סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

פרשת וישב 
כב' כסלו תש"פ
אשכולות המלכא
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

הארה נצחית
ידועים דברי הגמ' (שבת כא':): "מאי חנוכה? דתנו רבנן בכה' בכסלו יומי
דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון,
שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות
בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה
מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה
בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים
טובים בהלל והודאה".
ונשאלת השאלה: מדוע קבעו את חג החנוכה דווקא "לשנה אחרת"
(שנה לאחר נס הניצחון של המכבים ונס פך השמן) ולא קבעו זאת
חכמי הדור מיד באותה שנה? ומדוע, כאשר באו חז"ל לקבוע יום זה
ב"הלל והודאה", לא מוזכר כאן כלל נס הניצחון על היוונים?
ומתרץ האדמו"ר מסלונים (בספרו נתיבות שלום, חנוכה): "לשנה אחרת ולא
באותה שנה משום שאצל יהודים אין קובעים ימים טובים לזיכרונות,
שהרי אין שיעור לניסים שנעשו לישראל בכל הדורות. וכגון: הנס
הגדול בימי חזקיה מלך יהודה, שהיו ישראל כאבודים באין תקווה
ובלילה אחד הושיעם הקב"ה והשמיד את כל מחנהו העצום של
סנחריב, מאה שמונים וחמש אלף גייסות, ולא קבעו יום טוב לזכר
הנס מפני שהיה זה נס חד פעמי שהארתו לשעה, ואין קובעים יום
טוב לשם זיכרון גרידא אלא כשיש הארה נצחית היורדת כל שנה
בזמן הזה. לכן רק לשנה אחרת קבעום ימים טובים, כאשר ראו
שהארת ימי החנוכה מתחדשת בכל שנה בזמן הזה. וכשהגיעה שנה
אחרת, ראו שגם הניצחון במלחמה היה רק הארה זמנית לשעתה
ואינו מתחדש בכל שנה ושנה, ואילו הנס של אור המנורה הוא ניצחי
ויורד מחדש בזמן הזה להאיר נשמת יהודי. על כן קבעו את ימי
החנוכה על נס פך השמן שהוא הנס העיקרי שהארתו לדורות וזה
עיצומו של חג, להאיר ליהודי שיש לכם חלק באלוקי ישראל" – עם
ישראל איננו קובע חגים על-מנת לחגוג את ניצחונותיו (כפי שנוהגים
אומות העולם), אלא מודה לה' על ניצחונות אלו בזמניהם. עם זאת
כאשר ישנה הארה בזמן זה באופן רוחני, באותו תאריך שבכל שנה
ושנה, אז בזמן זה קבעו חז"ל חג ב"הלל והודאה".
אנו רואים כי כל עניינו של חג החנוכה תלוי בנס פך השמן ולא
בניצחון המלחמה. הניצחון האמיתי היה בניצחון האור - "הרוח", על
"החומר", מאבק הקשור לכוחו ומקומו של האדם בעולם.
עלינו לעמוד ולהתבונן על היחס שבין הרוח - האמונה, לבין שלטון
החומר - כוחו של האדם. עלינו להבין את ההבדל המהותי שבין שתי
תרבויות אלו, תרבות יוון, ולהבדיל, תורתנו הקדושה. תרבות יוון
ראתה באדם את תכלית הכל - האדם הינו כל יכול והינו שליט בלתי
מעורער על כלל הבריאה, לעומת התורה הקדושה שרואה בבורא הכל
יכול את התכלית לעבודתו יתברך: שהוא היוצר הבורא והעושה, ואין עוד מלבדו

