אשכולות המלכא
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

פרשת חיי שרה כה' חשון תש"פ

לע"נ ר' מיכאל זריהן בן חנינה

כיצד בודקים שידוך? 

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם

גמלך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובא אדע כי עשית חסד עם

אדוני" (בראשית כ"ד, י"ד). ולכאורה מה יש להתפעל כל כך, כפי

שמתפעל אליעזר מאותה נערה שהקב"ה מביע הסכמה עם בחינה

זאת? ואמנם אמרו חז"ל: אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו

בדבר קטן, ואח"כ מעלהו לגדולה שנאמר: "ה' צדיק יבחן" ובמה

הוא בוחן אותו? במרעה צאן.

בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: "ויקחהו ממכלאות צאן".

מהו ממכלאות צאן כמו ויכלה הגשם, דהיינו מונע הגדולים מפני

הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך

מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינוני, ואחר כך מוציא הבחורים

שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן

איש לפי כוחו, הוא יבוא וירעה בעמי, הדא דכתיב: "מאחר עלות

הביאו לרעות ביעקב עמו", ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן וכו'.

ומקשה הגאון רבי ירוחם ממיר, הרי אדרבא ההיפך הוא הנכון,

מסתבר לבחון את האנשים המועמדים לתפקידים בכירים,

והעתידים להיות בעלי סמכות עליונה ובעלי תפקידים ראשיים

בהנהגה, במבחנים ובמבדקים גדולים וקשים, שהרי לא בוחנים

מבחנים זהים את כל הרמות, כל רמת לימודים מדורגת וגבוהה,

דורשת גם רמת מבחנים התואמים יחסית לרמתם? מסביר ר' ירוחם,

כאן התורה מגלה לנו שאדם גדול נבחן דווקא בדברים קטנים.

הגמרא בברכות, מספרת על אותם שני אחים "חסידים" רב פנחס

ורב מרי, בני רב חסדא, שאחד היה מקדים ונותן למשרת בראשונה

מאותו מאכל שהיה אוכל הוא, ואילו האחר היה נותן מהמאכל רק

אחרי שטעם הוא עצמו.

מספרת הגמרא: 'דקדום ספי, משתעי אליהו בהדיה, דמאחר ספי, לא

משתעי אליהו בהדיה", כלומר בשל מעשה קטן זה שהקדים ונתן

מהמאכל לאותו משרת לפני טעימתו הוא, זכה לגילוי אליהו ואילו

השני הגם שהיה חסיד, ובוודאי הגמרא לא הייתה מתארת אותו

לחסיד אילולי שידעו חכמי התלמוד את הנהגותיו ומעשיו הגדולים,

והגם שהיה נותן לאותו משרת ממאכלו מ"מ אליהו לא התגלה אליו,

שכן אליהו מתגלה לאדם החושב מלבד דברים גדולים, גם על דברים

קטנים ופעוטי ערך לכאורה, וכפי שמסביר רש"י שם: "ולפי שנותן

לפניהם, והוא (המשרת) רואה ומתאווה ומצטער, ופעמים שיש

אורחים הרבה".

מכאן, שכמה טובה וגדולה צפויה לאדם, אף בשל מעשה פעוט, כמו

לחוש את רגשי זולתו (אמרי שפר עמ' 38 ,44.)

"המקטין עצמו כאן - יהא גדול שם.

"ויהיו חיי שרה...מדוע כאשר מנה

הפסוק בת "מאה" וכן "בעשרים", אמר:

"שנה" בלשון יחיד, ואילו כאשר מנה:

"שבע שנים" אמר הכתוב שנים בלשון רבים?

מתרץ הזוהר הקדוש: "מאן דאיהו זעיר

איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר!

כלומר מי שמקטין את עצמו בעולם

הזה, ולא מחפש שררה או כבוד, ולא

עושר או פירסום, שם למעלה הוא גדול.

אבל מי שמחפש כאן גדולה וכבוד,

בעולם הבא הוא קטן.

