חובת הציות לרב ומרא דאתרא, גם אם היא כרוכה לפעמים באי-נעימות ואולי גם בעונש כספי, ברכה מרובה יש בה.

רבי מכלוף עידן, רב הקהילה היהודית בג'רבה שבתוניס, עבר פעם ברחוב ושמע את אחד הילדים מקלל את חברו בקללה נמרצת. הדבר לא מצא חן בעיניו, והוא ניגש לילד ושאלו לשם אביו.

הילד נבהל ופניו חוורו, והתנצל על שהקללה יצאה מפיו בלא כוונה, רבי מכלוף לא התרשם מדבריו, ואמר שאדרבה כאשר הקללה יוצאת בלא כוונה, אין כמוה כדי להוכיח על מהותה של נפש האדם.

לא הייתה לילד ברירה אלא למסור את שם אביו. כשהגיע הרב לבית הכנסת קרא לאבא וסיפר לו על התנהגות בנו, תוך שהוא גוער בו על החינוך קלוקל שהוא מעניק לילד.

האבא ניסה להתחמק וטען 'מה הרב רוצה ממני, הרי הילד קילל ולא אני', אבל רבי מכלוף הטיל על האבא את כל האחריות, ואמר שאם הבן נראה כך, אות ברור שזה החינוך שהוא מקבל בבית.

המרא דאתרא הטיל על האבא קנס כספי גבוה מאד, והורה לו לתרום את הכסף לישיבת "אור תורה" בג'רבה.

שקיבל מהמשרד שלח ביד בנו אל רבי מכלוף, כדי שיראה שדבריו קוימו במלואם.

רבי מכלוף ראה את הילד המקלל שהביא את הקבלה, וליטף אותו באהבה ובחיבה, כראוי למי שחזר בתשובה, ואמר לו: 'שמור את הקבלה הזו בכיסך. עוד תזדקק לה ברבות הימים'...

עברו שנים, ובימי מלחמת העולם השני שיגר הרב עידן את האב ובנו להביא חיטים מכפר מרוחק. בדרכם חזרה עוכבו השניים במחסום צבאי, והתבקשו על ידי החיילים להציג רישיון המתיר להם לסחור בחיטים.

האב החוויר כסיד וחשב שהנה הגיע קיצו. בימי המלחמה, מי שלא החזיק רישיון תקף, אחת דינו למוות, או לגלות ארוכה.

אבל, לפתע הנזכר הילד ב...קבלה שקיבל מישיבת 'אור תורה' ובהוראתו של רבי מכלוף לשומרה בכיסו, כי הוא עוד יזדקק לקבלה זו.

והילד מחליט לעשות דבר שהיה עלול לעלות לו בחייו ובחיי אביו, בתנועה זריזה הוא מוציא את הקבלה מכיסו, ומגיש אותה לחיילים....

סם החיים

הלכות לשון הרע

 יש להזהר ביותר, ובפרט בשבת, משיחה בטלה בבית הכנסת ובבית המדרש, בשעה שמתפללים או לומדים ובמיוחד כשעל ידי זה נגרם שמצטרפים לשיחתם אנשים נוספים.

 איסורי לשון הרע ורכילות הם גם בדיבורי אמת ובדיבורי שקר נוסף איסור מוציא שם רע.

 איסור רכילות פרושו, שאומר לחברו מה שאחרים אמרו עליו או עשו לו, כל דבר שמעורר שנאה או מחלוקת.

 איסורי לשון הרע ורכילות חמורים גם למספרם וגם לשומע ומקבלם.

 אסור לספר לשון הרע על איש או אשה מישראל, בין על גדולים ובין על קטנים.

 גם אם אביו או אמו או רבו מפצירים בו לספר דבר ויודע שבתוך הסיפור יבוא לידי סיפור לשון הרע, או אבק לשון הרע לא יספר.

 אפילו אם על ידי מניעת הסיפור יביישו אותו, או ישנאו אותו, ואפילו יבוא לידי הפסד פרנסה, גם כן אסור לספר לשון הרע.

 האיסור הוא לאו דוקא בדיבור, אלא גם בכתיבה או ברמז.

"ויקח אברם וכו' ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען" (יב-ח)

החפץ חיים מציין כאן נקודה חשובה עד מאוד, שמי שמתבונן בה ייווכח שהיא ציון דרך יסודי בכל עבודת השם.

אברהם אבינו, מכיוון שהיה בדעתו ללכת ארצה כנען, הגיע לבסוף לארץ כנען! ואילו אצל תרח כתוב בפרשה הקודמת (יא-לא), 'ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן ויישבו שם'. רצו ללכת ארצה כנען,אבל הגיעו רק עד חרן.

ללמדך, אומר הח"ח, שעל האדם ללכת בדרכי אברהם אבינו, ואם הוא מקבל על עצמו לבצע משימה מסוימת, שלא ישבר בדרך, שלא יבצע רק חצי משימה ולא ייסוג ממנה, אלא ילמד את עצמו להגיע לאן שביקש להגיע.