יוסף ומתתיהו – מנהיגים חינוכיים
אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה".
אפשר לפרש הפסוק בדרך דרש ומוסר עפ"י
דברי חז"ל בפסוק: "אשר בשמיים ממעל ואשר
בארץ מתחת", בדברים של שמיים היינו תורה
ומצוות יש לו לאדם להסתכל בזולתו המעולה
ממנו ולקנא ויעשה גם הוא הרבה תורה ומצוות.
ואשר בארץ – בדברים הגשמיים יש לו לאדם
להסתכל במי שהוא מתחת ממנו ויסתפק במה
שיש לו, כאשר יש בני אדם הפחותים ממנו.
וזהו רמז הפסוק: 'אלה תולדות יעקב' – אלה
הדברים שיעשה אדם בשביל קיום התורה
והמצוות שהם עיקר תולדות האדם והם חלק
יעקב, 'יוסף בן שבע'... כלומר יוסיף תמיד
וישתדל להוסיף עוד תורה ומצוות כמו ילד בן
שבע שנים, המתקנא בילדים חבריו, כך האדם
יתקנא בצדיקים להיות כמותם. 'עשרה שנה' –
עשר'ה – לשון עושר שבדברים הגשמיים של
עוה"ז, יסתפק במה שיש לו כמו תינוק בן שנה
המסתפק בחלב אימו ואינו מבקש דבר . לכן, על
פי רוב פרשה זו באה לנו בימי חנוכה, להורות
ולהזכיר לנו את חובתנו כלפי החינוך של עצמנו,
וכלפי חינוך בתינו, בנינו ובנותינו, חינוך
הדורות. בימי מתתיהו כהן גדול "ובניו". מילת
"בניו" קורע את המסך שעל הלב ומגלה את
צפוניו, ללמד כי באותו הדור היו הרבה אנשים
צדיקים כמו מתתיהו, אבל לא זכו שתבוא הנס
על ידם, אלא אדרבא גם הם נסחפו במשך הזמן
עם הזרם והלכו, לטמיון, אם כי למעשה היו
שומרים לעצמם ובעצמם את כל מצוות ה' בתוך
בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל בניהם היו
לומדים בבתי ספר ומקבלים חינוך יווני, ולכן
הדור כולו נדרדר עד כדי מצב שנעשו מתייוונים
ברצון, ואותם המתייוונים שמבטן ישראל יצאו,
שהם בעצמם היו לומדים בבתי כנסיות ובבתי
מדרשות, הם הם שעמדו בראש גדודי היוונים
להכריח את אבותיהם ואת ישראל כולו להקריב
חזיר חס ושלום על מזבח ה'. אבל בכל אותו
הדור כולו נשארה רק משפחה קטנה אשר לא
נסחפה עם הזרם, בזכות אביהם מתתיהו.
מתתיהו לא התפעל מהשפעת קרוביו או שכניו,
מתתיהו ידע לשמור על הנכס היקר והגדול אשר
הפקיד ה' בידו אלו בניו, ידע לשמור אותם וגם
שמר אותם, במסירות נפש הדריכם בעוז חינוך
תורת משה מורשת אבותיו, בזכות מסירות נפש
זו זכה והנציח את שמו וזכרו לדורות. לכן אנחנו
מזכירים בכל שנה ושנה להלל ולשבח את זכר
מתתיהו ובניו כי רק הוא זכה באותו הדור
הירוד שבניו היו עימו, ויחד המשיכו את
שרשרת הזהב, שרשרת החינוך הקדוש והטהור
אשר הנחיל הקדוש ברוך הוא לעמו הנבחר עם
אלוקי אברהם אשר הוציאו מאור כשדים
(ספר ישועה ורחמים, ספר אהבת חיים).

