
מונח עליה - אחר שקראו בו הקריאה של
חובת היום, כדי להזכיר זכות קבלת התורה
ומעמד הר סיני, שנאמר שם: "ויהי קול
השופר הולך וחזק מאד". ורק אחר סיום
התקיעות דמיושב ואמירת פסוקי אשרי
העם יודעי תרועה, ואשרי יושבי ביתך,
מחזירים הספר תורה להיכל. (חזו"ע, קמ').
ד. "תקיעה גדולה" - במקומות מסוימים
נהוג להאריך בתקיעה האחרונה הנקראת
"תקיעה גדולה" (מהרי"ל הלכות שופר סימן יג
עמוד רצג; מ"ב סימן תקצו ס"ק א). למען ידעו
ציבור המתפללים כי הסתיימו התקיעות
ויאמרו: "אשרי העם יודעי תרועה" (מהרי"ל
הלכות שופר סימן יג עמוד רצג).
הפיוט: "ונתנה תוקף" - רבי אמנון ממגנצא
'מעשה בר' אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר
ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים
וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם וימאן לשמוע
להם. והיה כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר
בו ההגמון.
ויהי יום אחד כאשר הפצירו בו ללא הרף, ויאמר:
חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים,
וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי, אך יצא מאת פני
ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר כך יצא מפיו לשון
ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוקים
חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה.
ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו וימאן להתנחם, כי
אמר ארד אל נימי אבל שאולה! וייבך ויתעצב אל ליבו.
ויהי ביום השלישי, בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון
אחריו, ויאמר: לא אלך. ויוסף עוד השר לשלוח שרים
רבים ונכבדים מאלה – וימאן ללכת אליו. ויאמר
ההגמון: מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו! ויביאו
אותו. ויאמר לו: מה זאת אמנון, למה לא באת אלי
למועד אשר יעדת לי להיוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות
את בקשתי? ויאמר אמנון: אני את משפטי אחרוץ, כי
הלשון אשר דיברה ותכזב לך – דינה לחתכה! כי חפץ
היה ר' אמנון לקדש את ה' על אשר דיבר סרה. ויען
ההגמון: לא, כי הלשון לא אחתוך כי היטב דיברה,
אלא הרגליים אשר לא באו למועד אשר דיברת אלי
אקצץ ואת יתר חלקי הגוף אייסר. ויצו הצורר ויקצצו
את פרקי אצבעות ידיו ורגליו, ועל כל פרק ופרק היו
שואלין לו: התחפוץ עוד אמנון, להפך לאמונתנו?
ויאמר: לא! ויהי בכלותם לקצץ, ציווה הרשע להשכיב
את ר' אמנון במגן אחד, וכל פרקי אצבעותיו לצידו,
וישלחהו לביתו.
ומפני כך נקרא שמו ר' אמנון - כי האמין באל חי
וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה, רק על הדבר
שיצא מפיו. אחר הדברים האלו קרב והגיע ראש
השנה, ביקש מקרוביו לשאת אותו לביהכ"נ עם כל
פרקי אצבעותיו המלוחים, ולהשכיבו אצל שליח
ציבור. ויעשו כן, ויהי כאשר הגיע שליח ציבור לומר
הקדושה ו'חיות אשר הנה', אמר לו ר' אמנון: המתן
מעט ואקדש את ה' הגדול. ויען בקול רם: 'ובכן לך
תעלה קדושה' כלומר, שקידשתי את שמך על מלכותך
וייחודך ואחר כך אמר:
'ונתנה תוקף קדושת היום', אמר 'אמת כי אתה הוא
דיין ומוכיח' כדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו
אותן פרקי ידיו ורגליו, וכן כל העניין. והזכיר 'וחותם
יד כל אדם בו ותפקד נפש כל חי'. שכך נגזר עליו
בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק, נסתלק ונעלם מן
העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלוקים. ועליו
נאמר (תהילים לא): "מה רב טובך אשר צפנת
ליראיך"...אחר הדברים האלה, והאמת אשר הועלה
ר' אמנון והתבקש בישיבה של מעלה ביום השלישי
לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן
רבנא משולם בן רבנא קלונימוס ולימד לו את הפיוט
ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום', ויצו עליו לשלוח
אותו בכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזיכרון, ויעש
הגאון כן'. (אור זרוע הלכות ראש השנה).
פתקא טבא - שנה טובה
משל נפלא על ראש השנה, מספר החפץ חיים זיע"א:
על ילד שנתייתם מאביו. לאחר זמן לא רב, שלחה אותו
אימו ללמוד בישיבה, אשר הינה נמצאת מרחק רב
מהבית. האם נשאה את אלמנותה בצער רב, וגם את
יגונה על בנה אשר נמצא במרחק רב ממנה. מרוב צער
ויגון, נתפלץ ליבה ואף היא נפטרה. עתה היה הילד יתום
ויחיד בעולמו, בודד, ללא קרוב וגואל, אולם הוא לא ידע
את הידיעה הנוראה הזאת, מפאת המרחק מביתו, ולמד
והתמיד בתורה ויראת שמיים, כאילו לא אירע דבר.
