9/12/08

הרוב קובע

קצת חשבון אני מקווה שתתגברו על זה

בס"ד

ותצא דינה בת לאה

בפרקי דרבי אליעזר מסופר, כי ממעשה שכם בדינה, נולדה בת, ושמה אסנת. השבטים הקדושים, לא יכלו לסבול חרפה כזו, במשכנו של יעקב אביהם. ביתו, אשר היוה מגדלור למוסריות טהורה, היה תדיר, עומד בפני הצורך להתבונן בתוצאות הכיעור. על כן, מה עשה יעקב אבינו? לקח ציץ מזהב, כותב עליו שם הקודש, תלה על צווארה של אסנת ושלחה מביתו. סמוך ובטוח היה כי עם קמיע קדוש זה, תהא לה שמירה מעולה. כשיצאה לדרכה, בא המלאך מיכאל, נטלה והוליכה לבית פוטיפר. עקרה הייתה אשתו, ונתאוותה לילדים, לקחה אותה ואימצה אותה לבת. לימים, כאשר יוסף הצדיק נתמנה למלך, הרי שבת זוגו הצדקת הייתה לא אחרת מאשר אסנת...

במדרש מסופר מעשה נפלא, על שלמה המלך ע"ה אשר ראה במזלות, כי לבתו היפהפייה, יהיה לחתן... הבחור הכי עני בארץ ישראל...! כמובן, ששלמה החכם מכל אדם, לא חשב להתנגד לרצון הבורא, וודאי שחתן עני לא הדאיג אותו, שהרי בעושרו האגדי, יכול היה לדאוג לעתידה הכלכלי של בתו, עד סוף כל הדורות. ומה גם, שאף שלמה עצמו, העדיף בבקשו מה' בחלום הלילה, את החכמה על פני הממון והנכסים. דבר אחד הטרידו: איך? כיצד? באיזו צורה יתרחש שידוך מוזר זה... ובעיקר כיצד יסתיים. מה עשה? בנה מגדל גבוה בים, שהגישה אליו בלתי אפשרית, שם הניח את בתו בקומה הגבוהה ואילו בקומה הנמוכה, שיכן שבעים זקנים צדיקים, אשר לא יאפשרו לשום גורם זר לחדור מבחוץ ולשזוף את עין בתו... והנה, בחור יהודי עני מעכו, יצא את העיר, עירום וחסר כל, רעב צמא ועייף, ומקום ללון מחפש הוא, ואין. על אם הדרך המובילה מעכו, מבחין הוא בנבלת שור, מושלכת בצד הדרך, כשזבובים חגים מסביבה, אמר "טוב לחמם עצמותי הקפואות בתוך נבלה זו ולא למות כנציב קרח" נכנס בין צלעות השור וערבה לו שנתו... לפתע בשעות הקטנות של הלילה, נחרד מטלטול עז, עד שהתעשת וניסה להמלט, גילה כי הוא מרחף בתוך הנבלה בין שמים לארץ. נשר רב ממדים וזריז, עט על הנבלה, וטס עימה, למצוא לו מקום נח לאכילה, מבלי שישתתפו עימו חבריו, והנה בכיוון הים, ראה הנשר מגדל רחוק, דאה לשם, השליך את הנבלה הטעונה על גבי הגג, והכין את עצמו לארוחה. לקול החבטה יצאה בת שלמה, ולעיניה הנדהמות, יוצא בחור זב ומדובלל מתוך נבלת שור, כאשר מעליו מרחף נשר. אמרה לו "מי אתה?" חששה שמא שד הוא. אמר לה "בחור עני מבני עכו ועם הנשר הגעתי הנה". נתנה לו בגדים, רחץ וסך גופו, לבש בגדים נאים ונקיים וצורתו שבה אליו. והנה ראתה, כי בחור זה, חריף וממולח, ותלמיד חכם השוקד על תלמודו, סוף דבר שנישאו ללא ידיעת שלמה והזקנים. יום אחד, כשנתגלה הדבר לשלמה המלך, קרא להם ושמח בזיווגם, ובפרט כששמע על הדרך בה הגיע הנער אל המגדל,אמר אין מעצור לה' להושיע לאותו עני מלישא את בתי באופן שאפילו אני החכם מכל האדם, לא הייתי מעלה על דעתי (מעם לועז).