מקום ההדלקה סימן תרע"א
א. מקום הדלקת הנרות - נר חנוכה מצווה להניחו בשמאל
הכניסה לבית, כדי שיהיו נר חנוכה משמאל המדליק ומזוזה
מימינו וציצית בבגדו, וסימן לדבר: "והחוט המשולש לא במהרה
יינתק", וכשהוא נכנס ויוצא הינו מוקף במצוות. במסכת שבת
(כא:)לא הוזכר טלית מצוייצת, אלא: "והלכתא משמאל, כדי
שיהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין". ראה בעמק שאלה (שם)
שהקשה על דברי השאילתות, שהרי מדליקים בלילה ולילה לאו
זמן ציצית הוא? ותירץ: צריך לומר שהשאילתות סובר כרשב"א
ור"ן שמדליקים בתחילת השקיעה מבעוד יום בזמן שיכול להכיר
בין תכלת ללבן. תירוץ נוסף: השאילתות סובר כדעת הרא"ש
שכסות יום חייבת בציצית אף בלילה.
ב. וכשמדליק בתוך הבית - יהיה נר חנוכה מימין והמזוזה
משמאל. (חנוכה בציון, רכו').
ג. וכשמדליק הנר בלילה הראשון - ידליק את הקיצוני מימין,
הרחוק ביותר מן הפתח. ובלילה השני ידליק הנר הנוסף החדש
תחילה, ואח"כ הנר שהודלק אתמול, וסדר ההדלקה הינו
משמאל לימין (כסדר כתיבת אנגלית) עד שבליל שמיני ידליק
תחילה הנר הסמוך ממש לפתח שהוא הקיצוני משמאל, וממשיך
להדליק משמאל לימין, ונמצא שמברך תמיד על הנר הנוסף, כי
בתוספת הימים נתווסף הנס, וכן המנהג. (מרן השו"ע סי' תרע"ה ס"ה,
האר"י בשער הכוונות דף קח ע"ג, חזו"ע עמ' לב).
ד. מקום הנחת נרות חנוכה היא - בתוך עשרה טפחים (80 ס"מ)
מקרקע הדירה, ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים יצא, ויש
להניחם למעלה משלושה טפחים, ודע שהכל תלוי בגובה
השלהבת הן בדין למטה מעשרה הן בדין למעלה מעשרה, והן
בדין למעלה משלושה טפחים, ואין משגיחין באורך הנרות בזה.
(פמ"ג מש"ז,סק"ה, ומשנ"ב שעה"צ ס"ק לג').
מ – 24 ס"מ עד 80 ס"מ (חזו"ע עמ' לו בהגהות)
ע"פ הקבלה - והשע"ת (תרע"א, ג) ורבינו חיים פלאג'י במועד לכל
חי (כז, לד) והבא"ח (וישב אות ה) כתבו שע"פ הקבלה שעדיף להניחה
למעלה מ - 7 טפחים. גובה - 56 ס"מ .
ה. ואם הניחה למעלה מעשרים אמה (אמה = 48 ס"מ) מקרקע
הדירה לא יצא אף בדיעבד, ואז יכבה החנוכיה, ויניחה במקום
כשר ויחזור וידליקנה שוב בלא ברכה (חזו"ע, לה)
ו. הדר בעליה, בדירת קומות - מצווה שיניחנה בחלון או
במרפסת, הסמוכה לרה"ר כדי לקיים פרסומי ניסא, וטוב להניח
את הנרות בתוך פנס של זכוכית ולהעמידם במרפסת, כדי
שייראו לעוברים ושבים.(מג"א תרע"א, וכ"פ המ"ב סקכ"ז,
ושעה"צ ס"ק ל' וחזו"ע עמ' לו).
ז. מברכין ומדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת לפרסומי ניסא,
והוא מנהג ותיקין, ואין צורך שיהיה בחנוכיה בביהכנ"ס שמן
שיעור חצי שעה, כי מיד אחרי תפילת ערבית כל הקהל יוצא
מבית הכנסת, והולכים להדליק בביתם נר חנוכה, וכוון שאין
שם אדם, אין כאן טעם פרסומי ניסא, ויכול הגבאי לכבותה או
לסלקה.דעת המ"ב (תרע"ג ס"ק יג) מתבאר שגם נרות חנוכה
שבבית הכנסת צריך שיהיו דולקים חצי שעה ואסור להשתמש
לאורם, ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל מבאר – זהו כשנשארים ללמוד
בבית הכנסת, אבל אם אין נשארים אלא לתפילת ערבית,
אין צריך אלא שיעור כדי ההדלקה לזמן התפילה.
(חזו"ע עמ' מז' בהגהות).
ח. בכותל המערבי המנהג הפשוט, שמברכים ומדליקים נרות
חנוכה, בין מנחה לערבית ויש בדבר פרסומי ניסא