מסופר בגמרא (פסחים נ.) רב יוסף בנו

של רבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד -

חלה וגווע ופרחה רוחו ונפטר. בינתיים

התפללו עליו וחזרה נשמתו אליו. כי

הדר אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר לו

עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה

ותחתונים למעלה. אמר לו: בני עולם

ברור ראית. כאשר שאלו אביו מה ראית

למעלה? אמר לו שלושה דברים:

א. הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם

ב. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו,

היינו שיודע את הלימוד ולא סתם אומר קראתי ולמדתי

ג. עולם הפוך ראיתי עליונים למטה

ותחתונים למעלה. כלומר מי שכאן

נחשב גדול וחשוב, שר או בתפקיד ניהולי

בכיר וכדומה, שם הוא למטה תחתון.

ומי שכאן למטה הוא פשוט, למעלה הוא

נחשב אדם מכובד. לכן אמר עולם הפוך

ראיתי. אמר לו אביו: עולם ברור ראית,

שם רואים את האמת בדיוק, כל אחד מי

הוא באמת היה.לכן במספרים: "מאה"

"ועשרים" - נקט הכתוב לשון יחיד -

"שנה", מכוון שהכתוב הקטין אותו.

ובמספר הקטן והנמוך "שבע" נקט

לשון רבים - "שנים". לומר לך שמי

שמגדל את עצמו נהיה קטן, ולהיפך מי

שמקטין את עצמו נהיה גדול . ישמע

חכם ויסף לקח.(דורש ציון)

רבי אברהם אזולאי במערת המכפלה

סיפור פטירתו של הצדיק רבי אברהם אזולאי זיע"א

הוא מעשה נורא, הקשור למערת המכפלה: פעם אחת

הגיע הסולטן הטורקי עם פמלייתו לא"י, וביקרו בעיר

חברון. ביום שישי הלך הסולטן, עם קבוצה גדולה של

ערבים לתפילה במערת המכפלה. מעל המערה היה בור

חסום, אשר היה מכונה :

"פתח גן עדן". כאשר ראה הסולטן את פתח הבור מעל

המערה, היה חפץ לרדת אל תוך המערה, אך כאשר

הבהירו לו שאף אדם אינו מעז לרדת למערה, התעקש

הסולטן והורה להוריד את המכסה אשר מעל למערה,

והתכופף להביט פנימה.

באותו רגע נפלה חרבו והתגלגלה למעמקי המערה.

החרב הזו הייתה יקרה מאוד, בהיותה משובצת

אבנים טובות ומרגליות, אך לא בזה בלבד הייתה

חשיבותה, אלא גם הייתה ירושה מאבותיו. מיהר

הסולטן וציווה להוריד את אחד ממשרתיו אל תוך

המערה, כדי שיעלה את החרב היקרה. קשרו את

המשרת בחבל ושלשלוהו לבור, אך כאשר ירד פרחה

נשמתו ומת. חשב הסולטן שרק מקרה הוא זה, והורה

להוריד משרת נוסף, גם המשרת השני והשלישי נפחו

נשמתם, אמר הסולטן אם אוריד את כל משרתיי

וימותו ואת החרב לא אעלה מה אעשה? ציווה מיד על

היהודים בני אברהם יצחק ויעקב הקבורים במערת

המכפלה, שיביאו עבורי את החרב!

נחרדו היהודים והפילו גורלות מי ישים נפשו בכפו

וירד למערה. נפל הגורל על רבי אברהם אזולאי. ישב

הצדיק בתענית , התפלל, טבל ולבש בגדי לבן. ליל

שישי היה אותו לילה והיו תלמידי חכמים בחברון

יושבים ועוסקים עימו בתורה. לאחר שהאיר השחר

וסיים את תפילתו, ביקש מחבריו שיעתירו עבורו שלא

יאונה לו כל רע.

אותו יום - יום שישי של "פרשת וירא" היה. הלך

למערת המכפלה וקשרוהו בחבל והורידוהו אל המערה

פנימה. יהודי חברון המתינו אפופי חרדה, לאחר זמן

מה, ניתן האות והעלוהו, וכל יהודי חברון ששו ושמחו

לקראתו, אך לא היה שמח.