העלון מוקדש לעילוי נשמת

ר' צאלח בן מאיר ז"ל

נלב"ע ביום י"ט כסלו התשל"ט

ת.נ.צ.ב.ה

דבר מו"ל אשכולות:

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

בס"ד גיליון 183 ט"ו כסלו התשס"ט (12.12.08) פרשת וישלח

ניסי חנוכה

א. הניסים בחנוכה היו בשני מישורים. האחד – בשדה הקרב, אשר בו ניצחו המעטים את הרבים. והחלשים את החזקים. והשני – בתוככי בית המקדש, אשר בו השתנו חוקי הטבע, ומעט השמן הכפיל את כוחו פי שמונה.
ב. לכל נס – שמשמעותו שינוי סדרי הטבע – יש מטרה ועלינו לחפשה.
ג.בתקופת החשמונאים השתלטה התרבות ההלניסטית על העולם. אותה תרבות ביטאה את האמונה במוחשי ובגשמי ואת הכפירה ברוחני – אלוקי.
ד. כמעט כל היהודים, בארץ ישראל, הסתגלו לתרבות ההלניסטית וחדלו מלקיים את מצוות התורה וחוקיה. גם, ברית מילה הפסיקו לעשות.
ה.היחידים– הבודדים –שיצאו למלחמה אבודה מראש, בטחו באלוקים שיעמוד לצידם ויושיעם.
ו. הניסים שנעשו, הצליחו ליצור את המהפך ולהחזיר את האמונה אל מקומה. (הידברות)

בגלל פכים קטנים

"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (לב-כה).

יעקב אבינו, "בחיר האבות" כדברי חז"ל, האדם המושלם, "יעקב איש תם – גבר שלים". ששהה עשרים שנה בבית לבן הארמי, בסביבה של כחש ותרפים, ושלמותו לא נפגמה בכהוא-זה. "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי". בנה את ביתו עם האמהות הקדושות ויסד את שבטי י-ה, והוא חוזר אל הארץ המובטחת בצווי הקדוש ברוך הוא: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך".

הוא מגיע למעבר יבוק, מעביר את בני משפחתו ורכושו, ונזכר ששכח פכים קטנים. שב על עקבותיו וחצה את הנחל, ולפתע, באפלה, התנפלה עליו דמות איתנים, מלאך נורא, שרו של עשו.

התחילה התגוששות לחיים ולמוות. אדם כנגד מלאך, מלאך חבלה. מה סיכוייו?

רגע אחד: מי כנגד מי? האדם - הוא יעקב הצדיק, מרכבה לשכינה, מובטח בהגנתו של הבורא, גדוש במצוות ומוכתר בקדושה. והמלאך – הוא סמא"ל ראש השטנים, מקור הטומאה וההשחתה! מה הם סיכוייו של המלאך הרע אל מול יעקב אבינו?!

אבל לשרו של עשו יש טענה, מקום להיטפל לבחיר האבות: הוא נטל את הברכות במרמה. אמנם נכון שהן הגיעו לו, כי עשו מכר לו את בכורתו. אמנם נכון שאמו הכריחה אותו לקבלן. אמנם נכון שסובבו זאת מן השמים. ובכל זאת – טענה.

מצחיק. ראו נא מיהו הטוען: שרו של עשו!... עשו, שידיו מגואלות בדם נקיים, "ויבוא עשו מן השדה והוא עייף – כדכתיב: עייפה נפשי להורגים". עשו שכפר בעיקר ובתחיית המתים, הפריד בין נשים לבעליהן והגדיל עברות עד לשמים (בבא בתרא טז:) – שרו הוא "התובע" של יעקב אבינו?!

משל למה הדבר דומה? פעם הייתה שנת בצורת והנהרות יבשו. התאספו החיות ל"עצרת התעוררות" לחשבון נפש נוקב, לדעת בגלל מי הן נענשות. החליטו, שכל

חיה תבוא ותתוודה על עוונותיה.

בא הזאב ואמר: "ראיתי אדם ביער והרגתיו".

אמרו לו: "מצווה עשית, האדם הוא אויב, והבא להרגך – השכם להורגו".

בא הפיל ואמר: רוח תזזית נכנסה בי, שעטתי לתוך כפר של ילידים והחרבתיו. רמסתי הכל ברגלי".

אמרו: "גם פיל צריך להתבדר. אין זו עברה".

בא שה קטן ואמר במבוכה: "רעב הייתי, וראיתי בקתה נמוכה, מכוסה בגג של קש. תלשתי מעט ואכלתי".

נענו כולם ואמרו: "אהה, גילינו את האשם! בגללך כולנו סובלים!"

ומיד התנפלו עליו האריה והזאב והנמר, וקרעוהו לגזרים...

דרך אגב, רק דרך אגב, הם גם נהנו מבשרו. אבל זהו דבר צדדי...