חנוכה בימים ההם בזמן הזה
מסופר שלפני הפלישה הבולשביקית לפולין, הוצא צו
להאפלה חמורה בכל עיירות הגבול הרוסי-פולני. ליבם של
היהודים נחמץ בקרבם על שצו זה ימנע מהם לקיים מצות
הדלקת נר חנוכה. יהודי זקן, באחד מעיירות הגבול החליט
להסתכן ולהדליק את חנוכייתו, אף שוודאי לא היה צריך
להסתכן לשם כך .בלילה הראשון, הדליק נר אחד, ולא ארע
דבר. בלילה השני הדליק שני נרות וגם לא נתפס. בערב הבא
בעודו מדליק משמאל לימין, כדין, כשהגיע לנר השלישי,
נפרצה הדלת ושלושה חיילים תפסוהו בכוח. שלושה לילות
אנו עוקבים אחריך קראו לא רק שהפרת את צו ההאפלה,
אתה גם מאותת לצבא האוייב .הינך נאשם בבגידה!
למחרת נאספו בכיכר העיר המוני פולנים שבאו לחזות
במשפטו של היהודי הבוגד. קריאות אנטישמיות נשמעו.
בשיפוט מהיר, נידון היהודי למוות בירייה. עד הראיה היהודי
למעשה זה שהתבונן במתרחש מבעד לתריסים המוגפים
בביתו, ראה את היהודי הזקן כשהוא מוצמד אל הקיר ומולו
נעמדת כיתת יורים. לפתע נשמע קול פרסות סוסים, ואל
הבמה קרבה כיתת פרשים כשהם סוחבים עימם יהודי נוסף.
כשהועלה היהודי לבימה הודיע מפקד כיתת הפרשים לשולחן
הפיקוד כי יהודי זה נתפס בשעת איתות בנרות לאוייב בכפר
מסוים בשעה מסוימת. בעוד ההמון צוהל על ההזדמנות
לצפות בהריגת שני יהודים בוגדים, קם ממקומו מפקד המחוז
וקרא: אמש, באותה גיזרה ובאותה שעה בה נתפס היהודי
השני, הייתי בפטרול עם יחידתי. בגלל ההאפלה הכבדה,
איבדנו את דרכנו וסטינו אל מעבר לגבול לשטח האויב.
מחוסר ברירה הוריתי לחיילי להיצמד לקרקע בדממה
מוחלטת ולחכות עד אור הבוקר הראשון שאז ננסה לחזור
מבלי שנתגלה. אך אז ראינו מרחוק 3 נרות מתנוצצים.
החלטתי להסתכן ולצעוד לכיוון הנרות. חזרתי לגבול
המולדת. בזכות נרותיו של יהודי זה ניצלתי אני וכל חיילי.
לאות תודה על ההצלה אני משחרר אותו וגם את היהודי
השני. בעוד ההמון המאוכזב מוחה על כך, פנה המפקד אל
היהודי ושאלו: אתה לא ידעת שיחידתי במצוקה, לא לשם
הצלתנו הדלקת את הנרות, מדוע הפרת אם כן את צו
ההאפלה? ניסה היהודי להסביר את נס חנוכה במושגים
שיובנו למפקד הגוי וענה: במלחמה קשה שהייתה בין ישראל
ליון שהתרכזה בעיקר סביב מצודה חיונית בירושלים שאנו
קוראים לה בית המקדש, נצחנו את יון. לאות שמחה על
הניצחון אנו מדליקים את הנרות. המפקד שלמד בביה"ס
לפיקוד את ניתוח הקרבות החשובים אימץ את זכרונו ולא
זכר מלחמה בין ישראל ליוון. מתי נערך קרב זה ?שאל. ענה
היהודי: לפני יותר מאלפיים שנה. קם המפקד וקרא
ספונטנית לקהל: וכי נשמע כדבר הזה שאדם ישמח על מאורע
שלא קרה עמו ולא עם אבי אביו, כי אם לפני אלפיים שנה?
עם המסוגל לשמור על חווית נצחונו הלאומי זמן כה רב
ולשמוח בו כאילו לו עצמו קרה הדבר זהו עם נצחי וכל העולם
כולו לא יוכל לו.
בימים אלו של חנוכה, נפנים את דברי המוסר של רבותינו
שהסבירו את שאלת הגמ' : "מאי חנוכה"? – מהי המטרה
העיקרית של חנוכה? ותשובת הגמ': "דתנו רבנן" - שננצל
ימים אלו ללימוד, התבוננות והעמקה בתפקידו של האדם
והתבטלותו לפני הקב"ה תוך הבנה שציון ימי החנוכה אינו
לשם הזכרת הניצחון שארע לאבותינו אלא יש בו כדי להאיר
גם לנו "בימים ההם ובזמן הזה".