ראש הישיבה והרבנים נועצו ביניהם, כיצד להודיע
ליתום בשורה נוראה זו? כיצד ניתן יהיה לעמוד בצערו
של הבחור? התלבטו והתחבטו ותשועה ברוב יועץ,
מצאו עיצה כי יתפרו לו בגד חדש, חליפה חדשה ונאה,
ובכיס החליפה טמנו לו פתק, ובו הידיעה הנוראה על
מות אימו. כאשר ילבש הבחור את החליפה, יכניס את
ידו לכיס, וכך תוודע לו הידיעה הנוראה.
באו והביאו לבחור את החליפה החדשה, שמח והתהדר
בה עד למאוד, אך לו ידע מה טומן בחובו, הפתק שנמצא
בכיס החליפה!!!!
הנמשל: אף אנו – אמר החפץ חיים זצ"ל, שמחים
ועולזים בראש השנה, בתפוח בדבש, בראש כבש וברימון
ושאר הסימנים הטובים, חליפה זו נפלאה היא זו, אבל
בכיסה טמון לכל אחד פתק משלו....מי יודע איזה פתק
אנו נושאים בכיסנו????
נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אליך, כי ימינך פשוטה
לקבל שבים.
מובא בספר חרדים לרבי אלעזר אזכרי זיע"א (בחתימת
הספר) וז"ל: כתוב בזוהר: "בת קול יוצאת בכל יום
ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מהר חורב
בכל יום ויום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של
תורה". וקשה ,למי מכריזין, הלו ודאי אין אנו שומעים
כלום? וקשה אם בת קול יוצאת בכל יום מדוע איננו
שומעים אותה, ואם איננו שומעים אותה מדוע יוצאת?
אלא ודאי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי כדאיתא
במסכת מגילה (ג.) הכי נמי כאן ,אע"ג דהוא לא שמע
מזלו שמע את הבת קול ,כמו שמובא בתהילים (קלט)
"נפלאים מעשיך" לשון כיסוי כמו "כי יפלא ממך דבר"
ואפילו כך: "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד".
לפעמים מתעוררת באדם רוח טהרה ,מקול הקורא
לאוזן נשמתו, ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול
המוכיח, כפי הכתוב בפסוק :"והיה אם שמע תשמעו"
(דברים ,יא ,יג) כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר , תזכה
לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם.
ובספר נוצר חסד (פרק ה,אות יב) הביא מה שביאר מרן
הבעש"ט, כי אם אין אדם שומע הכרוז למה מכריזין?
הנה מי ששומע כרוז של מעלה, אין לו צורך כל כך בכרוז
,מכוון שהוא מעורר את עצמו בכל רגע בתשובה ,אם כן
מה מועיל הכרוז בכל יום ויום? ותירץ, שהנפש שומעת
בוודאי בכל אדם ומתעוררת, ואף רשע גמור מתעוררת
נפשו, ולכן אין לך רשע שאין לו הרהורי תשובה בכל
יום. הצדיק נותן לב לכרוז ששומע בכדי לקיים שמועתו,
והרשע מאבד את אותו הרהור הטוב מליבו. וכן יש עוד
כמה דברים שמעוררים מלמעלה את האדם, כי
כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה, הצדיק מעורר את
ליבו רק ליראת ה' כל היום, וכן כשמתעוררת שמחה
הצדיק מדבק עצמו בשמחת המצווה ואור האין סוף
ברוך הוא. וגם הרשע מתעורר בכל רגע ביראה ,שמחה
ואהבה, אלא שמאבד זאת, ולוקח את עצמו לדברים
פחותים ושפלים.
פרשת השבוע ניצבים וילך
ביום פטירתו, מכנס משה רבינו את עם ישראל כדי להכניסם בברית מיוחדת עם בורא העולם כדי שיקיימו את מצוותיו. הוא פותח בהכרזה כי "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך, מחוטב עציך עד שואב מימיך."
הברית בה נכנסו בני-ישראל מזהירה אותם שלא לחשוב שהם יוכלו לעשות עבירות מבלי להיענש על-כך. ה' לא יסלח לחוטאים אלא יגרש אותם מארץ ישראל, וכאשר בני החוטאים יראו את ארץ ישראל החרבה, הם יבינו כי היה זה עונש מאת בורא העולם. הם ישובו אליו בכל לבבם ובכל נפשם, והוא יחמול עליהם, יקבץ אותם מבין העמים ויביא אותם אל הארץ המובטחת. בנוסף לכך, הוא יברך אותם בכל מעשי ידיהם ובנכסיהם.
"המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" אומר משה, "לא רחוקה היא. לא בשמים היא שעליכם לחפש אדם שיעלה השמימה כדי להביא אותה; והיא אף לא במדינה רחוקה מעבר לים, שיש צורך לחפש אחר אדם שיסע למרחקים. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
"אני מעיד בכם את השמים ואת הארץ כי נתתי לפניכם את החיים והמוות, את הברכה והקללה – עליכם לבחור בחיים." מסיים משה את דברי הברית.
כעת הוא מתפנה להיפרד מבני-ישראל ולמנות את יהושע כממלא מקומו. הוא מציין כי ביום זה מלאו לו מאה ועשרים שנה, ומכין אותם לקראת קרבות כיבוש הארץ הקרובים. אל לכם לחשוש ממלחמות אלו, הוא אומר, כי אלוקים עמכם.
הוא קורא ליהושע ואומר לו דברים ברוח דומה.