כן, זה היה מצחיק, אילו לא היה זה עצוב. כל העולם נגדנו כי אנחנו מדכאים את הפלשתינאים ה'מסכנים': האנגלים ה'צדיקים' (המדכאים את אירלנד), האמריקאים (שהשמידו למעשה את האינדיאנים), הרוסים (עיין ערך ליטא, לטביה, אסטוניה), הסינים (שכבשו את טיבט), הספרדים (המדכאים את הבסקים) – כולם מצאו את האשם...

אבל יש דוגמא הרבה יותר קרובה: בארצנו 'המתקדמת' זוכה לצערנו, כל מחזה רדוד לתקציבים של מאות אלפי שקלים. כל סרט "מקורי" שהנפש סולדת מתוכנו, זוכה לעידוד ממשלתי נדיב. אגודות ספורט, מועדונים, ארגונים שונים ומשונים – כולם מתוקצבים ביד רחבה. והנה מגיעים ל'כבשת הרש', לתקציב הישיבות, שהוא פסיק ביחס לכל התקציבים – ומקהלה מתוזמנת פוצחת בהתראה מפני הסחטנות החרדית...

הם מילאו חביות גדושות, אבל ליעקב אבינו נטפלו בגלל פכים קטנים... (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 2

הנחיה, לשעה ולדורות

"וישלח יעקב מלאכים לפניו" (לב-ג)

'רבנו הקדוש' – זה כינויו של נשיא ישראל, רבי יהודה הנשיא, מחבר שישה סדרי המשנה, המקיפים את כל דיני התורה כולה! כלום יש לנו מושג בגאונותו, בגדלותו, בזיכרונו המדהים? הן כל התורה כולה אצורה הייתה במוחו הקדוש!

על אחת כמה וכמה, ידע פרשה ב... חומש! ומכל שכן, פרשה שחזר עליה בכל פעם, ושינן אותה שוב ושוב. ובכל זאת...

המדרש מספר, שבכל פעם שרבנו הקדוש פנה לקיים מגע עם השלטון הזר, היה מעיין מחדש בפרשת פגישת יעקב ועשו, פרשת השבוע. ופעם אחת לא עיין בה- ונכשל באחת מלקחיה. וההפסד היה גורף, איבד כל מה שהיה עימו...

מדוע הוצרך לעיין בכל פעם מחדש, להפיק בכל פעם אותם לקחים? האם לא היה די בידיעות של הפעמים הקודמות, ובזיכרון האבסולוטי שלו?

עובדה, לא היה די בכך. אך מדוע?

והתשובה: כי פרשה זו מורה לנו לנהוג נגד הנטייה הטבעית שלנו, נגד הרגשות הבסיסיים המפעמים בנו.

נדגים את הדבר בסיפור אודות רבנו הקדוש.

בימיו, היה אנטונינוס הנציב הרומאי בארץ ישראל. הוא העריך את רבנו הקדוש והעריץ

אותו. היה משמשו כמשרת: מוזג לו את הכוס, מגיש את האוכל; כשביקש רבנו הקדוש לעלות על יצועו – והמיטה הייתה גבוהה – השתטח אנטונינוס לארץ, כדי שרבנו הקדוש יעלה על גבו! סרב רבנו הקדוש, ואנטונינוס קרא: "הלוואי ואזכה להיות הדום לרגליך לעולם הבא!" ועוד, הורה לחפור מנהרה מארמונו לביתו של רבנו הקדוש, והיה מתגנב דרכה בכל יום ללמוד מפיו תורה. לבסוף – מל עצמו והתגייר.

הוא הכיר בגדולתם ובקדושתם של רבנו הקדשו ותלמידיו: "יודעני בכם", אמר אנטונינוס, בעקבות מעשה שהיה, "שהקטן שבכם – מחיה מתים!"

כל זה – כהקדמה. ועתה לסיפור: רבנו הקדוש אמר לתלמידו, רבי אפס: "כתוב בשמי אגרת לאדוננו המלך אנטונינוס". כתב רבי אפס: "מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס". הראה את האיגרת לרבנו הקדוש.

קרע רבנו הקדוש את האיגרת ואמר לו: "כתוב כך: מעבדך יהודה, לאדוננו המלך אנטונינוס".

אמר לו רבי אפס: "רבי , מפני מה אתה מבזה על כבודך?"

השיב: " כלום טוב אני מסבי זקני? כלום לא אמר כך לעשו: 'כה אמר עבדך יעקב'?!..