חנוכה – האור מול החושך
 

חנוכה בפתח, ימי האורה. "חושך, זו מלכות יוון" אמרו חז"ל (בראשית רבה ב, ד) ואנו מגרשים החושך בנרות חנוכה.

מהו חושך זה של מלכות יוון, מה משמעות האור, לו נמשלו התורה והמצוות: "אורה" זו תורה (מגילה טז ע"ב), "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג)?

בגמרא (ברכות כח, ע"ב) סיפרו: כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: "רבנו, ברכנו!"

אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם!"

אמרו לו תלמידיו: "עד כאן ותו לא?" והרי מורא שמיים צריך להיות מוטל על האדם הרבה יותר מבשר ודם!

אמר להם: "והלוואי שיהא כמורא בשר ודם! תדעו, שכשאדם עובר עברה, אומר: "שלא יראני אדם!"...

ידוע הסיפור באפלטון, הפילוסוף היווני הגדול שרוממות המוסר הצרוף בגרונו, שלמות המידות וטוהר הרגשות. יום אחד מצאוהו התלמידים בקלונו, במעשה תועבה שהטיף להוקיעו. לא התבלבל ואמר: "כשאני עושה זאת, איני אפלטון"...

צדקיהו מלך יהודה ראה את נבוכדנצר מלך בבל תולש אברים מארנבת חיה ונוגס בהם, כשהם נוטפים דם. מה הייתה תגובת נבוכדנצר? השביע את צדקיהו שלא יספר על כך!...

בעולם "הנאור" זה הפך לקו מנחה: הֵיֵה חָיָה באוהליך, ואדם בצאתך. כשמרצה ידוע נתפס בקלונו, באורח חיים המנוגד בתכלית לכל מה שהטיף, אמר: "מה יש? האם מרצה לגיאומטריה חייב להיות משולש, ומרצה לביולוגיה חייב להיות חיידק?"...

זהו: "החושך, זו מלכות יוון". בחושך, כשלא רואים, הם נוהגים בטבעיות...

עליהם נאמר: "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חייתו יער" (תהלים קד, כ), אלו רשעים שדומים לחיות שביער (בבא מציעא פג ע"ב) ופועלים בחסות החשכה. ביום הם מתורבתים ומהוקצעים. בלילה, בחושך, ברשות הפרט, מתגלה החייתיות בכיעורה!.