לאחר-מכן הוא מעביר לבני-ישראל את מצוות ה"הקהל": בשנה שלאחר שנת השמיטה יהיה עליהם להתכנס בבית המקדש, שם ישא המלך דברים בפניהם מן התורה ויחזק אותם בקיום התורה והמצוות.
לאחר-מכן קורא האלוקים למשה וליהושע להתייצב בפניו. בורא העולם מוסר להם כי יבוא יום לאחר מיתת משה ובני-ישראל יזנחו את דרך התורה ויפנו אחרי אלוהים אחרים, וכעונש על כך הוא יסתיר את פניו מהם. לאחר-מכן הוא מצווה על משה לכתוב את "שירת האזינו" (שתופיע בפרשה הבאה) ולכתוב זאת כעד לבני-ישראל.
משה רבינו כותב את כל חמשת חומשי התורה בספר מיוחד, מעניק זאת לכוהנים ומצווה עליהם להניח זאת ליד ארון הברית.
כפרת העוונות – לימוד התורה – החוטאים בדורינו
בהלכה הקודמת, כתבנו שיש ארבע מדרגות של עוונות. והסברנו, שישנם כמה עונות, שאין עליהם כפרה שלימה, עד שיבואו יסורים או מיתה על החוטא, כמו שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".
ולאחר שהסברנו את כללן דל הדברים, כעת נבאר את היוצאים מן הכלל הזה.
התיקונים והסיגופים שנכתבו על ידי המקובלים
בספרי רבותינו בעלי המוסר המקובלים האמתיים, אנו מוצאים לרוב, דרכי תיקון שונים לכל עוון וחטא, כדי שיוכל האדם לתקן את חטאו לגמרי. ודוגמא לדבר נמצא בספר הקדוש ראשית חכמה, מרבינו אליהו די וידאש ז"ל, שכתב להחמיר הרבה על החוטאים, שעל כל חטא וחטא צריך האדם להתענות כך וכך תעניות, או שיצטרך החוטא לטבול עצמו במי קרח, כדי לכפר לגמרי על עוונותיו. וזאת על פי סדר התשובה הנכון על פי הפגם הידוע למקובלים בכל חטא ועוון.
אולם עם ירידת הדורות ירדה גם חולשה לעולם, ואי אפשר לנו להתענות את כל התעניות שנכתבו בספרי המקובלים לתיקון העונות, ולפיכך אין לנהוג בסדרי תיקונים אלו.
חיבורו של רבינו יוסף חיים – לשון חכמים
עד שקם רבינו הגדול רבי יוסף חיים זצ"ל מבגדאד, וסידר לפני למעלה ממאה שנה, את ספרו "לשון חכמים", שבו תיקונים לכמה וכמה סוגי חטאים, והספר כולו ערוך ומסודר לפי ידיעתו הגדולה של רבינו יוסף חיים, שלא היה שני לו בין המקובלים, והוא היקל הרבה בסדר התשובה. אולם גם לדבריו, על החוטא להתענות על כל חטא כמה תעניות, ויש חוטאים שיצטרכו להתענות מאות תעניות בכדי לכפר את החטאים שעשו, ולא כל אחד יוכל לעמוד בכך.
ירידת הדורות
והרי כבר מהדור שלפנינו ועד לדורינו, מורגש הדבר כמה ירדה חולשה לעולם, שהרי רק לפני כארבעים שנה, עוד חיו בינינו אנשים שהיו מתענים כמה ימים ברציפות, והיו ממשיכים לתפקד כרגיל, כמו שידוע לכל, כי הצדיק רבי ראובן שראבני ע"ה, היה מתענה ממוצאי שבת ועד לליל שבת ברציפות, ובכל הזמן הזה היה הוגה בתורה בלי הפסק, וכן הצדיק רבי ישראל אביחצירא ע"ה (בבא סאלי), היה עושה כן, ולא נגרם לו כל נזק, והאריך ימים. ואנו ודאי לא נוכל לעמוד בתעניות כאלה בשום אופן.
תקנתו של רבי יצחק אלפייה – תענית דיבור
לפיכך לפני כשמונים שנה, תיקן עבורינו החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, סדר "תענית דיבור". ובהיות והרב זצ"ל היה אחד המיוחד מבין רבותינו המקובלים שבירושלים בדורו, ונודע בשמו הטוב, שהיה חסיד קדוש, ובעל מופת מפורסם, לכן מאד התפרסמו דבריו, (שגם הוא טרח לפרסמם), שכל מי שעושה תענית דיבור, כלומר, שבמשך יום שלם אינו מדבר דברי חולין כלל, אלא כל דיבורו יהיה בדברי תורה, אז עולה לו הדבר כנגד כמה וכמה עשרות תעניות, ויש בזה תיקון גדול לעוונותיו.
לכן ראוי ונכון מאד לכל אדם, למצוא לו על כל פנים יום אחד מהימים הללו, שיעשה תענית דיבור במשך יום שלם, ויקדיש את אותו היום לתורה ותפילה, ויזכה בכך לכפרה גדולה על חטאיו, ושב ורפא לו. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, יעץ כמה פעמים לתלמידיו, לאמץ את הנהגתו של רבי יצחק אלפייה, ולנהוג בתעניות דיבור.