מכוון שסיפר כי ראה את אליעזר עבד אברהם,

ואליעזר ביקש רשות מהאבות לקחת את חרב

הסולטן, וכן מקובל שנאמר לו במערה שיחיה עוד

שבוע ימי בליל שישי שבוע לאחר מכן "בפרשת חיי

שרה", ישבו עימו חבריו ולמדו סתרי תורה, כאשר

עלה השחר, טבל במקווה, לבש בגדי לבן, קרא קריאת

שמע ויצאה נשמתו בטהרה.

יום פטירתו היה כ"ד בחודש חשון שנת ת"ד.

הרב החיד"א נכדו כותב שנרמז הדבר בפס': ויבוא

אברהם לספוד לשרה ולבכותה". בפרשת חיי שרה

נסתלק אברהם (אזולאי) לעוה"ב. זיע"א

"בת עשרים כבת שבע"

רש"י הקדוש בתחילת הפרשה דורש את שנותיה של

שרה אמנו, שכולן שוות לטובה: בת מאה כבת

עשרים לחטא, שלא חטאה. ובת עשרים כבת שבע

ליופי. ואמר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל: הנה, יש

לנו כאן הזדמנות לעמוד על היופי מבחינתם של

חז"ל, מנקודת מבטם. ללמוד ולהפיק לקח.

לכאורה, מושם יותר דגש על היופי בגיל עשרים

מאשר בגיל שבע. דגש על הביגוד וההופעה, תסרוקת

ואיפור, הקפדה מקפת. ובכל זאת, אומרים חז"ל,

היופי האמיתי הוא של גיל שבע. ההתנהגות

הטבעית, תום הילדות, ללא הסממנים החיצוניים המלאכותיים.

התורה תורת חיים היא, ומסריה נצחיים. לכל דור

ולכל גיל. החיצוניות השתלטה על חיינו. הראוותנות

המעושה, האופנה הכובשת וגורפת שדומה שאין

לעמוד בפניה. מוצאים לכך את כל הצידוקים, ואולי

הם אף צודקים. אך גם אם אין כאן איסור ואין

טעם לפגם, וגם אם לא הייתה האופנה משעבדת

וחומסת הון יקר, עלינו להבין עובדת יסוד, אמת

בסיסית: יופי, אין כאן!

אם נשכיל, נשוב לצניעות היהודית הטבעית,

השורשית, ונמצא בה, דווקא בה ורק בה - את

היופי האמיתי, את השלמות הפנימית והאושר

הנכסף, במקום לנהות אחר פרסומות שוטפות מח,

המנצלות אותנו וחומסות את כיסינו!

בעל ה"שדי חמד" זיע"א

בבית העלמין שבחברון טמון רבה של העיר, הגאון רבי

חיים חזקיהו מדיני זצ"ל, הנודע על שים יצירת הענק

בת עשרת הכרכים "שדה חמד". כל ימיו נזהר שלא

ליהנות מאדם, והתפרנס ממשכורתו הזעומה וממכירת

ספריו. פעם בא לפניו אדם וביקש להעניק לו ארנק גדוש

דינרי זהב. משסירב ליטלו, אמר: "רבינו, חשוך בנים

אני, ואיש שיבה התגלה לי בחלומי ואמר שאעלה

לחברון ואוושע מפני הרב. או אז נדרתי סכום זה

לצדקה"! ענהו הרב: "הרי לפניך קופת הישיבה וקופת

מתן בסתר ובזכות הצדקה תיוושע, וגם אנוכי אעתיר

בעדך". לתקופת השנה נולד לו בן, ונקרא חיים חזקיהו

על שם הרב הנערץ. הגאון נפטר בשנת תרס"ה, כשנה

וחצי לאחר מכן הזדמן רבי משה בלוי זצ"ל לחברון,

ובספר זכרונותיו סיפר: העיר רעשה וגעשה. פורעים

ערבים פרקו את המצבה וניסו להוציא את הגאון

מקברו. החלו למשוך ברגליו, אך כאשר נוכחו שהגוף

שלם כביום הקבורה והתכריכים נוצצים כשלג, אין

עליהם כל כתם, נבהלו וברחו. כל התושבים מנער ועד

זקן יצאו לבית העלמין לחזות בפלא, וגם אני בתוכם.

וראו הכול כי שם ה' נקרא על הצדיק ולא שלטה בו

רימה, והייתה התעוררות רבה.