"הוי המעמיקים מה' להסתיר עצה, והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו מי רואנו ומי יודענו (ישעיה כט, טו). לא כאלה חלק יעקב! הרי כך פותח השולחן ערוך: "כְּשְׁיָשִׂים האדם אל ליבו כי המלך הגדול והקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "האם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'!" (ירמיה כג, כד) – מיד יגיעו אליו היראה וההכנעה כפחד ה' יתברך, ובושתו ממנו תמיד!"

גם בחדרי חדרים נברך על המזון, נשמור על הכשרות, לא ניגע בדבר מוקצה. יהודים אנו, עשרים וארבע שעות ביממה!

מסופר שהגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, היה לומד שמונה עשרה שעות ביממה. לא ביטל רגע! היה נועל נעליים בלא שרוכים, כי חס על חצי הדקה לרכסם! אבל שלוש דקות ליום הקציב לעבור על כותרות העיתון, כדי להתעדכן בנעשה בעולם.

וכיצד עשה זאת? לא בחדרו, לא בהחבא. פורש היה את העיתון על עמוד לימודו, קורא במהירות הבזק – ושב לתלמודו.

שאלוהו: "מדוע בפרהסיה, לעין כל?"

וענה נחרצות: "כדי להראות, שאם מותר, מותר לעין כל, ואם אסור – אסור גם בחדרי חדרים!"
זהו האור שאנו מציבים מול החושך של יוון! אין אצלנו מעשים במחשך!

 

שבת שלום ומבורך!

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

בס"ד

רבי יהודה אברבנאל זצ"ל, הי"ד

יוסף הצדיק היה נאמן ביתו של פוטיפר, ועקב עלילה שְׁפֶלָה נפל מאיגרא רמה לבור הכלא.

אף משפחת אברבנל ידועה הייתה כמשפחה מיוחסת וחשובה, בה מצויים תורה וגדולה, עושר ושררה, ולפתע נהפך עליה הגלגל ומאיגרא רמה נפלה אל התהום.

כך ארע לאבי המשפחה רבינו דון יצחק אברבנאל זצ"ל, פרשן התנ"ך הנודע. הוא כיהן כשר הכספים בחצרו של מלך פורטוגל, ושמש הצלחתו זרחה גם על כל היהודים ברחבי הממלכה. ולפתע התקדרו העבים, ורבינו דון יצחק יצא בראש הגולים!

נורא עוד יותר היה גורל אחד מצאצאיו המאוחרים, דון יהודה אברבנאל זצ"ל, שהיה אחד מנכבדי ועשירי העיר מרקש שבמרוקו.

פעם הוצרך מלך מרוקו הון רב כדי לצאת למלחמה נגד צרפת. מה עשה, קרא לרבי יהודה אברבנאל ודרש ממנו כי ימסור את כל רכושו לאוצר המדינה! כלום ברירה הייתה לו? העביר את כל הונו לקופת האוצר. ואז – נעצר! המלך חשד בו שהוא מסתיר אבנים טובות ומרגליות, שלא הסגיר הכל.

כל טענותיו ומחאותיו, כל הבטחותיו שנתן כל אשר לו ולא הותיר ברשותו דבר, לא הועילו. הוא עונה בעינויים קשים, שלא יכלו למלט מפיו הודאה בדבר אוצר שאינו קיים. העינויים הוגברו, עד שרבי יהודה נפטר בבית הכלא!

כסבורים אנו שהשלטונות נוכחו בטעותם, התנצלו ונסוגו? לא ולא! הם פרצו לביתו וערכו חיפוש מדוקדק, לא הותירו דבר על כנו, ולא מצאו דבר!

ובכך כלום הסתפקו? לא ולא! הם החליטו ליטול עימם את בתו הצעירה, אסתר, עלמה בת שבע עשרה שנה, כבת ערובה, עד שיסגירו אוצר שלא קיים!

אסתר הייתה מאורסת לבחיר התלמידים בישיבה, בנימין. הוא ניסה למנוע את מעצרה של ארוסתו. השוטרים שלפו חרבות, ובנימין ואסתר נפלו חלל בידי בני עוולה.