תלמוד תורה כנגד כולם
ומעל כל העצות היעוצות לכפרת העונות, גדולה מעלת מי שעוסק בתורה, כי סגולת התורה שמצלת מן היסורים, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ה.), כל העוסק בתורה, יסורין בדלין (מתרחקים) ממנו". ודבר זה נאמר גם על מי שחטא הרבה מאד, ונתמלאה סאתו, אבל התעורר לבו לחזור בתשובה, ועזב חטאו, וישב לעסוק בתורה, שהתורה מצילתו מן היסורים. (וראה במה שכתב בזה מרן שליט"א בספר דרשותיו דרוש ז' לשבת שובה). ולא עוד אלא, שהתורה גם מכפרת על עוונותיו. וכן ראינו בעיננו כמה פעמים, כשבאו אנשים לפני מרן שליט"א לבקש תיקון על איזה חטא, פעמים רבות שהמליץ להם ללמוד תורה באותו עניין השייך לחטא. וכגון מי שנכשל בחילול שבת, אומר לו שיעסוק הרבה בהלכות שבת, ויקפיד לדקדק בהלכות שבת, שבזה יהיה לו תיקון לנפשו לתקן חטאו, ובזה גם ינצל מן היסורים, ויהיה רצוי לפני ה' יתברך. (וכבר כתבנו בספר אביר הרועים, שגם אשה העוסקת בתורה, לימוד התורה מכפר לה את העונות).
חילוניים שחזרו בתשובה
וכל הדברים אמורים לגבי מי שחטא במזיד (בכוונה). ויש לדעת, שבזמנינו, מי שנתחנך מנעוריו כחילוני, ואחר כך כשגדל, העיר ה' את רוחו לשוב בתשובה, אין דינו כדין מי שחטא במזיד, ויש להקל מעליו מאד בכל עניני התשובה. וישתדל לעסוק בתורה, ולהתמיד בדרכו החדשה, ולהתדבק בחכמי התורה, ושב ורפא לו.
שבת שלום ושנה טוב
בס"ד גיליון 173 כ"ו באלול התשס"ח (26.9.08) פרשת נצבים
סם החיים
הלכות לשון הרע
אסורי לשון הרע ורכילות הם גם בדבורי אמת, ובדבורי שקר נוסף איסור מוציא שם רע.
איסור רכילות פרושו שאומר לחברו מה שאחרים אמרו עליו או עשו לו, כל דבר שמעורר שנאה או מחלוקת.
איסורי לשון הרע ורכילות חמורים גם למספרם וגם לשומעם ומקבלם.
אסור לספר לשון הרע על איש או שאישה בישראל, בין על גדולים ובין על קטנים.
גם אם אביו או אימו או רבו מפצירים בו לספר דבר ויודע שבתוך הסיפור יבוא לידי סיפור לשון הרע, או אבק לשון הרע לא יספר.
אפילו אם על ידי מניעת הסיפור יבישו אותו, או ישנאו אותו, ואפילו יבוא לידי הפסד פרנסה, גם כן אסור לספר לשון הרע.
האיסור הוא לאו דווקא בדיבור, אלא גם בכתיבה או ברמז.
אסור להראות כתב יד של חברו לאחרים, ועל ידי שיראו את הכתב יבינו שהכותב אינו חכם, או שיש בו גנות כלשהי.
אין כל התר לספר לשון הרע על אחרים, ואפילו כולל בסיפור גנאי על עצמו.
האוצר שבתוכנו
"כי קרוב אליך הדבר מאוד" (ל-יד)
העיר קראקא שוממת כיום מיהודיה, אבל נוסעים שביקרו בה לא מכבר מסרו, שבנין בית הכנסת של ר' יוקיל (כינוי חיבה של יעקב) עודו עומד על תילו. ובבית העלמין מצאו את מצבתו, כאשר מצוין בה שהוא בנה את בית הכנסת. אם כן, אין זה סיפור אגדה – אלא מעשה שהיה! נספרו איפוא:
ר' יוקיל היה עני מרוד. עולליו התהלכו בבלואי סחבות ורעדו בקרה ובצינה. שאלו לחם- ואין. בבקתתו הדלה היה תנור לבנים ענק, אך לא היה לו כסף לקנות עצים ולהסיקו.
לילה אחד חלם ר' יוקיל חלום. ראה השם בעניו, ויבוא הקץ לסבלו. בעיר המלוכה, למרגלות הגשר המוביל אל הארמון טמון אוצר. יחפור שם, יחשוף אותו ויתעשר עושר רב.
קם ר' יוקיל וליבו מתרונן. נטל את טליתו ואת תפיליו ושם פעמיו לעיר המלוכה. חצה כפרים וערים, גמא מרחקים – והגיע. עיניו לא שבעו ממראות הכרך, אבל הוא לא שכח את מטרת בואו. הגיע אל הרחבה שלפני הארמון והשתאה! אכן, הכל כפי שראה בחלומו: הארמון נישא על צריחיו ומגדליו, השער הענק והגשר המוביל אליו. המציאות זהה בכל, מלבד בדבר אחד: לא הראוהו את החייל החמוש הניצב על משמרתו וחוסם את הכניסה בפני אורחים לא קרואים.
ראהו ר' יוקיל, ורוחו נפלה בקרבו. הנה הארמון, והנה הגשר. והאוצר מחכה לו מתחת לעמוד. יודע הוא את מקומו במדויק – אבל החייל לא יניח לו לחפור, לא יניח לו אפילו לגשת... אם כן, הכל היה לשווא! לשווא שמח, לחינם כיתת רגליו, הלך מרחק כה רב...