את עניין ההמתנה בסבלנות אפשר ללמוד גם מתוך מה שסיפר רבי יצחק וייס זצ"ל שנפטר בשנת תשס"ו בבני ברק. יהודי זה סבל רבות בתקופת השואה, ועבר ייסוריי תופת ב-5 ממחנות המוות הקשים ביותר, ולמרות הכל התאזר באמונה-רבתי, לא נתן לייאוש לכרסם בו, ואף חיזק את חבריו הנכאים.

עוד, זאת. מי שהיה נעדר מן העבודה המפרכת, היה נשלח מיידית אל המשרפות. כיוון שלא היה לו כח להמשיך לעבוד, ידע שעליו לאמץ את מוחו להעלות רעיון מתוחכם על מנת להישאר בחיים.

כיהודי מאמין, האמין בכל ליבו בדבריהם של חז"ל שאמרו (ברכות דף י' עמ' א) 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים', ולכן המטרה שלו הייתה להרוויח זמן, דהיינו להסתתר במידת האפשר מאימת הגסטאפו עד שירחם השם.

הוא חשב וחשב, עד שמצא רעיון מתוחכם. הנאצים היו אוספים מדי יום את הגוויות שהיו במחנה ומניחים אותן בערימה. ומדי כמה ימים הוצאו הגוויות לקבר אחים באחד מיערות הסביבה.

ר' יצחק החליטו לעשות עצמו כמת, ולהכנס אל תוך הגוויות שנאספו במחנה. ביום שכב בין המתים ובלילה יצא ללקט שאריות מזון.

ואגב, צריך רק לתאר לעצמנו מה פירושו של סבל כזה, וכיצד עובר עליו יומו של אדם הנמצא בין גוויות, שרבים מהם היו חבריו וידידיו הקרובים.

לאחר כמה הימים, כשהגיעה המשאית שהייתה אמורה לפנות את הגוויות, החל כבר לומר ווידוי ביודעו שעכשיו לכאורה אין לו כבר כל סיכוי, ובעוד רגע הוא יוצא להורג.

אבל כשראה את החייל הנאצי מתחיל לאסוף את הגוויות אל המשאית, ניעור בו לפתע כוח החיים והוא קם ועמד על רגליו.

(יהודי, הסתלק מכאן)! כתוצאה מהמהלומה הכבדה, פרץ דם רב מראשו, ומאז התקשה ר' יצחק בשמיעה באוזן ימין.

כדי לא לעורר את זעמו של הנאצי, התרחק ר' יצחק מעט מערימת הגוויות ולאחר שהחייל הלך משם, והמשאית התרחקה אף היא, ולמקום הובאו גוויות חדשות, שב לשכון ביניהן.

בשלב זה הרגיש הרב וייס שכלו כל הקיצין, אבל למרות הכל המשיך להתחזק באמונתו העזה בהש"ית.

ולמחרת, הגיע יום השחרור!

ללמדנו, שצריך להחזיק באמונה עד תום, ולא להישבר באמצע הדרך. כי יתכן שהישועה והגאולה מצויות כבר ממש-ממש מאחרי הדלת, וצריך רק לפתוח את הדלת, ולאפשר להן להיכנס.

וללמדנו עוד, שהאמונה האמיתית יכולה להפוך אותנו לאנשים אחרים, ולנטוע בנו מנוחה ושלוה גם במצבים הקיצוניים ביותר. הכל לפי דרגת האמונה המקננת בליבו של אדם.

במלחמת לבנון השנייה בקיץ תשס"ו התעופפו טילים באזורים נרחבים של ארץ ישראל והביאו לטלטולם של כמיליון יהודים שגלו מבתיהם שבצפון הארץ לעבר המרכז.

נכון שזה היה קשה, מאוד מאוד קשה, לשמוע ולראות את הטילים המתעופפים מעל ראשנו, אבל מה אפשר לעשות אם השי"ת הוכיח לנו באופן זה, ובצורה שאינה משתמעת לשני טילים, שהוא השליט היחיד בעולם, ומבלעדיו אין אלוקים.

והראיה, ילד בן 7 מנהריה מחפש מקלט מאימת הקטיושות ומוצא את הרוגע לנפשו תחת סינרה של סבתו במירון. הוא בא לשהות אצלה בשבת, כדי להרגיש בטוח יותר, אבל הקב"ה רוצה אחרת.

טיל שנורה ממרחק רב, יצא למירון, עם כתובת ביד. ביתה של הסבתא. ושם בליל שבת, אחרי הקידוש, פוגע הטיל פגיעה ישירה בבית, והסבתא והנכד נהרגים יחדיו. דמים בדמים נגעו. יקום השם דמם.

ומאידך, כשהשי"ת רוצה, הוא מסיט את הטיל בטבריה, כדי שינחת על בית ישן, שאיש לא התגורר בו, ושהיה ממוקם בין שני בניינים רבי קומות. לא קשה לתאר מה היה קורה אילו הייתה סטייה של חצי מטר, ואחד הבניינים היה נפגע.

היתה מאמינה לכך שמספר כה מצומצם מתוך אלפי טילים, יפגעו באנשים, וכל השאר יפלו בשטחים פתוחים?! הרי זה באמת לא יאומן!