ביום אחד נערכה הלוויתם של השלושה, ה' ינקום דמם!

 (מעין השבוע)

 

הלקח של השיכור

בנובהרדוק מספרים היו סיפור. מעשה בחבורת מבלי עולם, ריקים ופוחזים, שהיו שותים ומשתכרים בחבורה ומבלים ימיהם בבטלה. יום אחד תהו ואמרו: "חברה, הרי פעם נצטרך למסור דין וחשבון על מעשינו, מה יהיה?" נבוכו. לבסוף החליטו בתקיעת כף, שהראשון מהם שיעלה למרום יתגלה אל חבריו ויספר להם מה נעשה בדינו. כך יוכלו להתכונן לקראת הבאות.

לא עבר זמן רב, הראשון נפטר משחמת הכבד, מחלת השיכורים. כעבור כמה ימים התגלה לחבריו, ופניו שחורים כשולי קדירה. "מה קרה?" נבעתו כולם.

"חברה", אמר להם, "הכל בסדר! תמשיכו לשתות, אבל המנעו משתית וויסקי!"

"וויסקי?" תמהו, מה פירוש?"

"אספר לכם", אמר בעגמומיות, "עליתי למרום, ושאלו: עסקת בתורה, הקדשת לה עיתים (זו השאלה הראשונה שנשאל שם האדם, סנהדרין ז ע"א, וכל אדם, יומא לה ע"ב)? שאלתי: מדוע היה עלי לעשות כך? ואמרו: מה השאלה,  חייב היית לחשוב לעתידך בעולם העליון! עניתי: עיזבו! היה לי 'ראש קטן'. לא חשבתי על העתיד, חשבתי רק על הנאות ההווה! שאלו: כגון מה? ועניתי: עשיתי חיים, שתיתי לשכרה! שאלו: יין? עניתי: יין! עראק? ודאי, עראק! וויסקי? אכן, גם וויסקי! תמהו: מילא היין, מתוק. והעראק, טעים. אבל הוויסקי – פוי, מריר הוא, איך יכולת לשתות! צחקתי, מה מבינים הם בוויסקי? נכון שבתחילה הוא מר, אבל אחר כך, הא, נעשה חמים בכל הגוף, וההרגשה כל כך טובה!... ואז נתנו עלי בקולם: אם כך, הרי שחשבת על העתיד! מוכן היית לשתות וויסקי מריר בשביל ההרגשה שאחר כך – אז מדוע לא הקצבת שעת לימוד בשביל העולם שאחר כך?! וגזרו עלי את דיני – אל תשאלו!"...

"על כן אני אומר לכם,חברה: המשיכו לשתות, אך רק לא וויסקי"...

מובן שזה ליקחו של שיכור, שכן אין לך אדם שאינו מוכן לוותר מעט בהווה בשביל רווח גדול בעתיד. ועלינו לדעת, שהשקעה של שעת לימוד בהווה, של שעת שיעור תורה, נושאת רווחים גדולים הרבה יותר מהשקעה של שלושה שקלים שמזכה את המשקיע בפרס הגדול שבפיס, גם לו היה יודע את המספר מראש! היחס בין שעה כאן לחיי נצח שם גדול הרבה יותר! ומכל שכן, שהוא אוכל פירותיה גם בעולם הזה (פאה פ"א מ"א). ומכל שכן, שהוא גם נהנה בשיעור התורה מנועם הלימוד, מאור הקדושה, מתוספת הידיעות, והרי זה רווח כפול ומכופל, הכדאי מכל צד!