בס"ד גיליון 180 כ"ג חשוון התשס"ט (21.11.08) פרשת חיי שרה

סם החיים

הלכות לשון הרע

 אסור לספר דבר גנות שנעשה על ידי אבותיו או קרוביו של מי שמספרים עליו, כאשר על ידי זה יתבזה המדובר.

 אסור לספר לאחרים, שחברו עבר עברה, אלא אם כן על ידי הסיפור יצילם מאיסור שנגרם על ידי העברה.

 אסור לספר על חברו שראהו שאינו מקיים מצווה מהתורה או מדרבנן, או שמקיימה שלא כהלכתה.

 אסור לספר גם על מי שעבר עברה שנכשלים בה הרבה, והמון העם אין מקפידים עליה.

 בלשון הרע נכלל סיפור על חברו שדבריו הם שקר, וכל שכן לומר שהוא שקרן.

 מותר לפרסם שדברי חברו הם שקר כדי להציל אחרים מהפסד ממון, או משאר עברות שלא יכשלו.

 מותר לגנות את האפיקורסים והכופרים כדי שלא יתחברו עמהם, ולא יכשלו בשמיעת דבריהם. הדבר כולל איסור שמיעת כלי התקשורת שבזה ודאי נתפסים בעוון לשון הרע ובעברות חמורות נוספות.

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ותמת שרה" וגו': (כג, א-ב)

לכשנתבונן בפרשה נראה כי כתוב בה עניין מיתתה של שרה אמנו ע"ה, והנה פרשה זאת קרויה "חיי שרה", וכן מצינו בפרשת ויחי יעקב, שאף על פי שהיא מספרת על הסתלקות יעקב, הריהי קוריה "ויחי יעקב".

והביאור בזה, כי ידוע שכל חייהם של הצדיקים אינם בעבור העולם הזה, אלא כל מה שהם עושים, דעתם על חיי העולם הבא, שהוא עולם הנצח, והם חיים כאן בהרגשה ברורה שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור בפני העולם הבא, ומתקינים עצמם בזה הפרוזדור כדי להיכנס לטרקלין שהוא העולם הבא (אבות, ד-טז). ושם הוא עולם החיים, ולכן התורה מלמדתנו כי בעת מיתתם של צדיקים מתחילים החיים, כי נשמותיהם הולכות להסתופף בחצרות בית ה' חי החיים.

ומה נפלאו דברי רבותינו (ברכות יח, א-ב), שהצדיקים במיתתם קרויים חיים ואילו הרשעים אף בחייהם קרויים

מתים. וביאור הדבר, כי הצדיקים אין מטרתם אל העולם הזה כלל, אלא מתכוננים לחיי הנצח של העוה"ב, ולכן במיתתם הולכים מיד לאור באור פני מלך חיים, וכיון שהם דבוקים בחי החיים לכך אינם קרויים מתים.

בשובו מהעקידה הגיע אברהם לחברון וכשנודע לו על מות שרה החל לטפל בקבורתה. עתה הרגיש בהעדרה, חש יותר מכל את חסרונה, כי במידה מרובה עזרה לו בהצלת הקדושה וגאולתה מידי שוביה. עתה, לא נותר לו כי אם למרר בבכיה והספד, לברור לה מקום קבורה הולם כיאות למשפחת אברהם נשיא אלוקים, רחוק מקברות בני חת. אמנם, כבר לפני מות שרה קבעו לו מן השמים אתר

קבורה מיוחד למשפחה זו, אלא משום שהמקום היה שייך לאחד מבני חת, היינו שהוא ברשות הקליפה, ובכדי להעבירו מרשות זו לרשות הקדושה, נאלץ לבקש מבעליו למכור לו את המקום בדמים יקרים ובתשלום מלא. כפי שנאמר במדרש: "כל קניני עפרון כשהם עומדים תחת ידו הרי הם ברשות החיצונים והקליפות נאחזים בהם, וכששילם אברהם לעפרון כסף מלא, מכרה עפרון מרצונו, ואז נסתלק ממנה כוחו ורשותו, ממילא, גם כוחות הטומאה בטלים ומבוטלים ממקום זה והסתלקו להם" (שער בת רבים). כן המצאנו ביעקב שקנה את חלקת השדה במאה קשיטה, וגם דוד שילם עבור