כל מקום עם הנסים ונסי הנסים שלו. אבל מי שרשם את הדברים במוחו, ראה והבין בעליל שדווקא מתוך הטילים אפשר היה לראות את חסדי השם בצורה בל תתואר.

רבה של מירון, הגאון רבי מאיר שטרן, אמר לנו ש'על פי המספר העצום של הטילים שהתעופפו במרחב מירון, היה זה אך נס שרק טיל אחד הצליח לפגוע באנשים'. למען האמת, 2 טילים נוספים פגעו בישוב, האחד בלול תרנגולות שעלה כולו באש, והשני בחצר הבתים.

היה זה ממש בבחינת 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'. אמר המרא דאתרא דמירון, וסיפר שמחלון ביתו אפשר היה לראות את מאות הטילים 'משייטים' באזור, ונוחתים במקומות שונים, ולא פוגעים באיש.

ומתוך זה שאנחנו רואים שהקב"ה מכוון כל טיל ליעדו, אפשר לקבוע בוודאות גמורה שהוא נמצא איתנו בתוך הצרה. ואם כן, מה לנו לפחד מהטיל? עלינו לפחד ולירא רק מלפניו יתברך!

ופנים רבות לה, להבטחת 'עימו אנוכי בצרה'.

משני צדי המתרס

"ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי" (יד-יג)

במדרש (בראשית רבה, פרשה מב פסקה ח') נאמר: 'אברם העברי - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד'.

כל העולם כולו, ממש כל העולם, מן העבר האחד, ואני מן העבר השני. המושג הזה, שנשזר והשתבץ בשמו של אברהם אבינו, נחוץ הוא ומתבקש אצל כל יהודי, בכל דרגה שהיא.

אדם צריך להרגיל את עצמו שלא להתרגש מן העובדה ש'כל העולם עושה כך'; בדרך כלל הקביעה הזו אינה נכונה, ומה שנראה לנו ש'כל העולם עושה כך', מתברר בסופו של דבר כעורבא פרח, ולא מדובר בכל העולם, וגם לא בחצי עולם; אולי בכמה בודדים.

אבל גם אם נכון הוא הדבר, ואכן כל העולם נמצא מן העבר האחד של המתרס, עדיין אין זה מחייב אותי במאומה.

ויהי בשנת נ' לחיי אברם (אלף תתקצ"ח) יצא אברם מבית נח וילך בית אביו וירא את אלוהי אביו שתים עשרה אלהות ויחר אף אברם (ואיך הוכיח את אביו ואיך שבר האלילים ניתן לעיין באריכות בפרשת נח ובילקוט). וירא תרח אשר עשה בנו אברם וילך ויגדל נמרוד ויאמר ילד יולד לנו זה נ' שנה וזאת אשר עשה לאלוהי על כן שפטהו למען נינצל מרעתו, וישלח שלושה אנשים ויביאו את אברם.

אביו מרה דבריך ויהתל בך והביא לך ילד אחר ותהרגהו, ויחר אף המלך וירא תרח כי חרה אף המלך ויאמר אמת דיברו החרטומים ויאמר המלך איך עשית הדבר הזה. ויען תרח כי נכמרו רחמי על בני ואקח בן השפחה, ויאמר המלך מי יעץ לך דבר זה ויירא מאד ויאמר הרן בני הגדול הוא יעצני בזה, והרן היה בן ל"ב שנה כשנולד אברם, והרן לא יעץ את אביו מאומה רק תרח דיבר להציל את נפשו מן המלך כי ירא מאד.

ויאמר המלך הרן בנך אשר יעצך דבר זה ימות באש עם אברם, והרן נטה בעת ההיא אחרי אברם אך הסתיר הדבר בלבו, ויאמר הרן אל לבו המלך תפס את אברם והיה אם יגבור אברם מן המלך והלכתי אחריו, ואם יגבור המלך והלכתי אחרי המלך.

ויצו המלך ויפשיטום מכותנותיהם ומכל בגדיהם רק מכנסים היו עליהם ויאסרו ידיהם ורגליהם בחבלי בוץ וישליכום לכבשן אש. וירד ה' ויציל את אברם מן האש ולא נשרף. אך כל החבלים אשר אסרוהו בהם נשרפו. ואברם התהלך באש שלושה ימים ושלושה לילות ויראו אותו כל עבדי המלך, והרן בהשליכו אותו נשרף ויהי לאפר כי לא היה לבבו שלם את ה' והאנשים אשר השליכו אותם על האש עלה עליהם להב האש ונשרפו שנים עשר איש.

הם למלך וילך המלך לראות וירא את אברם הולך ובא בתוך האש, וירא גווית הרן שרופה ויתמה המלך, ויצו המלך להוציא את אברם ולא יכלו כי שביב ולהב עולה לקראתם וינוסו.

ויגער המלך בכל עבדיו לאמור מהרו והוציאו את אברם ולא תמותו ויגשו להוציאו ויעל הלהב וישרוף את פניהם וימותו מהם שמונה נפשות.

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.