סם החיים - הלכות לשון הרע

סיפור לשון הרע הוא גם כשמספר לקרובו, או לאשתו, וכן אשה לבעלה, וכל שכן כשמספר לרבים.

ההיתר לספר בפני שלושה (בלשון הגמרא: כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא) עם כל פרטי ההיתר, רחוק מהמציאות בזמננו ועל כן יש לחשוש לאיסור.

וכן אם שמע לשון רע שנאמר בפני שלושה, אין היתר לאחד מן השומעים לפרסם את הדבר.

אסור ללעוג על החכם הדורש לרבים, ולומר שאין מה לשמוע ממנו.

האיסור לספר לשון הרע שייך גם כאשר האיש שמדברים עליו נמצא במקום ושומע שמדברים עליו, ואדרבה, חמור יותר, כי המספר גורם להלבנת פני חברו ברבים.

אסור לדבר לשון הרע אפילו בדרך שחוק, וגם בשמחת פורים ושמחת חתן וכלה, וכדומה.

אסור לספר לשון הרע גם בלא להזכיר את שם האיש שמדברים עליו, אך מתוך הדברים מבינים על מי המדובר.

אסור לספר כל דבר שיכול לגרום לחברו הפסד ממון או ביזיון וכדומה, גם כשאין גנות בגוף המעשה.

"זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כבדה מאד" (יח-כ)

יהודי מתחנך לתת, להעניק. קיבלת יבול? תן! תן ביכורים, חלה, תרומה גדולה, מעשר, תרומת מעשר, מעשר שני, מעשר עני. תשמח ביכולת לתת, בזכות לתת: "ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר, והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד-כט), יתן לך עוד ועוד כדי שתוכל לתת עוד ועוד!

חז"ל מספרים שכאשר היה מגיע רוכל לסדום, היה כל אחד ניגש ונוטל ממנו פריט קטנטן, שן של שום, גרגר שומשום וכך חוסלה כל הסחורה מבלי שירוויח פרוטה, עוד הפסיד את הקרן. זה לא היה עושק לשמו, סתם רשעות. היה כאן רעיון מבריק: כאילו הסבירו לאותו רוכל מסכן: אל תכעס עלינו, תבין אותנו. כפי שאתה זועק חמס על שן של שום, על שום דבר, משום שזה נוטל גרגר וההוא נוטל גרגר והכל מתחסל, כך פוחדים אנו מעזרה לזולת ופתיחת יד. כי יבוא עני ועוד עני, עוד רוכל ועוד פושט יד, ועושרנו יתפוגג. הסדומיים המסכנים, לבנו עליהם.

בו יצאה לשאוב מים, ונתפסה. ומספרת הגמרא: טחו את גופה בדבש והעמידוה על החומה, למען יראו וייראו. באו המוני דבורים ועקצוה למוות (סנהדרין קט:). גם זו לא הייתה אכזריות לשמה, גם כאן צפון רעיון 'חינוכי' ברוח סדום: חשבת להיות בעלת חסד, מתוקה מדבש, הא? אבל הדבש מזמין דבורים עוקצות, על כך לא חשבת... מעקיצה אחת לא מתים, נכון. אבל הדבש מזמין נחילי דבורים. ומהם, מתים! זה מה שעלול לקרות לנו אם נהיה מתוקים מדי, מכניסי אורחים, נאום אנשי סדום.

כמה מנוגד כל זה להכנסת האורחים של אברהם אבינו. לא רק לנכונות שלו להכניס אורחים, לא זו בלבד שלא סגר דלתו, אלא קרע באוהלו ארבעה פתוחים, לאותת מכל כיוון. וישב בפתח אוהלו כחום היום, שלא יפסיד עובר אורח, שלא ימלט מעיניו. ויותר מכך: קבע אוהלו בסמוך לסדום, כדי שמי שיגורש משם – ימצא מקום כאן!

משום שאם יש מעלימי עין מן הצדקה, אם יש אוטמי לב וקפוצי יד, מוכפלת החובה על צאצאיו של אברהם אבי האומה, עמוד החסד, שהוכיח לכל באי עולם שלא מפסידים ממעשי צדקה וחסד!

בס"ד עמוד 2

"אם נא מצאתי חן בעיניך" (יח-ג)

על ידי העברה על המידות מוצאים חן בעיני הקדוש ברוך הוא. אדם היודע לוותר ומעביר על חטאים שעשו נגדו, יכול לקנות את עולמו אצל בוראו.

כמה יקר הוא זה היודע לוותר, העובד על עצמו תדיר כדי לשפר את דרכיו ומעשיו בכל מה שקשור למידת הויתור. צריך לזכור גם מה שכתוב בכל ספרי המוסר, שאחת הסגולות הגדולות העומדות לאדם ביום הדין היא הויתור.