כיצד חשף אברהם מערה זו? מדוע לא רכש אותה לפני כן? על שאלות אלו ודומיהן עונה הזוהר הקדוש (חיי שרה) כדלהלן (בתרגום חופשי): אמר רבי יהודה, אברהם הכיר אותה המערה וציין אותה, ובה היה כל חפצו ורצונו, כי לפני כן נכנס בה וראה אדם וחוה ספונים בתוכה, ומנין ידע שגופות אלה הם אדם וחוה? כי שם נפתח לו פתח לגן עדן וראה דיוקנו של אדם עומד לפניו, וכשראה שיש אור, נכנס לתוך המערה וראה נר דולק מעל לגופות, אז הכיר שאלה הם אדם וחוה קבורים במקום זה, ומאז השתוקק שקבורתו תהיה ליד אדם, ובכדי שלא יסב את תשומת לב עפרון לעיסקה זו, לכך, לא רכש אותה לפני כן, כי לו ידע עפרון מה שטמון במערה זו לא היה מוכר אותה בעד כל הון

שבעולם. ומשום שמאס בה והיה רוצה להסתלק ממנה, לכן הסכים מיד להעביר גם מה שלא התבקש, שהרי אברהם ביקש רק את המערה ועפרון אמר גם "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה".

רבי אלעזר אמר, איך גילה אברהם את המערה? כתוב: "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר" (בראשית י"ח) אותו עגל ערק לו ורדף אחריו עד שנכנס למערת המכפלה ואז ראה מה שראה, ומאז היה משכים קום כל בוקר ויוצא לאותו השדה שנדף ממנו ריחות עליונים משיבים נפש והתפלל שם, כאשר נכנס אברהם בתחילה למערה, ראה אור בפנים, התרומם העפר ונגלו לעיניו שני קברים, הסתכל וראה דיוקנו של אדם שהיה מחייך אמר לו, גם אני רוצה להיקבר כאן על ידך, אמר לו אדם, כאן הטמין אותי הקב"ה ועד עתה היית טמון בקליחת העשב הצפון בקרקע, עד שבאת אתה לעולם והתחלתי להתעלות מדרגה אחרי מדרגה, עד שהגענו לקיום אני והעולם בזכותך.

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ולא מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק, ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם, ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה, ה' אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמור לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת רק את בני לא תשב שמה, וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדונו וישבע לו על הדבר הזה:" (כד, א-ט).

הנה הכתוב הפליג כאן בתיאוריו של אליעזר, לומר לנו שאליעזר היה חשוב מכל בית אברהם, וגם נאמן ביתו ואיש סודו, ועל פיו התנהלו כל עניני אברהם אבינו ע"ה, כמו שנאמר, המושל בכל אשר לו, ולא

מעט נכסים היו לאברהם, ובכולם משל אליעזר, ומעולם לא מצאנו שאברהם השביעו או חשדו לאליעזר באיזה עניין. אך עם כל זאת כשבא אברהם לעשות את אליעזר שליח לקחת אישה ליצחק בנו. כאן אינו סומך על הנאמנות והיושר של אליעזר, רק דורש ממנו, שים נא ידך וכו', ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ וגו'. ומשביעו שבועה חמורה בנקיטת חפץ ובשם ה', שלא יקח אישה ליצחק בנות כנען.

לומר לך, שלא כפי המקובל היום, שבענייני ממון דואגים ומתעניינים ובודקים וכו', ואילו בחינוך הבנים ושאר עניני שמים, נוטים לסמוך ולהאמין בלי חקירות ודרישות. אבל אצל אברהם אבינו ע"ה הכל היה הפוך. כי בענייני כסף ומקנה היה כבד מאד, ועם כל זה הממון לא תפס אצלו כלל שום חשיבות, ולכן נתן את הכל ביד אליעזר באמונה ללא דרישות וחקירות, ובודאי בלי שבועות. אבל בדבר ששייך לעבודת ה', אין אברהם סומך ולא מאמין ואפילו על אדם נאמן וישר כאליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (ראה יומא כח, ב ורש"י בראשית טו, ב), ושעליו נאמר (ראה ב"ר ס, ח ובילקוט שמעוני בראשית רמז ק"ט), יפה שיחתן של עבדי אבות וכו' (וראה מזה עוד בספר קרית ארבע). (ברכת אליהו)

"ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו" (כה-יא).

