פרשת וילך , שבת שובה ו' תשרי תש "פ

טעיתם בכתובת!

זהו כשיום הכיפורים יעבור בעזרת ה', עלינו להיות סמוכים ובטוחים שאנו

כבר אחרים. עוונותינו נמחלו, ותשובתנו התקבלה!

וזה לשון הרה"ק בעל התניא זצ"ל (באגרת התשובה פרק י"א): "יהיה לבו

נכון, בטוח בה', כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום, ורב לסלוח תכף ומיד

שמבקש מחילה וסליחה מאיתו יתברך בלי שום ספק וספק ספקא בעולם.

וכמו שאנו מברכין בכל תפילת י"ח תכף לאחר שמבקשים סלח לנו : "ברוך

אתה ה' חנון המרבה לסלוח". והרי "ספק ברכות להקל" משום חשש ברכה

לבטלה אלא שאין כאן שום ספק כלל, מאחר שביקשנו "סלח לנו, מחל

לנו!". ובכן, העוונות נמחלו ודף חדש נפתח. והגדרת בעל התשובה היא

כדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פ"ב, ד) "אני אחר ואיני אותו האיש

שעשה אותן מעשים".

אבל מה נעשה ואיננו חשים שאנו אחרים? שאלה זו הטרידה את בעל

התשובה המפורסם הד"ר גארדיה זצ"ל. ד"ר גארדיה היה יהודי מתבולל,

רופאו האישי של מלך פרוסיה. בהשפעת המגיד הגדול ממזריטש זצ"ל,

שינה את אורחותיו כליל ושב בתשובה שלמה. הוא זכה להימנות על בני

היכלו ושאב ממעיינות חכמתו. אבל, בתקופה הראשונה שלאחר חזרתו

בתשובה, היה נבוך ומוטרד. הוא בא לשאול שאלה: כיצד יפטר מהמחשבות

הזרות הטורדות אותו כתוצאה ממעשיו "בימים ההם".

ענהו המגיד הקדוש במשל: מעשה ביהודי שהתגורר בכפר וניהל בו בית

מרזח. האיכרים הגויים היו מתאספים בפונדקו, שותים לשכרה מתהוללים

ומנבלים פה, מתקוטטים ורבים, ניצים ומחליפים מהלומות. הם היו

שוברים כלים בחמתם, סובאים עד לאיבוד החושים ומתגוללים בקיאם.

נקעה נפשו של היהודי מניהול בית המזיגה, עמד והחליף מקצוע והפך את

בית המזיגה לחנות מכולת. אבל הגויים המכורים לטיפה המרה היו

שוכחים זאת, ורגליהם היו מוליכות אותם באישון לילה אל בית המרזח

הישן. הם היו דופקים בתריסי הבית וצורחים: "מושקה, פתח! תן יי"ש,

השקה וודקה!"

והוא היה עונה להם מבעד לתריסים המוגפים: טעיתם בכתובת. אינני

מנהל עוד מסבאה, אני כבר חנווני בעל מכולת!".....הבנת? כך תענה

למחשבות הזרות הדופקות על פיתחך: הרפו ממני, אינני עוד מה שהייתי.

שבתי בתשובה, ותשובתי התקבלה. פתחתי דף חדש, אני צועד בדרך

חדשה. הרפו ממני, טעיתם בכתובת!... (שערי ארמון, דור דעה) .

לפני ה' תטהרו, אמר הצדיק בעל ה"ישמח משה" זצ"ל: אדם שנשפך מעט

רוטב על מכנסיו והכתימם, לא יצא לרחוב לפני שינסה להעביר את הכתם

במעט מים. אם יוזמן לאירוע, ישפשף את הבגד היטב עד שהכתם כמעט לא

יראה. אך אם יוזמן אל המלך, ובעניין שהוא בעבורו חיים או מוות -

בוודאי ימסור את הבגד למכבסה מעולה עד שלא יישאר רושם מהכתם.