נכון, אנטונינוס, מוקיר אותי, מעריץ שלי, תלמיד נאמן. כל שאיפתו היא לזכות להיות הדום לרגלי לעולם הבא. אבל עלי לעיין בפרשת וישלח ולראות שעלי להתכופף כנגד רצוני, הכרתי ורגשותיי – כי רק כך אשיג את מבוקשי".

כי כך מורה התורה!

יעקב אבינו מעוטר במחנות מלאכים מימין ומשמאל. וכל מלאך הוא כשליש העולם. ובידם כח להכות את עשו וחילותיו. אבל הוא מתכופף, שולח דורון, מתחנן בתפילה,

מכין דרכי נסיגה.

מצויד הוא בהבטחת הבורא יתברך לשמירה, ואינו צועד לקראת התנגשות גלויה מתוקף ההבטחה.

כדי להורות את הדרך לדורות.

הוא מתכונן גם למלחמה – אך באופן נסתר, כאמצעי אחרון. לבושים היו בגדי לבן, בגדי שלום, אומר המדרש. ובקפליהם מוסתרות החרבות.

הבה נחשוב: אם אנו היינו צודקים, כיעקב אבינו, ולרשותנו מלאכים, כפי שעמדו לרשות יעקב אבינו; ואנשינו גיבורים כבני יעקב ששנים מהם גברו על שכם, ויהודה לבדו איים להחריב את כל מצרים – האם היינו מתבטאים כיעקב אבינו: עבדך יעקב, אדוני עשו, "ראיתי פניך כראות פני אלוקים"?! האם היינו שולחים לו דורון? ואיזה דורון!

הוא אשר אמרנו: זה אמנם מנוגד לרגש, לנטייה הטבעית "להראות להם", להפגין "זקיפות קומה", לנהוג בגאון ובהדר, בכבוד עצמי רב.

אבל זו ההנחיה שבתורה. והיא הערובה להצלחה!

נקודה למחשבה, על הימים ההם והזמן הזה.

בכל סכסוך, הן בקהילה, הן במקום העבודה, הן בין שכנים והן במשפחה, גם אם אתה צודק, ובידך לכפות את רצונך – הצודק! – לכופף ולנצח, נסה תחילה את דרך הדורון, ותראה שתחולל פלאות!... (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 3

שווי הרכוש

"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב-כה).

יעקב הכין הכל בקפדנות לפגישתו הגורלית עם עשו. את משפחתו העביר במעבר יבוק, אבל "ויוותר יעקב לבדו". הוא נשאר לבד, נפרד ממשפחתו, ונשאר בצד השני של הנהר.

חז"ל מסבירים ששכח פכים קטנים וחזר בשבילם. שם הוא מצא פכים קטנים ואז גם נפגש עם ה"איש" שנאבק עמו עד עלות השחר.

על השאלה למה בזמן קריטי כזה, כשהוא מתכונן לפגישה עם עשו, הוא צריך לחזור בשביל פכים קטנים, עונים חז"ל, "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צא-ע"א).

דבריהם של חז"ל דורשים הסבר. האם באמת הממון צריך להיות כל כך חביב על האדם, עד שתכונה של "חביב עליהם ממונם" מיוחסת לצדיקים?

אלא שמדברי חז"ל יכולים אנו ללמוד מהו היחס הנכון לכל הממון והרכוש שיש לנו.

כל מה שאנחנו רוכשים ומשיגים בזיעת אפינו בא משמיים. הקניין שלנו הוא חסד ההשגחה, וכל מה שאנו משיגים ניתן לנו על מנת שנשתמש בו למטרה נכונה. לכן, רכוש שצדיק זכה לו ביושר, אפילו שוויו קטן ביותר, הוא קדוש בעיניו. הוא עבורו מתנה אלוקית. לכן, לא יבזבזו ולא ישחיתו לריק. הוא אחראי והוא אפוטרופוס על שימושו היעיל. אלפי זהב הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציאם למען מטרה נעלה. וערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה.

מי שאינו פושט ידו בגזל, והוא מחשיב כשלו רק מה שהוא מצליח להשיג במעשיו הישרים, יראה את חסדי ההשגחה בכל מה שיש לו, וירגיש אחריות כלפי כל מה שהוא משיג בדרך הנאותה והתועלתית ביותר. יעקב אבינו הראה לנו יחס נכון לרכוש. (ממורשת התורה)

שנאה ללא סיבה

"וישקהו" (לג-ד)

אמר רבי שמעון בר יוחאי: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו" (ספרי בהעלותך ורש"י על הפסוק).