אמרו חז"ל: "ויברך אלוקים את יצחק" – מכאן שהקב"ה ניחם אבלים, אף אתה נחם אבלים.

כתב הרמב"ם (הלכות אבל יד-ז) "יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים – גמילות חסד עם החיים ועם המתים". ראיה לכך שיש בניחום אבלים גמילות חסד עם המתים, מהמסופר בגמרא (שבת קנב.): מעשה באדם שמת בשכונתו של רב יהודה, ולא היו לו קרובים שמתאבלים עליו וצריכים לנחמם. למרות זאת, היה רב יהודה מביא כל יום עשרה אנשים שיהיו יושבים בביתו של הנפטר. לאחר שחלפו שבעת ימי האבלות, נתגלה המת בחלום לרב יהודה ואמר לו: תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.

"ותמהר ותער כדה אל השוקת" (כד-כ)

אליעזר עבד אברהם ערך מבחן לכלה המיועדת ליצחק, כדי לדעת האם ראויה היא להיכנס למעון החסד של אברהם אדונו.

מה היה המבחן?

הוא יבקש ממנה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", לגימה קטנה. אם היא תיתן לו לשתות ככל צרכו, ולא תסתפק בכך, אלא תציע מיוזמתה להשקות את כל עשרת גמליו, הרי זה חסד ללא מצרים, ללא גבולות, הרי עמדה במבחן.

כך, לכאורה, אבל רבנו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, שאליעזר עקב אחרי פרט נוסף, לפיו קבע את דעתו. עצם הנכונות להשקות אותו ואת גמליו, אינה מספקת. השאלה היא, איך עושים זאת: "ותמהר, ותער כדה אל השוקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאוב". למהר, לרוץ, בהתלהבות, ברצון. "והאיש משתאה לה" – "משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד". לא על עצם העשייה, אלא על הזריזות שבה!

כך היא ראויה לביתו של אברהם, אשר ראה שלושה אנשים ניצבים עליו – וירא וירץ לקראתם. "כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז עליו".(ספורנו).

אנו לומדים תורה, מתפללים, מקיימים מצוות. הכל טוב ויפה, נאות ונפלא. אבל כיצד אנו עושים זאת – בהתלהבות, בחשק, בריצה?

ויותר מכך: השאלה אינה האם אנו רצים. ודאי שאנו רצים. השאלה היא לקראת מה רצים אנו.

אברהם ורבקה רצו לעשות חסד, לבן רץ לראות מה אפשר כאן להרוויח, מי מחלק כאן מתנות. האם רצים אנו לבית הכנסת ולדבר מצווה, או לעבודה ולבילוי?...

נקודה למחשבה.

סח הגאון רבי אברהם הדיין זצ"ל, מגדולי ארם צובא:

מלך אדיר השיא את בנו וערך משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך. יש מאוהביו שהזמינם ליום הראשון, יש שהזמין ליום השני והשלישי. יש שהזמין ליום אחד בלבד, יש שהזמין לכל שבעת הימים. והכל אכלו ושתו והתענגו על רוב טובה.

ויש שהמלך קרא לו וביקשו להיות מלצר, לשרת את הקרואים, ובשכר זה יעשירו עושר רב. והיו הקרואים באים ומסבים ברווחה וברוב נחת ונדים בליבם למלצר הטורח ועמל בלא לאות.

אולם כשנתבונן בדבר נמצא, כי הרווח הגדול נפל דווקא בחלקו של המלצר. שהרי כולם לא נהנו אלא ערב אחד, והמרובה נהנה שבוע שלם. מה שאין כן המלצר – למרות טרחתו, הן אכל כל שבעת הימים מכל המאכלים ונהנה אף הוא מהאווירה השמחה. ונוסף לכך, זכה בהכרת טובתו של המלך, וקיבל משכורתו ביד רחבה, וממנה מתפרנסים הוא ובניו לשנים רבות ברווחה ובהרחבה.