וזהו: "לפני ה' - תטהרו" יש לטהר את הלב מכל וכל לפני שבאים אל

המלך. אבל מי יכול להיטהר לחלוטין? איה המכבסה שתכבס כך את לבנו?

הרי לנו בשורה נפלאה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מוכן לטהרנו:

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם"! הוא עצמו מוכן

לטהרנו, כדי שנוכל לבוא ולהתייצב לפניו. אבל יש לכך תנאי אחד:

המכבסה המעולה ביותר לא תכבס את הבגד, אם לא ימסרו לה אותו...

נמסור את ליבנו לבוראנו והוא יטהרנו! (שערי ארמון)

השטן מלמד על ישראל סניגוריה?!

יש להבין : "היהפוך כושי עורו, ונמר

חברבורותיו?" הכיצד נהפך השטן, שונאו

המושבע של האדם? "שלמה המלך קראו

שונא... ישעיהו הנביא קראו מכשול..."

(סוכה נב.), אשר הסיתנו והחטיאנו ודרש

רעתנו בכל ימות השנה, היהפך לאוהב

ולסניגור נלהב? והתשובה, פשוטה היא.

ידוע הוא מה שאמרו חכמים (יומא פו.),

שהשב על עוונותיו בתשובה מאהבה זדונות

נעשים לו כזכויות. רואה הוא את ישראל

קדושים, חלים ונרעשים מחרדת הדין,

לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומתכנסים

בבתי מקדש מעט להתעלות ולהתקדש

כמלאכי מרום ביום של צום ותשובה ואומר

לעצמו: אללי לי, כל טרחתי ויגיעתי בכל

השנה כולה יורדות לטמיון, וכל העוונות

יהפכו לזכויות. כל מילת קטגוריה תהפוך

לקרן אורה, כאשר ישובו בתשובה!

ובשנאתו אותנו, נמנע השטן מלקטרג, כדי

שלא להרבות את העוונות שיהפכו

לזכויות... על כגון דא, הזכיר הגאון רבי

אשר חדד את הסיפור אודות חנווני זעיר,

שהרוויח לחמו בעמלו מבוקר עד ערב. יום

אחד, החלו לבנות בית מגורים בצמוד אליו.

ובבית קומת חנויות רחבת ידיים. והנה

שמע, כי עומדים לפתוח שם מרכול ענק,

משוכלל ומפואר, במחירים אשר רק רשת

שיווק גדולה יכולה להציע. והמוצרים

מרכולתו הם, כל מה שהוא מוכר בחנותו

הקטנה... עיניו חשכו, ולבו עליו דווי,

וחרדתו התעצמה לנוכח מסע הפרסומת

שליווה את הכל בו הענק. פחד שיסיג את

גבולו ויחמוס את לקוחותיו. ואז עלה בליבו

רעיון. יום הפתיחה הגיע. דגלונים ססגוניים

הונפו, תזמורת רעשנית פצחה בנגינה,

והמוני סקרנים נהרו למקום. עלה החנווני

הקטן על סולם ותלה מעל חנותו שלט מאיר

עיניים: הכניסה מכאן". הקונים הגיעו אל

המרכול, ראו את השלט ונכנסו לחנותו.

רווחיו הוכפלו ושולשו, והוא לא פסק

מלהודות על הקמת המרכול סמוך

לחנותו...והנמשל מובן. השטן חושש, כי כל

"המרכול הענק" של עוונותיו יהפוך לו

לרועץ, אם אך נתלה על פתחינו את שלט

התשובה, ואז נהפוך את הקללה לברכה.