הרב ביקש מהם לשוב אליו בעוד כמה ימים.

בינתיים, התיישב האב בדעתו שאולי באמת המעיל מגיע לבן. סוף סוף הוא מתרוצץ במשך כל היום, בשלג ובכפור, כדי להביא פרנסה לשניהם. במקביל, גמר הבן בדעתו, שהוא בגילו עוד מסוגל להסתדר בחוץ ללא המעיל, בעוד שאביו הקשיש זקוק לפרווה גם בפנים הבית.

כעברו הזמן שהוקצב להם על ידי הרב, הגיעו שנית לביתו ש של המרא דאתרא, אלא שהפעם היו הטענות הפוכות לחלוטין... האב ביקש שהבן יקח את המעיל, והבן 'הלביש' את המעיל על אביו.

יצא הרב את החדר וחזר עם... מעיל.

"קחו את המעיל הזה, ואז יהיה לכל אחד מכם מעיל בפני עצמו", אמר הרב. תמהו השניים והביטו זה על זה כאינם מבינים את פשר הדבר; אם היה לרב פתרון כל כך פשוט, בדמות המעיל הנוסף, מדוע לא הציע זאת כאשר באו אליו בפעם הראשונה?

שכל אחד מכם דואג לעצמו, לכן גם אני עשיתי את חשבון נפשי ואמרתי לעצמי שגם אני זקוק למעיל... אבל כאשר ויתרתם האחד לשני, גם אני החלטתי לוותר, והענקתי לכם את המעיל".

שמענו מעשה שהיה אצל הצדיק הבבא סאלי זצ"ל בנתיבות, כאשר אמא אחת הביאה אליו את בנה מגודל השיער, ונראה כבן סורר, והתלוננה קשות על כך שאינו שומע בקולה, מזלזל בכל מה שאומרים לו, וביקשה ברכה ועצה מה לעשות עם הילד.

האמא חשבה לתומה שהצדיק יפתח בדברי תוכחה קשים, וייסר את בנה על מעשיו הרעים, אבל, רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל לא עשה כך, אלא החל לבכות.

כך במשך כמה דקות.

לאחר מכן שמע הילד את הצדיק אומר כדלהלן: "אם הייתה לי אמא, הייתי נושא אותה על כתפיי"!

דברי התוכחה ששמע מההורים, ביצעו בו חריש עמוק, ודמעותיו הצטרפו עד מהרה לדמעותיו של הצדיק, והוא הבטיח לשפר את דרכו ומעשיו.

מה למדנו? הבבא סאלי הבין מן הסתם שילד זה כבר 'זכה' לשמוע תוכחות רבות הנאמרות בפניו מדי יום ביומו, ואלי גם מדי שעה בשעה, ואם הדברים לא עזרו עד היום, והוא נשאר במרדו, מדוע שעכשיו הוא יחליט לפתע לשנות את דרכו?

אדם שמנסה לפתוח את הדלת פעם ופעמיים ושלוש, והדלת אינה נפתחת, הרי תהיה זו אווילות להמשיך ולנסות לפתוח את הדלת באותו מפתח; לא כן?

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שצריכים להחליף את המפתח.

והדברים נכונים גם במקרה שלנו. השיטה הזו של השמעת דברי התוכחה, כבר נוסתה פעמים רבות על גבו של הילד, והדברים לא פעלו, והראיה - שהאמא באה אל הצדיק בבכייה רבה.

מעוניינים לעשות דבר מה שיביא אותו אל ההחלטה הנכונה, הרי יש לנקוט בדרך אחרת, לא זו שכבר נוסתה ונוסתה.

בכיו של הצדיק, והמשפט המרגש שהוציא מפיו 'אם הייתה לי אמא' וכו' חדר אפוא לליבו של הנער יותר מכל, והוא הבין שהאמא צריכה להיות חשובה בעיניו והשמירה על בריאותה צריכה לעמוד בראש מעייניו יותר מכל דבר אחר. ואז, חזר.

אמר ר' יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי: רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה. וכו' (פרקי אבות פרק ו' משנה ט').

האדם שפגש את ר' יוסי בן קסמא הכיר בו שהוא חכם ותמה בלבו: אדם כזה בודאי משמש רב בקהילתו ומדוע הוא הולך רגלי כאדם פשוט? ומדוע לא נהגו בו, בני קהילתו כבוד, לתת לו מרכבה וסוסים? אין זאת כי אם המקום בו הוא יושב הוא מקום של ריקים ופוחזים, שאינם יודעים להעריך כראוי אדם כמותו, וכן שאל אותו מהיכן הוא בא.

אך ר' יוסי בן קסמא הבין את כוונתו, ואמר לו שהוא בא מעיר גדול של חכמים וסופרים, ואדם כמותו אינו נחשב שם, כי יש רבים גדולים וחכמים ממנו.