(מעין השבוע)

 

בס"ד

שביתת המורים – ומה תפקידנו כהורים

א. המבריח והרב

בפרשה, לאחר מכירת יוסף, מוצאים אנו את יהודה עוזב את אחיו ויורד לעדולם. וכתב רש"י (בראשית לח, א), שאחיו הדיחוהו מגדולתו, מלהיות מנהיגם, כשראו את אבלו של אביהם. טענו כלפיו מדוע הניח להם למכור את יוסף: "אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך". אלו הם האחים שביקשו להרוג את יוסף, ויהודה הוא שמנעם מכך – אבל מדוע לא המשיך לשכנעם, מדוע לא שיכך כליל את כעסם ומנעם מן המכירה!

והיה החפץ חיים זצ"ל מספר את אשר ראו עיניו: אדם אחד ייצר יין במחתרת, העלים מס והתעשר מאוד – עד שנתפס. רכושו הוחרם, ונגזר עליו מאסר ממושך. כשהוליכו בשלשלאות, ביקש והתחנן לשוטרים שיניחוהו לסור אל רב העיר. ריחמו על האומלל העומד לבלות שנים ארוכות  מאחורי סורג ובריח, וחשבו שברצונו שהרב יברכו ויתפלל עליו. הביאוהו לרב העיר ולהפתעת כולם החל לזעוק ולקרוא חמס: "אתה, הרב, אתה הוא האשם במצבי ובאסוני! הלא אתה ידעת, ומדוע לא הוכחת אותי. מדוע לא גערת בי, מדוע לא רדפת אותי, מדוע לא הזהרתני כי סוף גנב לתליה, כי לא ארוויח מזה דבר!"...

ממש כפי שהאחים באו בתלונה אל יהודה: נכון הדבר, שהייתה זו יוזמתנו. ונכון שהתערבת, ומנעת אסון בנפש – אבל מדוע לא עשית יותר...

והיה החפץ חיים מסיים: אין לך אב שאינו מדריך את בניו, אין לך אמא שאינה מחנכת. והילדים שומעים, מי יותר ומי פחות. וההורים אומרים לעצמם: עשינו את שלנו, שיפרנו והשפענו – אם כי לא לגמרי, לא לחלוטין...

אבל על ההורים לדעת כי שם, בעולם העליון, כשהילדים יראו מה הפסידו בכך שלא שמעו לגמרי – הם יבואו בטענה אל ההורים! יאמרו להם: אילו הייתם נחרצים יותר, נחושים יותר – היינו מתחנכים טוב יותר!...
 

ב. החינוך – משימה תמידית

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל משמיע רעיון נוקב ומרעיש בפרשה. מרעיש כל כך, עד שחובה עלינו להקדים הסתייגות: אין לנו מושג ברוממות יעקב אבינו עליו השלום, האדם המושלם, ובניו שבטי יה אשר בנו את בית ישראל! אבל התורה ניצחית היא, וחובה עלינו להוציא מסקנות מכל פרשה, להנהגה ולמעשה. חובה על כל אדם, ובכל עת. וכך גם מפרשה זו – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י בתחילת הפרשה):

שנים עשר בנים לו, צדיקים וקדושים – וכבר מוחזקים שלושה דורות של אבות קדושים, ומובטח כי התורה תחזר על אכסניה שלה (בבא מציעא פה ע"א) – וכבר נערים בוגרים הם, בשנות העשרים לחייהם. רשאי הוא אביהם לישב בשלוה, להתפנות לעיסוקיו, להתעלותו הרוחנית: "ביקש יעקב לישב בשלוה".

והנה – בפשוטו של מקרא – מתיחויות, ריב וקינאה, ועד להחלטה נוראה, ועד למכירת אח. ועולמו של האב הגדול חשך בעדו, והחלו עשרים ושתיים שנות אבל יגון ואנחה, רחמנא ליצלן.
להורות לנו, שתפקיד האב כמדריך ומכוון, המפשר ומשלים, אינו מסתיים! להורות שאין לו לאב לישב בשלווה גם כשהילדים
נפלאים, וגם כשהם גדלים – עליו לפקוח תמיד עין, להמשיך ולהדריך!!!
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992