לפיכך נמנע הוא מלקטרג ביום הגדול

והקדוש, יום הכיפורים... (יוסף דעת, שובה ישראל)

חביבות התשובה

מספרים חז"ל: על מנשה המלך שלמרות רשעותו:

"באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות

של מעלה ואמרו לפניו, ריבון העולם אדם שהעמיד

צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להם, אם איני

מקבלו בתשובה הריני נועל פתח בפני כל בעלי

התשובה, מה עשה הקב"ה, חתר לו חתירה מתחת

כסא הכבוד ממקום שאין מלאך יכול לשלוט (רות רבה ה,ו). 
מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי

לקבלו בתשובה מפני מידת הדין (סנהדרין קג.) אם

יאמרו לך שאין הקב"ה מקבל שבים, אמור להם מנשה

מעיד שקיבלתי אותו בתשובה (תנחומא נשא, כח') ידו

של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל

בעלי תשובה מיד מידת הדין (פסחים קיט). בא וראה

אין כבודו של הקב"ה להעיד על הדברים הללו, והוא

בכבודו מעיד על המנאפים ועל המכשפים, על מי

שעושה תשובה על אחת כמה וכמה (פסיקתא רבה מד',יח')

מדוע נחשבת שבת זו לנקודת שיא לפני היום הגדול

והנורא "יום הכיפורים"? מכיוון "ששבת תשובה"

מרמזת : "שמי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת",

כמובא במדרש (פרקי דרבי אליעזר מג) כאשר ריש

לקיש ושני חבריו שהיו ליסטים וגנבים, מתו ביום

אחד, עלו ריש לקיש וחבריו לבית דין של מעלה ואמרו

ריבונו של עולם: מה נשתנה דינו של חברינו משלנו

הלא ביחד היינו מלסטמים את הבריות? אמר להם

הקב"ה ריש לקיש עשה תשובה וניצול ואתם לא

עשיתם תשובה. אמרו: אם כן גם אנו נחזור ונעשה

תשובה! אמר להם: שוטים! "מי שטרח בערב שבת -

הוא יאכל בשבת ". כלומר מי שטרח בעולם הזה הוא

יאכל בעולם הבא, עולם שכולו שבת ומנוחה הנקנה על ידי התשובה.

המקדמה לפני יום הכיפורים ידוע, ששכר תיבה אחת של תלמוד תורה, 
גדול משכר כל המצוות גם יחד (ירושלמי, ריש פאה), וכמה אפשר ללמוד

בשעה שלימה! כמה זכויות תתווספנה ליום הדין הבא

עלינו לטובה, עבורנו ועבור בני המשפחה! ואם כך גדול

שכר הלומד, ואפילו בביתו, כמה גדול שכר לימוד תורה

ברבים, שהרי אינו דומה מועטין העושין את המצווה

למרובין העושין את המצווה (רש"י ויקרא כו-ח). וכמה

גדול שכר מייסדי השיעור ועמודי התווך שלו, שבזכותם

מגיע הרב ומשמיע דבריו! ודאי ראויים הם להיכתב

ולהיחתם לשנה טובה! והנה בפרשת שופטים למדנו, שאם

שלושה עדים מעידים עדות שקר לחייב חף מפשע בעונש

מיתה והוזמו, נחשפו בקלונם, ממיתים את שלושתם.

והשלישי אינו יכול לטעון שגם בלעדיו היה מומת, ולא

הוסיף מאומה בעדותו. ומכאן למד רבי עקיבא (במשנה

מכות ה-א): אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה, על

אחת כמה וכמה שישלם לנטפל לעושי מצווה כעושי מצווה,

שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות!

ונמצא, שכל מי שמצטרף לשיעור, גם אם יתקיים בלעדיו,

מקבל שכר כאילו היה מעמודי התווך שלו! כך כל מי

שמתפלל במניין, וכך כל מי שמצטרף למגבית לדבר מצווה,

לתמוך במעשה חסד או במקום תורה! השכר כה רב, והוא

נחוץ לנו כל כך בפרוס ימי הדין, נמהר ונזכה בו.

ובספר חיים...

רבותינו ז"ל תקנו בעשרת ימי תשובה: להוסיף בארבעה

מקומות בתפילת העמידה, עוד כמה בקשות מבורא

עולם. ומכל מקום להלכה, אם שכח לומר את ההוספות

הללו בתפילה, אין זה מעכב ואין צריך לחזור ולהתפלל.