עמד כנטוע במקומו ובהה בחייל באכזבה ובתסכול עמוק.
"זוז, יהודי", ציוה החייל, "אין לעמוד כאן ברחבה".
נרעד ר' יוקיל וממקומו לא מש.
"מה לך עומד כך? מה תבקש?"
ואז הבזיק רעיון במוחו. אולי אפשר לערב את החייל בעניין לשתפו בגלוי באוצר? פתח וסיפר את חלומו. דרך ארוכה עשה, ואם יסכים החייל לאפשר לו לחפור...
צחק החייל צחוק גדול וקרא: "ובגלל חלום הטרחת את עצמך לבוא? אמור נא לי, מה שמך?"
"יוקיל, אדוני".
"ומהיכן אתה?"
"מקראקא אדוני".
"הנה, יוקיל, הבה נאמר שחלמתי שמתחת לתנורו של יוקיל מקראקא חבוי אוצר – האם היה עולה בדעתי ללכת לקראקא ולחפשו שם?!... איזה שגעון זה, איזה טרוף! שא רגליך, יוקיל והסתלק!"
הוא לא היה צריך לומר זאת פעמיים. יוקיל נשא רגליו, קל כנשר, ועשה את כל הדרך חזרה. הגיע לעירו ובא לביתו, והחל לפרק את תנור הלבנים.
"מה אתה עושה?" קראה אשתו, "הנתבלעה עליך דעתך?!"
אבל יוקיל לא ענה. הוא פרק את התנור וחפר תחתיו ומצא אוצר כ"חלומו" של החייל....
התעשר יוקיל עושר רב, היה לאחד מ"פרנסי העיר" בקראקא, והקדיש הון רב לבניית בית כנסת מפואר הקרוי על שמו.
זה הסיפור שגלומים בו מסר ולקח. והם כה נוקבים.
שואלים אדם: 'מדוע לא תשתפר? מדוע לא תתעלה? מדוע לא תזכה באוצר נפלא של אור וזוהר?'. והוא עונה: 'עלי להגיע לשם כך לעיר המלוכה, אך חייל חוסם את הדרך'.
- כלומר?!
והוא עונה: 'כדי להתעלות, צריך לגור בבני ברק או בירושלים... צריך להקריב פרנסה או חברה, ויש מכשולים ומניעות כה רבות'...
ואין זה נכון!
כי האוצר חבוי בביתך, ומצבך תלוי רק בך! בעירך ובביתך תוכל להתעלות, במצבך ובתנאיך תוכל להיות לעשיר מופלג בעושר רב!
והדברים כתובים בפרשתנו: "כי המצווה הזאת.... לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". דרושים רק החלטה אמיצה ובדק בית יסודי!
העצה היחידה...
באחת מערי ספרד ישבו היהודים ונהנו מרוב טובה, עד שקם כומר צורר והסית את המושל להחרים את רכוש היהודים ולגרשם ממחוזו. ההסתה הארסית המתמדת החלישה את התנגדות המושל ולבסוף הציע שהכומר יתעמת עם נציג היהודים. והיה וינצחו היהודים, ייסכר פי הכומר. יפסידו בוויכוח, יישאו בתוצאות.
ימים מספר לאחר מכן עלה יהודי כפרי העירה למכור את תוצרתו וחנויות היהודים סגורות. בא לבית הכנסת והוא מלא מפה לפה במתפללים. נחרד: האם נשמט ממנו חג, חילל יום טוב בשוגג? שאל, וסחו לו שגורלם תלוי בתוצאות ויכוח – ואיך לא יגזרו תענית ויעתירו לפני שוכן מרומים!
אמר הכפרי: הנני, שילחוני ואלך, אתייצב לויכוח. אם אנצח, מוטב. ואם לאו תאמרו שהייתה זו יוזמתי, ותדעו מה סוג השאלות ותוכלו להתכונן כראוי. נשאו הדברים חן, והכפרי שם פעמיו לארמון: מוכן הוא לענות לשאלות. הביאוהו לפני המושל, והכומר ניצב לימינו. בראות הכומר את הכפרי לבוש הבלואים בז לו בלבו, חס על המילים, וזקר כנגדו שתי אצבעות.
נשא הכפרי למולו אצבע אחת.
אדמו פני הכומר, ושיטח כף ידו לנוכח פני הכפרי.
התחייך הכפרי, ונופף באגרופו.
הביט הכומר סביבו בקדחתנות, ניגש לשולחן ונשא בארשת ניצחון בקבוק יין אדום. גישש הכפרי בכיסו, והוציא נתח גבינה כפרית.
השח הכומר ראשו, מובס.
"ניצחתם", בישר המושל לכפרי. "לך אמור לאחיך שאינם צריכים לחשוש עוד!".
הכפרי יצא שמח וטוב לב והמושל פנה אל הכומר: "סלח לי, אבל לא הבנתי דבר!"
"פיקח כשד הוא", השיב הכומר. "אמרתי לו שיש שני אלוהויות (שתי אצבעות) וענה שאין אלא אל אחד (אצבע אחת). אמרתי: הלא אלוקיכם פיזר אתכם בכל קצוות תבל (שיטח יד אחת) , וענה: עתיד הוא לקבצנו (אגרוף). הראתי לו את היין האדום, לרמוז שהם צלבו את משיחנו.
וענני (עם הגבינה): הלא הובטחנו שאם יהיו חטאינו כדם, ילבינו כשלג!"...