"רבים מבקשים למצוא סיבות לשנאת ישראל, אבל למעשה שנאה זו היא חסרת הגיון. כאן שונאים את היהודים משום שהם סוציאליסטים ושם משום שהם קפיטליסטים, במקום אחד משום שהם זריזים יתר על המידה ובמקום אחר מכיוון שהם בלתי פרודקטיבים ומהווים מעמסה על המדינה, בארץ אחת משום שהם מתבדלים מתושבי הארץ ובשכנתה משום שהם מתבוללים בתוכם.

ולכן אמר רבי שמעון, שנאה זו אין בה כל הגיון, היא משוללת כל שכל ישר, אלא היא בבחינת הלכה פסוקה ללא כל טעם ונימוק (רבי מנחם זמבה).

 

העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה,

אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.

 

בס"ד עמוד 4

להלחם למען החינוך

נאמר בתלמוד: מהו חנוכה? – למדו חכמים: בכ"ה בכסלו ימי חנוכה – שמונה הם, שלא מספידים בהם ולא מתענים בהם וכו' (שבת כא:).

והסבירו המפרשים בדרך מוסר ורמז את דברי הגמרא הנ"ל, בהקדם מה שיש לבאר את ההבדל בין חנוכה לפורים, מדוע בפורים לבשו שק ואפר וקראו לצום ותפילה ולא ניסו לקום להלחם בחירוף נפש, ואילו בחנוכה יצאו לחרף נפשם בחרב ובחנית ולמה לא קראו לצום

ותפילה וכו'? והשיבו שגזירת המן הייתה רק על הגופות ולא על הנשמות, ולכן בטחו בישועתו של הקדוש ברוך הוא והתפללו מקירות לבם וקראו צום ועצרה, אבל אצל מלכות יוון, הגזירה הייתה על הנשמות – "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", וכשבאים על הנשמות צריך להתחזק בעוז ובגבורה ולחרף נפשם בגבורת המלחמה. וזהו הביאור בגמרא: שלא מספידים בהם ולא מתענים בהם, כלומר שכאשר באים על האדם להלחם על נשמתו ורוצים להעבירו מהדת חלילה, אין לו להסתפק בהספד ותענית, אלא עליו לקום ולהלחם.

ובעניין זה מסופר שפעם בא אדם לרב העיר,

ואמר לרב שצריכים הרבנים להכריז על יום צום ותפילה וכו'. שאלו הרב מדוע? השיב לו אותו אדם: מה אומר לך רבי? מתבייש אני לספר לך, אתמול בערב ראיתי בטלוויזיה דברים מזעזעים דברי ניבול פה ופריצות נוראים ובכך מלעיטים את הנוער, ועל כן חושב אני שכדאי לקבוע יום צום ותפילה...

השיב לו הרב: אין צורך לצום, מייעץ אני לך לאכול טוב ולשתות טוב... אלא שאם אתה חס באמת על ילדיך, קח מקל ושבור את הטלוויזיה... (חינוך הבנים)

האור

וכתב רבינו בחיי בספר כד הקמח (ערך נר חנוכה): אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, דרך הכתוב לכנות את כל הטובות שבעולם בלשון "אור" ואין הכוונה לאור ממש, אלא שלווה ושמחה וכבוד, וכן נאמר ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. ומה שנאמר נר מצווה ותורה אור, רוצה לומר, שכשם שאור הנר נאצל מאור השמש, כך תורה שבעל פה נאצלת מהתורה שבכתב והמשיל התורה לאור השמש, לפי שהיה מן הנבראים הנכבדים העליונים הנראים לעין, והמשיל המצווה לנר והתורה לאור. ואדוננו דוד אמר, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, המשיל התורה לאור השמש שהוא גדול מכל המאורות המושגים לעין וכו'. ע"ש.

כאשר אנו מתבוננים בנס חנוכה ניווכח שכל התורה שבעל פה שיש בידינו היום, היא בזכות נס חנוכה, צא ולמד כי אין לנו בכל המשנה והתלמוד אלא דברי התנאים מדורו של הלל והלאה, ובהם אנו עוסקים ולמדים דבר מתוך דבר, ואילו מדורות הקודמים לדורו של הלל לא נזכר בש"ס דבר. והרי הלל נהג נשיאותו לפני חורבן הבית מאה שנה, ונס חנוכה היה יותר ממאתיים שנה לפני חורבן הבית השני, ואם חלילה לא היה הנס של חנוכה מתרחש, לא היה לנו שום דבר מהתורה שבעל פה שבידינו, על כן הוא נס גדול לקיום התורה, ויש כאן נר מצווה (של חנוכה) ותורה אור, היא התורה שבעל פה. (חזון עובדיה)

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il