חכמים, שכן אוכל ללמוד מתורתם, וממעשיהם הטובים ואשאר במחיצתם למען ישמשו לי לדוגמא אישית-מופתית (פירוש החפץ חיים).

כשם ששהייה במחיצת חכמים והתקרבות לצידם, מקנים ומקרינים אור ואושר, כן הימצאות בקרבת הריקים, לא ימצא בה יותר מאשר חסרון והפסד, וזאת נלמד ממעשה הבא: ר' יהודה בן נקוסה היה סובל מהטרדות ושאלות סרק מאותם מינים שבשכונתו שהיו מתעסקים עמו. אמר לחינם אתם שואלים אותי, אהיה מוכן להשתתף בויכוח, אך בתנאי שכל מי שמנצח את חברו יהא פוצע את ראש המנוצח בקורנס, ואכן כך היה. וכשניצח ר' יהודה פצע את ראשם עד כדי שנתמלאו פצעי חבלה, כיון שראו תלמידיו שנעשה לו נס, אמרו לו: רבי סייעוך מהשמים שנצחת!

אמר להם: וכי בחינם נצחתי אותם? הלא קיבלתי עונשי, אנא לכו והתפללו עלי, שאותה חמת שהייתה מלא באבנים טובות ומרגליות ועכשיו נתמלאה בפחמין (קהלת רבה פרק א', כה).

הרחקת לוט מארץ כנען

סוד הדברים טמון בדברי חז"ל: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות". רק טהור יכול להקריב קרבן, טמא לא יכול להקריב! זהו יסוד החינוך של ילדי ישראל.

ונבאר זאת.

לאדם יש פריחה על ידו. הוא הולך לרופא, והנה להפתעתו הרופא לא נותן לו משחה למרוח על הפריחה, אלא רושם לו כדור שעליו ליטלו כל שעתיים. הוא מתפלא – כיצד יכול הכדור שהוא לוקח דרך הפה, לעזור לפריחה שעל כף ידו"? מסביר לו הרופא: "הבעיה אינה בעור, זהו רק 'סימפטום'. הבעיה היא שבדם ישנו רעל או חיידק הגורם לפריחה. אם נטפל בפריחה רק במשחה, יתכן אמנם שהיא תעבור, אך אח"כ תופיע שוב במקום אחר. אם נפתור את הבעיה מהשורש, יחזור העור להיות חלק כשל תינוק".

הוא יקפוץ יחד עם הכסא? נבריג את הכסא לרצפה... ברור שזה לא הפתרון. הבעיה היא לא בכך שהוא קופץ, אלא בנפש שלו, במערכת העצבים. אם נקשור אותו, הוא אמנם לא יקפוץ – אבל את נפשו לא רפאנו במאומה.

ילד מתחצף להוריו ומוריו. יש מורים שיצעקו עליו: "תשמור על הפה... אל תקפוץ" ... ילד שגונב – אפשר לקשור לו את הידיים – אבל לא פתרנו במאומה את הבעיה – העלמנו אולי את התופעות החיצוניות, אבל הבעיה עצמה קיימת במלוא חומרתה. בימינו בעידן הפסיכולוגיה, כאשר מתרבות הגניבות – "פותרים את הבעיה" בהוספת שוטרים... אבל אז נוצר בעיה חדשה – השוטרים עצמם גונבים... לא נשיג דבר על ידי הוספת שוטרים, כי הבעיה היא בנשמה!

ומהי הנשמה? "נשמה שנתת בי טהורה היא"! אם הנשמה טהורה – היא צריכה תזונה שמתאימה לה – היא צריכה טהרה!

אם ינעקל'ה קופץ, יש לו בעיה בנפש, בנשמה. מה עושים? "יבואו טהורים ויעסקו בטהרות". תן לו חומש ויקרא, תספר לו על בריאת העולם, תספר לו על יוסף והשבטים – זה לא מובן? זה לא הגיוני? אבל הקב"ה שברא את הנשמה – "אתה בראתה, אתה יצרת", הוא הוא שאומר לנו "יבואו טהורים ויעסקו בטהרות".

המפתח ו... כלום לא קורה. הוא חוזר ליצרן בתלונה – "המכונית לא נוסעת"... שואל אותו היצרן – "דלק שמת"? "מה זה דלק"? שואל הקונה. מביא היצרן דלק, והלקוח מזדעזע: "את הנוזל הזה אתה מתכונן לשפוך לתוך המכונית היקרה שלי?" אומר לו היצרן: "אני יצרתי את המכונית, ואני אומר לך, שבלי דלק היא לא תסע! אתה לא מבין? תכניס את הדלק ותראה שהיא נוסעת?!

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.