בינתיים הגיע הכפרי לבית הכנסת ובישר על נצחונו: לא היה קל מזה! "הכומר הראה לי שהוא ינקר עיני בשתי אצבעות ועניתי שאני אנקר עיניו באצבע אחת. הראני שרוצה הוא לסתור פני ונופפתי מולו באגרוף. כיוון שכך, נופף בקבוק יין כרצון להתפייס, הוצאתי גם אני גבינה, כהסכמה. ולכן השלים וביטל את הגזירה.
קם הרב ונשקו על ראשו, ואמר לבני עדתו: "הביטו וראו כמה סיעתא דשמיא מלווה את המקיים מצות: תמים תהיה עם ה' אלוקיך!"...
צחוק, צחוק, אבל כשנתבונן באורחות חיינו נראה שרצופים הם מעמדות כאלו, "דו שיח של חרשים", בכל שטחי החיים! באיזה כינוי אחר ניתן לכנות את שרשרת הפעולות ופעולות הנגד בינינו לשכנינו? באיזה כינוי אחר ניתן להכתיר את יחסי הדתיים והחילוניים, הוותיקים והעולים, האליטות והמון העם, האזרח הקטן אל מול הרשויות, העובדים מול המעסיקים, המפרנסים מול כוחות ההון ואפילו בקרב המשפחה, הורים מול בני נוער, מחנכים מול חניכים. האין לכל אחד שפה משלו, דפוסי חשיבה והתנהגות שונים, וכל הדברות נתפסת באופן שונה בשני הקצוות!
זה מתסכל? ודאי! מייאש? לא ולא! ומדוע, משום שבידינו גם הפתרון: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", לדעת שיש מנהיג לבירה "והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים". הן זה עיקר היהדות, הראשון משלוש עשרה העיקרים! נכון, הוא ציוונו לעשות ולפעול, אבל כשנעשה את שלנו ונסמוך עליו – יביא את התוצאות הרצויות, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (בתהלים נז-ג) "אקרא לאלוהים עליון, לאל גומר עלי" ואמר (שם קלח-ב) "הי יגמור בעדי, ה' חסדך לעולם!"
לפיכך, "תמים תהיה", עשה את שלך בתמימות ובשלמות מתוך ידיעה שאתה "עם ה' אלוקיך!"
המקדמה
ידוע, ששכר תיבה אחת של תלמוד תורה גדול משכר כל המצוות גם יחד (ירושלמי, ריש פאה) – וכמה אפשר ללמוד בשעה שלמה! כמה זכויות תתווספנה ליום הדין הבא עלינו לטובה, עבורנו ועבור בני המשפחה! ואם כך גדול שכר הלומד, ואפילו בביתו – כמה גדול שכר לימוד תורה ברבים, שהרי אינו דומה מועטין העושין את המצווה למרובין העושין את המצווה (רש"י ויקרא כו-ח). וכמה גדול שכר מייסדי השיעור ועמודי התווך שלו, שבזכותם מגיע הרב ומשמיע דבריו! ודאי ראויים הם להיכתב ולהיחתם לשנה טובה!
והנה בפרשת שופטים למדנו, שאם שלושה עדים מעידים עדות שקר לחייב חף מפשע בעונש מיתה והוזמו, נחשפו בקלונם, ממיתים את שלושתם.
והשלישי אינו יכול לטעון שגם בלעדיו היה מומת, ולא הוסיף מאומה בעדותו. ומכאן למד רבי עקיבא (במשנה מכות ה-א): אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה – על אחת כמה וכמה שישלם לנטפל לעושי מצווה כעושי מצווה, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות!
ונמצא, שכל מי שמצטרף לשיעור – גם אם יתקיים בלעדיו – מקבל שכר כאילו היה מעמודי התווך שלו! כך כל מי שמתפלל במניין, וכך כל מי שמצטרף למגבית לדבר מצווה, לתמוך במעשה חסד או במקום תורה! השכר כה רב, והוא נחוץ לנו כל כך בפרוס ימי הדין נמהר ונזכה בו.
הכלב והדגים המורעלים
הנסתרות לה' אלוקינו" (כט-כח) בספר "שיח שרפי קודש" מובא סיפור מתקופת האר"י הקדוש, המתאר את תיקונה של נשמת גחזי, משרתו של הנביא אלישע:
בתקופתו של האר"י, התגורר בצפת יהודי עשיר שהיה חשוך בנים. לימים, לאחר שהעשיר ואשתו הרבו בתחנונים לבורא עולם, והפצירו בו שיפקדם בזרע של קיימא, נולד להם בן זכר. ותרבה השמחה במעונם.
בא העשיר אל האר"י והזמינו לשמש כסנדק. האר"י הסכים ואף נעתר לבקשתו של בעל השמחה להשתתף בסעודת המצווה שתערך לאחר הברית.
בעוד בני ביתו של הגביר עסוקים בהכנות לקראת היום, הגדול ישב אחד משכניו – שקנא מאוד בהצלחתו של הגביר וקנאתו בערה כאש בעצמותיו – ותכנן כיצד להפר את שמחתו. השכן יגע את מוחו וחיבל תחבולות, כדי להפוך את שמחת שכנו – לאבל.