רבנו מאיר מרוטנבורג (שחי לפני כשבע מאות שנה)

מבאר למה תיקנו חז"ל ארבע בקשות, הלא היה מספיק

לתקן את הבקשה האחרונה שבה כלולים כל הבקשות וההטבות?

אלא משל למה הדבר דומה? סוחר יהלומים אחד היה

צריך לנסוע לצורך עבודתו לחוץ לארץ, והיה לו בן קטן

פיקח שרצה להצטרף עימו. אמר לו אביו: לא תוכל

להצטרף אלי, שהרי יש לך לימודים, אולם אם אשמע

מאימא שהתנהגת טוב, אביא לך שעון זהב במתנה. שמח

הבן על ההבטחה ונפרד מאביו לשלום. אכן, בימים

הראשונים התנהג הבן למופת, אך כעבור יומיים שלושה

חזר לסורו והיה מפריע לאימו, לא מכין שיעורי בית, לא

אוכל בזמן וכו'. כשחזר האב מחו"ל היה הבן עדיין בבית

הספר, וסיפרה האם לאב על התנהגותו של הילד. אמר

האב, בוודאי שלא יקבל הילד את השעון. והנה כשהגיע

הבן, היה האב באמצע סעודתו והחל לספר את כל

מסעותיו היכן ביקר והיכן טייל והאם מקשיבה, נהנית ומתפעלת.

תוך כדי הדברים אמר הבן לאביו: אבא, האם זוכר

אתה שלפני נסיעתך הבטחת לי שתביא לי שעון זהב?

יודע אני שבוודאי לא מגיע לי לקבלו, אך אני רוצה

לבקש ממך רק לראות את השעון, כי מעולם לא ראיתי

שעון זהב. הסתכל האב על אשתו, חייך והראה לו, אמר

הבן: אבא, כמה יפה השעון. אני רוצה למדוד אותו לרגע

לראות אם הוא מתאים לי. הסכים האב גם לזאת והילד

ענד את השעון על ידו. כראות הבן כי טוב לב אביו, אזר

אומץ ואמר: אבי היקר, קנית לי שעון כל כך יפה, והוא

ממש מתאים לי, בדיוק בשבילי. אנא ממך, תן לי אותו

במתנה, חייך האב, הסתכל על אשתו ונתן לו. ובוודאי,

אם מתחילה היה הבן אומר לאביו, אבא תן לי את

השעון, פשוט שלא היה נותן לו, אך ידע הבן לפייס את

אביו לאט לאט, בתחילה ביקש מאביו רק להראות לו

ולבסוף ביקש שייתן לו. זה שאומר דוד המלך בתהלים:

"הראנו ה' חסדך, וישעך תיתן לנו". תחילה ביקש

"הראנו" ורק אח"כ "תיתן לנו". ולפי זה מובנת השאלה

אודות ההוספה בתפילה, שהרי עם ישראל יודעים לפייס

את בוראם. בתחילת התפילה אין אנו מעזים לבקש

הרבה, כי יודעים אנו שלא מגיע לנו כלום.

מבקשים אנו "זכרנו לחיים" , ריבונו של עולם רק

'תזכור' אותנו לחיים. לאחר מכן מוסיפים "כתבנו"

בספר חיים, אחר שכבר זכרת אותנו לחיים, תכתוב

זאת, ואחר שכתבת, אנו אומרים: ריבונו של עולם, מה

שווים חיים לבד אם אינם חיים טובים, לכן מבקשים

וכתוב 'לחיים טובים'. ועל זה אנו מודים ומברכים:

'הטוב שמך ולך נאה להודות'. תודה רבה שכתבת אותנו

לחיים טובים, כי אנו בטוחים שבורא עולם שומע ומקבל

תפילת עם ישראל. ולבסוף, אנו אוזרים אומץ

ומבקשים: ריבון העולמים, ברחמיך המרובים כתבתנו

לחיים טובים אנא ממך, יוסיף עוד כמה מילים, רק

תגמור את השורה: "ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה

טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות נזכר ונכתב לפניך

אנחנו וכל עמך ישראל לחיים טובים ולשלום"!!!.