הדבר שעלה במוחו היה זדוני במיוחד. הוא החליט – לא פחות ולא יותר – להרעיל את משתתפי הסעודה. מבעד לחלונו צפה בנעשה בבית שכנו, ומשראה כי בשלו התנאים, התגנב באין רואים אל תוך הבית והכניס רעל בקערה הגדולה שבה התבשלו הדגים.
איש לא ראה ולא הבחין במעשה הנפשע, והשכן שב לביתו שמח וטוב לב. עוד בטרם בוא השעה היעודה, התאספו נכבדי העיר בבית העשיר כדי להיות מן הזריזים לדבר מצווה. עניים רבים הוזמנו להשתתף בברית המילה, ואף הם הגיעו לשם בהמוניהם.
רק האר"י הקדוש התמהמה משום מה ולא הגיע בזמן שנקבע מראש. והיה הדבר לפלא, כיוון שהאר"י היה ידוע כדייקן גדול.
כבר חלפה למעלה משעה והקרואים ממתינים וממתינים. והנה עוד שעה חולפת ועוד שעה, וסבלנותם של המוזמנים פוקעת. 'כיצד זה שהאר"י הקדוש, הגדול מכולם, לא הזדרז להגיע למצווה הגדולה?' תמהו הכל.
אבי הילד לא רצה לוותר על סנדקאותו של האר"י ועל עצם נוכחותו בברית. דבר שייחל לו כל כך הרבה שנים, ומפני כבודו של בעל הבית, הוסיפו גם האורחים להמתין.
רק לפנות ערב הגיע האר"י והסביר לכל הנוכחים את פשר איחורו העצום:
"כשיצאתי מביתי, בדרכי לברית, בא לקראתי כלב גדול והחל לנבוח. שאלתי אותו: 'מי אתה ומה רצונך?' והשיב לי שהוא גלגול וכי נחוץ לו תיקון. 'איזה גלגול אתה?' שאלתיו, והכלב השיב שהוא גלגולו של גחזי".
לשאלת האר"י מדוע התגלגל בכלב, השיב, שבשעה ששלח אותו אלישע להחיות את בן השונמית, מסר לו את משענתו והורה לו להניחה על פני הנער. "לקחתי את המשענת, אבל בלבי לא האמנתי לנביא שיש תועלת במשענת
זו" אמר הגלגול והוסיף: "הייתי כמצחק על כל זה והנה בדרכי נקלע לפני כלב מת והחלטתי לעשות צחוק ולנסות עליו את המשענת של הנביא, אם יש בכוחה להחיות מתים. והנה, מיד לאחר שהנחתי את המשענת על הכלב, התרחש נס. הכלב הקיץ ופקח את עיניו. קם ממקומו, נשא רגליו וברח.
נבהלתי מאוד. לקחתי את המשענת ורצתי אל הנער ההוא. בחרדה הנחתי את המשענת על פניו – אבל הוא לא הקיץ. חזרתי אל אלישע וסיפרתי לו בפחד גדול מה עשיתי. ואמנם הנביא לא התפלא שהמשענת לא הקיצה את הילד, זאת משום שהיא נפסלה כאשר הנחתיה על גבי הכלב.
באותה שעה, נגזר עלי מן השמים להתגלגל בכלב, ומאז ועד היום אין לי תיקון. ועכשיו, משנודע לי שביכולתך לסייע בידי, באתי אליך בבקשה שתסדר לי תיקון". סיים הכלב את דבריו באוזני האר"י.
האר"י סיפר למשתתפי הברית שאמר לכלב שאינו יודע לו תיקון, לבד מזה שיקבל על עצמו למסור את נפשו למען הכלל. המפגש עם הכלב העסיק את האר"י עד כדי כך שנאלץ לדחות את בואו לברית משעה לשעה, "ורק ברגע זה התפניתי להשתתף במצווה".
באותו הרגע שבו סיים האר"י את דבריו, נכנסה המשרתת של הגביר ואמרה בהתרגשות: "כאשר הורדנו את קערת הדגים מעל האש, קפץ לתוכה כלב אחד ומיד מת..." ביקש האר"י לראות את נבלת הכלב ומשראהו, אמר כי אכן היה זה הכלב שפגש בדרכו.
האר"י הורה לבדוק את הדגים מה מאוד נדהמו הנוכחים לגלות שהדגים היו מורעלים וכי הכלב מסר את נפשו כדי להציל את כלל המשתתפים, שהרי בזכותו לא אכלו את הדגים ובכך הוא גם קיבל את תיקונו. (עלינו לשבח)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
גילויי חיבה ואהבה לילדים
נאמר בתלמוד: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז.)
והסבירו המפרשים שניתן ללמוד ממאמר זה, שהקירוב והחיבה לילד צריך להיות לעתים קרובות ביותר מאשר הדיחוי, שכאשר יד ימין פועלת ושימושית יותר מיד שמאל, כן בחינוך הילד, לעולם תהא שמאל דוחה שהדחייה תהיה לעתים רחוקות, והקירוב והחיבה יהיו בבחינת ימין מקרבת, דהיינו שיהיו לעתים קרובות.
כל אדם ואדם ברצונו להיות אהוב ורצוי בחברה, בישיבה ובעבודה, ועל כן משתדל הוא בכל מיני השתדלויות להגיע לזה ולהיות אהוב וחביב על הכל, על אחת כמה וכמה שהילדים זקוקים לזה, ועל כן צריכים ההורים לא רק לאהוב בלב, אלא לגרום לכך שילדיהם יראו על פניהם ומעשיהם שהוריהם
אוהבים אותם בכל לב ונפש. כי לצערנו הרב ידועים מקרים רבים על נערים שהתדרדרו מדחי אל דחי, בטענה שלא קיבלו בביתם חום ואהבה, וכשנודע הדבר להורים פרצו הם בבכי והזדעזעו לשמע טענה זו שלא היה חום ואהבה בבית, שהרי דאגו מאוד לילדיהם וסיפקו להם כל צרכיהם בביגוד וכלכלה בכל לב ונפש, אולם טעות מרה הייתה להורים, שלא השכילו להראות את האהבה בפני ילדיהם, אלא רק אהבו בלב, ואילו כלפי חוץ הראו את ההיפך מזה.
וכמו כן, צריכים ההורים להיזהר לבל יעשו תנאי בחום ואהבה לילדיהם, דהיינו שלא יאמרו לו: "אנו אוהבים אותך רק אם תתנהג טוב", או "אנו אוהבים אותך רק אם תביא תעודה טובה", כיוון שדיבורים אלו יתסכלו מאד את הילד, שגורמים לו להיות במתח וחרדה שיהיה בסדר כדי שהוריו יאהבו אותו, ואם חלילה יכשל בהתנהגות (כי הילד אינו מלאך וגם גדולים לפעמים נכשלים...), יחשוב בליבו שהוריו לא אוהבים אותו, כיוון שהתנו את האהבה בהתנהגותו, ויגרמו לו בכך ריחוק
וניכור, ואיבוד בטחונו העצמי וערעור מצבו הנפשי.
בנוסף לאמור לעיל שעל ההורים לגלות בבית ולהפגין יחס של חום ואהבה, צריכים הם מדי פעם בפעם שהקשר עם ילדיהם ילווה בתנועות חיבה, ויחבקו וינשקו אותם, כיוון שזה מאוד מקשר את הילדים להורים. והרבה נערים שהתדרדרו לרחוב, טוענים שהוריהם לא חיבקו ולא נישקו אותם. ועל כן טוב יעשו ההורים אם יאמתו ויוכיחו בפני ילדיהם את אהבתם אליהם כדי שהילדים יאמינו בכל לב ונפש שהוריהם באמת אוהבים אותם. ותצמח מזה תועלת נוספת, שגם כאשר ההורים יצטרכו להעניש את ילדיהם, אזי הילדים יהיו בטוחים ללא צל של ספק, שכל מטרת העונש היא רק לטובתם ולצורך חינוכם, ולא חלילה מתוך שנאה או נקמה, ובכך יתקשרו להוריהם וישמחו לקיים את כל אשר ידרשו מהם. (חינוך הבנים)
הפרס הרוחני שווה יותר
מצינו בזוהר הקדוש, שבתחילת לימודו של אדם, לומד הוא לפעמים לשם כסף ועושר, ולאחר שנכנס לפני ולפנים לפנימיות התורה, הרי הוא בז לכסף ולזהב, שמבין הוא כבר שכל כסף וזהב שבעולם אינם שווים לקוצו של יו"ד מן התורה.
וכך מסופר בזוהר הקדוש: רבי אבא היה מכריז: מי שרוצה עושר ואורך ימים – יבוא ויעסוק בתורה. היו נאספים אליו ועוסקים בתורה. רווק אחד שמע ובא אל רבי אבא. אמר לו: אני רוצה לעסוק בתורה ולזכות בעושר. שאל אותו רבי אבא מה שמך? אמר לו: יוסי.
ישב ולמד עם בני החבורה. לאחר כמה ימים עמד יוסי זה לפני רבי אבא ואמר: רבי, היכן העושר שהבטחת? אמר לו רבי אבא:
המשך לשבת ואני מבטיחך שהעושר יבוא אליך.
פעם בא איש אחד וכלי פז בידו, מיד האיר הבית. אמר האיש: רבי רצוני לזכות בתורה, ומפני שאני לא זכיתי –
רווק אחד שמע ובא אל רבי אבא. אמר לו: אני רוצה לעסוק בתורה ולזכות בעושר. שאל אותו רבי אבא: מה שמך? אמר לו: יוסי.
רוצה אני לזכות תלמיד חכם בעושר שהוריש לי אבי. אמר רבי אבא ליוסי השתדל בלימוד התורה והלה נותן לך
עושר. נתן האיש את כוס הפז ליוסי. קרא עליו רבי אבא: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". ישב יוסי ועסק בתורה.
לימים חשקה נפשו של יוסי בתורה, ישב ובכה. מצאו רבי אבא בוכה, ושאל אותו: על מה אתה בוכה? ענה יוסי: אני מניח חיי נצח בשביל חיי שעה? איני רוצה בעושר, כי מצאתי עושר רוחני גדול ועצום יותר מהעושר הגשמי, נטל יוסי את העושר וחילק אותו בין חבריו ומאז נקרא שמו "רבי יוסי בן פזי" (זוהר לך לך).
למרות הנאמר לעיל, ברור מאוד שאין להפריז במתן פרסים לילד ולתת על כל מעשה טוב והתנהגות טובה פרס, כדי שלא להרגיל אותו לפרסים ולבסוף יזלזל בהם, אלא רק מידי פעם בפעם כדי שידע להעריך את הפרס.
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il
שנה טובה ומבורכת!
כתיבה וחתימה טובה!
אכי"ר .
|